הז'אנרים
כל הז'אנרים
סדרה:‎ לומד לאהוב - 2

דרג ספר זה מתוך 5
9 דירוגים
2.3
ממוצע
1
4
2
2
3
1
4
0
5
2
5
לומד לאהוב 2
29 

לומד לאהוב 2


דרג ספר זה מתוך 5
9 דירוגים
2.3
ממוצע
1
4
2
2
3
1
4
0
5
2
5
29 
29 
סדרה:‎ לומד לאהוב - 2
גודל (עמ'): 320
מו"ל: אלונה ירדן

תקציר

כמו שלפני כל סערה יש שקט, כך גם אחריה.
אחרי הטלטלה שעבר דניאל בכרך הראשון, הוא יוצא אל הצבא ונאלץ להתמודד עם החשש הגדול שלו. הוא מתמודד עם בני גילו ונדרש לחוות עמם את חוויות הגיל, וכך גם אתם, הקוראים.

אם בכרך הראשון יכולתם לרגע לברוח מהעובדה שמדובר בנער צעיר ולדמיין שמדובר בבחור המתגורר לבד וחי את חייו, בכרך השני לא תהיה לכם את הפריבילגיה הזאת. המציאות של גילו הצעיר כל הזמן דופקת ונוכחת, מעצם לבישת המדים והתנהלותו בצבא ואל מולה, והקושי של קריאת החוויות שאותן הוא חווה גדול פי כמה.


בספר דניאל עדיין לא מגיע אל השקט שלו אבל הוא כבר לא חי בסערה. לאט ובדרכו הייחודית, הוא לומד לאהוב. יש לו עוד דרך לעבור. הוא עדיין מגלה את דרכו במשפחה, בחברות, באהבה ומול עצמו.
סוף הספר הוא לא סוף הסיפור של דניאל אלא תחילת דרכו החדשה.

המשך קריאה
  • ISBN: 800-1701002
  • גודל (עמ'): 320
  • מו"ל: אלונה ירדן
  • יצא לאור ב-: 15/01/2017
  • שם המחבר: אלונה ירדן
  • זמין להשאלה: כן

בת שיח טובה

הרגשתי שהקירות סוגרים עלי.

החשש הכי גדול שלי מתממש עכשיו ודווקא בגלל משהו שאין לי שליטה עליו. עד שהגעתי למצב בו תומר מדבר איתי בצורה פתוחה ומשתפת, עכשיו מערכת היחסים שלנו שוב עומדת בסימן שאלה.

"אל תיקח אותו קשה" רועי אמר והזמין אותי לצאת איתו לחצר לשאוף אוויר.

"הוא לא מתכוון לכל מה שהוא אומר" הוא פתח ואמר כשסגר אחריו את חלון היציאה לחצר.

"אתה בטוח בזה? כי ממש נראה לי שרותם כן מתכוונת לכל מה שהיא אומרת".

"מה רותם אמרה?".

"אתה לא זוכר? ביום הראשון של שנת 2015!".

"אוי, דניאל. לפעמים אתה נותן משקל גדול מידי לדברים שאנחנו אומרים לך. אני לא חושב שאף אחד מהם התכוון למה שהוא אמר" רועי ענה ושנינו השתתקנו.

הוא אולי חושב שהם לא התכוונו אבל אני יודע לקרוא אנשים מצויין. גם רותם וגם תומר התכוונו למה שהם אמרו.

"בסדר" אמרתי לו בניסיון לרצות ולהשתיק אותו.

"ומה קורה איתך?" הוא שאל.

מאז ומתמיד, מערכת היחסים שלי עם אחיי התחלקה בצורה מאוד ברורה. בעוד שתומר זכה לרבדים הרדודים יותר של חיי שכללו פירוט מפגשי עם המין השני, רועי זכה לרבדים העמוקים יותר ועזר לי להגיע לתובנות לגבי מה שבוער בי.

"את האמת שלא משהו" עניתי לו.

"מה? משהו שקשור לעובדה שמורן לא פה?" הוא שאל וחשבתי לעצמי שאילו היה לי כובע, הייתי מוריד אותו בפניו אבל במקום זה, שתקתי.

"רבתם?".

"לא".

"אז? משהו בכל זאת השתנה".

"כבר הרבה זמן שאני מתלבט אם הקשר שלי איתה השתנה. כשחידשנו את הקשר, היא הייתה בוגרת בכמה רמות מהאחרות ומצאתי בה סוג של קסם. היא הייתה בשבילי בת שיח מדהימה שאיתה יכולתי לחלוק את ההתלבטויות הכי גדולות שלי".

"אני זוכר. זה היה ממש אחרי תחילת השנה הדפוקה שהייתה לנו אז ואתה התנזרת מנשים" הוא אמר וצחק בקול.

"נכון" עניתי לו ברצינות תוך ניסיון למקד אותו לעיקר השיחה שלנו "אז באמת התנזרתי מנשים. כל עוד השיחות שלנו כללו רגשות, חוויות משפחתיות או ריכולים, הכל הלך מצויין. ברגע שההתנזרות נשברה והתחלתי לספר לה על החוויות שלי עם המין השני, היא התהפכה".

"מה זאת אומרת התהפכה" רועי ביקש הבהרה.

"זאת אומרת שפתאום היא הפכה ביקורתית. פתאום היא חשבה שאני ממש לא בסדר ושהגישה שלי ממש ממש מבזה למרות שהגישה שלי נשארה אותו הדבר כלפי כל דבר בחיים שלי. זאת היא שהשתנתה!".

"אוקיי, אני מקשיב. אז איך הדברים התקדמו משם?".

"בסופו של דבר, הייחודיות שבבגרות שלה גברו על הצורך שלי לחלוק את חיי המין שלי איתה ופשוט השמטתי את החלק הזה מחיי כשאני מדבר איתה".

"פשוט אמרת לה שאתה ממשיך בהתנזרות?".

"לא. מורן חכמה יותר מזה. היא לא שאלה, אני לא סיפרתי. ברור היה לשנינו שאני לא מתנזר משום דבר אבל אף אחד מאיתנו לא העלה את הנושא".

"ומה התחדש? למה עכשיו אתה בדיכאון?".

"נמאס לי לחיות בתחושה שכדי שתהיה לי בת שיח טובה אני צריך לשקר לגבי אורח החיים שלי ולעשות הצגה מולה".

"אתה באמת שלא חייב לעשות הצגות אבל..."

"זה לא רק זה" קטעתי אותו "היא גם דו פרצופית לגמרי!".

את הכעס שלי רועי שבר בגיחוך קל שגבל בזלזול והחלטתי להתעלם ממנו לחלוטין ופשוט להמשיך בדברי.

"כל הזמן היה קשה לה להבין את הסתירה בגישה הפמניסטית שלה כלפי? נראה לי שהיא עיוורת לחלוטין לדו פרצופיות שלה. לה מותר לחלוק את עצמה עם אחרים ולי מותר לחלוק את עצמי רק איתה. היא עדיין רואה אותי כאותו ילד בכיתה ה' שחשב שהיא צפויה בעוד שאני מסוגל לראות אותה כנערה, אישה ו... לצערי גם צפויה".

רועי השתתק ואני נשלחתי לתהיות האם מורן איבדה מקסמה בעיני. כנראה שהבגרות שהפגינה לפני שלוש שנים הייתה מיוחדת במינה בהשוואה לבנות גילה אך במשך השנים האחרונות כבר יצא לי להכיר כמה בחורות שהדהימו אותי בבגרות שלהן ונראה היה לי שבנות גילה של מורן מתחילות לסגור את הפער שהיה ביניהן. אם כך הדבר, אולי באמת עדיף לי להוציא את מורן מחיי ולחסוך את התסכול של העמדת הפנים הזאת.

"מה היה אתמול?" רועי התעקש והתמקד בעיקר.

"אתמול יצאתי עם ג'ינג'י. היה ערב מטורף וחברה של מורן שלחה לה דיווח על הפעילות שלי מהמועדון".

"מה עשית?" הוא שאל ואני חייכתי בשובבות.

"זה כבר נושא לשיחה אחרת ואני עוד חצי שעה צריך לצאת לבקו"ם".

"אוקיי, נשאיר את זה לנסיעה" הוא אמר והפתיע אותי. כבר הרבה זמן שרועי לא ביקש לשמוע סיפורי כיבוש שלי.

"כשחזרתי הביתה, היא שלחה לי הודעה חצופה שכזאת. כאילו אני חייב לה משהו. הודעה בלשון נזיפה".

"ומה אתה עשית בתגובה?".

"שלחתי לה הודעה חצופה בחזרה. די. נמאס לי. כמה אני יכול לספוג ולספוג?".

"מה כתבת לה?" רועי שאל ואני הראיתי לו את נוסח ההודעה המדוייק:

"מורן, כבר הרבה זמן שאני רוצה לומר לך את זה אז בבקשה תתרכזי. אני? אני גבר שבגברים. היחס שאני נותן לנשים שאיתי הוא כזה שהיית מתה לקבל מכל אחד שהיית איתו. אני לא מזלזל בהן, אני לא רואה אותן כזולות או קלות. זאת את שרואה אותן ככה. אם מישהי מזלזלת בנשים שאיתי זאת את ולא אני. אני אוהב אותן! גם אם זה לרגע, אני אוהב אותן.

אני לא צריך להתנצל ולהסביר את עצמי מולך. אני לא חייב לך כלום. את לא רוצה שיתפתח בינינו משהו רומנטי ואני מקבל את זה. אבל את לא יכולה לעצור אותי מלפתח משהו רומנטי עם אחרות.

תעשי לי טובה ותשחררי אותי מהעול הזה של עמידה בסטנדרטים שלך להתנהגות נאותה.

אם תרצי לקבל אותי איך שאני, אני פה. מחכה לך.

אחרת, תניחי לי לנפשי".

"ו...?" רועי שאל בחוסר סבלנות מתוח.

"שלחתי לה וחיכיתי לתשובתה שלא הגיעה" עניתי לו מאוכזב.

"הבנתי" רועי אמר.

"מה הבנת?".

"מה נראה לך שהבנתי?".

"שסיימתי עם מורן? שאם שלחתי לה הודעה כזאת אז כנראה שהחלטתי להוציא אותה מחיי?".

"בדיוק ההיפך" הוא הפתיע אותי והמשיך "אני לא מסכים בכלל עם זה שאתה מנסה להחליט החלטות ולקבוע חוקים וכללים עבור אחרים. אתה מנסה להבין מה מותר לה לעשות ומה אסור אבל דניאל, אתה לא יכול לקבוע הכל בחיים" הוא אמר ועצר לנשום עמוק את האוויר של תל אביב.

"עוד רגע אתה מסיים את השירות הצבאי. אני מניח שהבנת כבר שאתה לא מחליט על כלום בצבא. נכון?".

"כמעט על כלום" עניתי לו בניסיון להתנצח ולערער את ההנחה שלו במקצת אבל ידעתי לאן הוא מכוון. ידעתי שהוא צודק.

"אז בחיים, ילד שלי, אתה מחליט על אפילו פחות דברים מאשר בצבא".

"מה אתה מקשקש, רועי? אני מחליט על הכל בחיים שלי!".

"זאת הטעות שלך. זאת טעות שגם אני עשיתי עד שהבנתי אחרת. חשבתי שאני מחליט. חשבתי שאני קובע ומכוון את מי שמסביבי כדי שיעשו ככה או אחרת. הייתי בטוח שאני מלך העולם אבל האמת היא, שאני החלטתי וקבעתי רק על עצמי וזה רק נראה כאילו כיוונתי את הסובבים אותי לפעולות מסויימות אך הם פשוט הגיבו לשינוי הכיוון שלי".

"זה אותו הדבר!" גערתי בו "אנחנו עכשיו בנושא של מורן, נכון? אז בוא ונגיד שאני החלטתי שאני לא צריך אותה בחיי. אני יכול לנתק אותה מעצמי או לסלוח לה ולהחזיר אותה. לי יש את הכוח להחליט מה יקרה ביני לבין מורן".

"לא" הוא ענה בשקט ורוגע והבטתי בו כדי לשמוע את ההסבר לתשובתו המוזרה. אם לא אני מחליט, מי מחליט? מורן תחליט אם להישאר בחיי או לא? חשבתי לעצמי שזה פשוט קשקוש.

"אתה מחליט רק על עצמך. אתה לא יכול להחליט אם מורן תישאר בחייך או תצא. מה שאתה עשית זה לנסות ולשנות אותה ובזה לא תצליח לעולם".

"מה פתאום!" עניתי לו בנחישות "אני העמדתי אותה על מקומה. אני הסברתי לה מה המעמד שלה מולי. הגדרתי גבולות למערכת היחסים שלנו. אם היא תרצה, היא תעמוד בגבולות שהצבתי ואם לא, אז הקשר שלנו יתנתק".

"ומה במשפט שאמרת עכשיו נותן לך הרגשה שאתה זה שמחליט מה יקרה ביניכם?" הוא שאל והשתיק אותי.

פתאום הבסיס להנחה שעל פיה התנהלתי הרגיש לי מוטעה מיסודו ולא ידעתי איך להמשיך מפה.

"אני מבין את מה שאתה אומר אבל... כאילו... אז איך היית אתה... מה..." ניסיתי להבין מה תהיה השאלה הנכונה שתעזור לי להבין את טעותי ולכוון אותי לשיפור המצב. למזעור הנזק.

רועי צחק בקול גדול מהגמגום המופלא שזרקתי לעברו ואני הצטרפתי אליו בכיף.

כשפרץ הצחוק דעך, חשוב היה לי להראות לרועי שהוא מדבר שטויות. בוודאי שאני צריך להעמיד את מורן על טעותה. בוודאי שאני יכול להשפיע ולקבוע על המצב. על מצבי.

"לא, דניאל" הוא התעקש והרחיב "אתה לא יכול להחליט עבורה. אתה יכול להחליט רק על עצמך. אם החלטת שאתה לא מעוניין במורן כחלק פעיל מחייך, תתנתק. אין סיבה שההתנתקות ממנה תהיה כרוכה בניסיון לשנות אותה.

זוכר מה היא עשתה שכל כך הכעיס אותך?" הוא שאל ואני הנהנתי תוך שאני מתחיל להבין את הטעות שעשיתי.

"היא ניסתה לשנות אותך" הוא המשיך "עזוב אותך מהשאלה אם זה היה לך נעים או לא, אני שואל משהו אחר. היא הצליחה? זה עבד? כמעט שלוש שנים שאתה ומורן חברים טובים. היא חשובה לך ואתה חשוב לה. על זה אנחנו לא חלוקים בדעותינו, נכון?" הוא שאל ואני אישרתי.

"היא ניסתה לגרום לך לשנות את דרכך. איך זה נגמר?" הוא שאל ואני הבנתי.

"זה לא עזר. היא לא יכלה לשנות את דרכי".

"נכון. התוצאה היחידה שנוצרה מהניסיון שלה היא יצירת פער גדול ביניכם. פער שהתמלא בכעס ורגשות אשמה. עכשיו אתה עשית את אותו הדבר" הוא אמר.

"גם אני ניסיתי לשנות את דרכיה" קטעתי אותו עם התובנה המוזרה הזאת.

"נכון" הוא אישר ולכמה רגעים שתקנו.

"מה כן הייתי צריך לעשות?".

"לא 'היית צריך' דניאל" רועי תיקן אותי "מה אתה צריך לעשות!" הוא אמר כשהבעת פניו גבלה בהגדרה של כועס.

"אוקיי, תירגע, מה אני צריך לעשות?".

"אתה צריך, עכשיו ותמיד, לעשות רק מה שאתה רוצה לעשות ולא לגרום לאחרים לעשות זאת עבורך. מטרת ההודעה הייתה שמורן תצא לך מהחיים?".

"אני חושב שכן. כלומר... כן, ככה החלטתי".

"לא" הוא ענה ושוב בלבל אותי.

"כן" התעקשתי "רציתי שהיא תצא מהחיים שלי".

"לא" הוא חזר ואמר "אתה רצית לחיות את חייך בלי מורן בתוכם!" הוא אמר ובהיתי בו מבולבל.

"אתה רצית להתנתק אבל במקום זה, ניסית לגרום לה לצאת מחייך. זאת בחירה פחדנית ואחי הקטן הוא לא פחדן! לקחת החלטה? החלטת שמורן לא צריכה להיות חלק פעיל מחייך? קח אתה את הצעד".

"זה מה שעשיתי, בערך. כתבתי לה בהודעה מה היא צריכה לעשות ולשנות כדי שהיא תישאר בחיי" שוב אמרתי אבל כבר כשיצאו המילים מפי הבנתי את עוצמת הטעות.

"ילד שלי, אתה חכם יותר מזה. אתה הבנת בדיוק מה היית אמור לעשות. אני לא ארחיב. אם אני טועה, תתקן אותי".

לא תיקנתי אותו.

הטעות שלי הייתה ברורה עכשיו. הבנתי שהיה לי קל ונוח לכתוב למורן הודעה פוגענית כדי שתיעלב ותצא לי מהחיים. אם הייתי צריך לשבת ולנסח הודעה בה אני מודיע לה שאנחנו מחפשים דברים שונים בשלב זה של חיינו ואני מבקש שלא תיצור איתי יותר קשר, לא הייתי מצליח ללחוץ על כפתור השליחה.

הבנתי שעשיתי בחירה פחדנית כשניסיתי לגרום למורן לצאת מחיי כיוון שלא היה לי האומץ לצאת מחייה.

איכזבתי את עצמי.

חשבתי שהודעתי האחרונה בחלון ההתכתבות שלי עם מורן בוודאי פגעה בה והסיכוי שאקבל ממנה תגובה כלשהי קלוש ביותר. החלטתי לתת לזמן שוב להפגין את יכולותיו המרשימות ולהתרחק ממנה. אולי בעבר זה לקח קצת זמן, אבל בסופו של דבר, הזמן אכן עשה את שלו.

היום אני משתחרר ויהיה לי את כל הזמן שבעולם להסביר את עצמי ולחזור לקשר עם מורן.

"איך אתה מרגיש?" רועי שאל.

"יותר טוב" עניתי לו ואפילו לא שיקרתי.

השיחה עם רועי העמידה אותי בפני מציאות בה מורן לא חלק מחיי. כל עוד זה היה מעשה ידיה הילדותיות, לא הייתה לי בעיה לדמיין את עצמי באותו עולם אבל המחשבה שהתוצאה העגומה הזאת תיגרם על ידי החלטה חד צדדית שלי הכבידה עלי מאוד.

"רועי?".

"כן ילד שלי?".

"אתה ממש בת שיח טובה!".

"אתה חייב לי את הפרטים של אתמול בערב" הוא חייך והזכיר לי ושנינו חזרנו הביתה.