הז'אנרים
כל הז'אנרים

דרג ספר זה מתוך 5
14 דירוגים
2.7 ממוצע
1
6
2
1
3
1
4
3
5
3
18
לחנך את מיסטר רייט

לחנך את מיסטר רייט


דרג ספר זה מתוך 5
14 דירוגים
2.7 ממוצע
1
6
2
1
3
1
4
3
5
3
18
39 
39 
גודל (עמ'): 399
מו"ל: סתיו הוצאה לאור

תקציר

חתונה אחת, שתי טיסות, שלוש ארוחות וארבע שושבינות

אם יש דבר שאיימי הייתה שמחה להימנע ממנו, זה להגיע לחתונה של בת דודתה במיסיסיפי. ואם יש דבר שהיא הייתה שמחה עוד יותר להימנע ממנו, זה להיות אחת השושבינות באותה חתונה.

איימי ליין נשאבת בעל כורחה לעולמם של עשירי ג'קסון הילס במיסיסיפי - עולם שהיא ומשפחתה בזים לו. אלא שהעניין שמגלה כלפיה גבר פלרטטן וחצוף, העונה לשם מיסטר רייט, גורם לה למשיכה עזה ולחוסר נוחות כאחד.

האם תיענה לאתגר שניצב בפניה ותבחר לחנך אותו, או שמא תישמע לאזהרות המקננות בראשה שהגבר הזה הוא סכנה?

איימי תגלה לאט לאט, שלפעמים דווקא הדברים שאנחנו בורחים מהם עשויים להיות הדברים הנכונים.

"לחנך את מיסטר רייט" - רומן קליל בתיבול אמריקאי דרומי - הוא ספרה השלישי של זהבית ארצי. ספריה הקודמים, "טעם התקווה" ו"טעם האהבה", זכו להצלחה רבה בקרב הקהל המקומי.

המשך קריאה
  • ISBN: 1300-151106
  • גודל (עמ'): 399
  • מו"ל: סתיו הוצאה לאור
  • יצא לאור ב-: 03/07/2017
  • שם המחבר: זהבית ארצי
  • זמין להשאלה: כן

פרולוג

איימי נשענה על המעקה והביטה לתוך מימיו של נהר ההדסון. הוא הזכיר לה זמן אחר ותקופה מוקדמת יותר. היא כמעט יכלה לשמוע את קולה המאנפף של מיס וינטר אומר, "נהר הדסון קרוי על שמו של מגלה הארצות האנגלי, הנרי הדסון." "מיס וינטר, אני חושב שאת טועה, קולומבוס הוא זה שגילה את אמריקה," קטע את דבריה בעוקצנות רובי סייקס, וגרם לכל הכיתה לפרוץ בצחוק מתגלגל.

איימי חייכה לעצמה כשנזכרה כיצד ההערה של רובי הכעיסה את מיס וינטר עד כדי כך שהיא צווחה ברוגז, "האם אמרתי שהנרי הדסון הוא זה שגילה את אמריקה? לא! רק ציינתי שעל שמו נקרא הנהר הזה. רובי, שים לב לעובדות אחרת החיים שלך יהיו בלגן אחד גדול!"

איימי ליין תמיד נצמדה לעובדות. במשך השנים שחלפו היא נהגה לאסוף אותן ולבסס עליהן לא מעט מההחלטות שקבעו את נתיב חייה. היא האמינה בשכל ישר, בעבודה קשה, תמיד שמה לב לפרטים, גם לקטנים ביותר, אלא שעתה היא ידעה: שום דבר מאלה לא יעזור לה. למרות כל ניסיונותיה היא פספסה פרט אחד קטן אך משמעותי, והפרט הזה היה כמו מקל בגלגלים – הוא גרם לה למעוד, ליפול, להתרסק.

היא הרכינה את ראשה ומבטה נח על אצבעותיה הלופתות את המעקה. אבן היהלום נצנצה, מחזירה את השתקפות קרני השמש, אך היהלום שעיטר את הטבעת שענדה על אצבעה היה כמו משקולת כבדה שאיימה לסחוף אותה מטה למצולות ההדסון. היא תלשה את הטבעת בכעס מאצבעה והביטה בה מבט אחרון – מלא בוז ואכזבה. ולמרות שידעה שזה אינו הדבר המוסרי לעשות, היא הניפה את זרועה בכוח. היהלום נצנץ שוב, בפעם האחרונה, לפני שהטבעת פגשה את מי נהר ההדסון ונעלמה כהרף עין. לו רק הכאב שפעם בגופה היה יכול להיעלם באותה קלות, חשבה לעצמה.

חתונה אחת

"אחת, שתיים, שלוש," איימי הכריחה את עצמה לקחת נשימה עמוקה ולצאת מהרכב.

הרוח שנשבה גרמה לשערה לכסות את עיניה ולהסתיר את שדה הראייה שלה, והיא נאלצה להיאבק בשערה הארוך והסורר. הייתי צריכה לאסוף אותו, חשבה בעודה מנסה לגשש בתיקה אחר גומייה או סיכת ראש. משלא מצאה כזו, הסתפקה בלסדר אותו מאחורי אוזניה כמיטב יכולתה ונפנתה לסגור את דלת הרכב.

אנחה כבדה נפלטה מריאותיה, היא ידעה שהיא הגיעה לכאן רק כדי לרצות את אמה ואת אחותה. אם הדבר היה תלוי רק בה, היא לא הייתה כאן עכשיו. היא הייתה נשארת בדירתה במנהטן, הרחק מהכול. היא חששה מהאירוע שאליו נאלצה לנסוע, וידעה שלמרות שעבר לא מעט זמן, היא עדיין לא חזקה מספיק כדי לעמוד מול המבטים, השאלות והחקירות שבהם יזכו אותה לבטח קרוביה.

"לכל הרוחות," היא סיננה בעצבנות כשידית מזוודת הטרולי שלה מיאנה להתרומם. לבסוף עלה בידה להרים את הידית והיא היטתה אותה באלכסון, סגרה את דלת תא המטען של מכוניתה ולחצה על לחצן האזעקה שהגיב בקול צפצוף חד. כמו על פי פקודה, נפתחה דלת הבית, וראשה של גברת ליין הציץ מהפתח בחשדנות. אך כשמבטה נתקל בדמותה של איימי, הדלת נפתחה לרווחה וגברת ליין יצאה לקראתה בקריאות שמחה, "איימי, יקירה, הגעת."

היא יכלה להישבע שהיא מזהה בקולה של אמה נימת הפתעה, אך היא בחרה להתעלם מכך וחייכה אליה בעייפות.

"כן, אמא, הגעתי," היא השיבה, גוררת אחריה את מזוודת הטרולי.

"ובדיוק בזמן. ארוחת הבוקר כבר מוכנה," אמרה גברת ליין בעליצות.

"נהדר," היא השיבה בחוסר חשק.

איימי הורידה את מעילה ותלתה אותו על מתלה העץ שעמד סמוך למבואת הכניסה. "מה קרה?" היא שאלה בלאות כשהבחינה שאמה, גברת ליין, בוחנת אותה במבט חקרני.

"לא קרה שום דבר, אהובה," השיבה גברת ליין והניפה את ידה בביטול, אך נדמה היה לאיימי שהיא מנסה להתחמק מלענות תשובה כנה.

"מה שתגידי!" היא רטנה ברוגז. היא ידעה שאמה בוודאי דואגת לה. למרות שבליבה קינן עדיין חוסר ביטחון, היא לא התכוונה להקרין זאת כלפי חוץ. היא הייתה נחושה בדעתה להוכיח למשפחתה ולסובבים אותה כי היא התגברה והמשיכה הלאה, גם אם היא עצמה לא הייתה בטוחה בכך.

"אני רק..." התחילה גברת ליין לומר, אך מיד השתתקה. איימי היטתה את ראשה בסקרנות.

"אני דואגת לך," אמרה לבסוף גברת ליין באנחה.

"אני בסדר, אמא," איימי נשפה במורת רוח.

"אני יודעת שאת מרגישה שאילצנו אותך להצטרף, אבל האמת היא שאני חושבת שהנסיעה תעשה לך טוב, תחשבי על זה כעל חופשה."

איימי נחרה בבוז ואמרה, "חופשה? לא הייתי קוראת לזה חופשה."

"אני חושבת שבהחלט אפשר להתייחס לזה כאל חופשה. אחרי הכול אנחנו נהיה שם שבוע, ננוח, נבלה עם משפחה, עם חברים, זו הזדמנות נהדרת בשבילך להכיר גם אנשים חדשים."

"בחורים חדשים, את מתכוונת..." העירה איימי בלעג.

"זה לא מה שהתכוונתי," אמרה גברת ליין בטון אוהד והניחה את ידה על זרועה,"זאת בסך הכול..."

"זאת בסך הכול חתונה אחת וזהו!" השלימה את דבריה איימי בטון ממורמר.

"על תחשבי על זה עכשיו," מיהרה גברת ליין לומר בביטול. "בואי, נמתין במטבח עד שמישל תסיים להתארגן ותצטרף אלינו."

"מישל כבר הגיעה?" איימי הזדקפה בהפתעה. היא לא הבחינה במכוניתה של אחותה חונה ליד הבית או בשביל הגישה.

"היא כבר הגיעה אתמול בערב," השיבה גברת ליין בקול שקט.

איימי הרימה גבה. "למה? היא גרה במרחק של רבע שעה נסיעה מפה. זה לא שהיא הייתה צריכה לנסוע כל הדרך ממנהטן רק כדי שנוכל כולנו יחד לנסוע לשדה התעופה." היא נשכה לרגע את שפתיה, יודעת שההערה העוקצנית שלה התייחסה לכך שהיא זאת שאולצה להגיע לבית אמה בלונג איילנד רק כדי שיאכלו ארוחת בוקר ביחד ויגיעו ביחד לשדה התעופה. גברת ליין לא ענתה על שאלתה. תחת זאת הביטה במזוודת הטרולי ואמרה, "תשאירי כאן את המזוודה ונלך לערוך את השולחן, השעה כבר מאוחרת."

איימי הלכה בעקבות אמה, חצתה את הסלון והגיעה אל המטבח. היה זה מטבח מודרני; במרכזו עמד אי שתפקד הן כמשטח עבודה והן כשולחן אוכל. איימי הבחינה שאמה כבר החלה לערוך עליו את כלי ארוחת הבוקר: במרכז האי ניצב קנקן זכוכית עם מיץ תפוזים טרי, ומול כיסאות הבר הגבוהים היו מסודרות צלחות חרסינה תכולות ומשני צדיהן סכין ומזלג.

"הנה, שימי את סלסילת הבייגל על השולחן," ביקשה גברת ליין והגישה לה את הסלסילה. איימי הניחה אותה במרכז השולחן, ואז פנתה להוציא מהמקרר סלמון מעושן וגבינת שמנת עם עירית. היא הניחה אותם בסמוך לסלסילת הבייגל.

גברת ליין הניחה לשולחן צלחת הגשה עם ביצים. "תוכלי בבקשה להוציא כוסות מהארון?"

איימי הנהנה ופתחה את דלת הארון. "לא את הכוסות האלה, קחי מהארון השני את כוסות הזכוכית הגבוהות," שמעה את אמה אומרת.

"הכוסות הגבוהות לשתיית שמפניה?" היא מצמצה והביטה באמה בחוסר הבנה.

גברת ליין ניגשה למקרר, הוציאה בקבוק שמפניה, העמידה אותו על האי וחלצה את הפקק. איימי המשיכה להביט בהשתאות באמה.

"הכוסות..." דחקה בה גברת ליין.

איימי לא אמרה דבר, ניגשה לארון והוציאה שלוש כוסות זכוכית גבוהות והניחה אותן על האי. גברת ליין מזגה לתוכן את השמפניה.

"את לא חושבת שמוקדם מדי לשמפניה?" העירה איימי בחשדנות.

גברת ליין נטלה את קנקן מיץ התפוזים, הוסיפה מיץ לכוסות השמפניה ואמרה בחיוך, "אולי מוקדם מדי לשמפניה, אך אף פעם לא מוקדם מדי למימוזה."

איימי פערה את פיה. היא רצתה לומר לאמה שההתנהגות שלה מוזרה ביותר. מימוזה לארוחת בוקר זה ללא ספק סימן לכך שמשהו קרה. אך כניסתה של מישל אחותה למטבח הסיטה את תשומת ליבה מאמה.

"בוקר טוב," הפטירה אחותה. איימי השיבה לה בברכת 'בוקר טוב' ובחנה אותה. כרגיל הייתה אחותה לבושה בצורה מוקפדת, שמלתה הירוקה הייתה מגוהצת למשעי, והגרבונים הבוהקים שלבשה הדגישו את רגליה המושלמות שהיו נתונות בנעלי סטילטו בגוון ירוק תואם לשמלתה. שערה החום של מישל היה מעוצב בתספורת קארה, ובניגוד לאיימי – כל שערה בראשה הייתה מונחת מסודרת במקומה. אך בכל זאת איימי הרגישה שמשהו שונה אצל אחותה. מבטה טיפס אל פניה של מישל המאופרות בדיוק מושלם. שפתיה נמשחו בשפתון אדום, ועיניה אופרו בצללית חומה שהבליטה את עיני הדבש שלה. אך את השקיות הכהות שהתהוו מתחת לעיניה לא הצליחה אחותה להסתיר, גם לא את האדמומיות שבקצה אפה. איימי הבחינה בזאת מיד. אחותה נראתה כמי שלא ישנה חצי לילה והייתה עסוקה בלמרר בבכי, והיא לא יכלה שלא לתהות מה הסיבה לכך.

בעודה מהרהרת בכך, ניגשה אליה אחותה ונישקה אותה על לחייה. "איימס... התגעגעתי..." קולה נשמע כרגיל אך עם זאת נשזרה בו מתיחות קלה. משהו אכן עובר על מישל, החליטה איימי. היא מיקדה את מבטה באחותה וענתה, "גם אני התגעגעתי אלייך, מישל. כמה זמן עבר מאז התראינו? חודש, לא?" בחודש האחרון הן כמעט לא נפגשו, אחותה הייתה עסוקה בענייניה ואיימי התמקדה בלחזור לשגרה.

מישל קימטה את מצחה ואמרה לאחר מחשבה, "אני חושבת שפחות, אולי שלושה שבועות."

"עכשיו כששתיכן כאן, אפשר לשבת לאכול," קבעה גברת ליין וניגבה את ידיה במגבת מטבח.

"אמא, לא היית צריכה לטרוח כל כך," מישל החוותה בידה על השולחן הערוך.

"שטויות, מתי כבר יוצא לנו לאכול ארוחת בוקר יחד, שלושתנו?"

"אמא כנראה חושבת שזו סיבה לחגיגה, היא אפילו הכינה לנו מימוזות," ציינה איימי.

מישל גיחכה בשקט, ניגשה לשולחן והתיישבה על אחד מכיסאות הבר הגבוהים. איימי התיישבה לצדה, ומבטה נדד בין אמה לאחותה. נדמה היה לה כי לאף אחת מהן אין שום רצון או חשק לחגוג.

במשך כמה רגעים הן פשוט ישבו סביב השולחן בשתיקה, וכל אחת ערמה מן המזון על צלחתה.

הייתה זו איימי ששברה ראשונה את השתיקה. "אז, מישל, מה קורה? אמא סיפרה שהגעת לכאן כבר אתמול בערב. השארת את הילדות עם דאג לבד כל הלילה... זה חידוש."

מישל קפאה לרגע ומזלגה נותר תלוי באוויר לפני שהניחה אותו בחזרה על הצלחת ואמרה, "שטויות, דאג נשאר עם הבנות לבד כבר הרבה פעמים. חוץ מזה, הוא בלאו הכי יצטרך להישאר איתן לבד במשך השבוע הקרוב."

"כן, אבל לבוא לישון אצל אמא? יכולת פשוט להגיע הבוקר." איימי המשיכה להתעקש. היא הרגישה בבת-אחת שהאווירה סביב השולחן נעשתה מתוחה. אמה התחילה לנוע בחוסר נוחות במקומה, ומישל שיחקה בעצבנות באוכל שבצלחתה.

"אני חושבת ששכחתי להזמין לנו הסעה לשדה התעופה. כדאי שאתקשר לחברת המוניות," גברת ליין נחפזה לומר וקמה ממקומה. "תמשיכו לאכול, אל תחכו לי." וכהרף עין היא יצאה מהמטבח.

"אוקיי, מה הסיפור, מישל? אמא מתנהגת מוזר אפילו יותר מכרגיל, ואת מגיעה ערב לפני הנסיעה כדי לישון אצל אמא, והפרצוף שלך נראה כאילו לא ישנת כל הלילה."

פניה של מישל התכרכמו מיד והיא החלה להתייפח בקול. איימי הביטה באחותה בבהלה. עברו שנים מאז ראתה את אחותה הגדולה והמושלמת נשברת כך ופורצת בבכי.

"הו, איימס... אין לך מושג, אה? חשבתי שאולי התחלת לחשוד אחרי שדיברנו בטלפון לפני יומיים. לפעמים את כל כך מנותקת מכל השאר וחיה לך בבועה שלך במנהטן," מישל ייללה בקול שבור.

"לחשוד במה, לעזאזל?" איימי החלה לאבד את סבלנותה.

"דאג ואני מתגרשים." הטילה אחותה את הפצצה לתוך החדר.

איימי זקפה גבה ופיה נפער בתדהמה. אחותה, "מיס פרפקט", זו שתחזקה מערכת יחסים יציבה עם דאג, החבר שלה מהקולג', מתגרשת? היא זכרה כמה פעמים היא קינאה באחותה על כך שמצאה את אהבת חייה בשלב כה מוקדם. היא תמיד רצתה זאת גם לעצמה, למצוא את האחד שיעריץ, שיאהב אותה ויביט בה כמו שדאג היה מביט במישל כשהייתה נכנסת לחדר. כל חייה היא חיפשה אחר אהבת אמת. לרגע היא חשבה שמצאה אותה... אך לא מזמן הבינה שטעתה והחלה להאמין שאולי אהבה כזאת לא קיימת בשבילה.

ועתה, מעטה השלמוּת שציפה את חייה של מישל התנפץ לנגד עיניה כמו בועת סבון, במהירות ובפתאומיות. היא לא ציפתה לזה, ואף לא חשדה במאום, לא כששוחחה עם אחותה לפני יומיים, ובטח לא כשנפגשו לפני שלושה שבועות.

"איימי, תגידי משהו," הפצירה בה אחותה בקול רועד, עיניה מנסות ללכוד את מבטה.

"אני... מצטערת..." זה כל מה שיכלה לומר. היא הייתה בהלם וניסתה להבין כיצד פספסה את הסימנים. האם היא עד כדי כך מרוכזת בחייה, כמו שטענה אחותה, שהיא פשוט הייתה עיוורת לכך?

"את לא צריכה להצטער, זאת לא אשמתך," אמרה מישל בגיחוך מר. "למעשה, אם מישהו אשם בכך זאת אני."

איימי טלטלה את ראשה במטרה להתעשת ומבטה הצטלב בזה של אחותה. "אשמתך? מישל, היה לך רומן?!"

ההבעה על פניה של מישל השתנתה באחת והיא פרצה בצחוק, לא משוחרר אלא קולני, צחוק של חוסר שפיות, של אדם שנמצא על הקצה.

"רומן? השתגעת? איזה מין אדם את חושבת שאני?"

"אבל הרגע אמרת..." החלה איימי לומר, אך מישל קטעה אותה והרימה את ידה בביטול כשאמרה, "זאת לא הייתה הכוונה שלי, אבל זה לחלוטין לא אומר שאני לא אחראית להרס נישואיי."

"הרס?" חזרה אחריה איימי.

"את לא יודעת כמה קשה לשמור על השגרה, על הגחלת, על מערכת יחסים, בלי עימותים, בלי ריבים..."

היא עצרה את דבריה כדי ללגום מהמימוזה שלה.

איימי קימטה את מצחה. היא ניסתה להיזכר מתי ראתה את דאג ומישל רבים בשנה האחרונה, אך לא הצליחה להעלות בראשה ולו זיכרון אחד. איימי תמיד חיבבה את גיסה, שניחן בחוש הומור ונהג להצחיק אותה, או לעקוץ אותה בחביבות.

מישל כמו קראה את מחשבותיה ואמרה בזלזול, "אל תנסי להיזכר בדאג ובי רבים. הסתרנו זאת מצוין, גם מהבנות. לא רבנו אף פעם בנוכחותן, אבל היו הרבה שתיקות, הרבה כעסים שנאגרו, הרבה לילות שבהם הלכנו לישון בחדרים נפרדים. התרחקנו. התהום בינינו הלכה והתרחבה."

"אני לא מאמינה שלא סיפרת לי כלום," אמרה איימי ברוגז. היא הרגישה כאילו חייה של אחותה זרים לה, והדבר הכעיס אותה. היא תמיד שיתפה את אחותה בחייה, בייחוד בתקופה האחרונה הלא פשוטה שעברה לפני כמה חודשים. היא לא הסתירה מאחותה דבר.

"לא ידעתי איך לספר לך. תמיד ראית את דאג ואותי כזוג מושלם. לא פעם אמרת לי שאת מקווה למצוא אהבה כזאת. הרגשתי שאני לא יכולה להרוס לך את האשליה, בייחוד אחרי..." מישל שוב השתתקה, כמו חוששת לסיים את המשפט.

"זה בסדר, מישל. את יכולה לומר את שמו. אני לא אתפרק, אם מזה את חוששת," רטנה איימי.

"בייחוד אחרי מה שקרה עם מקס," המשיכה מישל. "לא רציתי להעמיס עלייך גם את הצרות שלי."

הדחף לכעוס על אחותה, על שהסתירה מפניה את מצב נישואיה, התחלף באמפתיה כשאיימי הבינה את רצונה של מישל להגן עליה.

היא נשמה נשימה עמוקה, כמו מנסה לאסוף כוחות, ולבסוף אמרה בקול שקול, "אני מצטערת שחשבת שאת צריכה להגן עלי וסחבת על גבך את הסוד הזה בלי שתוכלי לחלוק בעול. אני מתארת לעצמי כמה היה לך קשה."

"תביני, איימס, רציתי לשתף אותך, לדבר איתך, ידעתי שאת היחידה שתבין אותי, אבל אמא אמרה שעברת תקופה קשה, שלא כדאי להכביד עלייך עכשיו, שאמתין."

לתשובה הזו איימי לא ציפתה, והיא הביטה באחותה במבט חד. "אז אמא ידעה על כך מההתחלה?"

"כן," השיבה מישל, "אמרתי לך, היא המליצה שלא איידע אותך עד שעניין הגירושים יהיה סגור."

"סגור?! כמה זמן נמשך העניין הזה?"

"יותר משלושה חודשים," השיבה מישל כמעט ללא קול. איימי זכרה איפה היא הייתה באותה תקופה. היא עצמה לרגע את עיניה, כמו מנסה לגרש את הזיכרון שעדיין הכאיב. לפני שלושה חודשים היא עדיין הייתה בתקופה השחורה שידעה מימיה. רק בחודש האחרון הצליחה להתאושש באמת ולחזור לעצמה ולשגרת חייה. אולי אמה צדקה. אחרי הכול, במצב העגום שבו הייתה נתונה, הידיעה על כישלון נישואיה של מישל רק הייתה מעכירה עוד יותר את מצב רוחה. והאם היא יכלה במצבה אז לתמוך באחותה ולשכוח את מכאוביה שלה?

"אוקיי, אבל עכשיו אני בסדר. אני כאן לעזור במה שתצטרכי, מישל."

"אני בעיקר צריכה להתרגל למצב החדש, זה הכול. אל תביני אותי לא נכון, אני כואבת את הפרידה שלי ושל דאג, וכך גם הוא, אבל זו החלטה משותפת של שנינו. היא אמנם קשה אך בלתי נמנעת."

"אני לא מבינה למה זו החלטה בלתי נמנעת. מה השתבש ביניכם?"

"עם כל הצער שבדבר, דאג ואני התרחקנו במשך השנים. הפכנו לשני זרים שחולקים בית וילדים, אך למעשה ללא שום דבר אחר משותף. האהבה, שהייתה הדבק שהדביק אותנו יחד, נעלמה. התמסמסה. כבר לא היינו מאוהבים, בעיקר לא ברמה האינטימית."

איימי הרימה גבה אך לא אמרה דבר. רק לחצה את ידה של אחותה בעידוד. "כבר חתמתם על טופסי הגירושים והפכתם את זה לרשמי?"

"עדיין לא, אבל נעשה זאת מיד אחרי שאחזור מהנסיעה. אתמול ניסינו לספר לתאומות על הפרידה, והן קיבלו את זה קשה. בגלל זה הגעתי לפה כבר בערב, לא יכולתי להכיל את הבכי שלהן ואת המצב בבית. זה שבר אותן, כמובן. פה יכולתי להתפרק לבכות, לא בגלל שדאג ואני נפרדים, אלא בגלל שזה כואב וקשה לבנות. מרי ובל מתנהגות כאילו זה סוף העולם, ודאג ואני לא יודעים מה לעשות."

"תנו להן זמן להתרגל לרעיון," הציעה איימי, "אם יש משהו שאני יודעת בוודאות, זה שהזמן עוזר להתמודד עם קשיים. מה שנראה לך היום כמו סוף העולם עשוי להיראות מחר, מחרתיים, או בעוד שבוע, כלא כל כך נורא."

מישל חייכה חיוך קלוש ואמרה, "את אחות טובה, את יודעת?"

"אני יודעת," אמרה איימי בחיוך ומשכה בכתפיה.

באותו רגע היא הבינה שבעוד שהיא חוששת מהנסיעה לג'קסון מיסיסיפי, שתהיה הפעם הראשונה שהיא תצא מהקונכייה שלה ומאזור הנוחות שלה מאז הפרידה ממקס, אחותה ניצבת מול בעיות קשות יותר.