הז'אנרים
כל הז'אנרים

דרג ספר זה מתוך 5
0 דירוגים
0
ממוצע
1
0
2
0
3
0
4
0
5
0
0
גם ב - Kindle
לזארטו
40 

לזארטו


דרג ספר זה מתוך 5
0 דירוגים
0
ממוצע
1
0
2
0
3
0
4
0
5
0
0
40 
40 
גודל (עמ'): 233
מו"ל: פרדס

תקציר

תושבי תל אביב, אין כל סיבה לדאגה, אנו מודעים למצב ועושים את מרב המאמצים על מנת להביאו לפתרון בהקדם האפשרי. חיילים הוצבו סביב העיר להגנתכם. אנא אל תנסו לצאת מגבולות העיר.


חורף סוער בתל אביב, נתיבי איילון מוצפים, ולילה אחד כל הגשרים המובילים אל העיר מתמוטטים. בתוך יממה אף מוצבת חומת הפרדה לאורך רחוב סלמה, ולב תל אביב — מהים עד איילון, מהירקון עד סלמה — מנותק משאר המדינה. הטלוויזיה והרדיו משותקים תחת צו איסור פרסום, הטלפונים והאינטרנט מושבתים, מוצרי הצריכה הולכים ואוזלים, עבודות הרכבת הקלה מופסקות, והממשלה רק שולחת לתושבים הודעות טקסט מרגיעות ועמומות. במצב עוכר שלווה זה של הסגר ללא סימני מגפה, או מצור ללא אותות מלחמה, תושבי העיר נעים בין אדישות תל אביבית לחרדה קיומית, תוך ניסיונות לקחת את הגורל בידיהם.

לָזָארֶטוֹ באיטלקית הוא מתחם שבו מבודדים חולים במחלות מדבקות. לזארטו הוא גם שמו של אחד מבתי הקפה היחידים שנותרו פתוחים בלב תל אביב. בלזארטו מתכנסת מדי יום קבוצת צעירים ובהם לב, המכונה בפי חבריו ליידיק, המתעד את הימים במחברתו ובה בשעה מנסה לפענח את פשר ההסגר ואת הקשר בינו לבין ההיסטוריה — האישית והלאומית. מבעד לעולמם של לב וחבריו נחשף חורבן הבית המוכר ומתגלה עולם אחר, בעל חוקים חדשים וסדרי עדיפויות משתנים.

בלשון מאופקת ומדויקת רוקם שי אזולאי דיסטופיה נוקבת, קולחת וחכמה, רווּיַת רגעי אימה, לצד רגעי אהבה וחסד עדינים.

שי אזולאי (9791) הוא סופר, מחזאי ומתרגם. מתגורר בתל אביב עם אשתו ושני בניו.

  • ISBN: 978-1-61838-557-4
  • גודל (עמ'): 233
  • מו"ל: פרדס
  • יצא לאור ב-: 25/03/2020
  • שם המחבר: שי אזולאי
  • זמין להשאלה: כן

1

בלילה הראשון התעוררנו לקול הפיצוצים. הם התרחשו בבת אחת, אבל זיהיתי שמדובר בסדרה של שלושה או ארבעה פיצוצים מתוזמנים היטב, הרעש הקיף אותנו. מיד לאחר מכן נשמע עוד רצף של פיצוצים, מרוחק יותר, ורצף נוסף הגיע אחריו, כמעט בלתי נשמע אך זהה לשניים הראשונים. ייתכן שאחד מהרצפים המאוחרים האלה, או אפילו שניהם, היו בסך הכול הדים של סדרת הפיצוצים הראשונה אשר הדהדה ברחובות עירנו, נהדפה מהבניינים ומהקירות, וניתזה כריקושט בתוך גולגולותינו.

יצאתי מהחדר ומצאתי את יולי עומדת במסדרון. פניה היו אדומות, היה נדמה לי שהיא בכתה, אך ייתכן שפשוט הייתה טרוטת עיניים משינה.

"ליידיק? לא ידעתי שאתה בבית," היא אמרה, "מה השעה בכלל?"

"בערך שלוש בבוקר."

"למה הם עושים את החפירות האלה באמצע הלילה?"

"אני לא חושב שהרעש הזה היה מהעבודות על הרכבת."

"אז מה אתה חושב שזה היה, פיגוע? טילים? אני לא שמעתי אזעקות."

משכתי בכתפיים. באותו הרגע הטלפונים שלנו צפצפו. שנינו קיבלנו את אותה ההודעה ממספר חסוי:

תושבי תל אביב, אין כל סיבה לדאגה,

אנא הישארו בבתיכם עד להודעה חדשה.

"טוב," יולי אמרה, "אין סיכוי שאני אירדם עכשיו, שנלך ללזארטו?"

"בואי."

התלבשנו ויצאנו מדירת הקרקע שלנו. לאחר שלושה ימים של גשם שוטף הרחוב נראה חלק ומבריק, המכוניות החונות לאורכו נצנצו תחת פנסי הרחוב, והאוויר היה קר ויבש. ראינו אורות דולקים ברוב החלונות; הרעש ודאי העיר את כל השכונה. יכולנו לשמוע תינוקות בוכים וכלבים נובחים, אבל אנחנו היינו היחידים שיצאו אל הרחוב. הבטתי למעלה בין ענפי הפיקוס, לא ראיתי ירח ולא כוכבים. צעדנו יחד בדממה עד שהבחנו בפרצוף קטן ומחודד, שטוף באור הלבן של פנסי הרחוב, מציץ מאחורי גזעו של שיח היביסקוס במרחק כמה צעדים מאיתנו.

יולי אחזה בזרועי והצביעה.

"תראה, זה הקיפוד הקטן שסיפרתי לך עליו."

היצור, שככל הנראה נבהל מנוכחותנו, רץ לאמצע הרחוב וחמק תחת רכב חונה. לא היה מדובר בקיפוד.

"זו חולדה," אמרתי, וחשתי ברעד שעבר ביולי.

"אני מתקשרת לעירייה על הבוקר," היא אמרה, "אני נשבעת לך, מאז שהם התחילו לחפור את המנהרות האלה זה כאילו אנחנו חיים במעברה."

בית הקפה, שניצב בערך בחצי הדרך בין שדרות רוטשילד לבור שבו תחנת הרכבת הקלה קרליבך הייתה אמורה לקום ביום מן הימים, היה כמעט ריק. פפנהיים העיתונאי ישב במקומו הקבוע, קורא ספר עם סיגריה כבויה בין אצבעותיו. שתי מלצריות ישבו על הבר, עיניהן דבוקות לצגי המכשירים הסלולאריים שלהן, בעוד מלצרית שלישית פינתה שולחן. התיישבנו אל שולחן שניצב על המדרכה עם הפנים לכביש ושרון, אחת המלצריות הקבועות שלנו, ניגשה אלינו.

"היי חבר'ה," אמרה בחיוך, "מה תרצו?"

"בשבילי רק בירה," אמרתי, "מה שיש מהחבית."

"שמעת את הפיצוצים?" יולי שאלה בהתרגשות.

"אם שמעתי אותם? אני כל כך נבהלתי שהפלתי מגש שלם עם כוסות, תראי, עוד אפשר לראות את הסימנים על הרצפה."

"מה את חושבת שזה היה?"

"אני לא יודעת, אולי שוב טילים? זה נשמע ממש קרוב, אני מקווה שאף אחד לא נפגע."

"אבל הכול היה שקט לאחרונה, אף פעם לא היו לנו טילים ישר על תל אביב, זה תמיד מתחיל בדרום ומגיע אלינו אחר כך, אנחנו כמו הדובדבן שבקצפת."

"טוב, אין חוקים במלחמה," שרון סיכמה. "אז מה תרצי להזמין?"

"תה עם לימון וג'ינג'ר בבקשה."

"סבבה."

שרון עמדה לשוב אל הבר, כשרכב נעצר מול בית הקפה והנהג החל לצפור ולנופף לעברנו בפראות.

"מה המניאק הזה רוצה?" היא שאלה, ואז ענתה לעצמה, "נראה לי שהוא היה כאן מקודם, בטח שכח את הטלפון שלו או משהו."

"אין גשר!" הגבר צעק.

"מה?" שרון צעקה מעל ראשינו.

הגבר יצא מהרכב אך לא התקדם לעברנו.

"הגשר! הוא התמוטט! אין שום דרך לחצות."

הגשר ניצב במרחק שתי דקות נסיעה מבית הקפה והיה אחד משורה של גשרים שנמתחו מעל נתיבי איילון וחיברו בין מרכז העיר לשכונותיה המזרחיות, ומעבר להן לגבעתיים, לרמת גן, ולכל שאר המדינה.

"טוב, אתה יכול לנסוע דרומה ללה גווארדיה או צפונה למחלף השלום," היא ענתה.

הגבר ענה משהו לא מובן.

"מה?" היא צעקה לעברו.

"אני לא צריך הוראות!" הוא צרח, "רק רציתי שתדעו שאין גשר!"

הוא חזר לרכבו ונסע ושרון נכנסה פנימה.

"טוב, אז עכשיו אנחנו יודעים מה הייתה הסיבה לכל הרעש הזה," יולי אמרה.

"לא באמת," עניתי, "אנחנו רק יודעים למה הרעש גרם."

"מה זאת אומרת?"

"שמענו פיצוצים, והם גרמו לגשר לקרוס, אבל אנחנו לא יודעים מה גרם לפיצוצים — אולי באמת נפלו טילים, או שזה היה פיצוץ מבוקר, או שאולי משהו השתבש."

"אתה בטוח ששמענו פיצוצים? אולי זה פשוט הרעש שגשרים עושים כשהם מתמוטטים? אולי זה בגלל כל הגשם שירד בימים האחרונים? יכול להיות שהנחל עלה על גדותיו והפיל את הגשר."

"לא נראה לי."

במהלך הימים האחרונים היו דיווחים בתקשורת על כך שהגשמים הכבדים עלולים לגרום לסגירת נתיבי איילון, אם וכאשר הנחל הזורם בין הנתיבים יעלה על גדותיו. זה קרה בעבר כבר כמה פעמים וגרם לסגירת הנתיבים לכמה שעות או ימים — אירוע שתמיד לווה בפזמון החוזר של תלונות וטענות שזה לא ייאמן ולא מקובל ומזכיר מדינות עולם שלישי, עד שהתקשורת והציבור עייפו מהנושא ועברו לסקנדל הבא.

בתוך בית הקפה שרון סיפרה למלצריות האחרות את מה ששמענו מהאיש במכונית, בעוד שהן המשיכו לבהות במכשירים שלהן תוך שהן מקישות ומחליקות את אצבעותיהן על הצגים.

כשהיא שבה עם המשקאות שלנו יולי הציגה את העניין בפניה: "את חושבת שיכול להיות שהגשר התמוטט בגלל הגשם?"

"לא יודעת, אני מניחה שהכול יכול להיות," ענתה בלי להתחייב.

הודינו לה עבור המשקאות והיא עזבה. כאילו עניין קריסת הגשר כבר נפתר, יולי עברה לעניינים אחרים.

"אז איפה היית כל היום?" היא שאלה בהתגרות.

"מאיה התקשרה אליי הבוקר."

"חשבתי שנפרדתם אתמול בלילה."

"כן, אתמול עזרתי לה לארוז, אבל אז היא התקשרה אליי הבוקר. הייתה לה איזו אי הבנה עם המובילים והיא הייתה צריכה מישהו שיסיע אותה אל הדירה החדשה אז..."

יולי הביטה בי בסוג של מבט שלא היה אפשר לטעות בו, מבט אשר חלף בינינו פעמים רבות במהלך השבועות האחרונים. המבט הביע בוז, רחמים ואהבה מעורבבים זה בזה בשיעורים פחות או יותר שווים. בימים ההם שנינו ניסינו למצוא את דרכנו ברוגע המדומה שנותר לאחר הסערה והטלטלה של מערכות יחסים כושלות. במקרה שלה היה מדובר ברומן שגורלו נחרץ מראש עם פרופסור לספרות אנגלית, נשוי ומבוגר. הוא כבש את לבה בציטוטי שירה, תיאוריות סבוכות וידענות מופלגת, אך כאשר הקשר ביניהם הפך לפיזי, תחושת האשמה שנשא דרדרה אותו במהרה לחוסר אונים ואין־אונות. הרומן שלי היה מורכב מאלמנטים נדושים אף יותר — שלושה דייטים מוצלחים, התאהבות מהירה מצדי, ספקות ולבטים מצדה, ואז הטיעון המגוחך שהיא לא בנויה לקשר כרגע, לא מסוגלת להתחייב, וההצעה הבלתי אפשרית שנישאר ידידים, והתקווה הקלושה והמטומטמת בלבי שאולי היא מתכוונת ליותר, שאולי היא בכל זאת מעוניינת ורק זקוקה לעוד זמן, שאולי אני עוד אצליח לכבוש אותה. ואז — עשרה חודשים של שיחות ופגישות כאילו תמימות, כאילו חבריות, עשרה חודשים של תשוקה כבושה, של אין־סוף מסרים סותרים, השפלות קטנות והזדמנויות מוחמצות, עד שזה נגמר בהכרזה חד־צדדית שלה — התקבלתי לעבודה חדשה, אני עוברת לבאר שבע, תוכל לעזור לי לארוז?

"אז הסעת אותה עד לבאר שבע?" יולי שאלה באכזבה.

"הסעתי אותה, החזרתי את הרכב, וחזרתי לכאן באוטובוס. לא הצלחתי להירדם, אז ישבתי שעתיים מול המחשב וכתבתי לה מייל."

"אתה לא שלחת אותו, נכון?"

"לא, בסוף נרדמתי על המקלדת. הפיצוצים העירו אותי."

"טוב, אז עכשיו אנחנו יודעים מה הייתה הסיבה לכל הפיצוצים האלה," אמרה בטון עליז ומתנגן, "זה היה סימן מאלוהים שאסור לך לשלוח את המייל הזה."

המלצריות מאחורינו החלו לדבר בקול רם ושאלנו אותן מה קרה.

"החבר שלי בדיוק כתב שגשר לה גווארדיה קרס," אחת מהן ענתה.

"אמרתי שהוא בטח התבלבל," שרון אמרה. "הגשר שכאן הוא זה שקרס, לא לה גווארדיה."

"תכתבי לו חזרה," המלצרית השלישית הציעה.

"אני לא מצליחה לשלוח," היא אמרה לאחר כמה ניסיונות, "נראה לי שהרשת קרסה."

כולנו שלפנו את הטלפונים שלנו, אך לאף אחד מאיתנו לא הייתה קליטה.