הז'אנרים
כל הז'אנרים

דרג ספר זה מתוך 5
15 דירוגים
4.2 ממוצע
1
2
2
0
3
0
4
4
5
9
7
לוחמי הפרא 1: אל היער

לוחמי הפרא 1: אל היער


דרג ספר זה מתוך 5
15 דירוגים
4.2 ממוצע
1
2
2
0
3
0
4
4
5
9
7
37 
37 
סדרה:‎ לוחמי הפרא - 1
גודל (עמ'): 256
מו"ל: כנרת זמורה ביתן דביר

תקציר

הצטרפו להמוני המעריצים שהפכו את סדרת לוחמי הפרא לרב־מכר עולמי. הרפתקאות מותחות, חתולי פרא נועזים, עולם חדש של פנטזיה.
ארבעה שבטים של חתולי בר חלקו את היער על פי חוקים שהתוו אבותיהם הלוחמים. והחיים התנהלו בשלווה שנים רבות. אבל פתאום מישהו מפר את הכללים, וחתולים אצילים מתים באופן מסתורי. עכשיו שבט הצל הזדוני הולך ומתחזק, וחתולי שבט הרעם נמצאים בסכנה גדולה. אלא שאז מגיע אל עולמם השביר של חתולי הפרא חתול בית רגיל בשם חוּמפַּס... ומוכיח לכולם שאומץ לב של חתול אחד יכול לשנות את גורלו של יער שלם.
לארין האנטר יש אינספור נפשות חתוליות שכותבות יחד בזמן שחתולים אמיתיים מנמנמים על הטיוטות של כתב היד. כל אחת מהן היתה רוצה להיות חתול אחר בסדרה: רוח־עז, כי הוא כל הזמן רץ ביער ואף פעם לא מתעייף; פרווה־פחמית — כי טיפוסים רשעים הם יותר מעניינים; כף־עורבני — כי כיף להיות עם כוחות מיוחדים; כסופת־זנב — כי היא מבינה את החתולים האחרים, כולל — ובמיוחד! — את כף־שְחוֹר העוקצני. אבל בסופו של דבר כולן היו רוצות להיות כף־בזלת בצעירותה — מגושמת טיפה, מתלהבת, ונורא מתרגשת מכל דבר!
"הרפתקה מלאת אקשן. יענג כל קורא וקוראת, בין שהם חובבי חתולים ובין שלא!" - פבלישרז ויקלי
"סיפור מותח מלא תפניות ורגעים מרגשים, שיגרום לקוראים להביט מהיום בדריכות בכל חתול שיחלוף על פניהם." - קירקוס רוויו
המשך קריאה
  • ISBN: 978-965-552-942-5
  • גודל (עמ'): 256
  • מו"ל: כנרת זמורה ביתן דביר
  • יצא לאור ב-: 07/12/2014
  • שם המחבר: ארין האנטר
  • תורגם ע"י: ארז אשרוב

ביקורות


אם אתם במקרה חובבי חתולים, ואם אתם אוהבים הרפתקאות, אתם תשתגעו על הספר הזה!
חומפס הוא חתול בית לכל דבר. הגורל שמחכה לו הוא גורלם של כתם והנרי ועוד רבים אחרים –
סירוס שאחריו יבואו שנים ארוכות של רביצה מנומנמת והשמנה נעימה בשמש.
אבל היער מושך אותו, מדגדג את חושיו החתוליים, קורא לו לבוא...
מפגש אקראי עם שני חתולי-פרא סוחף את חומפס ואת קוראיו המרותקים לעולם של צללים בינות
לענפי היער, עולם המחולק בין ארבעה שבטים של חתולי-פרא עם מנהגים וטקסים משלהם,
אבל משהו קרה לאחד השבטים. העניינים בשבט הצל אינם כתמול שלשום, וייתכן שזה קשור
לעובדה שחתולים – לוחמים משבטים אחרים מתחילים להיעלם באופן מסתורי.
ספר מרתק וסוחף, לא לבני הנעורים בלבד!
מס' 2 בסדרת לוחמי הפרא: בקרוב מאוד

פרק 1

היה חשוך מאוד. חוּמפַּס יכול היה לחוש שיש משהו קרוב אליו. עיניו של החתול הצעיר נפערו בזמן שסרק את הצמחייה הסבוכה. המקום הזה לא היה מוכר לו, אבל הניחוחות המוזרים משכו אותו הלאה, עמוק יותר לתוך הצללים. בטנו נהמה בתזכורת לרעב שחש. הוא פתח מעט את לסתותיו כדי להניח לריחות היער החמימים להגיע לבלוטות הריח בחך שלו. ריחות מעופשים של עובש עלים התערבבו עם הארומה המפתה של יצור פרוותי קטן.

לפתע חלף על פניו במהירות הֶבזֵק אפור. חומפס חדל לנוע והקשיב. היצור התחבא בעלים במרחק של פחות משני זנבות. חומפס ידע שזה עכבר — עמוק בתוך פרוות האוזניים שלו הוא יכול היה לחוש בפעימות המהירות של הלב הזעיר. הוא בלע רוק והשתיק את בטנו המקרקרת. עד מהרה יבוא הרעב שלו על סיפוקו.

הוא השתופף באיטיות לקראת ההתקפה. העכבר היה בכיוון הרוח. הוא ידע שהעכבר אינו מודע לנוכחותו. תוך בדיקה אחרונה של מיקום הטרף שלו, חומפס דחף חזק בירכיו וזינק. זינוקו פיזר את העלים ביער.

העכבר דילג לחפש מחסה בחור באדמה. אבל חומפס כבר היה עליו. הוא גרף אותו לאוויר, לכד את היצור חסר האונים בטפריו החדים כקוצים והשליך אותו בקשת גבוהה על הקרקע המכוסה בעלים. העכבר נחת המום, אבל חי. הוא ניסה לברוח, אבל חומפס שוב חטף אותו. הוא שוב זרק את העכבר, הפעם קצת יותר רחוק. העכבר הצליח להשתרך לאורך כמה צעדים לפני שחומפס הדביק אותו. לפתע רעם קול בקרבת מקום. חומפס הביט סביבו, ותוך כדי כך הצליח העכבר לחמוק מציפורניו. כשחומפס הסתובב בחזרה הוא ראה אותו אץ רץ לתוך האפלה בינות לשורשי עץ סבוכים.

חומפס הזועם ויתר על הציד. הוא הסתובב בעיניים ירוקות רושפות, נחוש לגלות מה מקור הרעש שעלה לו בטרפו. הצליל המשיך לקרקש ונעשה מוכר יותר. חומפס מיצמץ ופקח את עיניו.

היער נעלם. הוא נמצא בתוך מטבח חם ומחניק, מכורבל במיטה שלו. אור ירח הסתנן מבעד לחלון, משליך צללים על הרצפה הקשה, החלקה. הרעש היה קרקוש כופתיות־אוכל קשות ויבשות שנמזגו לתוך הצלחת שלו. חומפס חלם.

הוא הרים את ראשו והניח את סנטרו על שולי המיטה. הקולר שלו השתפשף באופן לא נוח סביב צווארו. בחלומו הוא הרגיש אוויר צח פורע את הפרווה הרכה שבדרך כלל הקולר נתפס בה. חומפס התגלגל על גבו, מתענג על החלום למשך עוד כמה שניות. הוא עדיין יכול היה להריח עכבר. זאת הפעם השלישית מאז הירח המלא שהוא חלם את החלום הזה, ובכל אחת מהפעמים העכבר נמלט מאחיזתו.

הוא ליקק את שפתיו. ממיטתו היה יכול להריח את הניחוח התפל של האוכל שלו. הבעלים שלו תמיד מילאו את הכלי לפני שהלכו לישון. הריח המאובק גירש את הניחוחות החמימים של חלומו. אבל הרעב המשיך להציק לו אז חומפס חילץ את השינה מתוך איבריו וחצה את המטבח ברכּוּת אל ארוחת הערב שלו. האוכל היה יבש וחסר טעם על לשונו. חומפס בלע בחוסר רצון עוד כמה כופתיות. אחר כך הוא הפנה עורף לצלחת האוכל ונדחק דרך דלת החתולים בתקווה שריח הגינה יחזיר את התחושות מהחלום שלו.

בחוץ הירח היה בהיר. עדיין ירד גשם. חומפס הלך בגינה על שביל החצץ מואר הירח, והרגיש את האבנים החדות והקרות תחת כפותיו. הוא עשה את צרכיו מתחת לשיח גדול בעל עלים ירוקים מבהיקים ופרחים סגולים כבדים. הריח המתוק המבחיל שלהם גדש את האוויר הלח סביבו, והוא עיקל את שפתו כדי לסלק את הניחוח מנחיריו.

לאחר מכן חומפס התמקם על אחד מעמודי הגדר, שסימנה את גבולות הגינה שלו. זאת הייתה נקודה אהובה עליו, מאחר שיכול היה להשקיף על הגינות השכנות, כמו גם לתוך היער הירוק העבות מצדה השני של גדר הגינה.

הגשם פסק. מאחוריו, הדשא המכוסח טבל באור ירח, אבל מעבר לגדר שלו החורש היה מלא בצללים. חומפס שירבב את ראשו קדימה לרחרח את האוויר הלח. עורו היה חמים ויבש מתחת לפרווה העבה שלו, אבל הוא יכול היה להרגיש את משקל טיפות הגשם שנצצו על פרוותו הג'ינג'ית.

הוא שמע את הבעלים שלו קוראים לו פעם אחרונה מהדלת האחורית. אם ילך אליהם עכשיו, הם יקדמו את פניו במילים אדיבות ובליטופים ויארחו אותו במיטתם, שם הוא יתכרבל בגרגור בחוּמה של ברך מקופלת.

אבל הפעם חומפס התעלם מקולותיהם של בעליו והפנה את מבטו בחזרה אל היער. הריח הפריך של העצים נעשה רענן יותר אחרי הגשם.

לפתע הפרווה שעל גבו סמרה. האם משהו נע בחוץ? האם משהו צופה בו? חומפס הביט קדימה, אבל היה בלתי אפשרי לראות או להריח דבר כלשהו באוויר החשוך, הטבול בניחוח עצים. הוא זקר את סנטרו בעוז, נעמד, התמתח כשכל כפה אוחזת באחת מפינות עמוד הגדר וקימר את גבו. הוא עצם את עיניו ושאף לתוכו פעם נוספת את היער. נדמה היה שהוא מבטיח לו דבר מה, מפתה אותו לנוע קדימה אל תוך הצללים המתלחשים. הוא הקשיח את שריריו והשתופף לרגע. אחר כך ניתר בקלילות מטה אל העשב המחוספס מצדה השני של גדר הגינה. בזמן שנחת, הפעמון על צווארו צילצל באוויר הלילה הדומם.

"חומפס, לאן אתה הולך?" יילל מאחוריו קול מוכר.

חומפס הרים מבט. חתול שחור־לבן צעיר איזן את עצמו בחוסר חן על הגדר.

"שלום, כתם," ענה חומפס.

"אתה לא נכנס ליער, נכון?" עיני הענבר של כתם היו עצומות.

"רק מעיף מבט," הבטיח חומפס, שנע באי־נוחות.

"אני בחיים לא הייתי עושה את זה. זה מסוכן!" כתם קימט את אפו השחור בסלידה. "הנרי אומר שהוא נכנס פעם ליער." החתול הרים את ראשו והחווה באפו אל מעבר לגדרות, לעבר הגינה שבה גר הנרי.

"הזקן השמן הזה בחיים לא נכנס ליער!" ליגלג חומפס. "הוא בקושי יצא מהגינה שלו מאז הביקור אצל הווטרינר. כל מה שהוא רוצה לעשות זה לאכול ולישון."

"לא, באמת. הוא תפס שם אדום־חזה!" התעקש כתם.

"טוב, אם זה קרה, זה היה לפני הווטרינר. עכשיו הוא מתלונן על ציפורים מפני שהן מפריעות לו לישון."

"כן, בכל מקרה," המשיך כתם תוך התעלמות מהבוז בקולו של חומפס, "הנרי אמר לי שיש שם כל מיני חיות מסוכנות. חתולי בר עצומים שאוכלים ארנבים חיים לארוחת בוקר ומשחיזים את הציפורניים שלהם על עצמות ישנות!"

"אני רק הולך לבדוק את הסביבה," יילל חומפס. "אני לא אשאר הרבה."

"טוב, רק אל תגיד שלא הזהרתי אותך!" גירגר כתם. החתול השחור־לבן הסתובב וקפץ מהגדר בחזרה אל תוך הגינה שלו.

חומפס התיישב בתוך העשב המחוספס שמעבר לגדר הגינה. הוא העניק לכתפו ליקוק מתוח ושאל את עצמו עד כמה הרכילות של כתם מבוססת על אמת.

לפתע לכדה את עינו תנועת יצור זעיר. הוא הביט בו וחש להסתתר מתחת לשיח קוצני.

אינסטינקטיבית הוא ירד לשפיפה נמוכה. כפה איטית אחת אחרי השנייה הוא משך את גופו קדימה דרך הצמחייה. הוא נע לעבר החיה באוזניים זקורות, בנחיריים מורחבים, בלי למצמץ. עכשיו הוא יכול היה לראות אותו בבירור, יושב בינות לענפים הדוקרניים, מכרסם זרע גדול שהחזיק בין שתי כפותיו. זה היה עכבר.

חומפס ניענע את אחוריו מצד לצד בהכנה לזינוק. הוא עצר את נשימתו למקרה שהפעמון שלו יצלצל שוב. ריגוש חלף בגופו והאיץ את הלמות לבו. זה היה אפילו יותר טוב מהחלומות שלו! ואז צליל פתאומי של זרדים מתפצחים ועלים נמעכים הקפיץ אותו בבהלה. הפעמון שלו דינדן בבוגדנות, והעכבר מיהר להסתלק לתוך סבך דחוס במיוחד של שיחים קוצניים.

חומפס עמד ללא ניע והביט סביבו. הוא ראה את הקצה הלבן של זנב אדמוני שופע מתקדם דרך חלקה של שרכים גבוהים מלפנים. הוא הריח ניחוח עז, מוזר, בהחלט של אוכל בשר, אבל לא חתול ולא כלב. חומפס, שדעתו הוסחה, שכח מהעכבר והביט בסקרנות בזנב האדמוני. הוא חיפש נקודת תצפית טובה יותר.

כל חושיו של חומפס נדרכו כשהתקדם כמשחר לטרף. ואז הוא הבחין ברעש נוסף. זה הגיע מאחוריו, אבל נשמע עמום ומרוחק. הוא סובב את אוזניו לאחור להיטיב לשמוע. כפות מרופדות? הוא תהה, אבל השאיר את עיניו מקובעות בפרווה האדמונית המשונה שלפניו, והמשיך להתגנב קדימה. רק כשהאוושה החלושה מאחוריו הפכה לפיצוח עלים רם המתקרב במהירות, הבין חומפס שהוא נתון בסכנה.

היצור פגע בו כמו פיצוץ, וחומפס הושלך הצדה לתוך סבך סרפדים. הוא ניסה להשליך מעליו את התוקף, שנצמד לגבו, ביללות קרב ובהתפתלויות. הוא אחז אותו בציפורניים חדות באופן בלתי ייאמן. חומפס הרגיש שיניים מושחזות ננעצות בצווארו. הוא פירכס והתפתל משפם עד זנב, אבל לא הצליח להשתחרר. לרגע קל הוא חש חסר אונים; ואז הוא קפא. חשיבה מהירה הביאה אותו להתהפך על גבו. הוא ידע אינסטינקטיבית כמה מסוכן לחשוף את הבטן הרכה, אבל זה היה הסיכוי היחיד שלו.

היה לו מזל — נדמה היה שהתכסיס עבד. הוא שמע "פּוּוּוּוּף" מתחתיו כשהאוויר יצא מריאותיו של תוקפו. חומפס חבט בפראות בגפיו והצליח להשתחרר. הוא פצח בריצה מהירה לעבר ביתו מבלי להביט לאחור.

מאחוריו, שֶצף של צעדי כפות גילה לחומפס שהתוקף שלו רודף אחריו. למרות שכאב השריטות שלו צרב מתחת לפרוותו, חומפס החליט שהוא מעדיף להסתובב ולהילחם מאשר להניח שיתנפלו עליו שוב.

הוא עצר, הסתובב במקומו והתייצב מול הרודף אחריו.

זה היה חתלתול אחר עם מעטה עבה של פרווה אפורה מדובללת, רגליים חזקות ופנים רחבים. כהרף עין חומפס הריח שמדובר בזכר וחש בעוצמה של הכתפיים האיתנות מתחת לפרווה הרכה. לפתע התנגש החתלתול בחומפס במלוא המהירות. שינוי הכיוון של חומפס הפתיע אותו, והוא נפל לאחור בהלם.

ההתנגשות הוציאה את האוויר מריאותיו של חומפס, והוא מעד. אך עד מהרה הוא מצא איזון וקימר את גבו, סמר את פרוותו הג'ינג'ית והתכונן לזנק על החתלתול האחר. אלא שהתוקף שלו פשוט התיישב והתחיל ללקק את רגלו הקדמית, וכל סימני התוקפנות שלו נעלמו.

חומפס חש אכזבה משונה. כל כולו היה מתוח, נכון אלי קרב.

"מה קורה, חתולון מחמד?!" זימר החתול האפור בעליצות. "נתת פַייט לגמרי לא רע יחסית לחתולון מאולף!"

חומפס נותר לעמוד עוד רגע על קצות האצבעות ושאל את עצמו אם לתקוף בכל זאת. אבל אז הוא נזכר בכוח שחש בכפותיו של החתלתול הזה כשהוא ריתק אותו לקרקע. הוא צנח על כריותיו, הרפה את שריריו והניח לעמוד השדרה שלו להתיישר. "ואני איאבק בך שוב אם יהיה צורך," הוא רטן.

"אני כף־אפר, דרך אגב," המשיך החתלתול האפור תוך התעלמות מהאיום של חומפס. "אני מתאמן להיות לוחם של שבט הרעם."

חומפס נותר שקט. הוא לא הבין מה החתלתול הזה מקשקש, אבל הוא חש שהאיום חלף. הוא הסתיר את הבלבול שלו בכך שהתכופף ללקק את חזהו הפרוע.

"מה חתולון מחמד כמוך עושה ביער? אתה לא יודע שזה מסוכן?" שאל כף־אפר.

"אם אתה הדבר הכי מסוכן שיש ליער להציע, אז נראה לי שאני מסוגל להתמודד עם זה," בילף חומפס.

כף־אפר הרים אליו מבט לרגע וצימצם את עיניו הצהובות הגדולות. "אה, אני רחוק מלהיות הדבר הכי מסוכן. אילו הייתי אפילו חצי לוחם, כבר הייתי גורם למסיג גבול כמוך פצעים אמיתיים שיוכל להרהר בהם."

חומפס הרגיש רטט של פחד לשמע המילים מבשרות הרעה. למה התכוון החתול הזה כשאמר "מסיג גבול"?

"בכל מקרה," יילל כף־אפר, שהשתמש בשיניו החדות כדי לתלוש עשב מבין טפריו, "לא חשבתי ששווה להכאיב לך. ברור מאליו שאתה לא מאחד השבטים האחרים."

"השבטים האחרים?" חזר אחריו חומפס בבלבול.

כף־אפר פלט לחישה חסרת סבלנות. "בוודאי שמעת על ארבעת שבטי הלוחמים שצדים פה בסביבה! אני שייך לשבט הרעם. השבטים האחרים תמיד מנסים לגנוב טרף מהשטחים שלנו, במיוחד שבט הצל. הם כל כך אכזריים, שהם היו קורעים אותך לגזרים בלי לשאול שאלות."

כף־אפר עצר כדי לירוק בכעס והמשיך, "הם באים לגנוב טרף ששייך לנו ביושר. התפקיד של לוחמי שבט הרעם הוא להרחיק אותם מהשטח שלנו. כשאגמור את ההכשרה שלי, אני אהיה כל כך מסוכן, שהשבטים האחרים ירעדו בעור שורץ הפרעושים שלהם. אז הם לא יעזו להתקרב אלינו!"

חומפס הצר את עיניו. זה בטח אחד מחתולי הבר שכתם הזהיר אותו מפניהם! חיים בתנאים קשים ביער, נלחמים אחד בשני על כל פיסת מזון. אלא שחומפס לא הרגיש מבוהל. למעשה, היה קשה שלא לחוש הערכה כלפי החתלתול מלא הביטחון. "אז אתה עדיין לא לוחם?" הוא שאל.

"למה? חשבת שכן?" כף־אפר גירגר בגאווה. ואז הוא נד בראשו הרחב, הפרוותי. "יעבור עוד זמן רב עד שאהיה לוחם. קודם אני צריך לגמור את האימונים. חתלתולים צריכים להיות בני שישה ירחים לפני שהם בכלל מתחילים להתאמן. זה הלילה הראשון שיצאתי בתור חניך."

"למה שבמקום זה לא תמצא לעצמך בעלים עם בית נחמד ונוח? החיים שלך יהיו הרבה יותר קלים," אמר חומפס. "יש הרבה אנשי בית שייקחו חתלתול כמוך. כל מה שאתה צריך לעשות זה לשבת במקום שבו הם יוכלו לראות אותך ולהיראות רעב במשך יום־יומיים..."

"והם יאכילו אותי באוכל יבש שנראה כמו קקי של ארנבים ובדייסה נוזלית!" קטע אותו כף־אפר. "אין סיכוי! אני לא מעלה על דעתי משהו יותר גרוע מלהיות חתולון מחמד! הם כלום, סתם צעצועים של דו־רגליים! אוכלים משהו שלא נראה כמו אוכל, עושים צרכים בקופסת חול, מוציאים את האף שלהם החוצה רק כשהדו־רגליים מרשים להם? אלה לא חיים! בחוץ הכול פראי וחופשי. אנחנו באים והולכים כאוות נפשנו." הוא סיים את הנאום שלו ביריקה גאה, ואז יילל בשובבות, "עד שלא תטעם עכבר שרק הרגע צדת, לא תוכל להגיד שחיית. טעמת עכבר פעם?"

"לא," הודה חומפס במידה של התגוננות. "עדיין לא."

"כנראה שלעולם לא תבין," נאנח כף־אפר. "לא נולדת חתול בר. זה הבדל עצום. אתה צריך להיוולד עם דם לוחמים בעורקיך או עם תחושת האוויר בשפמך. חתלתולים שנולדים בקִנים של דו־רגליים לעולם לא יוכלו להרגיש ככה."

חומפס נזכר איך הרגיש בחלומו. "זה לא נכון!" הוא יילל בתרעומת.

כף־אפר לא ענה. הוא התקשח בפתאומיות באמצע ליקוק, כשרגל אחת עדיין מורמת, וריחרח את האוויר. "אני מריח חתולים מהשבט שלי," הוא לחש. "כדאי שתלך. הם לא ישמחו למצוא אותך צד בשטח שלנו!"

חומפס הביט סביבו ותהה איך כף־אפר יודע שחתול כלשהו מתקרב. הוא לא היה מסוגל להריח שום דבר שונה שנישא ברוח הקלה המתובלת בריח עלים. אבל הפרווה שלו סמרה בתגובה לבהילות שנשמעה בקולו של כף־אפר.

"מהר!" לחש כף־אפר שוב. "תברח!"

חומפס התכונן לזנק אל תוך השיחים מבלי לדעת לאיזה כיוון בטוח לקפוץ.

הוא איחר את המועד. קול יציב ומאיים נשמע מאחוריו. "מה קרה פה?"

חומפס הסתובב וראה חתולה אפורה גדולה מתקרבת במלכותיות מתוך הצמחייה. היא הייתה מרהיבה. פסי שערות לבנות גיוונו את חוטמה, וצלקת מכוערת חצתה את הפרווה על פני כתפה, אבל המעטה האפור החלק שלה זהר כמו כסף באור הירח.

"שמש־כחולה!" כף־אפר, שניצב לצדו של חומפס, השתופף והצר את עיניו. הוא גחן אפילו יותר נמוך כשחתול שני — מפוספס מוזהב נאה — יצא בעקבות החתולה האפורה אל קרחת היער.

"אתה לא אמור להיות כל כך קרוב לבית הדו־רגליים!" נהם החתול המוזהב בכעס והצר את עיניו הירוקות.

"אני יודע, לב־ארי, אני מצטער." כף־אפר השפיל מבט אל כפותיו.

חומפס חיקה את כף־אפר והשתופף נמוך לעבר האדמה, כשאוזניו מקפצות במתח. החתולים ההם הקרינו עוצמה שהוא מעולם לא ראה אצל חבריו מהגינות. אולי מה שכתם הזהיר אותו מפניו היה נכון.

"מי זה?" שאלה החתולה.

חומפס נרתע כשהיא הפנתה אליו את מבטה. עיניה הכחולות הנוקבות גרמו לו להרגיש פגיע אף יותר.

"הוא לא מהווה איום," מיהר כף־אפר להבהיר. "הוא לא לוחם של שבט אחר, סתם חיית מחמד של דו־רגליים מעבר לשטחים שלנו."

סתם חיית מחמד של דו־רגליים! המילים הרתיחו את חומפס, אבל הוא נצר את לשונו. מבט האזהרה ששיגרה אליו שמש־כחולה גילה לו שהיא הבחינה בזעם בעיניו, והוא הסיט את מבטו.

"זאת שמש־כחולה; היא מנהיגת השבט שלי!" סינן כף־אפר אל חומפס בחצי קול. "ולב־ארי. הוא המדריך שלי, מה שאומר שהוא מאמן אותי להיות לוחם."

"תודה על שהצגת בינינו, כף־אפר," אמר לב־ארי בקרירות.

שמש־כחולה עדיין נעצה מבט בחומפס. "אתה נלחם היטב יחסית לחיית מחמד של דו־רגליים," היא אמרה.

חומפס וכף־אפר החליפו מבטים מבולבלים. איך היא יכלה לדעת?

"צפינו בשניכם," המשיכה שמש־כחולה, כאילו קראה את מחשבותיהם. "שאלנו את עצמנו איך תתמודד עם מסיג גבול, כף־אפר. התקפת אותו באומץ."

כף־אפר נראה מרוצה מהשבחים של שמש־כחולה.

"שבו זקוף, שניכם!" שמש־כחולה הביטה בחומפס. "גם אתה, חתולון מחמד." הוא התיישב מיד והישיר מבט אל שמש־כחולה כשדיברה אליו.

"הגבת יפה להתקפה, חתולון מחמד. כף־אפר חזק ממך, אבל אתה השתמשת בשכל כדי להגן על עצמך. והסתובבת להתייצב מולו כשרדף אחריך. אף פעם לא ראיתי חתולון מחמד עושה דבר כזה."

חומפס הצליח להנהן, מופתע ממחמאות כל כך לא צפויות. הדברים הבאים שאמרה הפתיעו אותו אפילו יותר.

"שאלתי את עצמי איך תתפקד בחוץ, מעבר לשטחי הדו־רגליים. אנחנו מפטרלים לעתים קרובות לאורך הגבול הזה, אז לעתים די קרובות ראיתי אותך יושב על הגבול שלך, משקיף על היער. ועכשיו, סופסוף, העזת לדרוך פה." שמש־כחולה הביטה בחומפס בהרהור. "נראה שיש לך יכולת ציד טבעית. עיניים חדות. אם לא היית מהסס יותר מדי, היית תופס את העכבר ההוא."

"ב...באמת?" גימגם חומפס.

עכשיו דיבר לב־ארי. קולו העמוק הביע כבוד, אך גם עיקשות. "שמש־כחולה, זה חתולון מחמד. הוא לא אמור לצוד בשטחי שבט הרעם. תשלחי אותו הביתה אל הדו־רגליים שלו!"

חומפס נעלב מהמילים המזלזלות של לב־ארי. "לשלוח אותי הביתה?" הוא רטן בחוסר סבלנות. דבריה של שמש־כחולה גרמו לו לקרון מגאווה. היא הבחינה בו; היא התרשמה ממנו. "אבל בסך הכול הגעתי לכאן כדי לצוד עכבר או שניים. אני בטוח שיש מספיק לכולם."

שמש־כחולה הפנתה קודם לכן את ראשה כדי לשמוע את דבריו של לב־ארי. עכשיו מבטה חזר במהירות אל חומפס. עיניה הכחולות יקדו בזעם. "אף פעם אין מספיק לכולם," היא ירקה. "אלמלא היו לך כאלה חיים רכרוכיים ומפוטמים, היית יודע את זה!"

הזעם הפתאומי של שמש־כחולה בילבל את חומפס, אבל מבט אחד בפניו המבועתים של כף־אפר הספיק לו כדי להבין שדיבר בחופשיות רבה מדי. לב־ארי נעמד לצדה של המנהיגה שלו. עכשיו שני הלוחמים התנשאו מעליו. חומפס ראה את מבטה המאיים של שמש־כחולה, וגאוותו התפוגגה. לא מדובר בחתולים נינוחים שרגילים להתחמם מול האח — אלה חתולים אכזריים ורעבים שבטח התכוונו לסיים את מה שכף־אפר התחיל.