הז'אנרים
כל הז'אנרים
סדרה:‎ לומד לאהוב - 4

דרג ספר זה מתוך 5
7 דירוגים
2.3
ממוצע
1
4
2
1
3
0
4
0
5
2
4
לומד לאהוב 4
29 

לומד לאהוב 4


דרג ספר זה מתוך 5
7 דירוגים
2.3
ממוצע
1
4
2
1
3
0
4
0
5
2
4
29 
29 
סדרה:‎ לומד לאהוב - 4
גודל (עמ'): 312
מו"ל: אלונה ירדן

תקציר

בתחילת דרכו של דניאל, בכרך הראשון, הוא העלה חומות ומעצורים מפני כניסתן של נשים אל נבכי לבו ורק נהנה מהן במפגשים מיניים סוערים. בכרך השני הוא למד לזהות את המעצורים שמעמידות מולו הנשים שבחייו ולמד לכבד אותן במקום להגדירן כאגוז קשה לפיצוח.


בכרך השלישי, אחרי התמודדות עם משבר שממנו ברח מילדותו, הוא הצליח להגיע להבנה שגם הוא ראוי לכבוד עצמי, ולאחר ששחרר במעט את המעצורים שהציב בכניסה אל לבו, יכול היה לזהות בקלות מי האישה שאותה ירצה להכניס לחייו.

הרמב"ם אמר שאדם צריך לגעת בשני הקצוות כדי להגיע לאיזון. ונראה שזה גם מה שדניאל היה צריך לעשות כדי שיוכל ללמוד לאהוב בסופו של הכרך הרביעי.
הספר מתחיל בכך שדניאל איבד את המעצורים לחלוטין.


הוא עבר מרתיעה קיצונית מפני כניסה למערכת יחסים לאיבוד עצמו בתוכה. סדרה של אירועים מטלטלים מובילה אותו להתעורר ולשאוף להגיע אל שיווי המשקל. שיחות קשות ונוקבות עם בני משפחתו מביאות אותו להבנה שרק בצורה מאוזנת יוכל לשמור על עצמו במערכת היחסים, והוא מסיק מכך, בעקיפין, שאותו איזון ישמור גם על הסובבים אותו.
אני מזמינה אתכם להשלמת דרכו של דניאל בספר האחרון בסדרה. הספר שבו דניאל לומד לאהוב.

המשך קריאה
  • ISBN: 800-1704023
  • גודל (עמ'): 312
  • מו"ל: אלונה ירדן
  • יצא לאור ב-: 15/05/2017
  • שם המחבר: אלונה ירדן
  • זמין להשאלה: כן

האישה שאיתי

אור חזק חדר דרך חריץ שנפער בעיני והעיר אותי.

התמתחתי בדממה כדי לא להעיר את אשתי היפה שישנה על ידי במיטה הגדולה וחייכתי כשגיליתי ששוב גבה החשוף מעורר בי כוחות ליום חדש.

אין אדם אחד ממעגל המכרים שלי שהופתע מכך שמורן היא זאת שמתעוררת על ידי כל בוקר ותמשיך לעשות זאת עד שהמוות יפריד בינינו. אני מניח שהיחידה שבאמת הופתעה מכך היא מורן בעצמה.

התעוררתי לפניה כבכל בוקר ושכבתי בעודי בוהה בגב הכי נשי ויפה שאני מכיר. רציתי ליהנות מעוד כמה רגעים ולהתענג על העובדה שהוא שלי ואני שלו.

סרקתי אותו מהנקודה בה מסתיים הישבן החושני שלה ועד לשרשרת שענדתי על צווארה ביום החתונה שלנו.

בשניות נשלחתי לזיכרון של הרגע בו בחרתי להתעורר כך בשארית חיי. זאת הייתה ההחלטה הפשוטה ביותר שהייתי צריך לקבל על עצמי.

במפגשי הדרכת הזוגות עם הרב לפני החתונה, הוא הסביר לנו על תהליך הטקס והמשמעות של כל שלב ושלב בו.

מורן ואני השתדלנו לנשוך את לשוננו ולעבור את ההדרכות כמה שיותר מהר כיוון שהמשמעות של הטקסים מבחינת הדת היו כל כך זרים לנו עד שההבדלים ביניהם ובין החיבור הזה שלנו לעיתים הרגישו מנוגדים.

ענדתי למורן את השרשרת אותה היא עונדת מאז בחדר הייחוד ויצאנו ביחד אל החופה. מחוץ לחדר הייחוד חיכו אחיי והוריה של מורן. אני זוכר שהם נראו מיודדים.

כשאחיי אוחזים בזרועותי, צעדנו ביחד לכיוון החופה.

הם היו כל כך מרוגשים ולרגע תהיתי אם נכון יותר יהיה שאני אאחוז בזרועותיהם ולא ההיפך.

ליבי לא דפק בחוזקה ונשימותי היו איטיות ורגועות.

הנישואים למורן נראו לי כאפשרות היחידה שעמדה בפני.

ואם זאת האפשרות היחידה עבורי, לא ראיתי סיבה להילחץ מכך.

תומר לעומת זאת, נראה היה לי שנכנס להתקף היפר-ונטילציה ועם כל צעד שלקחנו לכיוון החופה, חששתי לשלומו.

"תומר, תירגע" אמרתי לו כשראיתי שההתנשפויות שלו חוצות את גבול ה'מתרגש' הצפוי ועוברות אל ההגדרה 'היסטרי'.

"אני לא שלם עם ההחלטה הזאת, דניאל".

"אז אין כל סיבה להמשיך" אמרתי לו ברוגע "אם אתה לא שלם עם ההחלטה הזאת ואתה רוצה להחליף זרוע עם רועי, בואו נעשה את זה עכשיו. לפני שיהיה מאוחר מדי!" המשכתי בדרמטיות כדי להקל על האווירה ורועי צחק בקול.

"דניאל אני רציני. אתה רוצה לומר לי שאתה בטוח שזאת הולכת להיות אשתך?" תומר התעקש ושאל.

מוזר היה לי שרועי השתתק ולא התערב בשיחה. אלו היו הרגעים האולטימטיביים בהם בדרך כלל הוא מתפרץ על תומר ומעיר לו על הישירות והבוטות שלו. ברור היה לי שהוא מאמין שבצעידה אל החופה, שיחה כזאת היא לא מהסוג הראוי וגם ברור היה לי שאין כל קושי טכני שגרם לו לפספס את השיחה.

לבסוף הנחתי שהוא לא חשב שיש לתומר סיכוי להוציא אותי מהמסלול אליו הכנסתי אותי ואת מורן. כנראה שהוא ידע שמבחינתי, המסלול הזה מסתיים רק בשבירת כוס ובחיים שלמים יחד. השתיקה שלו חיזקה אותי והרגשתי בוגר וגדול להתמודד בעצמי עם עימותים מול תומר.

"אני בטוח תומר. מורן היא הבחירה שלי".

"וזה לא כי אין אחרת?".

"אין אחרת? שכחת עם מי אתה מדבר?" אמרתי לו כשעלינו שלוש מדרגות ונעצרנו בשביל הקצר שמוביל אל החופה.

"אני רק רוצה לומר שיש לך עוד אפשרות. שזה לא מאוחר מדי. שלא מעניין אותי כל האורחים והעלויות. אני רוצה להגיד בקול רם את מה שכולם חושבים בלב. אם אתה לא בטוח שמורן היא האחת, זה עדין לא מאוחר מדי.

אני איתך. נעצור הכל ונתמודד" הוא אמר רגע לפני שהיה צריך להיפרד ממני ולחכות לי מתחת לחופה ונראה היה שהוא ממש עצוב.

"תומר, אני אוהב אותך" אמרתי כדי להקל עבורו את הבשורה "ואני לא חושש להתמודד עם אכזבת כל האורחים".

"מצויין" הוא אמר כשטעה להקדים את תגובתו.

"אני חושש להתמודד עם שארית חיי ללא מורן לצידי".

"אם כך בואו נחתן אתכם!" רועי מצא את הנקודה הנכונה להתערב ותומר השתתק בכניעה כששניהם עזבו אותי בתחילת השביל ותפסו את מקומם מתחת לחופה.

תומר מעולם לא אהב את מורן.

לא כשהיינו חברים טובים בכיתה י', לא כשהיינו צמודים צמודים בתקופה הראשונית של שירותי הצבאי ולא מאז שחזרה לחיי בתור בת זוגי.

יכול להיות שזאת גם אחת הסיבות שגרמו לי לאהוב אותה יותר ויותר. סוג הנשים שתומר הביא הביתה שונה מאוד מסוג הנשים איתן אני בחרתי למצוא קרבה והעובדה שמורן לא נפלה תחת ההגדרה של אישה ראויה מבחינתו התקבלה אצלי כמחמאה. אולי ההבנה הזאת גם עזרה לי לא להיות בעמדה מתגוננת בכל פעם שהשניים האלו נקלעו לריבים. והיו הרבה הזדמנויות כאלו במשך השנים.

זה נראה לי מצב טבעי כשאישה לא מסתדרת עם תומר.

כך היה גם עם קרן, כך המצב עם רותם וכך המצב גם עם מורן. דווקא אילו המצב היה הפוך הייתי מודאג.

רצף המחשבות שלי נקטע כשראיתי את הוריה של מורן בתחילת השביל. הם אחזו בזרועותיה של האישה הכי יפה בעולם והובילו אותה לכיווני. אלי.

השרשרת שענדתי לה בחדר שישבנו בו לפני טקס החופה השתלשלה סביב חריץ נדיב בשמלה על החזה המושלם שלה. המחוך של שמלת הכלה נצמד והחמיא לגזרה שלא הייתה צריכה שום עזרה חיצונית כדי להיראות מושלמת ונראה היה לרגע שהיא מרחפת לכיווני.

אמה ניתקה את אצבעותיה שהיו שלובות באלו של מורן והעניקה לי אותה. אביה טפח על כתפי ולא אמר דבר.

הוא מעולם לא הרחיב בדיבור. לא איתי וגם לא עם אחרים.

כך ניצבנו אני ומורן, חתן מול כלה לפני השביל הקצר שעלינו לצעוד ובסופו החופה ושארית חיינו.

קיבלתי אותה לידי וכיסיתי את פניה בהינומה.

בהדרכת הזוגות, לפני החתונה, הסביר לנו הרב שפרישת ההינומה על פני הכלה מדגישה את פריסת חסותו של הבעל על אשתו וקבלת אחריות על המשפחה לעתיד.

אני זוכר שמורן התרעמה על כך מולו.

"מה זאת אומרת פרישת חסותו?" היא שאלה את הרב.

"אין לך מה לדאוג ילדה יפה" הוא ענה לה בחוסר זהירות והמשיך "זה אומר שמעתה ועד עולם, לא תצטרכי להטריד את ראשך בעניינים אלו כיוון שיש מי שישמור עלייך".

"ומי ישמור על מי ששומר עלי?" היא שאלה.

"השם. השם ישמור עליו ועלייך" הוא המשיך באותה גישה. ברור היה לי שהוא מבין בדיוק מה הכעיס אותה וברור היה לי שהיא מבינה שהוא לא מתכוון להסכים עם נקודת המבט שלה בויכוח. למרות כל זה, ישבתי ושתקתי כשמורן התווכחה עם הרב על המשמעות של המנהג לפרוס הינומה על פני הכלה לפני הכניסה לחופה.

"הוא ישמור על הצניעות שלי?!" היא התעקשה להבהיר לרב את זווית הראייה שלה.

"בוודאי. את ארוסתו, הוא חייב לשמור על הצניעות שלך".

"לא הוא לא. אני חייבת לשמור על הצניעות שלי. ואולי בעצם לא. אני לא חייבת לשמור על הצניעות שלי. אני יכולה לדאוג לעצמי, להלביש את עצמי, לכלכל את עצמי ואחרי שאני יכולה לעשות את כל זה לבדי, אני עדיין בוחרת לחיות את חיי עם דניאל".

"והוא בוחר להקל עלייך את עול חיי היום-יום ולאפשר לך לנהל את משק הבית ביתר קלות" הוא התעקש כשמורן מגלגלת כלפיו עיניים.

מהיכן שאני ישבתי, נראה היה שהוא ניצח את אותו ויכוח מול מורן ביכולת ההתשה והעיקשות שלו לא לקבל דרכי חיים שונות משל עצמו אבל אני מניח שמורן נקטה באותה הגישה מולו וזה הצחיק אותי.

"מה אתה מרוצה כל כך מעצמך?" היא שאלה כשעוד הייתה טעונה ברוח קרב כשיצאנו מההדרכה.

"את מצחיקה אותי".

"ברור שזה מצחיק אותך. אתה הגבר ואני האישה. אתה צריך לדאוג לי כי אני חלשה ומסכנה, לא?".

"על מה את בכלל בוכה? את יצאת בזול. מה איתי? כל האחריות עלי!" אמרתי לה ושנינו התגלגלנו מצחוק עד האוטו.

ביום החתונה שלנו, כשכיסיתי את פניה בהינומה, פתאום עטפה אותי תחושה מוזרה.

לא ידעתי למה אבל באמת הרגשתי שאני פורש עליה את חסותי. משהו בשלב הזה של הטקס הבהיר לי שבעוד כמה רגעים היא תהיה באחריותי.

אני אהיה האיש שיהיה אחראי להצחיק אותה אם תהיה עצובה, לעזור לה כשיהיה קשה ולטפל בה אם תהיה חולה.

הבנתי שאני אהיה האיש הכי מאושר בעולם בעוד כמה רגעים.

"אני לעולם לא אהיה יותר או פחות ממך" אמרתי לה כשעיניה נצצו אלי מתחת לבד השקוף.

"ואני אוהבת אותך בדיוק בגלל זה" היא ענתה דומעת וצעדנו ביחד אל מתחת החופה.

כל הטקסים והמנהגים העתיקים שהושתתו על נסיבות חיים או אגדות אורבניות לא היוו עבורי דבר.

לא גדלתי במשפחה מאמינה וגם לא מסורתית.

הדבר היחיד שהיה חשוב עבורי באותו הרגע היה שמורן ניצבת מולי ומבטיחה שתהיה שלי עד שהמוות יפריד בינינו.

אני זוכר בבירור את שבע הברכות, אני זוכר את רועי שבכה, את תומר שהתנשם בכבדות, את הוריה של מורן שכנראה שהיו ברגשות מעורבים לגבי השידוך ואני זוכר את החיוך שנפרש על פניה מתחת לחופה כשהחליטה שהיא ניצחה בויכוח מול הרב. הרב שעמד מול המחשוף העמוק שלה ולא ביקש שתלבש את השל המכוער שהתעקש שהיא תביא איתה כדי שתהיה צנועה. היא הייתה מרוצה מכך שהוכיחה שגם כבוד הרב הוא בן-אדם אחרי הכל ואני הייתי מרוצה שתמונות החופה שלנו יהיו לנצח מעוטרות במחשוף המדהים שאפיין את שמלת הכלה שלה.

שלא כמוה, אני לא כעסתי על התפוררות המוסר של הרב.

הבנתי אותו. למה שיבקש ממנה להסתיר את האוצר שאלוהים העניק לה?

ברור היה שגם הוא נהנה מהנוף בדיוק כפי שאני נהניתי.

אולי לא בדיוק כפי שאני נהניתי... אחרי הכל, אני גם תחבתי את ראשי באותו מחשוף במרכז רחבת הריקודים כמה שעות מאוחר יותר כדי לשתות את כוסית הוודקה שהיא החביאה בו.

אני מת עליה. על אשתי.

"בוקר טוב מתוק שלי" היא אמרה כשהיא מסתובבת אלי ובטנה ההריונית התנגשה בי.

"בוקר טוב יפה שלי" עניתי לה כבכל בוקר.

"כמה זמן אתה כבר ער ובוהה בי?".

"בערך חצי שעה".

"זה לא מספיק זמן כדי להעריך את הקסם שבי. אני חוזרת לישון ותהרהר עלי עוד חצי שעה לפחות, טוב?" היא שאלה והתגלגלנו מצחוק.

"איך ישנת?".

"ישנתי? לא ישנתי בכלל".

"שוב התינוקת מציקה לך?".

"עוד כמה שבועות, כשהיא תצא, אני אלחץ לה על השלפוחית ואשאל אותה אם זה נעים לה. בחיי".

"אני מבין אותך. אני אעיר אותה בלילה ואומר לה שזה על חשבון מה שהיא עשתה לאמא שלה".

"יופי. אנחנו חייבים לשמור על קו אחיד בגישה החינוכית שלנו. זה הבסיס להורות מאושרת" היא שוב שלחה אותנו לפרץ צחוק מרענן.

כל כך שמחתי שהיא לקראת סיומו של החודש התשיעי להריונה שכמעט ושכחתי שהיום גם תחל שנה אזרחית חדשה.

הידיעה שעוד מעט יהיו בחיי שתי נשים שישלחו אותי לפרצי צחוק כאלו ויאהבו אותי ללא תנאים וגבולות הייתה כל מה שהעסיק אותי באותו הבוקר ושכחתי מהעובדה שבעוד כמה זמן, החגיגה תחל.

"תביא לי כוס מים?".

"בטח" אמרתי וקפצתי מהמיטה.

בדילוגים, ירדתי אל הקומה התחתונה כדי למלא לאשתי כוס מים. אשתי. איזו מילה נהדרת.

לא חשבתי שאהיה כל כך גאה להיות נשוי ועוד פחות חשבתי שאצליח להתמסר למוסד הנישואים בכזאת הבנה והכלה.

הבטתי ברחבי הסלון שהיה מסודר למשעי והבנתי שהאישה שאיתי מזכירה קצת את האישה השנייה המשמעותית בחיי.

מורן ורותם, שמעולם לא התחברו במישור האישי, אך הן חולקות את אותה הפרעה של סדר וניקיון.

הבטתי סביב והתגבשתי בתחושה שטוב לי.

תהיתי אם בקרוב מאוד הסדר והניקיון שאני ומורן התרגלנו אליהם יהפכו לבלאגן אדיר כמו זה ששלט בביתם של רותם ורועי בחודשים הראשונים שאחרי לידת הילה, הנסיכה שלי.

תהיתי אם הילה וירדן ישארו הנסיכות של חיי גם אחרי שתיוולד לי יורשת. האם אמצא בי את היכולת לאהוב אותן באותה המידה ואם בכלל אדע לאהוב את התינוקת החדשה בקלות כפי שהתאהבתי בבנותיהן של רועי ורותם.

לא ידעתי אם אדע איך לאהוב אותה כמו שאב אוהב את בתו.

מילאתי את הכוס במים ואת עצמי בחששות.