הז'אנרים
כל הז'אנרים

דרג ספר זה מתוך 5
6 דירוגים
4.3 ממוצע
1
0
2
0
3
2
4
0
5
4
2
להתראות אללה

להתראות אללה


דרג ספר זה מתוך 5
6 דירוגים
4.3 ממוצע
1
0
2
0
3
2
4
0
5
4
2
42 
42 
גודל (עמ'): 592
מו"ל: כנרת זמורה ביתן דביר

תקציר

אני מתרוממת ופותחת בריצה אמיתית. בגבולות העיר הזאת חיים אנשים רבים עם האשליה שאם רק ירוצו באמת, הכדורים לא ישיגו אותם. אני אחת מהם, כי בלי האשליה הזו אין טעם לברוח."
מעצר לילי שהשתבש מעורר את חשדה של אריאל, חיילת צעירה בגדוד חי"ר. כאשר היא מגלה שיחידת מסתערבים סודית הפועלת בגדוד החליטה לגייס אותה לשורותיה, כבר מאוחר מכדי לסרב.


אריאל יודעת דבר או שניים על התחזות, וגם מילה או שתיים בערבית; זה מהבית. לא מדברים על זה. זה גם לא יכשיר אותה לחיים החדשים שנכונו לה בלב העיר הפלסטינית הסמוכה, לצד סגן כהנא השחצן והשתקן - גם הוא יודע דבר או שניים, מילה או שתיים.

משימתם היא להעמיד פני אחים ולהפוך לחבריו הקרובים של טארק, מפקדם הצעיר והכריזמטי של לוחמי החמאס המקומיים. אסור לדבר מילה בעברית, אסור לחשוב בעברית, אסור לחלום בעברית.
אריאל הופכת לג'יהאן. הקורא כמעט ושוכח יחד איתה שהיתה פעם מישהי אחרת.


בתהליך סוחף ודרמטי אריאל וכהנא נשאבים עמוק יותר אל חייהם המושאלים, אמונותיהם הבדויות וחברותם הכפויה עם מבוקש אכזר. המצב הקיצוני שבו שרויים השניים מייצר קשר ארוטי טעון, מכאיב והרסני בעוצמתו. בו בזמן, יחסיהם הקרובים עם טארק הולכים ומסתבכים. רגשות עזים צפים בין שלושת הצעירים הללו שחיים על הקצה, איש־איש וסיבותיו, בעיר שהורגים ומתים בה בשם האל, אך שום אל לא מראה בה את פניו.


השעון מתקתק לקראת פעולה שתגבה קורבנות רבים ולקראת ההתנגשות הבלתי נמנעת בין זהויות. אריאל יודעת שעליה לעשות משהו, אך בשם מי? ונגד מי?


זהו טקסט לופת, חושני, מורכב ונועז שלא נראה כמוהו בספרות העברית. לי־אור אמיר מסכנת את חיי הגיבורה שלה ואת שאננותם של קוראיה כדי למצוא מענה לשאלות הרות גורל, ולא מפחדת מהתשובות, גם כשהן מעוררות אי־נחת.

לי־אור אמיר נולדה בחיפה ב־1987, ואת שירותה הצבאי עשתה ביהודה ושומרון. היא בעלת תואר ראשון בלימודי המזרח התיכון ובחשבונאות. את כתיבת הספר החלה מעט לאחר סיום השירות הצבאי. אף שהעלילה בדיונית, חלק מהאירועים בה מבוססים על חוויות אמיתיות לחלוטין.


להתראות אללה, ספרה הראשון של לי־אור אמיר יצא לאור בסיוע קרן יצחק לייב ורחל גולדברג – קרן קיימת לישראל.

המשך קריאה
  • ISBN: 15100842
  • גודל (עמ'): 592
  • מו"ל: כנרת זמורה ביתן דביר
  • יצא לאור ב-: 21/12/2017
  • שם המחבר: לי-אור אמיר
  • זמין להשאלה: כן

מעוז

מה דמות לך אויב?

פניך נוראים מעוותים

לדם שואף אתה ולטרף

כך נאמר לי השכם וערב.

לידי מג"ד 70אישי דחוף

תמצית נתוני פרט\ ע"י: חטמ"ר 6566\לשכה\מח"ט

תאריך הדפסה: 6 ספטמבר 2007

מספר אישי: 6179197

דרגה: רב"ט

מין: נקבה

שם ומשפחה: אריאל גרנדיר

שם האב: מיכאל ז"ל. שם האב המאמץ: אברהם. דוד שלה אקס מוסד חבר טוב

שם האם: אריקה ז"ל. שם האם המאמצת: אידית

תאריך לידה: 17 ספטמבר 1988

תאריך גיוס: 20 אוקטובר 2006

צפי שחרור: 19 אוקטובר 2008

צפי קורסים: פיקוד — ויתור. קצונה — ויתור. איימתי עליה במשפט לא עזר

יחידה: 6566, אג"מ

מקצוע: עובד חדר מבצעים

דפ"ר: 87

קב"א 55 — סעיף ליקוי 03 ראיון קב"ן: כן. הדודה פסיכולוגית. הכול בסדר

פרופיל: 82 — סעיף ליקוי 12. ברכיים. לא רציני רצה יופי

תיק רפואי: מצ"ב

חוו"ד מפקד ישיר ביחידה: מצ"ב

תמונה עדכנית: מצ"ב

אחי, זו הילדה

ערבית לבנונית פרפקט

רק תגיד מתי.

לווייתן נפרדה ממני בגשם עז.

נסענו בציר מקסיקו, עוברים בחרבה בים העצים והירק שצמחו פרא משני צדדיו. הגשם הרקיד אותם על מקומם. הם נראו חיים, כאילו בכל רגע יסתערו על הכביש וינסו לבלוע אותנו.

עצי כליל החורש פרחו — מטחי ברד ורוד שקפאו על מקומם באוויר. כאפיות על חמורים הזדחלו לצד הכביש, אלה ואלה מחוקים בגשם. הקנגוּ שלנו בלמה כדי לתת זכות קדימה לעדר של סוודרים לא צבועים. תהיתי אם אתגעגע לנופים האלה כשאגיע למעוז, מִפקדת הגדוד המוקפת שדות ומושבים, אי־שם בצד ה"כחול" של הגדר. תהיתי אם גם שם יורד גשם באמצע נובמבר.

חייל צעיר חבוש כומתה יצא מביתן הש"ג ושאל לזהותנו ולמטרת הביקור. רק אז חזר ופתח את השער.

ירדתי מהקנגו באמצע מגרש חניה עמוס בג'יפים, האמרים ומפלצות־רכב אחרות, כולם חומים. מצד אחד של המגרש עמד מבנה החמ"ל, ומהצד השני — שדרת קרוואנים ששימשו משרדים.

הנהג הוציא מהבגאז' את שקיות הזבל הכתומות הדקות, שהכילו את כל החדר הישן שלי בחטיבה, ונסע. עכשיו הייתי אמורה לעשות מה שהורתה לי הקצינה שלי מהחטיבה — לגשת ישר לשלישות ולמסור את צו הסיפוח לגדוד. במקום זה אספתי את רכושי וצעדתי לעבר החמ"ל.

הדפתי את הדלת, ושלושה ראשים נפנו אלי מהשולחן המרכזי.

"אריאל!" הכריז נער, שהייתי נותנת לו שש־עשרה לולא המדים. הוא חבש כיפה סרוגה על תלתלים שחורים, והסומק בלחיי־התפוחים שלו היה עז, כאילו שיחק באיפור של אמו. ידעתי ששמו יהושע — זיהיתי את קולו מהטלפון. פתחתי את פי להשיב ברכה כשאצבע תקיפה ננעצה בגבי. הסתובבתי להביט ישר לתוך קנה של אם־16. החייל שאחז בו היה חמוש גם בהבעת גיבור קומיקס רצינית.

"כן, איפה הצעירה מלווייתן שצריך להשמיד?" הביט ימין ושמאל.

"באתי בשלום," הרמתי שתי ידיים.

"חזל"ש,1 היא משלנו עכשיו," צחק האחמ"ש.

1 חזל"ש — חזרה לשגרה, ביטול.

"רות, היישר," הבחור הוריד את הנשק ולחץ את ידי בטלטול עז. "בן."

"אריאל," וקולי יצא מקוטע מרוב טלטולים.

"או־קיי, בת הים, חוקת החמ"ל המקוצְררת: אין כניסה לקצינים צעירים פרט לצרכים מבצעיים, היה ותצפיתנית מנסה לפרוץ גישה אל המקרר, יש לחסום אותה בגופך. שאלות."

הנדתי את ראשי במרץ, בדיוק כשהסעיף הראשון הופר. רעמת תלתלים אדמונית עם ארון יחיד צעדה היישר אל המחשב שבפינת החדר.

"איילת?" שאלתי.

"אריאל? וואו, שכחתי שזה היום!" פניה ועיניה התכולות חייכו מאוד. "בדיוק סידרנו לך מיטה —״

"זוזו מהמחשב," נשמע קול קצר רוח מכיוון הדלת.

יהושע קפץ מכיסאו כאילו התיישב על מסמרים, ופינה את המקום לקצין כהה וצנום, שׂערו שיבה עם שיירי שחור. הקצין תפס את העכבר והחל לשרטט קו מתפתל לאורך כביש דק, מכשיר המירס צמוד לאוזנו.

"טוב, הבנתי, אל תבלבל ת'מוח. זה לא יקרה לפני שתים־עשרה. טומטום, הם לא יקפלו את השו"פים2 בשביל זה! אלמנה3 פה? לא, לא יקרה. ככה, כי אין אישור לזה. אם הייתי רוצה הייתי מאשר בלי לספר להם, אבל אני לא רוצה ולא מאשר. ביי. ביי!" הוא טרק את הפומית, ולרוע מזלי, נחתו עיניו הכהות והחדות ישר עלי.

2 שו"פים — שוטרים פלסטינים. כינוי גנרי לאנשי מנגנוני הביטחון של הרשות הפלסטינית, השייכים לארגון הפת"ח.

3 אלמנה — "אלמנת קש", תצפית מתוך בית מאוכלס.

"אה. הנה החדשה. שי, קצין אג"מ." ידו הקרובה אלי נשארה על העכבר. "תתאפסי צ'יק־צ'ק. אין פה הנחות לסתומים מהחטיבה. מספיק צרות יש לי מהם."

שעות אחדות רק ישבתי ובהיתי בצוות החמ"ל מבצע את עבודתו — זה מרים טלפון ומושך לעברו את היומן, השני מתגלגל אל המסוף עם טלפון אחר צמוד לאוזנו, בודק תעודת זהות, ואילו השלישי מתעורר למשמע צליל התרעה קצבי, רוכן לעבר אחד המחשבים וכורז ארבע מילים לחמ"ל התצפיות שמעבר לדלת — שלוש למקום, אחת לקוד האירוע. אחרי כל כריזה כזו ניעור לחיים מסך פלזמה גדול בשחור־לבן, ותמיד נראה שכולם מבינים בדיוק מה מתרחש בו — חוץ ממני. התנועה היתה מתמדת גם כשהאטה, ורגעי הדממה נדירים.

בארבע אחר הצהריים נצבעו שלבי התריסים בכתום עז. שלווה נפלה על הקשרים והטלפונים, ורוח מתוקה נשבה מבחוץ. התיישבתי בפתח החמ"ל עם כוס קפה, שוקו משקית במקום חלב, והתבוננתי על ביתי החדש.

מעברו השני של הכביש ניצב קרוואן בודד. מקבילים היו קבועים בקיר, ומישהו התאמן עליהם בראבק של אולימפיאדה, פניו אל הקיר. ניסיתי לספור את העליות שלו, אבל הן היו רבות מדי. לבסוף קפץ מהם, כאילו בכוחות מחודשים, וחלף על פני החמ"ל בריצה, מנופף לי לשלום. תהיתי אם אני אמורה לזהות אותו. הוא לא היה ילד, אבל החיוך שלו היה צעיר.

עם רדת החושך שוחררתי "לישון", כי בתשע בערב התחילה המשמרת הראשונה שלי עם יהושע. איילת הזהירה אותי שהוא דיסלקט ושאף אחד לא מסתדר איתו, ולכן עד היום שובץ רק כשלישי או רביעי. אבל מרגע החפיפה ועד אחת בלילה הוא היה הראשון לזנק לכל צלצול טלפון, קריאה בקשר או התרעה ממחשב הגדר. ארבע שעות שלמות הוא לא עזב את החמ"ל, אפילו לא לשירותים, מחשש ש"אצטרך משהו".

כמה שניות לאחר שנשבר ויצא, הופיע בדלת שחקן אן־בי־אֵי מחופש לקצין. הכומתה האדומה ותנועותיו המהססות רמזו לי שגם הוא הגיע לא מזמן.

"היי, גולן," הושיט יד ללחיצה מרסקת. "הקמ"ן החדש."

גובהו צנח בחצי כשהתיישב. השעה אחת בלילה לא ניכרה בו באופן מיוחד. קצינים צעירים נמצאים במצב שקיות־מתחת־לעיניים תמידי, עם שעות ספורות בכל לילה להילחם בהן.

"למה אתה לא ישן?"

"איזה שינה, אני כולי בחרדות מהמג"ד הזה. אתמול מעצר ראשון שלי, כל האיתורים שגויים. מעניין לו ת'תחת שזה אשמת החטיבה. אני חותם לך, את האיתור הבא שלא יהיה קיים הוא ידאג להרוס כשאני בפנים." וצחק, צחוק ארוך וצחור־שיניים.

נהמת מנוע הגיעה מבחוץ, ושנינו נדרכנו. בדלת הופיע סגן אלוף שלא ראיתי מימַי, אבל ידעתי בדיוק מיהו.

"ערב," אמר ערן המג"ד. נימתו רמזה שאין זה ערב מהמשובחים. שי הלך צעד מאחוריו כמו צל מבשר רע.

"קמ"ן, פעם הבאה תהיה זריז, אני אמור לקבל ממך מידעים כאלה," המג"ד הנחית חבטה על גבו של גולן.

"איזה מידעים?" שאל גולן.

"איזה מידעים," חזר המג"ד. "עזיז חסן, חמא"סניק מספר ארבע בעיר. כמעט הבאנו אותו שתלחצו ידיים."

הם הביאו? עם איזה כוח בדיוק? איך לא ראיתי כלום במערכת?

"אחמ"שית, תורידי לכל הפלוגות לעכב כל מרצדס כחולה בלי ל"ז," אמר המג"ד. "אם מוצאים תעירי אותי."

המג"ד צלע קלות החוצה, שי מפגר אחריו חצי צעד ברוב טאקט. מיד כשיצאו רכנתי לעבר מסך המערכת, שהציג מפת קוד של העיר והכפרים הסמוכים לה. תוויות כחולות קטנות בישרו על מקומם של הכוחות שעדיין היו שם בחוץ — הנה סיור של פלוגת טמפו על הגדר ליד הכפר קדיס, והנה הג'יפ של קודקוד פומה נוסע על ציר קסטל, חולף על פני היישוב עמרם. קודקוד בורדו וקודקוד אשור עומדים שניהם ללא תנועה בתוך המוצב שהפלוגות שלהם חולקות ביישוב השני בגזרה, אבשלום. וזהו.

"היה איזה מבצע בתכנון?" שאלתי. "כי בחפיפה לא אמרו לי כלום."

"גם לי לא," נאנח גולן בקומו מהכיסא ופסע אל הדלת. "עזיז חסן. או־קיי..."

שארית הלילה היתה שקטה, אבל בשמונה בבוקר שוב נשמע רעש מנוע, ממש מחוץ לדלת.

"זה מאה אחוז סופה," אמר יהושע. "או, שלום לך, משנה בורדו! באת לישיבת סופ"ש?"

דור, סמ"פ החוד, היה ענק גלוח ראש. פניו השזופים נשאו הבטחה לשמש, למרחבים לא נגמרים שם בחוץ. הוא התיישב, פשט רגליים והביט לעבר המטבח. "יש לכם משהו לאכול? אני מת מרעב, מת."

הנדתי את ראשי. "נסה בתצפיות. הן הכינו טוסטים לא מזמן."

"עזבי, לא מדבר איתן."

"אולי נמצא לך משהו," אני מחייכת. "אם, במקרה, תיקח אותי לטיול בגזרה היפה שלך היום. יום שישי וזה..."

"יודעת מה? אחרי הישיבה אני צריך לעבור בבולם,4 תבואי. אבל דקת קריאה, אני לא מחכה."

4 בולם — פילבוקס, מגדל תצפית עשוי בטון, מאויש בלוחמים.

בתשע וקצת הגיעו אנשי היום. הפרטים היחידים בחפיפה היו הסיור המתוכנן שלי והמרצדס הכחולה — בסדר הזה. בשנייה בה קמתי צילצל הטלפון.

"אריאל," קולו של המג"ד נשמע צרוד ועירני, ביום כמו באישון לילה. "אני לא מאשר את הטיול. יש התרעות."

האוויר יצא מריאותי. השמש נעלמה מאחורי קרוואן צבאי מכוער.

"חזל"ש סיור, יש התרעות. כוס אמא שלו!"

יהושע כבר חייג לגולן. "מה שלומך, פרפר?5 בוקר טוב גם לך. יש התרעות בגזרה? זהו, בדוק? אין משהו ספציפי? אה. תודה רבה לך. תודה."

5 פרפר — קמ"ן.

הוא ניתק והביט בי. "שום דבר מיוחד. מוזר שמג"ד יודע על התרעות וקמ"ן לא. לא?"

בשש בערב העירה אותי איילת — המג"ד החליט שגם מי שעושה לילות חייב להופיע לארוחת שישי. יהושע קידש, כולנו אכלנו שניצלים תלת־ממדיים, וכדי לפצות את אנשי היום שאכלו בודדים בחמ"ל, החלפנו משמרות שעה לפני הזמן. אחמ"שית היום, צעירה שהגיעה ללווייתן שנה אחרַי והועברה לגדוד לפני שהספקתי ללמוד את שמה, הצמידה בריכוז את הטלפון לאוזנה.

"היי, איילת. תגידי, יש מצב אני מצטרפת למעצר? יו, באמת? יששש!"

יהושע פער פה לעומתה. "אני לא מאמין, פעם שנייה שלך השבוע! אני רובאי 07 ואף אחד פה לא הוציא אותי אפילו לסיור!"

"כנ"ל," הפטרתי. "התרעות my ass."

בראשון בלילה התרסקה עלי העייפות מכל השבוע. אין לי מושג איך שרדתי עד שהחליפו אותנו חיילים מהסבב הטרי שחזר מהבית. נשאר בי כוח ללכת בדיוק עד המיטה.

קמתי לתוך יום שני אחרי ארבע שעות של שינה טרופה וריקה. לבשתי מחדש את המדים וחזרתי לחמ"ל. מצאתי שם חייל גבוה רכון מעל המסכים, כיפה כחולה סרוגה על שיער חום שזקוק לתספורת. גם העיניים שהפנה אלי היו כחולות.

"או, כבוד האחמ"שית החדשה, ברוכה הבאה."

"תודה. גבריאל, נכון?" הושטתי יד ללחיצה, אבל זכיתי לחיוך מתנצל של שומר־נגיעה.

"גֵייבּ," אמר במקום זאת. "גבריאל זה בשביל החטיבה. מה, איך היה שבוע ראשון?"

"די רגיל, נראה לי..."

"מעוז, משנה!" רעם קול לבבי מהדלת, עטוי חיוך של בחוץ. זה היה האיש מהמקבילים.

"חדשה, נכון?" לחץ את ידי בעוז, למרות הכיפה שעל ראשו. "אוֹרי, הסמג"ד. אחמ"ש, אני מסנג'ר לכם את המחשב דקה."

"בכבוד," גייב פינה לסמג"ד כיסא בדיוק מול המערכת, אבל זה עמד ורכן אל המסך, תופס את העכבר כמו היה יצור חי חמקמק.

"כבר קיבלתם מרשם?״6

6 מרשם — תיאור גרפי ממוחשב של פרטי מבצע צבאי.

"של המבצע בעיסכין? רק האיתורים," אמר גייב.

"מצוין. שי עוד בבית, נכון?" אורי משך את הכיסא תחתיו והחל לערוך את המרשם, מורה לגייב להתקשר לזה ולהוא, חוקר, מתייעץ, מתקן, ולבסוף שולח את המרשם לכל העמדות במפקדה.

לא עברה דקה והטלפון צילצל. נדהמנו לראות את אורי לוחץ על כפתור הרמקול.

"כן!"

"סמג"ד, זה אתה?"

"כן, המג"ד," השיב אורי, קולו מרצין מעט מהברה להברה.

"מה זה המרשם הזה של עיסכין שהחמ"ל שלח לי?"

"עשיתי מכאן ג"ג,7 זכרתי שאולר8 בבית."

7 ג"ג — גבולות גזרה.

8 אולר — קצין אג"מ.

"מה הקשר? אתה יודע את ההגבלות?"

"ראיתי את התחנה של השו"פים, את המונתזה,9 את המדרסה,10 דאגתי שהם יהיו מחוץ לתחום..."

9 מונתזה — גן משחקים או גינה ציבורית.

10 מדרסה — בית ספר.

"ראיתי איך דאגת," חתך המג"ד. "אתה לא יודע ששו"פים עובדים צפונית לרודוס בכל המרחב בין הקפה אינטרנט לציר הארובה?"

"אנחנו לא מקפלים אותם?"

"אורי, תעצור רגע לחשוב!" הצעקה הטלפונית החרידה את האוויר. "כשהשו"פים מתקפלים, כל פעיל בן יום יודע שצה"ל מגיע ומשכיב מארב. וזה לא פעילים בני יום, זה חיילים של טארק עם נשק אוטומטי. תגיד לחמ"ל שימחקו את כל הקשקושים האלה וישלחו לאבישי מרשם נקי רק עם האיתורים, שיחזור אלי עם ג"גים וסגירות."

"אתה לא רוצה לראות את הג"ג שלו לפני שהוא עושה סגירות?" שאל אורי.

"לא."

"מאה אחוז, ביי." אורי סגר את הטלפון והביט בי. חיפשתי מהר משהו אחר להביט בו.

"תעשה מה שהוא אמר," אמר הסמג"ד, "רק תגיד לאבישי שלא ייקח ת'זמן כמו תמיד. שיישאר גם למבצעית זמן לעבוד."

"אין בעיה. כשהמרשם מוכן לשלוח לך?"

"אין צורך," השיב אורי. "מה שכן, אם לא קשה לכם, תכינו לי מרשם של עבודת שו"פים וכל מיני מקומות בעייתיים כאלה."

"בטח," אמרתי מיד. הבטתי בו יוצא ואחר הפניתי את גבי לדלת. הרגשתי את הבעת פני נופלת.

"נו, מה את מתרגשת, הוא ס'," אמר גייב. "הוא לא אמור לדעת את כל זה."

"אבל אנחנו יודעים," אמרתי. "אתה ואני יודעים על השו"פים. יכולנו להגיד לו."

"די, נו, מי חשב על זה בכלל?"

"המג"ד, מתברר," הפטרתי.

"או, ברוכה הבאה למועדון! אפשר להציע לך סטיקר לאוטו? 'המג"ד, נמאסת'."

צחוק דק נפלט מנחירי. "אתם עושים גם כובעים?"

"את יוצאת על א', מדוגמת, מסודרת..." איילת סקרה את מדַי המוצרים והמונמכים לעילא, "לא שותה ונוהגת, לא נוהגת עייפה, לא נותנת לחברים שלך לשתות ולנהוג. תיהני, תבלי, תחזרי בכוחות מחודשים. סבבה?"

בבוקר יום שני כעבור שישה ימים לא הייתי מהשבוזים. נסעתי באוטובוס כשאפי דבוק לשמשה. גמעתי בהתלהבות כל שדה, כל מושב וכל שלט דרכים ירוק שהכריז על התקרבות העיר שלנו, שלאוזני צרכן החדשות המצוי נשמעת מסוכנת, זרה ואסורה.

נכנסתי לחמ"ל, עמוסה בכל התיקים, והמזגן המחמם חיבק אותי כמו דובי ששכב לצדי במיטה לילה שלם.

"או, שבוע טוב!" אמר גייב. "איך היה בבית?"

"נחמד," אמרתי. "איך היה פה?"

"לא שקט. תשמעי בחפיפה. אבל לכי לאכול קודם."

ההד בחדר האוכל הפך את קולות הדיבור הספורים להמולה. מילאתי צלחת ותרתי בעיני אחר מקום לשבת. השולחן של התאג"ד11 היה מלא עד אפס מקום. על חברת התצפיתניות הפטפטניות העדפתי לוותר. בסוף החדר היה שולחן יחיד, מלוכלך אבל ריק.

11 תאג"ד — תא איסוף גדודי. כינוי הן לאמבולנס צה"לי והן למחלקת הרפואה הגדודית.

שיכלתי את רגלי על הכיסא והתחלתי לאכול, מנסה להחליט מי יותר עצוב היום — הסלט או השניצל.

"תשמע לי, זה לא הולך לכיוון טוב," קול מהוסה הגיע משולחן הקצינים הסמוך.

"מה אתה מדבר, בדיוק בגלל כאלה דברים התחלנו בכלל לעשות את זה," השיב קול אחר.

"אין בעיה, אבל זה ספציפית פשוט גדול עלינו. אתה ואני יודעים שלא קיבלנו מספיק כלים לזה."

עדיין לא זיהיתי את הקולות, אבל לא העזתי להסתכל. המשכתי לחתוך את השניצל לפיסות זעירות, משתדלת לא להוסיף את רעש הסכו"ם שלי לשאון הכללי.

"יופי. אז בוא לא נעשה את זה. בוא נשב ולא נעשה כלום כי גדול עלינו, וכשההשלכות יגיעו נגיד, 'מה אתם רוצים, לא נתתם מספיק כלים, גדול עלינו.' מצטער, לא אצלי. נתנו לי מלכה, אני הולך לנצח איתה."

"וכמה מהסד"כ שלך יתבזבז עד שזה יקרה? מה אתה חושב, שכל שניים כאלה ישלימו לנו מהיום למחר?"

היו שניות ארוכות של שקט, שלאחריהן אמר הקול השני, "אני הולך לבקש מהמח"ט עוד סיור."

"אם יש לו שכל הוא לא יאשר. ואם אין לו שכל, תיהנו."

חריקת כיסא פתאומית, קרובה להפליא, העבירה בי צמרמורת. גבו של שי התרחק לעבר היציאה.

בזווית עיני המשיך המג"ד לאכול בדממה. סיימתי לנתח את השניצל שלא התכוונתי לאכול ונחלצתי מכיסאי בשקט.

בחוץ היתה צינה לחה ושמשית. בועז, הקשר של המג"ד, התקדם לעברי. הוא הושיט יד ללחיצה, קשה ויבשה כמו גב של תנין.

"הגיע הזמן, הוד מעלתו," חייכתי. "אריאל."

הוא הסיט ממני את מבטו, כאילו חיפש מישהו אחר. "בני זונות. הם הולכים לעשות את זה שוב פעם, לא?"

"את מה? הייתי בבית פשוט."

"תקשיבי, אם תדעי משהו, את חייבת לספר לי." עיניו הירוקות נעשו גדולות פתאום, עמומות כמו עיני מת. הרגשתי כאילו הביט בי שעה שלמה בלי למצמץ, אבל זה היה רק רגע. הוא כבר המשיך ללכת.

שברי גשם תפסו אותי בדרכי אל החמ"ל. מולי צעד יהושע, מאחל לי שבוע טוב מלוא פה ולחיים סמוקות. כשנכנסנו היה גייב רכון מעל המערכת, גבו הכפוף נשען על ידיו הנטועות בשולחן כאילו לא יחזיק בזכות עצמו. כשראה אותי דחף את עצמו להזדקף ופנה אל המחשב של איילת לחפיפה השבועית. הוא שטח בפנינו יום ביום, תקריות, מחסומים ואירועי גדר. בשישי השב"כ סיירו בעיר. המג"ד הצטרף אליהם עם קודקוד בורדו וקודקוד אשור — אבישי מפקד הפלחו"ד וזיו מ"פ המבצעית.

"וקרה משהו?" שאלתי.

"קצת אבנים במ"פ,״12 אמר גייב. "בשבת היה ניסיון דקירה ב־787, עצרנו, שלחנו לחטיבה... מוצאי שבת."

12 מ"פ — מחנה פליטים (וגם: מפקד פלוגה).

הדממה ששררה מסביב ממילא הפכה פתאום כבדה פי עשרה. הצטנפתי עוד בתוך הכיסא, בתוך הפליז.

קולו של גבריאל, צרוד כמו קולו של ילד בר־מצווה ונמוך מים המלח, המשיך. "סיור הכנה בקסבה13 לקראת מעצר. חפ"ק מג"ד, קודקוד אשור, קודקוד בורדו. היו גם שני זאבים, אבל הם נשארו ב־401 כי לא היה להם משיב מקום. שמיעת ילקוטים14 על ידי קודקוד אשור מכיוון האיתור, ירי ודאי על קודקוד מעוז, סימנים על הסופה. החפ"קים פתחו זיגים15 בכמה סמטאות קרוב לבית, מישהו זרק הלם לתוך החצר... שני ג'וֹנים16 יצאו עם קַלצ'ים, הכוחות פתחו באש, מישהו זרק רימון מסנוור... לא תפסו אותם. חזל"ש. שאלות?"

13 קסבה — המרכז הישן של עיר או כפר, המאופיין בבנייה צפופה.

14 ילקוטים — יריות.

15 זיג — מארב בפינת בניין. "לפתוח זיג" פירושו למקם מארב בפינת בניין.

16 ג'וני — מבוקשים.

רציתי לומר לו שזה לא הכול, שמשהו הלך מתחת לתדר הגדודי. שאני לא יודעת מה, אבל העיניים של בועז היו גדולות וירוקות ולא מיצמצו בכלל.

"בהמשך, פינוי שני חיילי פלחו"ד על ידי תאג"ד מעוז לבית חולים עקב כאבים בחזה... קיבלו איזה שבועיים גימ"לים. יש פה פרטים אם מישהו יבקש מכם."

"הם היו במבצע?" שאלתי.

"לא יודע, פינו אותם מהמוצב."

"באבירבולנס? בגלל כאבים בחזה?" הקשיתי. ולא אחד — שניים.

"הדוקטור אמר, אני כתבתי," קולו דמה לפחית ריקה שיצאה מהמקפיא — חלול, עוין ונדבק לעור.

"בידוק במחסומים — מדגמי שני כיוונים. התרעה אחת: בכוונת פעילי פח"ע מהעיר להוציא פיגוע מטען או ירי או הקרבה לעבר כוחות צה"ל במרחב. תיהנו," הוא נשען לאחור בכיסאו, כמעט מעיף את העכבר ממנו והלאה.

"אין מעצרים בתכנון?" שאל יהושע.

"לא."

"גם לא למחר־מחרתיים?"

פניו של גבריאל התקדרו. לרגע חשבתי שיצעק, אבל כל תגובתו הסתכמה במנוד ראש כבד, עייף.

הוא קם בכבדות, השחיל דרך ראשו וכתפיו את רצועת הנשק ויצא, מכניס אל החמ"ל כמה אניצי גשם וצינה.

"וואי, המג"ד!" יהושע הצביע על הטלפון, כאילו נוסף על הצלצול התחיל המכשיר גם לפרכס.

"צהריים טובים," עניתי.

"צהריים טובים. תעלי לחטיבה סיור שלי בעיר הלילה, שתים־עשרה וחצי עד... נגיד שלוש."

נדרכתי. "אתה ומי עוד?"

"אבישי וזיו. תדגישי להם שאם אנחנו רואים שו"פ, מדים־לא־מדים, אנחנו יורים בו. תחזרי לשי עם האישור."

תהיתי איך אפשר לזהות שוטר אם אינו לובש מדים, בזמן שמשב רוח מכיוון הכניסה טפח על פנַי.

"אבישי, שלום!" עלץ יהושע וקם ללחוץ את ידו של מפקד הפלחו"ד, סרן ענק למחצה, שחום ופרוע שיער.

"מה המצב, שוע? איך היה שבת?"

"נחמד. מה איתכם? שמעתי היה משהו־משהו."

"שב," פיניתי לו כיסא. הוא צנח לתוכו, משחרר את שולי חולצתו מתוך מכנסיו ומעסה את עורפו.

"המג"ד מתכנן לך סיור היום," אמרתי.

"תגידי לו שאין לי כוח," הוא נשמע רציני לגמרי.

יהושע זינק על טלפון מצלצל. "כן, חטיבה! למה לא? רות, קיבלתי. אריאל, החטיבה אומרת שצריך לתת לשו"פים לעבוד."

"אל תתעקשי איתם יותר מדי," אמר אבישי. "גם ככה לא בא לי על הסיור הזה."

"אז אפשר להחליף אותך?" שאלתי.

"שנייה," הוא הרים קלות את נשקו האישי לעברי.

יהושע צחק, גם כשהרים עוד טלפון. מבט אחד במסך המכשיר והוא הרצין. "כן, שי."

הוא העביר לי את השפופרת בתנועה חדה שדרכה את כולי. "כן, שי."

"המח"ט אישר את הסיור בלי לקפל שו"פים. תקבלי מהחטיבה מרשם מדויק של איפה הם עובדים ותחדדי לכולם שלא יורים על חמושים עם מדים גם אחרי וחצי, יציאה מ־401 ב־וחצי בדיוק, תגידי לכהנא והרוש שיכינו את הצוותים, ושהתאג"ד יכירו כמה אנשים יש בפנים, בלי שמות, בלי מסגרות.17 ביי."

17 מסגרת — יחידה.

ניתקתי לאט, מנסה לצרוב במוחי את כל ההוראות, שיחזיק רק כמה דקות.

"אבישי, כהנא זה מאצלך?" שאלתי.

"מה, רוצים ממנו צוות?" אבישי כבר חייג למ"מ בר המזל. "תני לי רק לראות שוב את הבית."

"איזה בית?"

"סתם, משהו שקיבלנו עליו מידע." פניו כבר ביקשו להיבלע בתצ"א, עיניו מחפשות.

"זה שהסתובבתם לידו בסופ"ש?" שאל יהושע.

"ליד מה הסתובבנו בסופ"ש?" השיב אבישי. גופו ומדיו הסריחו משינה טרופה ומזיעה ישנה.

מיהרתי להחליף נושא. "יש לך אולי מקום בחפ"ק?"

"אולי פעם הבאה. עכשיו תקשיבי — כל דבר בעניין הזה תתקשרי אלי, לא לחמ"ל שלי. חשוב, בסדר?"

אבישי טפח ליהושע על גבו כשיצא, ותחב את שולי חולצתו למכנסיו בידו הפנויה, שלא החזיקה בנשק. מבטי נדד אל הטלפון.

"כן, חמ"ל," הקול שענה היה צעיר ועבה, צרוד מעייפות.

"גולן, אתה עסוק?"

שום אור לא נשפך אל החמ"ל כשהקמ"ן עבר בדלת.

"היית פה בשבת?" שאלתי בשקט.

"כן. למה?"

"היתה היתקלות באיזה איתור, נכון? אני צריכה להכניס את זה לדוח. אתה זוכר אותו?"

"אני יכול לנסות," ידו הגדולה בלעה את העכבר, מסיטה את הקסבה למרכז התמונה.

"לא כתבתם את זה בשום מקום?" שאלתי.

"זה לא היה מתוכנן."

"אז הם פשוט זכרו שיש בית מגניב עם חמושים בפנים?"

"אנא עארף, אין לי מושג איך הפסיכים האלה עובדים." הוא הקיש בעכבר על גג מסוים. "נראה לי זה. תיהני." הוא קם מהכיסא במהירות וסער אל הדלת.

"גולן!" קראתי אחריו ומיהרתי להנמיך את קולי. "הם חוזרים לשם היום. בשתים־עשרה וחצי."

"מעוז, קודקוד, תגידו ל־401 לפתוח."

"היישר," אמרתי בקשר, וביד השנייה חייגתי לחמ"ל פומה. "שוע, תקרא לקמ"ן."

הקמ"ן, כאילו היה מוכן כבר מחוץ לדלת החמ"ל, נכנס אלינו מתוך הלילה.

"את לא יורדת ממשמרת אף פעם?"

"השנייה נסעה לחתונה, אני מושכת לה," מיהרתי להשיב. האחמ"שית השנייה ישנה שנת ישרים.

"מעוז, כספיתון,18 יש לכם מטרה של הבית?"

18 כספיתון — קַשָר.

לחצתי על הפי־טי־טי, אך לשנייה אחת ארוכה עוד חיפשתי את התשובה בעיניו של גולן.

"רות... איזה בית?"

"לא חשוב."

מאותו הרגע השתרר שקט מוחלט. הדקות הצטברו עד שיכולנו לשמוע אותן מתחלפות בשעון הקיר.

"אין מצב שהם לא מדברים," אמר הקמ"ן.

"אולי הם מדברים, רק לא בקשר," אמר יהושע.

"אני לא מבין מה נתקעתם על זה. יש לפחות עשרה איתורים חמים בקסבה."

"אתה באמת לא מבין?" אמרתי. "אף אחד לא יודע כלום על איתור שהיתה בו היתקלות ושהם חוזרים אליו עכשיו, וזה לא נראה לך מוזר?"

"יש כנראה דברים שהם לא ברמתנו," אמר גולן.

"ונוח לך עם זה? קמ"ן שאין לו מושג לאן המג"ד שלו הולך?"

גולן שתק. נדרשו לי שתי שניות לקלוט את נימת מילותי. בשקט הוספתי, "תשמע, אנחנו רק חמ"ל, אף אחד לא חייב לנו כלום. אבל אתה..."

"בואי החוצה רגע."

יצאתי אחריו אל חושך אחר, כזה שאפשר לראות בעין. רכסתי את הפליז עד הסוף והתחפרתי בכיסיו.

כף ידו הגדולה של גולן נפרשה על הקיר, תומכת בגופו הנשען הצידה. "שמעי, זה לא... ניסיתי, סבבה? המג"ד אמר לי 'זה לא ברמתך.' אם לא הייתי כבר מסובך איתו אולי הייתי מתעקש, אבל..."

"יש מצב שהם עובדים ישר מול השב"כ?" שאלתי.

"אולי, לא יודע. ראבק, כולה גדוד חי"ר. מה הם מנסים לשחק פה, מטכ"ל?"

מכשיר הקשר קידם את פנינו כשחזרנו פנימה. "מעוז, פומה, קבלו פתיחת ש' 401."

"זהו, התקפלו?" שאלתי, מתיישבת.

"לא נראה לי, הם עדיין מופיעים בקסבה," אמר יהושע.

"אז למי פתחו את השער? פומה, מעוז!"

"המשיכי."

"לטובת?"

"כניסת זאב של בורדו."

"מעוז, אולר, הבא שמדבר בנוכחי19 מקבל עשרים ושמונה ריתוק."

19 נוכחי — מכשיר קשר.

בילינו שעה נוספת בבהייה במערכת. כל תוויות הכוחות בעיר הפכו אפורות, ולא ידענו אם משום שהכוחות עצמם היו סטטיים, או שכיבו את המערכות הניידות שלהם והמשיכו בתנועה.

שקט מעיק השתרר מהרגע שגולן נשבר והלך לישון, ועד שפומה דיווחו שוב על פתיחת שער 401. בתוך כמה דקות טירטרו הכלים מחוץ לחמ"ל. יהושע זינק אל המערכת ברוב חרדה והעלים את הנתיב שהקלטנו עד הרגע שבו חפ"ק מג"ד כיבה את המערכת שלו. כן, כיבה. בתוך העיר.

המירס של החמ"ל ציפצף. קול שקט ועייף שאל, "אריאל?"

צ'יק־צ'יק. "היי, בועז."

"תרשמי למג"ד השכמה לחמש."

"או־קיי... הכול בסדר?"

"את לבד שם?"

"חכה רגע," קמתי ויצאתי מהחמ"ל. בלעתי ברעד את הקור שמחוץ לפלדלת.

צ'יק־צ'יק. "דבר."

צ'יק־צי'ק. "תפסיקי לשאול שאלות."

לחיצה ארוכה, דממה מותחת, ולבסוף, צ'יק־צ'יק. "על מה?"

"על הסיורים שלו. כשהוא נכנס לעיר, את רק אומרת רות. הבנת?"

חלקיקי מחשבות הסתחררו בראשי, כמו עלים במערבולת רוח.

צ'יק־צ'יק. "זה קשור למה שאמרת בבוקר?"

"לא יודע. אני רק הקשר שלו. הוא פורק, אני פורק."

הפרחתי עננת הבל־פה אל האוויר השחור, הדחוס. צ'יק־צ'יק. "מה שתגיד. לילה טוב."

השקט שהשתרר מרט את עצבַי לכמה שניות, אבל הצפצוף הבא כבר לא הגיע.

בחדר פשטתי את המדים והתכרבלתי על צדי בין קפליה המגושמים של שמיכת הפוך. אור פנסים חד ובהיר חדר מהחלון. קברתי את פני בשמיכה. לבי עדיין היה דרוך, כאילו מעטה דק של גבס התקשה סביבו. נאבקתי לנשום עמוק, להבקיע אותו, אבל הייתי עייפה. המילים של בועז, קליפות תפוזים ספורות שזהרו על שביל שחור, התעמעמו לאטן. חלמתי שאני מקלפת תפוז ומוצאת בתוכו את עיניו — ירוקות ולא ממצמצות. הן מנסות לומר משהו, אבל אני שומעת רק —

צ'יק־צ'יק. צ'יק־צ'יק.

"אתה בטוח? מכיר, מכיר. ביי. ביי!"

שי נכנס, צעדיו ענקיים ביחס לגופו הקטן, טרק את המירס והתיישב בכיסא שיהושע פינה לו בחרדה.

"זוזי," הוא חטף את העכבר וצלל לתוך התצ"א של העיר, מתמקד בגוש בתים שהתעקש להישאר מטושטש. ביד שנייה חייג למג"ד.

"יש אינדיקציה על אבו ראמי. אני נוסע ל־401. ביי." הוא החזיר לי את השפופרת ואמר, "תגידי לאבישי להיכנס דרך 787 אחרי כהנא, זיו דרך 201 צפוני, ושיפתחו לי עכשיו את 401, כי אם הוא יהיה סגור מישהו יקבל כלא."

הוא סער החוצה. קראתי לאיילת ולגולן, דיווחתי לחטיבה, ורק את מפקד הגזרה כמעט שכחתי.

"היי, אורי, זאת אריאל. יש מעצר בזק בעיר, מעניין אותך מי בדיוק יוצא?"

"שפכי."

"זיו דרך 201 צפוני, אבישי מ־787 עם צוות של כהנא, שי והמג"ד מ־401."

"שיהיה בהצלחה."

מרגע שהחפ"קים של אבישי וזיו התמקמו בעיר, הקשר השתתק. יהושע טילפן, לגמרי ביוזמתו, לכל החמ"ליסטים בפלוגות כדי לוודא שהם יודעים על הפעילות ומבינים שזה אומר דממת אלחוט. לשנייה אחת היתה הדממה גורפת.

"אבל הם לא מדברים," אמר יהושע.

איילת בהתה בריכוז במע"ד20 שאחזה. שלושת החפ"קים — של המג"ד, אבישי וזיו — נעו על המסך זה לקראת זה משלושה כיוונים שונים ונפגשו במרכז הקסבה. הזאב של כהנא, כמה מפתיע, לא נראה כלל על המסך.

20 מע"ד — מערכת עזר דיבור. שפופרת מכשיר הקשר.

גולן ויהושע נעצו עיניים במערכת, כאילו אם יסתכלו מספיק זמן יהפכו התוויות של קודקוד מעוז וקודקוד בורדו למיניאטורות של חיילים שיסתובבו בנפתולי התצ"א הצפוף ויכריזו על מעשיהם בבועות מלל קטנות.

מי יודע בכלל על מעשיהם? מצאתי את עצמי מרימה עט וכותבת על פינה של דוח חפיפה ישן.

מג"ד. שי. בועז. אבישי. זיו. כהנא. הרוש. דוקטור?

דוקטור! שכחנו להודיע לרפואה. איילת תהרוג אותי.

"יש חובש בחפ"ק מג"ד?" שאלתי.

"כולם," השיבה, קודרת משראיתי אותה אי־פעם.

"מעוז, אולר."

"המשך," אמרה איילת.

"רות." הוא השתהה שנייה אחרי המילה היחידה המובנת מאליה. "חזל"ש."

פקעת העצבים שנרקמה בינינו נפרמה עכשיו באחת. איילת נשענה בכיסאה ועצמה עיניים.

"מי זה האבו ראמי הזה בכלל?" שאלתי.

"קודקוד תנזים רציני," השיב גולן. "סגן ראש הבמ"ס.״21

21 במ"ס — מנגנון הביטחון המסכל. ארגון דמוי שב"כ שהוקם על ידי הפת"ח כדי לשמור על יציבות השלטון ברשות הפלסטינית, ועוסק בעיקר בשיבוש פעילות חמא"ס בשטחי הרשות.

אני פוערת פה בסמליות ומצביעה על המסך. "הם ניסו לעשות מעצר בבמ"ס? לבד?"

יהושע העלה את מרשם המנגנונים. מטה הבמ"ס ישב קרוב מאוד למקומם של הכלים שלנו, בתוך הקסבה. דווקא נראה כמו בית רגיל.

"אני לא מבין למה לא מביאים ימ"ס,״22 הירהר יהושע.

22 ימ"ס — יחידת המסתערבים של משמר הגבול.

"אל תדאג," אמר גולן. "הכַּלבּים האלה יודעים לזהות גם את הימ"ס."

דלת החמ"ל נפתחה במכה.

"אה, בועז?" הרים הקמ"ן את כפפת הברכה.

כספיתון מעוז עשה שניים־שלושה צעדים פנימה ללא מילה, מבטו שפוף מעט ושפתיו חתומות.

גולן ביקש שיסביר לו מה קרה שם. בועז צנח על כיסא ריק ומשך את עצמו לעבר המערכת.

"באנו מסביב, פרקנו פה, הלכנו־הלכנו־הלכנו, וכל הקסבה המזורגגת הזאת בחוץ, פה אֶריק חטף דלי מים מהגג..."

"ברצינות? אריק הקשר של זיו?" לחיי התפּוחים של יהושע התפקעו מצחוק. "וואי, איך אני הולך לרדת עליו!"

בועז המשיך לשחק עם גלגלת העכבר, מחפש משהו.

"מה עם הסגירה?" שאל גולן.

"נו, מה? סגרנו, אבל הלם אסור לזרוק כי זה אמצע היום, ולירות באוויר אסור כי יש בית ספר פה שני מטר... אז חיכינו כמו מטומטמים עד שהתחילו התקהלויות. פאקינג זקן מדי לחרא הזה. מצדי שהימ"ס ייקחו אותו ואת אמא שלו הזונה. ואַת..." החווה לעברי עם מצחיית הכובע הבלוי, "את אחראית שהם מביאים אותו לפה, שאני אישית אפרק אותו מכות."

"אריאל, את יכולה לקרוא לי את זה?" שאל יהושע בתשע ודקה באותו הערב.

"למה, למה הם לא יכולים להוריד את כל החבירות שעה קודם?" נאנחתי ורכנתי אל המערכת. "מחר — ביקור עשרים ילדים אמריקאים במעוז. חבירת שני זאבים ריקים לסיור גדר מ־102 עד תיבה 3 וחזרה לגדוד."

"אני אומר, תתקשרי מהר לאורי," יהושע חייך כמי שמכיר את התרחיש.

"שמעתי, מחר אני על תקן בייביסיטר," צחק אורי בטלפון, "ואת מחר מחוץ לחמ"ל על ציוד ברבע ל —״

"אני? ברצינות?"

"בפקודה."

"Yes sir," חייכתי והגנבתי מבט אל בועז שנכנס לחמ"ל, ואחריו סגן שלא זיהיתי — גבוה ושחור שיער. ניתקתי בנחת את הטלפון, מסוחררת מהמחשבה על מחר — סוף־סוף הגיע תורי לצאת למשהו.

"תורידי ת'חיוך, צעירה, אני עדיין לא סולח לך על אתמול," אמר בועז.

"כן, כי אני אמרתי לאבו ראמי ללכת בקסבה בחצי היום," אמרתי ופניתי להביט בסגן. "היי. אריאל."

"אוהד," לחץ את ידי בשמאלו. שרוול מקופל בדייקנות, לחיצה שחומה ואיתנה, לא עושה הנחות לבּנות.

"שתיים בורדו בשבילך," התערב יהושע. אז זה כהנא שמככב לי בכל הנפצה חשאית כזו.

עיניו של כהנא, שחורות ומלוכסנות מעט, הצטמצמו. "מה זה הכומתה הזאת?"

"היא מהחטיבה, מותר לה," נחלץ יהושע להגנת הכומתה האדומה.

"משפחה לא בוחרים, בורדו," אמרתי. "בועז, מה אתה בוכה?"

"לא, זה הבצל, הכנו שקשוקה בלשכה," כספיתון הרים גב כף יד לעיניו.

"חיים קשים. פעם הבאה תלעס מסטיק, זה עוזר," אמרתי.

"את מבשלת?" כהנא שאל.

"לפעמים."

"וגם מנקה?"

עקצוץ לא נעים התפשט בפני. ניסיתי להזדקף בכיסא, שפתאום הרגיש לי נמוך מדי. "מה אתם רוצים?"

"הדוח משבת," השיב כהנא.

"בשביל?"

"לקרוא אותו."

"נראה לי שאתה צריך אישור בשביל זה."

הוא צימצם שוב את עיניו לשבריר שנייה דוקר. "כמה זמן אמרת שאת פה?"

יהושע כבר חייג לאיילת לקבל את האישור הדרוש. "שלום לך, איילת. כן, מה שקורה זה, כהנא המ"מ מבורדו, הוא רוצה דוח משבת האחרונה. אני יודע את הסיסמה, פשוט לא הייתי בטוח שמותר... אז כן? לא, אריאל יצאה רגע וכהנא פה אומר שזה דחוף לו. תגיד, יש ישיבה עכשיו שאיילת צריכה להיות? לא, הוא עושה 'לא' עם הראש. מצ"ח? לא. הש"ג לא אמר כלום. טוב, תודה, ביי לך."

"וואי, שנה!" אמר בועז.

"תן לנו לעשות מה שאנחנו מבינים, טוב?" פסעתי לאט אל המחשב והעליתי את המצגת שסיכמה את הסופ"ש.

כהנא נעמד מעלי. "זוזי."

נחלצתי מהכיסא תחת חריצי עיניו חסרות הסימפתיה וחזרתי לשולחן המרכזי.

"מעוז, פומה."

אין לי מושג איך ולמה הגעתי למע"ד לפני יהושע. "שומעת!"

או למה צהלתי ככה.

"רות, יש לנו בצ'קפוסט באגאדיר צפונה מרצדס כחולה בלי ל"ז. הנהג מקומי בלי ת"ז, נראה בן ארבעים."

זה כנראה לא הג'וני שלנו — עזיז אמור להיות בן עשרים ומשהו.

"פומה, מעוז, יש לו תעודה אחרת עם תמונה? רישיון, תסריח?״23

23 תסריח — היתר כניסה לישראל.

יהושע העביר את אחד מהקשרים להאזנה על פומה. "סתם, לשמוע מה הולך."

"פומה, זאב, שלילי תעודות אחרות."

"טוב, תשאל אותו מה המספר ת"ז שלו."

אחרי דקה שמענו, "פומה, זאב. איך אומרים מספר ת"ז בערבית?"

"רות, לא יודע. זה סיפְר משהו, לא?"

"פומה, מעוז," התערבתי.

"וואללה, לא יודע, אחי. תראה לו עם התעודת זהות של מי שאיתו או משהו."

"אין, אין איתו אף אחד."

"פומה, מעוז!"

"המשיכי," אמר החמ"ליסט הפלוגתי אי־שם.

"רות, מספר ת"ז זה רָקָם אל־הָוִוייֶה."

"שוּ?"

"אני הולכת לומר לך איך אומרים מספר תעודת זהות בערבית, עד כאן?"

"עד כאן."

"רקם, עד כאן?"

"עד כאן," החמ"ליסט צחק.

"אל־ה־ווי־יה. עד כאן?"

"רות! שוכּרן שוכּרן!"

"מעוז, קודקוד, אחרי שלימדת את כולנו ערבית, את רוצה גם להעביר לי את הדיווח?"

"רות, צודק. מקומי כבן ארבעים בלי ת"ז באגאדיר צפונה, מרצדס כחולה בלי ל"ז, אין אנשים נוספים ברכב."

"רות, בסדר גמור, להוציא אותו מהרכב ולעשות חיפוש יסודי. לקרוא כבר לכחולים, לנהוג בלי רישיון זו עברה, ולבדוק מה הסיפור של הרכב לפי מספר שִלדה. אם מעכבים אותו יותר מעגולה24 תעדכנו אותי."

24 עגולה — שעה.

"היישר," סיימתי את השיחה. "שוע, אתה מחייג לבּוּליס?"

"יא בִּנת־עם!" קרא כהנא בקול עמוק של ילד בריון.

"אוחתכ בנת־עם," עניתי, למקרה שלא התכוון לבת־דוד כביטוי לקִרבה ולחיבה. בתגובה ירה משפט ארוך בערבית גרונית.

"לְחָלו פי'סייארה," הפטרתי. לא היתה לי שום כוונה לחזור על כל הדיווח בערבית.

שאלה מקניטה התפתלה מכיוונו של המ"מ — נחש זריז עשוי צלילים ואותיות.

"מא מן וואחֵד קאל הֵיכּ," השבתי, ובחצי צחוק, "אמא איזא כוּנְת הֻנאכּ וכאן אלמסכין מַחְמי מן ג'יש, אֵה?"

"יא אלוקים, מה הולך פה?" אמר יהושע.

"משת"פים כולם, אני אומר לך," ענה לו בועז.

"תרגום בבקשה," צחק יהושע.

"טוב, אוהד — אוהד, נכון? — אמר שצריך לחפש טוב־טוב גם על האנשים שאיתו, אבל הוא לבד במכונית. אז הוא אמר, קצין בצה"ל, תרשמו," צחקתי, "שאם הוא לבד החיילים ידפקו לו מכות ומי אמר שהוא לא איזה סייען שב"כ ותהיה פה תקרית, בלה־בלה־בלה. אז אמרתי שאף אחד לא אמר את זה, אבל אם כבודו היה שם, הבחור היה בטוח ומוגן מצה"ל הגדול והרשע. סח, יא זַבֵּט?״25

25 נכון, קצין?

"סח, יא בנת־עם. חלאסת מע אל־קמביוטר, תָשַׁכּוּר."26

26 נכון, בת־דוד. סיימתי עם המחשב, תודה.

"עפואן," השבתי, מנסה מאוד לא להביט לעברו. "פה וֵוין הא'לאדבּ פי עִבּראני?"27

27 על לא דבר. איפה הנימוס הזה בעברית?

"לָם וָולָן אַוְוגָ'ד אל־כִּלמאת."28

28 מעולם לא מצאתי את המילים ולעולם לא אמצא.

"אֶה. מִן ג'דּה ווגָ'דָה."29

29 מי שמתאמץ מוצא.

חיוך המונה־ליזה לא מש משפתיו של המ"מ. בועז שם יד על כתפו וליווה אותו החוצה.

"איך הכנסת לו!" אמר יהושע. "כל הכבוד לך!"

"בקטנה," הבטתי בדלת. "חבל שלא הכנסתי לו בעברית."

"מעוז, משנה." כמה מוזר לשמוע אותו מהצד הזה של הקשר.

"רות עבור," ענתה לו זו שבחמ"ל.

"אינגלנד," הוא צחק.

ברחבת החניה של הגדוד עמדו שני זאבים כה הומים, עד שמבחוץ היה נדמה שהם מיטלטלים על עומדם.

"אני עולה עם הקשר שלי לזאב אחד, את עם טרנר לזאב שני. בשום אופן לא פורקת. סגור?"

"כן, כן, יש התרעות," הפטרתי וטיפסתי אל הזאב שלי. יד הוּשטה ומשכה אותי פנימה, והדלת נסגרה אחרי. התיישבתי במושב הריק שלידה. מצדו השני של המעבר ישב סג"מ לבוש קרמי, נשקו בין ברכיו, קנה לרצפה. שולי כובע טמבל עם סמל המסייעת הצלו על עיני התכלת שלו. אורי אמר משהו על איזה טרנר.

"או־קיי, חבר'ה, ברוכים הבאים לגדוד מעוז. אני גיל, זאת אריאל, ואנחנו נצא ביחד לפטרול. לפני שנצא אנחנו הולכים ללבוש אפוד מגן. תחזיקו אותו פתוח. יופי. עכשיו להשחיל את הראש... רגע־רגע," הוא מיהר לקום ולעזור לילדה ששערה הפזור והעבות לא איפשר לראשה לעבור.

"זהו. לכולם נוח? סבבה."

"ילדים, אתם יכולים להגיד סבבה?" קראתי.

"סבאבה," ניסו כמה. "מה זה סבאבה?"

"סבבה זה קוּל," אמרתי. "אתם נראים סבבה עם הג'קטים."

צחוקו של סג"מ גיל טרנר היה בהיר כמו פניו. רק תחת ארובות עיניו נראו עקבות סמוקים של שמש.

"עכשיו כשהעברית שלכם מושלמת אפשר להתחיל," אמר, והזאב ניעור לחיים בנהמת מנוע.

הבטתי מעבר לכתפי בנוף הנשקף מהשמשה הקדמית. "קידס, תסתכלו שמאלה. מי יודע למה יש פה גדר?"

"שחיות לא יעברו?"

"גם זה..." חייכתי. "הגדר הזאת היא גם כמו גבול. מצד אחד שלה יש את הפלסטינים, ומצד שני — אותנו, את מדינת ישראל. הגדר קיימת כדי שפלסטינים לא יעברו לישראל בלי אישור."

"היא חשמלית?" שאל מישהו.

"לא, אבל אם תיגע בה, יש מחשב שמודיע לצבא."

"למה לא חשמלית? ככה אף אחד לא יעבור."

"כי זה מסוכן," ענה טרנר. "אנחנו לא רוצים שאנשים ימותו."

"אמא שלי אמרה שיש יהודים גם בתוך הווסט באנק," אמרה הילדה פזורת השיער.

"נכון מאוד," אישר המ"מ.

"זה לא מסוכן?" שאל מישהו. "הערבים לא יכולים להרוג אותם?"

"אנחנו שומרים שאף אחד לא יהרוג את השני. זאת העבודה שלנו."

"שתיים, משנה, מעוז אומרים שיש נשר ב־702. אנחנו נעצור שם ונחזל"ש אותו."

המ"מ הסביר לילדים על הדיווח שקיבל על נגיעה בגדר ועל העצירה הלא־כל כך־מתוכננת. הם צהלו.

"אתה הולך להרוג טרוריסט?" שאל מישהו.

"אני מקווה שלא," השיב הקצין הצעיר. "משנה מעוז, שתיים פומה, אתה צריך אותי?"

"ברור, מי יאבטח את הקטקטים30 על הקרקע?"

30 קטקט — ילד.

"רציני?" צחק טרנר לתוך המע"ד.

"חיובי, שינשמו קצת אוויר. שניים־שניים."

"רות, היישר," אמר, מושך את ה"רות" בחצי חיוך. "חבר'ה, מי רוצה לרדת למטה? תרימו ידיים."

רק ארבעה בזאב שלנו היו אמיצים מספיק — שני בנים ושתי בנות, אחת מהן הילדה פזורת השיער.

התיישבתי על סף הדלת של הזאב, תומכת בה בידי כדי להשאיר חריץ פתוח. הבטתי אחרי גיל הרץ בצעדים קטנים לעבר הגדר, הילדות משני צדיו אוחזות בידיו. מה, אני לא הייתי יכולה לעשות את זה? איזה התרעות יהיו פה באמצע שומקום?

אורי צעד גם הוא לעבר הגדר, לוקח איתו ארבעה ילדים בבת אחת — שניים על כתפיו ושניים מצדדיו, אוחזים בשולי מכנסיו.

גיל חזר והרים את הבנות לעברי. "מזל שיש רק ארבעה," צחק כשתפס את ראשון הבנים והוריד אותו אל הקרקע.

"רוצה שאני אקח אותם?" שאלתי.

עיניו הבהירות סקרו אותי לרגע שברירי אחד, ואז הביטו לעבר הגדר. "לא, צ'יק־צ'ק אני גומר עם זה."

פתחתי את דלת הזאב מעט יותר. נחירי התרחבו בעונג כשעבר בהם האוויר הקר והצלול. משני עברי הגדר ליבלבו שיחי ענק בירוק לח. בצד האדום, הצד של ה"ווסט באנק", השתרע מדרון מתון, משובץ עצי זית עקומים.

"הֵי, אֵריאל, הרגת פעם ערבי?" שאל אחד הילדים מאחורי. פניו היו זכים וחדשים — לא נקודת חן, לא פצע, לא קמט.

"לא, תודה לאל," צחקתי.

"החברים שלך הרגו פעם ערבי?"

"אולי כמה מהם."

"הרבה?" עיניו התרחבו, כחולות ועגולות.

"לא, לא הרבה."

"כמה זה לא הרבה? עשרה?"

"בחיי, אני לא יודעת," השבתי. דרך החרך בדלת הזאב ראיתי תנועה נמוכה, פרוותית.

"תראו! מה יש שם? תסתכלו מהחלונות!" הצבעתי על שביל הגדר מהצד האדום.

הילדים הדביקו ידיים ואפים לחלונות הקטנים המסורגים של הזאב. "זה שועל!"

"אתם רואים איך הוא קופץ? אני חושבת שמצאנו את הפושע שלנו."

שמעתי מבחוץ את צחוקו של אורי וכמה צהלות התפעלות. כעבור דקה ארוכה טופפו צעדים קטנים ומהירים לעבר הזאב. טרנר הרים את הילדים וסגר אחריו את הדלת.

"או־קיי, חבר'ה, עכשיו ראינו משהו שקורה הרבה — שועל בא, קופץ, הגדר נותנת אזעקה, והמפקדה מדווחת לנו. עוד מעט יגיע לפה גשש עם רכב סיור, והוא יחליט מה גרם לאזעקה."

"אבל ראינו את השועל, תגידו להם!"

"אנחנו נגיד להם, גבר, מילה של קצין," הוא קרץ אלי, ולרגע השתכנעתי גם אני שמילה של קצין שווה זהב.

"אוי, איזה גרוע אני, איך שכחתי?" אמר סג"מ גיל לפתע, פותח סקוטש בקִדמת הווסט שלו. "צבעי פנים!"

"חבר'ה, אנחנו נוסעים עכשיו לגדוד, והם לא יודעים שאנחנו באים!" אמרתי. "אז אנחנו הולכים לצבוע את עצמנו ולהסתער עליהם כמו קומנדו. מי ראשון?"

עברנו מילד לילד, מציירים פסים וחברבורות על פניהם הרכים — לחיים עגולות, אפים כפתוריים ומצחים חלקים.

"כה קשוחים!" התמוגגתי. "אני יכולה לקבל איזו שאגת קרב?"

"ווואאאאאאא!" רעם פְּנים הזאב.

"אתם כל כך מגניבים," צחקתי. "אתם סבבה!"

"סבאבה!" צעקו כולם אחרי.

הזאב עבר בש"ג ועצר מול החמ"ל. טרנר קפץ מטה, אני אחריו, והילדים כבר לא נזקקו לנו שנרים אותם — הם פשוט זרמו החוצה והתפרצו דרך דלת התצפיות שהחזקנו פתוחה. המקום התמלא המולה, וכאשר הצטרפנו טרנר ואני לילדים בפנים, הבטנו זה בזה, ולא יכולנו להפסיק לצחוק.

"מה קורה פה?!" נשמע קול אדיר מהכניסה.

אורי עמד שם, חמור סבר כפי שמעולם לא ראיתי אותו. קצינת התצפיות נאנחה בהקלה למראהו.

"הסתערתם בלעדַי?!"

הוא נכנס אל החדר, הרים ילד וילדה והושיב אותם על כתפיו האדירות. הילדים צהלו, והוא צחק מלוא ריאותיו הענקיות, השמש החיוורת מבחוץ נתלית בכל אחת משיניו הצחורות ומתעצמת, ומתעצמת, ומתעצמת.

"אריאל, הבאת אזרחי, נכון?" שאל יהושע באותו ערב. "יש מחר מסיבת חנוכה."

"על אזרחי?" מילמלתי, עיני נעוצות עדיין במסך המחשב של איילת.

המסמך שפתחתי בשביל כהנא אתמול היה דוח סוף השבוע האחרון — בדוח היומי של שבת הוא לא עיין. דוחות סופ"ש אמורים להיות העתק־הדבק של היומִיים, אבל כאן היה ברור שהם שונים. העתקתי לווֹרד את שני הדיווחים, ואת התדפיס המקופל טמנתי בכיס מכנסי.

כשיצאתי מהחמ"ל בסוף החפיפה נראתה המפקדה שוממת. גשם דק הוסיף לרדת. פניתי לחדר הסמב"ציות הריק והתיישבתי על המיטה. העט ריחף מעל כשעברתי על השורות, קופצת בעיני הלוך וחזור בין שתי הגרסאות.

סיור הכנה בקסבה לקראת מעצר הפך בדוח הסופ"ש לסיור לשם מציאת איתורים לאלמנות קש.

"שו סאוֵוית, יא זַבֵּט?"31 מילמלתי, מותחת קו תחת ההבדלים.

31 מה עשית, קצין?

שני זאבים נשארו ב־401 עקב תקלה במשיבי המקום. אוהד מחק את הפרט הזה מדוח הסופ"ש.

היורים לא זוהו. זה חדש.

שני חשודים יצאו מאיתור סמוך. עיני טיפסו מעלה לדיווח המקורי, שבו נכתב יצאו מהאיתור.

בדיווח על פינוי החיילים מאבשלום הוא הוסיף לאחד מהם כאבים בזרוע. ולא רק זה — הוא הפך דיווח אחד, על פינוי שני חיילים, לשני דיווחים נפרדים. לפי הגרסה שלו, הם פונו בהפרש של יותר משלוש שעות זה מזה. זמן הפינוי של הראשון הוא 02:22. בדוח היומי זמן הפינוי של שניהם היה בדיוק שעתיים קודם. על הדקה. קרעתי את הדף לחתיכות וחזרתי לחמ"ל.

"תגידי, מתי נפתח היומן של עכשיו?"

"ה... עשרים ושלוש," השיבה האחמ"שית. יום אחרי.

דיפדפתי ביומן. הדיווח הראשון מ־23 בנובמבר היה בשעת צהריים.

בארון היומנים הישנים היה בלגן. "היומן הקודם אצלך אולי?" שאלתי.

"לא פה."

"לא התעסקת איתו מאז שהגענו?"

"לא..." השיבה האחמ"שית, ובקולה שמץ של דאגה לשפיותי.

תוך הליכה לחדר סימסתי לגייב. איפה היומן שסגרת בשבת? אריאל.

שאלתי גם את איילת. הנפצתי איזו תלונת מת"ק32 על אירוע שלא זכרתי.

32 מת"ק — מִנהלת התיאום והקישור. נציגות מקומית של המִנהל האזרחי של צה"ל, המהווה ערוץ קשר בין צה"ל וממשלת ישראל לגופי הרשות הפלסטינית ואזרחיה ולארגוני סיוע מקומיים ובינלאומיים. עוסקת גם בבדיקת תלונות מצד אזרחים פלסטיניים על התנהלות צה"ל.

"אם הוא לא בארון אין לי מושג. את הולכת להתלבש?"

אחת הבנות השאירה בארונית הציבורית שבחדר סקיני ג'ינס וסוודר גולף אדום דק. לבשתי אותם בזריזות והסתרקתי כששמעתי זמזום של טלפון רוטט. תחבתי יד לתוך כיס מכנסי המדים, שהיו מגובבים על המיטה.

המג"ד לקח אותו ביום א. חג שמח.

הטחתי את המכשיר במזרן. אולי אשכח מזה רק להערב?

ירדנו מהאוטובוס הגדודי מול בית העם של מושב צור יוסף, אולי רבע שעה הליכה מהש"ג של הבסיס. החום בפנים הִכה בי כאילו נתקלתי בקיר. נרות בריסטול מוזהבים וסופגניות נייר שטוחות השתלשלו מהתקרה.

"דור!"

הר האדם הידוע בכינוי משנה בורדו סובב את ראשו, לחץ את ידי בעוצמה מרסקת ואיחל לי חג שמח.

"אני עוד מחכה לפדות את הקופון של הסיור," אמרתי.

"את כל כך צעירה, עלַי שהגזרה יוצאת לך מהאף עד השחרור." הוא הביט מעלי ובירך מישהו בניד ראש. סובבתי את ראשי לראות את מי, וגל חיוך הרים את גופי כמה סנטימטרים טובים באוויר.

"היי! חג שמח!"

"גם לך," טרנר לחץ את ידי. "וואו..."

"קצת פחות צב נינג'ה, אה?"

חיוכו חשף שיניים צחורות שהאירו את כל פניו. ידעתי שאני מסמיקה, וקיללתי את עצמי.

מאחורי גבו של טרנר צעד המג"ד אל הבמה, בנתיב רחב ופנוי שכמו חיכה לו שם כל הזמן. הוא שיחרר את הרס"ר וסקר את אנשיו, כנראה מתקשה קצת לזהותם על אזרחי מדוגם.

"ערב טוב, חג שמח. אני שמח לראות נוכחות יפה כזו. כמה מכם פה במקום להיות בבית, וזה לא מובן מאליו."

"לאמא שלי זה מובן מאליו כבר שלוש שנים!" קרא בועז. האולם געה בצחוק.

המג"ד הרצין, והקהל השתתק שוב.

"עברה עלינו שנה לא קלה — פח"ע לא היה חסר, וגם בזירת המבצעים המיוחדים עובדים קשה מתמיד. כבר רשמנו כמה הצלחות. למי שעוד לא יודע, בסוף אוקטובר חיסלנו סופית את החוליה היחידה באיו"ש שידעה לייצר תמ"ס,33 ושמנו את כל הילדים האלה בכלא. הערב הזה נערך כדי להודות לכם על המאמץ, כל אחד בתחומו. החורף הוא עונת המעצרים, והרשימה ארוכה. אז תיהנו מהערב, תצברו אנרגיה, וכשתחזרו ביום ראשון אני רוצה לראות אותה. חג שמח."

33 תמ"ס — טילים תלולי מסלול, למשל קסאם וגראד.

הרס"ר חזר אל הבמה. "להדלקת נר ראשון של חנוכה אני מזמין את הסמג"ד." ושוב נמתח להצדעה.

אורי השתחרר מלחיצת יד עם אחד הנגדים וטיפס בקלילות של רוקי את חמש המדרגות. הוא שיחרר את הרס"ר ולחץ את ידו בחום. אור הנר הענקי שטף את פניו בכתום. פניתי להביט בטרנר, לראות אם גם פניו נדלקו הרגע.

"ברוך אתה ה', אלוקינו מלך העולם, אשר קידשנו במצוותיו וציוונו להדליק נר של חנוכה."

"א־ה־מֶן," זימר האולם, וזה נשמע כמו ציווי, "הַאֲמֵן".

"חבר'ה, במעמד הזה יש משהו שרציתי לומר לכולכם."

"נו..." סינן הנהג של המג"ד.

"שקט!" גער בו הבוס שלו. "תמשיך, הסמג"ד."

אורי הביט על הקהל לרגע, כמו שוקל כמה מאיתנו הולכים להקשיב. כנראה החליט שמספיק.

"חבר'ה, את חנוכה אנחנו חוגגים כדי לזכור איך רצו לגזול לנו את הבית והשבנו מלחמה, גם כשכמעט לא היה סיכוי. אחרי אלפיים שנה בהן נלחמנו על עצם קיומנו, אנחנו עדיין נלחמים על הבית הזה. וגם היום אנחנו בעמדת מיעוט כשאנחנו אומרים שזה הבית שלנו. כשאני אומר 'זה', אני מתכוון גם לתל אביב, גם לקריית שמונה וגם לאריאל. האויבים שלנו לא יסכימו איתי, וחלק מהעם שלנו, שאותו אנחנו משרתים, לא יסכים איתי. אולי כמה מכם לא מסכימים איתי. זה בסדר. אבל תזכרו דבר אחד: כשאנחנו יוצאים לשם — למחסום, לסיור, למעצר — הדעה שלנו נשארת בבית, עם האזרחי. אנחנו נגן על מי שצריך, נעצור את מי שצריך, ולכל היתר נתייחס כמו בני אדם: הבני אדם שאנחנו, והבני אדם שהם. תזכרו את זה, וחצי ניצחון כבר אצלנו. יאללה, איפה הסופגניות?"

"הוא תמיד נושא דרשות?" שאלתי את טרנר על רקע המוזיקה המתגברת.

"בלי דרשות אין סופגניות," הוא צחק, ומיד נעלם — צלילי הגיטרה המסתלסלים של "אינפקטד משרום" לשו את כל הלוחמים באולם למעגל צפוף — גם אותו. הם ניתרו גבוה שוב ושוב באקסטזה, ידיים על כתפיים ורגליים באוויר, צורחים את הפזמון מעומק הגרון. תנועותיהם דמו לריקוד פולחן מטורף. כל כך רציתי להיות שם, לדעת מה הם מרגישים שגורם להם לצרוח כמו מנטרה את המילים המעטות והנוראות — אינסֵיין, אינסיין.

נדרשו לדי־ג'יי, אחד מעובדי הרס"ר, עוד כמה רצועות טראנס כדי להירגע. ברגע אחד ממוזל פגשתי במבטו של טרנר. הוא החווה בראשו אל הדלת.

התיישבנו על ספסל. טרנר מחה ממצחו שכבת זיעה דקה. עננים כבדים דגרו מעלינו, ולרגע קיוויתי שיתבקעו ויורידו גשם. לכמה רגעים ישבנו בשקט, מביטים על היוצאים והנכנסים.

"אתם חמודים כשאתם רוקדים," אמרתי.

הוא נשען לאחור, מעביר יד בשערו. "Some dance to remember, some dance to forget."

"לא דרמטי בכלל!" צחקתי.

"נו, את יודעת," הוא הקיף בתנועת יד קצרה את "כל זה".

"לֶאאא, אני רק סמב"צית. אנחנו לא באמת יודעים כלום."

"יותר טוב."

"נו, בחייך, תביא לשמוע קצת מהשטח."

הוא נאנח. "סתם. כל יום אותו דבר." כף ידו נעה מצד לצד, מתופפת באטיות על שני תופי אוויר. "ארבע שעות סיור, שמונה שעות מחסום, עשר עיניים פקוחות כל הזמן, כל הזמן. כל ערבי זה מחבל פוטנציאלי, וילדים זה פשוט מחבלים נמוכים. העבודה שלך זה לחשוד בהם, אם אתה חושד כבר עשית חצי."

"ואתה מאמין בזה? שכאילו..."

"אני חייב. זה שקר אבל אני חייב. אחרת אחד מהם יהיה הסוף שלי. או של חייל שלי, או של אזרח... ואז יבואו בטענות ויגידו 'איך לא חשדת'."

"טירוף, אה?" קולי יצא משועשע, לא בכוונה.

"ת'שמעי, צחוק־צחוק, אבל עשרים שעות כאלה ביום, כל יום... זה מתיש. את חדשה אז את עוד לא יודעת, אבל אנשים נדפקים פה. אתה רואה חיילים סביבך עם סיוטים, מדברים מתוך שינה, פה קב"ן, שם קב"ן, ורק חושב מתי התור שלך..." עיניו תעו בחלל, שקופות בחושך.

"לא התכוונתי לזלזל," מיהרתי לומר. "אם זה איכשהו מנחם, לא רואים עליך כלום."

מבטו היה עצוב וחם כמו דמעה טרייה. הבנתי לפתע שטעיתי — הוא נראה עייף, ונראה שהוא עייף כבר הרבה זמן.

הוא הפשיר חיוך. "נה, אני עוד בסדר. סורי על החפירה, לא מקצועי."

"שטויות. זה טוב להוציא קצת," נגעתי בכתפו בקצות אצבעותי, אבל בפנים הלב כמעט התפוצץ.

רציתי לעצום עיניים עד סוף השירות ולכסות גם את שלו. רציתי חנוכה כמו בגן, עם אורות קטנים וסביבון מלא ממתקים שיורד מהתקרה.

המג"ד לקח אותו ביום א. חג שמח.

רציתי להיות שנייה לפני.

למחרת חזרה איילת מישיבת נשארי־שבת אצל שי, היומן החסר בידה. אחרי שיצאה עברתי דף־דף, וככל שהתקרבתי לסוף לבי הלך ושקע.

"ס'אמק... תלשו מפה דפים."

יהושע מיהר לעברי, עם הנשק בידו משום־מה. הוא הרים את היומן ובחן את הכריכות. "זה לא נראה קרוע."

"על הכריכה כתוב שהוא נסגר ב־23, והדף האחרון פה מ־22."

"אולי סתם טעות. מתי פתחו את היומן האחרון?" הוא שעט בלהט אל השולחן המרכזי והפך את היומן שהיה פתוח מולו על השולחן.

"מממ... גם ב־23, אבל רק בצהריים. ז'תומרת, כל הלילה חסר," הוא לופת לרגע את הכיפה שעל ראשו. "אולי מצ"ח רצו אותם?"

"מצ"ח? מה, הם היו פה?" שאלתי.

"על שני פינויים דחופים? בטוח. אבל אני לא מבין, אם ככה, למה הם לא לקחו את כל היומן? מה, הם ידעו שתגיע תלונת מת"ק?" הוא צחק, אבל אותי זה הצחיק פחות. התקשרתי לאיילת.

"אני לא מבינה את זה," אמרתי לה כשעמדה לצדי והפכה בידה את היומן. "שני חיילים מפונים במצב כל כך קשה בבת אחת, עם אותה פגיעה, ומצ"ח לא רוצים לפחות לראות יומן?"

"מה אכפת לך ממצ"ח. לפחות את מה שהמת"ק חיפשו מצאת?"

"לא," השבתי ביובש. "זה כנראה לא קרה."

"אבל, אריאל," אמר יהושע אחרי שהיא יצאה, "אצלנו כתוב רק שהם פונו עם כאבים. איך ידעת שהם היו במצב קשה?"

חיפשתי מענה, פי נותר פתוח. "אממ... נראה לי שדור אמר משהו על תחקיר בטיחות, אז זה כנראה היה רציני."

"הם עוד לא חזרו, אה?" יהושע אמר בשקט והרים לרגע מבט אל המערכת. "תראי, קודקוד אשור פה! איך לא שמענו אותו בא?"

זמזום מנוע ברוטלי נשמע כתשובה. בעקבותיו נכנס סמָל זר, הקעקועים על אמותיו מסתירים כמעט לחלוטין את צבע עורו. הוא הסיר את כובע הטמבל קצר השוליים שלו ומחה את מצחו, חושף שיער בלונדיני מיוזע ופנים בהירים, סמוקים מעט.

"איפה היחבֵּייתם מפתח בּינזין היום?" שאל, מבטאו חצי רוסי וחצי אמריקאי.

"אֶריק, האיש והאגדה!" צהל יהושע, זורק לעברו את המפתח בתנועה גבוהה. "נו, יש איקסים חדשים, משהו?"

אריק מתח את אחת מזוויות פיו בחיוך, זרק את המפתח למישהו שעמד בחוץ וחזר להתיישב. הנשק שלו, מצויד בידית אחיזה נוספת ובשני התקנים דמויי פנסים, אחד קטנטן ואחד ענקי, נח על ברכיו. לפתע רכן לעברי, תופס באצבעות סקרניות את הכומתה. "מה זה, את מכוח שֵבע־עִשְרֵה?״34

34 כוח 17 — אחד ממנגנוני הביטחון ברשות הפלסטינית. תפקידו הרשמי להגן על יושב ראש הרשות.

"משפחה לא בוחרים," חזרתי על הסלוגן.

"יַפֵיי, אז אולי הורדתי כמה דודים שלך," אריק הפך את הנשק וחשף שורה של איקסים חרותים — אולי עשרה — ומתחתיהם קו מקווקו.

"מה ההבדל?" שאלתי.

"איקס זה בקת"ביסט ומעלה, קו זה זורק אבנים."

"אתה סופר אנשים או רגליים?"

"רגליים לא חוכמה לספור, לִכּל ערבי יש שתיים."

"כן, עד שאתה מגיע," נחר יהושע בצחוק. "איפה, איפה היה האחרון? תספר לנו קצת."

אריק קירב את עצמו אל המערכת והצליל אותנו אל תוך העיר. "נכנסנו לקסבה מכאן..."

"אבו ראמי?" שאלתי.

"כן, that cock-suckin' mother-fucker. איפה היה... פה זרקו עלינו מים, איזה מקלחת, חבל שלא זרקו גם שמפו. זה טוב, מים, את יודעת? כשאתה קר, אתה כל הזמן דרוך, הראש שלך רץ מפה לשם כל הזמן, אתה מחפש אותם, מת שִיָבוא לך איזה ילד עם בקת"ב ויודע שאם הוא בא, that's it, אתה גומר עליו!"

הוא הצביע על המקום שבו היה, ועל סמטה מעבר לכביש שבה זיהה ילד מקרב מצית לבקבוק זכוכית.

"דפקתי בו כדור לברך, עד אִלַי שמעו את המניאק הקטן צועק. שיגיד הללויה שלא הורדתי לו ראש. ואז באו כמה ילדים קטנים כאלה, מוציאים אבנים מהכיסים וזורקים! זורקים! רציתי אישור לירות לרגליים אבל המג"ד אמר 'לא, לא,' והם משגעים את הבנאדם, החארות הקטנים. אז יריתי אלפ"ה,35 פגעתי לאחד בול בבטן והוא עף אחורה על כל החברים שלו, והם עפו איתו עוד איזה שני מטר, איזה קטע זה היה, כּימוֹ ב'מֵייטריקס'!"

35 אלפ"ה — אמצעים לפיזור הפגנות, למשל כדורי גומי.

"זה פוצע חזק?"

"לא, אבל זה ממאש כואֵייב. יש כאלה מתעלפים."

"נפלא," גילגלתי את עיני. "למה לא השתמשתם בזה בשבת שעברה?"

"שבת..." אריק גירד בסנטרו. "אל"ף, בפאקינג קסבה אין מצב לארבעים מטר כמו שהפאגוטס באו"ם רוצים..."

"זוכר איפה זה היה?"

"בוא נראה... ציר אלמנות, פה הבית מרקחת, זה בגוש הזה איפשהו. הנה עץ... Should be here. בכלל אי אפשר להגיע מִרֵחוב, נכנסנו דרך השכן שלו. עשינו לו ככה חור בשיחים של הגדר."

לחצתי על הבית, ובתפריט שנפתח בחרתי הוסף מטרה. מעל הבית הופיע צלב קטן עם תווית של מספר אקראי.

"מעוז, אשור."

אריק הרים את המע"ד. "Go on!"

"מה המצב, אריק? אתה במעוז?"

"Affirmative."

"מה זה המטרה ששלחת לי? יש משהו?"

"לא, סתם משחק פה," אריק הניח את המע"ד. "את נורמלית? אל תשלחי ככה מטרות. כל העולם יתקשר אֵלֵיךְ לשאול."

"רוצים לראות למי עוד זה שלח?" יהושע זינק על העכבר והעלה את רשימת התפוצה של המטרות: הפלוגות, החטיבה, כל החפ"קים בגדוד.

טלפון צילצל. יהושע קפץ והביט בצג. "המג"ד?" הוא תהה. הרי זו השבת של שי.

"תן לי," ידי המושטת קלטה את השפופרת שהגיש לי. "כן."

"מה זה המטרה הזאת?" נשמע קולו של שי, רחוק ומתכתי.

"אה... סתם, אה... רציתי לסמן את ציר האלמנות ופיספסתי."

"תגיעי הנה."

הנחתי ברעד את השפופרת. זיק של דריכות חדר כמו חנית דרך אוזנִי האחת ויצא מהשנייה.

כל צעד מפּתח החמ"ל עד ללשכה נראה כמו קילומטר, ועדיין לא הספקתי להרגיע את עצמי או לחשוב על תירוץ משכנע. שכחתי ללבוש את הפליז, ומחטים של גשם ננעצו במדַי, כל אחת מהן קרה מהקודמת.

שי ישב בשולחן המג"ד, רכון מעל ערֵמת ניירות. נעמדתי מולו, פוחדת לשבת. נמנעתי מלהביט והעמדתי פנים שהגירוד במפרק כף ידי מעסיק את כל הווייתי.

"איך אמרת שקוראים לך?"

הייתי חייבת להביט עכשיו, אבל ניסיתי לא לבהות בצלקת הארוכה החיוורת ששיסעה את פניו באלכסון — מקצה פיו, דרך אפו ועד מצחו. "אריאל."

"יש לך צ'אנס אחרון להגיד ת'אמת. מי שסימן את הבית הזה לא סימן אותו במקרה."

היה לי זמן לנשימה אחת שטוחה, חרישית, לפני שהלב יתפוצץ. "זה הבית משבת, נכון?"

"מי אמר לך את זה?"

"אף אחד."

"עכשיו אני מזהיר, פעם באה זה יהיה שלושים וחמישה ריתוק. אל תיגעי בזה."

"תגדיר 'זה'," אמרתי בשקט.

"זה, חתיכת טומטומית, זה בבית הזה ובכל פעילות שלא עוברת חמ"ל."

פטיש חמש במרכז חזי הסתובב במהירות על ציר, הולם בכל מה שנקרה בדרכו. בלעתי רוק.

"מה עם פצועים קשה שלא עוברים חמ"ל?"

"מה את מקשקשת?"

"השניים מהפלחו"ד?" הפחד כמעט החריש את אוזנַי. "תגיד לי שזה אמת, מה שכתוב לי ביומן על כאבים בחזה."

"אני אגיד לך שאת צריכה קב"ן," אמר שי. "תעופי מפה עכשיו, לפני שאני מתעצבן."

"אתה יודע שזה לא תקין," זרקתי קלף אחרון. "שמעתי אותך מדבר עם המג"ד."

"החוצה!"

הדם טס במעלה גופי ישר אל לבי ואיים לפוצץ אותו, ופנַי עיקצצו ורחשו כאילו עשרות דבורים התיישבו עליהם. קיוויתי ששי חזר לניירות שלו ולא ראה כמה רעדו צעדי. כל אחד מהם כמו הרחיק ממני את הדלת. גם כשכבר הייתי מחוץ ללשכה הרגשתי כאילו עברתי באדום עם ניידת משטרה מולי, ועכשיו חיכיתי שתפעיל את הסירנה ותתחיל לרדוף אחרי.

אריק ישב עם סיגריה על הספסל שמחוץ לחמ"ל. שולי כובעו הצלו על עיניו.

"הֵי, אני צריכה עזרה," אמרתי לו, עדיין רועדת.

הוא הרים באצבע את שולי הכובע. זוג עיניים ירוקות בהירות, עמומות כמו זכוכית עתיקה, נגלו מתחת. "Whassup?"

"משהו לא טוב קרה בשבת שעברה. אני לא יודעת למה אף אחד לא רוצה לדבר על זה..."

"מה קרה בשבת?" שאל אריק.

"מה שקרה ליד הבית הזה."

"Nothin' special. יש מַלֵיי חמושים בעיר."

"אתה בעצמך אמרת שאין כניסה לבית הזה מהרחוב. אז אם היו רק שלושה חפ"קים והם עשו רק סיור, למה הם פרקו ונכנסו לשם?"

"מאיפה אני יודע? זיו אמר פורקים, פרקתי."

"מי הכניס את התאג"ד?"

"בשביל מה?"

"אולי די? אני לא מטומטמת."

העיניים שהביטו בי היו קטנות וטובות לב. פתחתי פה להתנצל, אבל אריק כבר הביט במישהו מעלי.

הסתובבתי. רב־סרן לא גבוה, אבל רחב כמו מתאבק, התקרב אלינו. בלוריתו השחורה הקצרה הבריקה בשמש. יישרתי את עצמי לעמידה. הוא היה גבוה ממני רק בכמה סנטימטרים.

"היי. זיו, נכון?"

"נכון," עיניו השחורות הרציניות בקושי מיצמצו.

"נעים מאוד. אריאל. חדשה, קצת."

"אה, הסמב"צית שמלמדת את כולם ערבית." לחיצת ידו היתה ארוכה וחזקה. "צריך למצוא לזה שימוש."

"לשירותך תמיד... אם, נניח, במקרה אתם צריכים תגבור לסיור הערב." תקווה קטנה נבטה בחזי, משכיחה מעט את אימת שי.

"מה את צריכה את זה? לא יפה שם."

"איך אני אדע? אני רואה רק תצ"אות כל הזמן."

זיו העביר יד על עורפו. "קרמי יש לך?"

בארוחת שישי בקושי נגעתי באוכל שאנשי הלילה סחבו לנו אל החמ"ל. מיהרתי לסיים את המשמרת, אבל ברבע לחצות מצאתי את עצמי רצה חזרה אל החמ"ל. בפנים דלק נר שני של חנוכה על אחד המדפים.

"מעוז, קודקוד אשור, הקפה מוכן?"

בדיוק מזגתי את המים לכוסות. אריק הגיח מאחורי. "כן, הנה צעירה טובה. שלוש סוכר, והַרבֵּיי חלב."

בחוץ כבר החלו החפ"קים להתאסף. אבישי ירד מהג'יפ ונחת בכבדות על הספסל. יהושע תידרך אותי מבעוד מועד על השמות, ולכן ידעתי שהחייל שהתיישב ליד אבישי, חבוש כובע מצחייה בלוי עם המילה "דורס" רקומה עליו ועיט תוקף להמחשה, היה אמסה, הנהג שלו. החופ"ל36 של בורדו התיישב על אמסה וצבט בלחיו.

36 חופ"ל — חובש פלוגתי.

קודקוד אשור רכן קדימה. "תדריך. סיור בעיר, קרמי, כדור בקנה. מ־401 קסדות על הראשים. נהגים — קשר עין. חיילים פורקים רק בפקודה. חיילות לא פורקות יישרף העולם. מאזינים על מעוז. נוהלי פתיחה באש ידועים לכולם. אין התרעות רלוונטיות חוץ מהרגילה, שו"פים לא אמורים לעבוד. שאלות. אין. שלוש דקות יציאה."

"בן?" נכנסתי לחמ"ל כמעט בריצה.

בן הרים את הקרמי מהרצפה והוריד אותו לאט דרך ראשי. הוא תקע אגרוף בלוח המיגון הקדמי וסגר את הסקוטשים זה על זה, הרים את הנשק שלו מהכּנָה וטפח על תחתית המחסנית, שננעלה בהכנס בקליק רם.

התקשיתי לנשום. הרגשתי מגושמת כשניסיתי להשחיל על עצמי את הרצועה ולסובב את הנשק הצידה.

"תלה צוואר, צעירה," אמר בן.

"בחטיבה קראנו לזה 'תלה צעיר'," ניסיתי לצחוק.

"זה כי אף אחד שם לא באמת השתמש בנשק. שומעת?" הוא תפס את כתפַי בשתי ידיים ענקיות. "בשום מצב את לא דורכת. יש שם מספיק לוחמים שטווחו לפני שעתיים," עם ע' גרונית חזקה.

הוא סגר את כף יד שמאל שלי סביב ידית האחיזה של הנשק. "תישארי ככה."

בחוץ עסק אריק בלסגור את הקרמי סביב זיו ולבדוק את הקֶשר שלו. "אח טְפו... שומע?"

עמדתי לידו ומיששתי את צד גופי, היכן שהיה רווח בין לוחות המיגון של הקרמי.

"צעירה!" החופ"ל טפח על משענת הכיסא המרופד שהיה בגבו לדלת. אחזתי במשענת ומשכתי את עצמי פנימה. אמסה התניע, והדלתות האחוריות נעו לקראתנו כשהסופה התגלגלה קדימה ופנתה לכיוון השער. ברמקולים פצחו היהודים בשירה על עידן האלוהים.

הכביש הטרי, שחצה כמו נהר את הלילה החקלאי השלֵו, התחלף במהרה בזרזיף אספלט מבוקע שרץ בצמוד לחומת העיר. אמסה קילל עם כל מהמורה, והשתתק כשהאספלט התחלף בכורכר והוא היה יכול לשעוט קדימה. הסופה כולה רעדה כאילו נסעה על אדמה מתפוררת. אחרי פנייה חדה הופיע מולנו שער מתכת אפור — 401. החייל שפתח אותו הביט ישר בפנסי הג'יפ, בטח לא ראה אפילו מי אנחנו.

אבישי חבש קסדה על ראשו של אמסה, ואחר חבש את שלו. החופ"ל עיסה את קרקפתו בצער, ואז כיסה אותה בחצי הביצה הכבדה והידק את הרצועות משני צדי סנטרו.

אני הנחתי את הקסדה על ראשי, ומשהו בקדמתה שיפשף את מצחי נוראות. הסרתי אותה והסתכלתי פנימה — היתה שם רפידת גומי מחוספסת, מקובעת. איך הם חיים עם זה?

החופ"ל רכן לעברי וסגר את הרצועות. "את אחראית להסתכל מהחלון שלך ולהגיד לי אם יש בקת"ביסט."

מחוץ לצוהר המסורג נצצו אורות ירוקים על הגבעות. ככל שהמשכנו, כך הצטופפה הבנייה סביבנו. מסעדה אחת פתוחה שפכה אור בהיר אל הרחוב. שני אנשים ישבו בה בשולחן פלסטיק. הם והמלצר שמאחוריהם היו אדישים לג'יפים העוברים.

"זה ציר עמידר!" קרא אבישי. "מימין שיכונים, משמאל עוד שיכונים."

נדרש לי רגע להבין שאני כאן היחידה שזה חדש לה. "תודה!"

"בורדו, פה מימין זה גם של הבמ"ס, חדש," נשמע קולו העבה של זיו בקשר. "יש שומרים על הגג, שניים ביום, שלושה בלילה. רואה אותם?"

"חיובי." אבישי פתח טלפון "סליידר" שחור ותיקתק הודעה. התשובה הגיעה בתוך כמה שניות. אמסה כיבה מיד את הצ'קלקה, בלי שאבישי אמר דבר.

כל הדרך נסענו אחרי זיו. העיר גבהה מסביבנו והרחובות הלכו וצרו. בלי פנסי רחוב, בלי אורות בחלונות, ועכשיו גם בלי הצ'קלקה. לולא האורות הקדמיים של הסופה, היתה העיר שרויה בעלטה גמורה.

המפה הראתה לי שאנחנו כמעט בקצה הדרומי־מערבי של מחנה הפליטים. "ציר... ספרייט?"

החופ"ל פקח את עיניו ונתן מבט קצר בחלון שלו. "אהה." ועצם את עיניו שוב.

חזרתי לנסות ולקלוט משהו מהחלון הקטן שלי, שדרכו התגלה לאטו מחנה הפליטים. בתצ"א הוא נראה קובייה ענקית וגרגירית של בטון, תחומה בארבעה כבישים, ועוד כביש אחד רחב שמשסע אותה באמצע כמו חרקירי. דרך החלון שלי ראיתי רחוב, אבל לא הייתי בטוחה שאלה בתים — גושים חסרי צורה של בטון מתפורר ושל פח המטפסים זה על זה, מתנודדים כמו מגדל קוביות שתינוק בנה. לא ראיתי דלתות — רק חלונות מעטים, קטנים ומסורגים בפנאטיות, כמו שלי. אמסה נאלץ לסטות לצד הכביש כשעברנו ליד ערֵמת אשפה ענקית ועשֵנה. לא היתה אפילו מדרכה שג'יפ היה עשוי לעלות עליה. גרפיטי שחור הכריז סַבְּר — אל־יַוְום ע'זה, בוכרן פלסטין.37

37 סבלנות — היום עזה, מחר פלסטין.

"יש פה הרבה חמא"סניקים?" שאלתי.

"קצת," מילמל החופ"ל, לא טורח אפילו לפקוח עיניים.

"תראה, זה חדש." אמסה האט עד שנעצר מול קיר בלוקים לא מטויח, שעליו רוססה מגילה שלמה באותיות שחורות, זנבותיהן עולים ויורדים ובולעים אותיות שכנות בהתחכמות דמוית קליגרפיה.

"בְּמקום שנפגשים זאב וכלב רועים, יש נחל זורם," תירגם אבישי.

רכנתי קדימה להיטיב לראות דרך החלון הקדמי ורשת המיגון שעליו.

"במקום שיש נחל זורם... תיבנה עיר," קראתי. "והזאב והכלב... יסתלקו... למקום פחות טוב. לאזם יתְעלָמו... תעאיוּש?״38

38 עליהם ללמוד לחיות בדו־קיום.

"כן, כן."

"...כדי לשרוד ולנצח את האיש ה... תיש? טיפש יעני?"

"אַייווה."

אבישי נגע בזרועו של אמסה, וזה נתן גז. הרחוב נפרש לפנינו, ולסוּפה של המבצעית לא היה זכר. ציר ספרייט נגמר, פנינו לציר פלגרינו והמשכנו להקיף את המ"פ. המפה הסתובבה איתנו.

לפתע נשבר אור בהיר וחזק על השמשה הממוגנת. אמסה בלם, והאורות הקדמיים שלנו שטפו את הרכב שחתך אותנו — מרצדס ספורט שחורה, ברקה חדש.

אבישי רטן ופתח את הטלפון שלו. לא ראיתי את המילים שהקליד, אבל הרגשתי זעם מסתנן לאוויר.

נסענו לאט. מתחת לקרמי עורי רתח, אבל זרועותי ורגלי היו מאה אחוז עור ברווז. רציתי להתכווץ ולחבק את עצמי, אבל הקרמי לא איפשר. בסטריאו נתן קולה המנוכר של אפרת גוש טיפים לאישה המוכה המתחילה — קודם כול, הגני על הגוף.

פנינו לציר ברק, זה העובר ממש בתוך מחנה הפליטים. הצ'קלקה החלה ליידות אורות כתומים על הקירות המתקלפים ועל הפחונים. מדי פעם התגלגל האור גם לפתחה של סמטה — איש לא טרח למצוא מילה אחרת לרווח אקראי בין שני בתים, כה צר שאפילו אור לא חודר אליו.

משהו הבזיק דרך הצוהר שלי. אחרי שנייה של שקט נשמעו קולות נפץ חדים — אחד, שניים, שלושה.

"מה זה?" שאל קולי.

אבישי פתח בבעיטה את הדלת שלו, הוציא רגל אחת מהסופה והחל לירות. עצמתי עיניים בחוזקה וניסיתי לטמון את ראשי בין חזה לזרועות.

הקולות חזרו על עצמם, קרובים יותר. התכווצתי, ניסיתי להידחק אל פנים הרכב, עיני ממצמצות בלי הרף. חבטה נשמעה מאחורַי. הסתובבתי, והאוויר הקר הלם בפנַי.

הדלתות האחוריות היו פתוחות לרווחה. החופ"ל השתופף בפתח וכיוון את נשקו לעבר הגגות. גופו לא זע, פרט לכתפיו שעלו וירדו עם נשימותיו.

"אל תזוזי מהחלון," הוא סינן בשקט.

נסוגותי מעט פנימה, לאט מאוד. סובבתי את ראשי להביט בחלון שלי, לאט יותר. פחדתי שאם אנוע בפתאומיות, אקרע את הקורים הדקים שהחזיקו הכול במקום — את השקט, את הדריכות, את השיח שהתנהל בתנועות עיניים ובצלליות אצבעות על קירות הבתים.

שני צללים חלפו על פני הג'יפ שלנו בריצה, נשקיהם שלופים. אחד מהם השתופף ונעלם בצל קיר בסמטה הקרובה אלינו. האחר חבר לאבישי, נצמד לקיר וכיוון את נשקו מעלה. בזווית עיני ראיתי את החופ"ל מתיישב בפתח הג'יפ, משלשל החוצה את רגליו כמו מאדן חלון. לא יכולתי שלא להסתכל — מאחור הוא נראה כמו ילד בוהה בעננים, נשקו בשישים מעלות של אדישות.

אל תגידי לו לסגור, אמרתי לעצמי. אל תזוזי, תהיי בשקט. שמִשנה תורֵן לא יאבד ריכוז בגללך.

לאט ובזהירות חילצתי אחת מרגלי מסבך הציוד. התיישבתי מחדש, מנסה לקלוט משהו מהרחוב מעבר לכתפו.

האורות היחידים שדיללו את החושך הגיעו מהפנסים המורכבים על הנשקים. אחד תועה חשף את אבישי וזיו סורקים את הגגות גב אל גב, אחד אחר חלף על פני אריק, קפוא בזיג.

השקט היה עמוק כמו בחלום — האפשרות שיש עוד אנשים מלבדנו בקרבת מקום נראתה קלושה. אבל גם היה ברור לי ששקט כזה הוא־הוא ההוכחה לכך שאיפשהו מסביב, אולי למעלה, עיניים רבות בולשות אחרינו מתוך החושך.

שיפרתי את עמדתי וכיוונתי את הנשק, שלא העזתי לנסות לדרוך, אל רצפת הג'יפ. קיוויתי שאיש לא שומע כיצד הדם פועם בזרועותי ובצווארי ובחזי, לוחץ נגד לוחות הקרמי. ניסיתי לבלוע את נשימתי בין שפתי לשיני, לשחרר מהנחיריים את המינימום ההכרחי, ובשקט.

זהו, אל תזוזי עוד. אל תשאלי שאלות. ואל תגידי לו לסגור את הדלת — הגוף שלו הוא הדלת עכשיו, ואם הוא ייפגע את תצטרכי למשוך אותו פנימה, למרות שהוא החובש. ואם את תיפגעי, הוא יטפל בך, כי הוא החובש.

אל תגידי לו לסגור את הדלת. ככה נוח לו להשיב אש.

אל תגידי לו לסגור, שלא יחשוב שנראה לך שאת ראויה להגנה יותר ממנו. אל תפחדי. אל תפחדי. אל תפחדי.

החופ"ל שלח יד אל מאחוריו והצביע אל הדופן הפנימית של הרכב. הבטתי אחריו — שפופרת המע"ד הקטנה היתה תלויה על וו, בקצה כבל עבה ומסולסל. ניסיתי לשחרר אותה. ניסיתי.

"מהר!" לחש.

הוספתי גם את ידי השנייה למאמץ, הסליל הסתבך. החופ"ל נאנח, הפיל את עצמו אחורה, מתח את ידו לעבר המע"ד והוציא אותו מהסבך.

"קודקוד בורדו, יש תנועה בחלון מעליך," דיווח. "מימין, המסורג."

הסתכלתי על החלון ההוא. וילון הוסט בו, ואבישי איבד אותו.

הסתובבתי לעבר מושב הנהג. "אמסה, אתה רוצה לדווח?" לחשתי.

"בסוף," השיב עורפו חסר התנועה.

"משנה תורן, קודקוד, אין זיהוי."

"יאללה, חזל"ש," נשמע זיו בקשר. "אריק."

אריק התרומם מאחת הפינות ורץ לבד לעבר הסופה של זיו.

"מוקי בג'יפ," דיווח במבטא הרוסי־יאנקי שלו.

זיו רץ לאטו באותו כיוון. אבישי חיפה עליו תוך הליכה אטית, מבט וקנה משוטטים יד ביד בחלונות הגבוהים.

רק כשאבישי התיישב בחזרה, סגר החופ"ל את הדלתות. אמסה נתן גז.

"בורדו, קודקוד. היו כמה ילקוטים בציר ברק, לא משהו רציני, דרכך למעוז."

כעבור כמה שניות עלה מולנו חמ"ל בורדו. "מעוז שואלים מה זיהיתם ואיך הגבתם."

"לא היה זיהוי, המשכנו בנסיעה," דיווח אבישי.

הג'יפ נשטף לפתע באור קלוש של צג טלפון. אבישי סימן לאמסה להאט, ומשבצות של אור חד ובהיר נסעו מבחוץ אל פנים הרכב. דרך חלון הבקת"ביסטים שלי ראיתי שני פנסים קדמיים צרים כעיניים, וסמל מרצדס מבריק ביניהם בביטחון.

"זה עוד שנייה כבר לא מצחיק," אמר אמסה.

"אריאל, מצד שמאל שלך זה הבית־קברות," קרא אבישי, משחרר את קסדתו. "משם יורים על 401 כל הזמן."

"ואז מה עושים?"

"משכיבים את טרנר למארב יום אחר כך," צחק המ"פ. "תעבירי לפומה רגע."

הבטתי נבוכה במכלול הקשר שלידי. החופ"ל נאנח שוב, שלח יד ולחץ עשר פעמים או יותר על אחד הכפתורים. כשסיים, הגשתי לאבישי את המע"ד.

"שתיים פומה, קודקוד בורדו, אני ואשור בבולם אם צריך משהו," ואחרי שהחזיר את המע"ד, הוסיף, "ילד זהב זה."

לבסוף התמזג ציר נסיעתנו עם שביל עפר. אמסה האיץ עד לקו הסיום — שער המתכת האפור של מוצב 401. הג'יפים התגלגלו לאטם דרך השער ועצרו למרגלות הבולם. שקשוק מתכתי בישר על נעילת השער מאחורינו.

הדלתות האחוריות נפתחו שוב, הפעם לאט, בעייפות. רגלי הרדומות נחתו בכבדות על הכורכר, וברכַי הגירו כאב מהישיבה הקפואה בג'יפ. שאפתי את האוויר טעון הגשם לאט ובשקט, תוהה מתי הקרמי יאמר את דברו.

עננים אטמו את השמים, אבל בתוך דקה זרקור אחד האיר על סביבותינו, ואחר סרק את פאתי העיר שמעבר לחומה. פק"ל קפה כבר היה פרוש על הארץ, ואמסה חפר עם כף בתוך שקית של קילו סוכר.

"שפּוך, שפוך סוכר," אמר החופ"ל. "אם כבר שחור, שיהיה מתוק."

אחרי כמה רגעים של שקט רכן אמסה להריח את הקפה, כאילו שהניחוח לא הגיע כבר לצד השני של העיר. הוא שלף שרוול של כוסות זכוכית קטנות, כיבה את האש ומזג לתוכן במיומנות עיוורת.

"תודה," קירבתי את הכוס שלי לשפתי, כשלפתע קלטו עיני תנועה כהה מעבר לשער.

"בולם, שתיים פומה, זרקור למעלה בבקשה," הקול השקט הגיע מרַמָק39 שנמצא מעלינו, בתוך המגדל.

39 רמקול של מכשיר קשר נייח.

"היישר, ברוך הבא."

השער האפור נהדף לכיווננו. לוחם שחור פנים ושחור ידיים עבר בו, ואחריו טור של חמישה. הם לא השמיעו אפילו רשרוש כשדרכו על הכורכר, אבל הקצב האחיד שבו עשו זאת גרם לי לדמיין מטרונום ענקי שצועד איתם.

אבישי וזיו לחצו את ידו של הראשון. הוא טפח על כתפו של אבישי ואמר לו משהו, אבל כשהתקרבתי שמעתי רק את צחוקו. עיניים כחולות הביטו בי מתוך פני זפת.

"מה יש, אף פעם לא ראית בחורה עם קרמי?" צחקתי.

הוא לחץ את ידי בחיוך רחב משלו, מותיר על עורי עקבות של שחור שמנוני, ושאל את הקודקודים איך היה.

"אין, זאת השבת של ההומואים גם בעיר," אמר אבישי. זיו שאל אותו איפה עוד, והם קמו מכיסאותיהם בטלפתיה של תאומים זהים והחלו להתגושש, לא מפסיקים לצחוק.

"שתיים, קפה?" שאלתי.

"וואו, כל כך," השיב טרנר וקרא מעל ראשי, "מגבונים?"

אחד מחייליו הסתובב לעברו והטיל חבילה של מגבונים אל האוויר. טרנר תפס אותה ביד מורמת, שלף אחד והעביר על פניו. השחור העיקש נמרח מעט, אבל העבודה עוד היתה רבה.

"איפה הייתם?" שאלתי.

"איזה עשרים מטר מהצומת־טי." טרנר הביט בצבע שהצטבר על המגבון ועבר להשתמש בצדו השני.

"לא ראינו אתכם."

"זה הקטע במארב." הוא רוקן את הקפה כמו שוט וודקה. "שמענו ירו עליכם."

הצמרמורת של גיר חורק על לוח, שאחזה בכולי מרגע הישמע היריות הראשונות, התגברה לפתע.

"אהמ," ניסיתי להישמע אדישה. "אבל זה קורה הרבה, לא?"

"דֵי, אבל..." הוא שיפשף את זוויות עיניו עם פינה מלוכלכת של המגבון. "עבר חלק?"

"כן... קצת השיבו אש, פתחו זיגים..." לגמתי ברעד מהקפה הפושר שלי. "זהו."

"את צריכה לפרוק?" שאל, קבע.

עלינו כמה צעדים בשביל של החומה. הרמתי את הנשק במאמץ, קת לתוך הקרמי, איפה שפעם היה שקע כתף — מה שזה לא יהיה.

"עכשיו לדרוך?" שאלתי בלי אוויר.

"קודם להוציא מחסנית."

הסמקתי ממבוכה. גיששתי בידי האחת אחרי התפס. אחרי יותר מדי זמן נפלטה המחסנית החוצה והתנדנדה על חוט השפצור. תפסתי אותה בידי והצמדתי אותה אל הנשק, זרועותי וצווארי מתקשחים בכאב מהאחיזה הלא נוחה. המבוכה הרפתה לרגע, ורק כדי להתנפל שוב — עכשיו ידית הדריכה נתקעה.

"הנשק הזה לא ירה כבר שנים," אמר טרנר, "חזק."

בשארית כוחותי דרכתי והחזקתי את הידית משוכה לאחור בזמן שטרנר הכניס ארבע אצבעות בבית המחסנית, ובמבט רציני בדק את בית הבליעה לאור פנס כיס דק. הוא לקח צעד אחורה. העברתי את המחוג מנצור לבודדת וסחטתי את ההדק. שבריר שנייה מוצף חרדה הקדים את הקליק הריק. המ"מ טפח על גבי.

"טרנר, אתם מקפיצים את הילדה למעוז?" קרא אבישי.

"סגור!"

זמזום רם הקדים את הופעת הזאב של הפלוגה המסייעת. על דלתו היתה מדבקה ענקית של קסדה ויקינגית, ועל מכסה המנוע מדבקה ענקית עוד יותר של פיקאצ'ו צהוב, שמנמן ומלא שמחת חיים.

"זוכרת איך עולים לזאב?" שאל המ"מ.

"בטח — אתה עולה ראשון ומושך אותי."

הוא טפח על גב הקרמי שלי. "אחרייך, נינג'ה."

הזאב זינק קדימה בנהמת מכונה, הבאסים של קַנייה וסט מרעידים את החלל. החלון הצמוד ללחיי היה חשוך עד עיוורון, ועדיין לא יכולתי לעצום עיניים. השענתי את ראשי לאחור, שקועה בתחושת הקסדה המתנדנדת מיַדי ובלחץ המכאיב והממוקד של כל בליטה בנשק על גופי — זו במותן, זו בירך, זו בצלעות וזו בפנים הברך.

לטרנר, שישב מהעבר השני, נשאר פס שחור עבה מתחת לאוזן. גופו רעד מהדרך המשובשת, אבל מבטו היה קבוע בכביש שלפניו.

היטלטלנו בסלאלום הבטונדות המוביל לש"ג. הכלי המפלצתי בלם בעדינות מפתיעה מול החמ"ל.

טרנר פתח את הדלת. אחזתי במשקופים, שולחת לאחור רגל זהירה. הרגשתי מסורבלת כמו גור פילים.

טרנר תפס בזרועי. הבטתי ישר בעיניו. פתאום הייתי הכול מלבד מסורבלת. חייכתי.

הוא השיב חיוך אמיץ עם מצמוץ חזק של העיניים, והדלת נסגרה וגנבה אותו. הזאב שב ושעט לעבר היציאה.

"הלו!" הכרזתי והטלתי את הנשק של בן על הכנה.

"מה את עושה פה?" שאלה האחמ"שית.

"חזרתי," השבתי לאט.

"איך? קודקוד בורדו עוד בעיר."

"מה?" התקרבתי למערכת, עדיין עם הקרמי. "איך? יצאנו כולם לפני איזה שעה."

"הוא לא דיווח כלום," אמרה. "ירו עליו עוד פעם לא מזמן... רגע, אז איך חזרת?"

"זאב של המסייעת, זה שקיפל ת'מארב."

רכנתי שוב להביט במסך, והקרמי הזכיר לי שהוא עדיין עלי. בעודי משתחררת ממנו, ראיתי את קודקוד בורדו נוסע ונוסע, תווית שמו קופצת גושי בתים שלמים בכל שלוש שניות של עדכון התמונה.

"תעשי לי טובה," אמרתי. "אם קורה לו משהו תתקשרי אלי."

במרוצתי לחדר תחת הגשם חשבתי — אם יקרה לאבישי משהו, לא יהיה לה זמן להתקשר אלי. זה הרגיע אותי.

החדר היה קפוא. השארתי אותו חשוך כשפשטתי את מדַי. הצמרמורת חרקה בחוזקה מכל מִפרק, עם כל תנועה. אמרתי לעצמי שאולי זה בגלל הקור והתחפרתי בתוך הפוך. רעדתי דקה, שתיים, עשר. שאפתי אוויר לאט ונשפתי אותו החוצה, חם ולח. מבלי שרציתי הלכה נשימתי והאיצה, עד ששאיפה נבלעה בנשיפה וחשתי שהאוויר לא מגיע כלל עד ריאותי, אלא יוצא הרבה קודם.

הפסקתי לנשום. הדממה ניסרה את לבי כאילו היתה צרחה.

התיישבתי ופתחתי את החלון. אוויר קר וחסר תנועה, רווי עשן, הכה בפנַי כמו כרית.

התכרבלתי על צדי, מחפשת את הנקודות החמות שגופי הותיר בשמיכה.

קודם כול, הגני על הגוף.

לשנייה אחת צנחו עפעפי וגופי פנימה, לתוך עילפון של טרום־שינה.

" כמה ילקוטים בציר ברק, לא משהו רציני."

"הא!" שמעתי את עצמי משתנקת, ולא הבנתי מה ידי מנסה להסיט מפנַי.

במקום שיש נחל זורם, תיבנה עיר. והנחל יהפוך לביוב. כל השאר אגדות שמספרים לילדים לפני השינה.

שני אחר הצהריים — הזמן הקסום והמבוזבז שבין סוף המשמרות ליציאה הנכספת הביתה.

בחוץ החשיך כמעט לחלוטין. שקלתי לצאת לריצה. כבר הרחתי את שאריות הגשם מבחוץ כשהאחמ"שית מהסבב הטרי קראה, "אריאל? המג"ד רוצה שתגיעי אליו!"

ניגבתי את רגלי בסמרטוט הרצפה הלבן שבכניסה ללשכה. הפקידה מתחה אלי צוואר עטוף צעיף מעבר לחנוכייה הדולקת על הדלפק הגבוה שלה. מפה לשם, נר חמישי.

הוא ישב בקצה הרחוק של החדר, רכון מעל בלוק דפים, יד תומכת בסנטר. "תסגרי את הדלת."

צליל צעדַי הטריד אותי — ונדרשו רבים מאוד כדי להגיע לשולחן שלו.

הוא הצביע על כיסא וצפה בי מתיישבת. עינו הישרה סרקה את עיני ושפתי, והשנייה, העצלה, שלחה קרניים חקרניות אל לחיי, אולי לשׂערי. לפתע, כאילו התעורר מאיזה קיפאון, אמר בנחת, "אריאל. כמה זמן בגדוד?"

"אה... שבועיים, נראה לי."

"שבועיים. בשביל מקצוענית מהחטיבה זה מספיק זמן ללמוד את הגזרה?"

"למען האמת... אני לא בטוחה," קיוויתי לראות שינוי קל שבקלים בהבעתו. "זאת גזרה... לא קלה."

צל חיוך ריכך לרגע את פניו. "כשרוצים להוציא מחייל מידע, צריך לשאול אותו שאלות של כן ולא. במפה הגזרתית שולטת?"

"כן, ברור."

"בבט"ש של כל פלוגה? רכבים, משימות, סד"כ?"

"אה... גם, כן."

"מה את יודעת על מוקדי החיכוך העיקריים בגזרה?"

היססתי. עיני ברחו אל ציפוי העץ הכהה, הפלסטיקי, של השולחן. "אני חושבת שאני יודעת איפה הם, אבל..."

המג"ד הביט בי בריכוז לכמה שניות ארוכות. הוא שילב את כל אצבעותיו לפקעת. אחת מזרתותיו היתה קטועה מעל המפרק הראשון ובלטה החוצה כמו ארובה. "בואי נדבר אויב."

"טוב... יש מנגנונים ותנזים־פת"ח, וכל מיני ארגוני טרור שקשורים אליהם, אבל אני לא יודעת איך בדיוק, ויש חמא"ס... אולי קצת ג'יהאד אסלאמי... שכחתי משהו?"

המג"ד הרים את מבטו שהיה נעוץ בשולחן כמו תלמיד משועמם שהגיע תורו לדבר. "איזה יכולות יש לתשתית הטרור בגזרה שלנו?"

"נראה לי הכול חוץ מקסאמים, לא?"

המג"ד נשען לאחור בכורסתו. המשענת התנשאה עוד ראש מעליו. "בהנחה שאת צודקת, מה אנחנו בגדוד עושים כדי למנוע מהתשתית הזאת לבצע את מה שהיא מסוגלת?"

הרמתי את גבותי. "סיורים, מעצרים, מחסומים, לו"מ...״40

40 לו"מ — לוחמה מודיעינית. למשל, יצירת אשליה של נוכחות כוחות צה"ל באמצעים חזותיים וקוליים.

המג"ד נאנח וחזר להישען קדימה, מרפקיו על השולחן ואצבעותיו שלובות.

"אריאל, אני לא בוחן אותך. תספרי לי מה את יודעת, לא מה לימדו אותך."

נאנחתי בשקט. הנה בא הריתוק שלי. "טוב... אני מניחה שזה לא ענייני, אבל ההיתקלות בשבת שעברה נשמעה לי מוזר. וזה שאף אחד לא דיבר על הפצועים. ניסיתי לברר, אבל אף אחד לא ממש שיתף פעולה. שי התעצבן עלי ממש... ושמעתי אתכם מדברים, במקרה. אתה ושי. אבל לא הבנתי מה הולך. אף אחד פה לא מדבר, אם זה מה שאתה רוצה לדעת."

המג"ד שילב את זרועותיו ורכן מעט קדימה. "אני צריך שתלמדי לירות. יותר מהחארטה שמלמדים ב־02. ואני צריך שזה יקרה מהר."

פתחתי את פי, אבל עברו כמה שניות חסרות נשימה בטרם מצאתי את קולי. "למה?"

"צריך שתדעי להגן על עצמך. על מי שסביבך גם."

"לכל הסמב"צים הבנים יש נשק," אמרתי רפות.

מבטו החד התרכך מעט. "אחד המ"מים יהיה איתך בקשר. משוחררת. ותעברי בחמ"ל, תגידי לקמב"צית שאני צריך חיילת שתעשה בידוק במעצר של שלוש בורדו."

התיישבתי עם כוס קפה על הספסל ברחבה המקורה של החמ"ל. לא זכרתי את עצמי מכינה אותו, או איך הגעתי מלשכת המג"ד עד לכאן. תוך כדי לגימה הרגשתי רטט בכיס החולצה — הודעה. המספר השולח היה 05781־משהו, לא אחד שזיהיתי.

מטווח עכשיו

הרמתי את עיני. מעבר לכביש אוהד כהנא נשען בגבו על ג'יפ ה"דויד" של המג"ד.

השבתי לאותו מספר, אין לי נשק. כעבור כמה שניות שלף כהנא את המירס שלו והביט במסך. לא ראיתי את אצבעותיו מקישות, אבל קיבלתי הודעה נוספת.

תעלי לזאב

רוקנתי בלגימה עוד חצי מהקפה, הטלתי את הכוס לפח שבפינה וצעדתי קדימה.

הדלת היתה פתוחה, ובלי קרמי יכולתי פשוט לקפוץ פנימה. כהנא טיפס אחרי בצעד אחד.

"סע. אַת, זה שלך," הוא הרים מהמושב שלידו רובה קצר והטיל אותו בחיקי. אחר השתרע בפישוק בכיסא הקרוב לדלת ושקע במירס שלו.

המחסנית היתה בהכנס. הפכתי את הנשק בידַי בזהירות, מנסה לשווא להיזכר בתפקידו של כל חלק. לא כיסוי המחסנית ולא הרצועה נשאו סמל כלשהו — וכל נשק בגדוד הזה מתהדר בטלאי של איזושהי פלוגה.

האטנו לפני שער 401. הנהג הסיע אותנו עד לתחילת שביל הכורכר ששימש למטווחים.

"תגיד לבולם לרשום אותי," כהנא פתח את הדלת וקפץ למטה, ואני אחריו. לפקודתו הוצאתי את המחסנית, בדקתי את הנשק וטענתי אותו שוב.

"היית בטירונות לא מזמן, אז אני מקצר. את יורה לכיוון מערב, חומת מפגע זה חומת העיר, מאתיים מטר קדימה. קנה תמיד לעבר חומת מפגע, גם כשאת נצורה. מכוונת הכי טוב שלך ורק אז יורה. לא רואה — לא יורה. מתחילה ב'שכב־חפה', עוברת למטרות גוף רחוקות בשכיבה, אחרי זה מטרות ראש רחוקות, ואז חוזרת לקדמיות ב'רד־חפה'. חמש שניות לכוון. חמישה כדורים כל מטרה, נוצרת בין מטרות. הנשק מאופס, תישארי בין כוונות. אם את מזהה תנועה בגבול־גזרה את נוצרת ומדווחת, אם את שומעת 'חדל' את נוצרת ושותקת. אם יש לך מעצור, אני מְתפעל אותו. אני מקווה שאת זוכרת מה זה נקודות אחיזה. חמש אצבעות על הידית, קת בשקע כתף. פול."

התכופפתי, מתאמצת לשמור את הקנה ישר, פרשתי את כף יד ימין על הכורכר הלח וגלשתי לשכיבת פישוק. רק עכשיו שמתי לב שאין לי אטמים.

"מוכנה?" המ"מ קבע יותר מששאל.

סובבתי את המחוג למצב בודדת. לבי החל להלום ברעש. לחצתי את לחיי הימנית אל המתכת מאחורי הכוונת האחורית ועצמתי את עין ימין. עיני השמאלית נעצמה גם היא כדי חצי. לא באמת ראיתי משהו בין הכוונות, רק התרכזתי בלשמור על הקנה יציב. לא הצלחתי לנשום מרוב חרדה מהרעש העומד לבוא.

"אש!"

סוחטת, סוחטת... לבי הולם במהירות. מגרד לי בברך. נו, מתי זה יקרה כבר? עוד קצת, עוד טיפה... רגע, אולי —

בום.

אוזנַי התפוצצו מבפנים. כתפי נהדפה לאחור, מרפקי נעקר מהקרקע והקנה נזרק הצידה. ידי רעדו כשניסיתי לייצב אותו. ציפיתי שכהנא יצעק ויתעצבן, וכך לפחות לא אשמע את הצלצולים האלימים שטילטלו את ראשי.

"היד על המַתְפּסים זה לא לקישוט. תחזיקי."

"או־קיי," הינהנתי, יותר לעצמי מאשר לו.

"תמשיכי."

כיוון, בום, כיוון, בום — כל אחד חלש מקודמו, כאילו השמיעה בורחת מהם. רציתי כל כך להרפות את ידי ולתת לנשק להישמט, להסיט את השערות שדיגדגו בעיני, למחות את הזיעה שגירדה בזווית אפי ולשחרר את כתפַי הקרות והנוקשות. יותר מכול, רציתי לכסות על אוזנַי ולגרש מהן את פעמוני בית הספר שהתנחלו בתוכן.

"חדל."

מיהרתי לסובב את הנִצרה למקום המבטחים והמשכתי לשכב שם, ראשי כבד וסחרחר, לוחצת עקבים לעבר הקרקע ומרפה אותם לסירוגין, עד שברכַי מחו בשקט. בזווית עין ימין ראיתי את כהנא משתופף ובוחן את תנוחתי.

"אמרתי לך לא לירות אם את לא רואה."

"אני רואה!"

"איך ראית עם כל השיער הזה בעיניים," הוא קבע. "מזהה מספר שתיים?"

זיהיתי רק את הספרה שתיים. במטרת הגוף שעליה צוירה הבחנתי רק כעבור שניות ארוכות.

"אש."

בום. בום. בום. בום. בום.

"מזהה שש?"

"כן."

"אש." אש־אש־אש־אש־אש.

כהנא קפץ לעמידה שפופה. "רד־חפה, חמש, ארבע, שלוש..."

לחצתי את ברך ימין לקרקע, ברך שמאל מתרוממת בתשעים מעלות, מרפק שמאל נעוץ בה עד כאב — הכול עד כאב, אחרת זה לא יציב.

"אש!"

סחטתי את ההדק. הפעם לא חיכיתי שהרתע ימצה את עצמו לפני שנתתי כדור שני, ושלישי, ורביעי וחמישי.

נצרתי וחיכיתי, מתנשמת בפה חתום, לספירה שלו לפני מטרת הכתף הקרובה — זה אמור להיות המקבץ האחרון, אלא אם כן הוא שינה את דעתו.

"אש!"

אצבעי הכואבת סחטה את ההדק במאמץ רב. הבומים נשמעו רכים יותר הפעם. נצרתי, וגופי התרכך בהקלה.

"עמידת מוצא, קנה למטרה. מזהה מספר שלוש?"

"אהה."

"תעבירי לאוטומט."

"אין מצב."

"צעירה, אני מפקד המטווח ונתתי לך פקודה. תעבירי לאוטומט ותְפַרקי ת'מחסנית."

הסתכלתי במטרה, ואז בו. סגרתי בכוח את הסנטימטר שבין לסתותי. "בעמידה?"

הוא הינהן פעם אחת. נכנסתי למצב ירי, ברכיים כפופות וקת מועכת את הכתף. הבטתי מעל הכוונות, הרבה מעל.

"קחי ת'זמן," אמר כהנא.

דחפתי את הנִצרה בעזרת ציפורן האגודל אל הצד השני של ה־SAFE. האצבע רעדה וניסתה לסגת.

כשלבסוף ניתרה הנִצרה לאוטומט, היא עשתה זאת בקלות משומנת. לבי חבט את האוויר החוצה מריאותי. חיכיתי — חיכיתי שהריאות יזעקו בריקנותן, ואז אולי לא אחשוב על דבר מלבד הנשימה.

שאפתי אוויר בכוח וסחטתי את ההדק. את מה שקרה בשמונה עשיריות השנייה שחלפו עד ששיחררתי אותו כנראה לא אדע אף פעם.

הנשק נשמט מטה, קנהו מבריש את הקרקע. ידי הרועדת התפתתה להרפות ממנו. צמרמורת כואבת אחזה בי מבפנים, מהעצמות. בקושי שמעתי מבעד לתופים והמצלתיים שבאוזנַי את הפקודה הגואלת, הגומלת — "שישים מעלות."

בסוף הבדיקה הנחית כהנא חבטה קטלנית על גבי. נצרתי את הנשק והנמכתי את הקנה סופית, סוף־סוף.

הזאב התנהל בתוך הדמדומים הצלולים חזרה אל המפקדה. זה הכורכר שמרעיד אותי, ניסיתי לשכנע את עצמי.

ידי היו תלויות בצדי גופי כמו נחשים מתים. הן לא יוכלו להחזיק אפילו עט בשבוע הקרוב. איזה מזל שאני יוצאת הביתה — אם אצליח לגרור בכלל את התיק שלי עד לאוטובוס.

"לא בדקנו את הפגיעות שלי," אמרתי.

"אל תדאגי, לא פגעת בשום דבר."

דקה ארוכה חיפשתי אחר מענה, ואז ויתרתי. "זה לא אם־16 רגיל."

"זה לא אם־16 בכלל. זה פלאט־טופ קומנדו."

עצרנו מול החמ"ל. ירדתי ראשונה, גופי אטי להכעיס. עכשיו לא היה מי שיתפוס אותי מלמעלה ויאט את דרכי במדרגות התלולות.

חבטה פתאומית מאחורַי הקפיצה אותי. כהנא עמד שם, שוב עם החיוך הלועג הזה.

"לא שכחתְ משהו?"

"לא הבאתי כלום."

"הנשק, צעירה," הוא הנחית אותו בידי, שהושטה לקראתו ברגע האחרון.

הבטתי בתנין השחור המתכתי שהעמיד פני מת. שרירַי הדואבים רעדו תחת משקלו.

"הוא לא של מישהו?"

"אני חתום עליו, ועל עוד כמה."

"אל תגיד לי — אם קורה משהו לדבר הזה, אתה לוקח את העוד כמה שלך ומחורר לי את הצורה."

"יש קצת שכל."

לא חשתי צורך מיוחד להודות לו. הספקתי להתרחק צעד ורבע לפני שהקול הלם בגבי.

"מה יהיה, צעירה?"

הבטתי מטה אל הנשק — משהו כנראה היה חסר.

כהנא הקפיץ בידו מחסנית, כאילו שקלה לא יותר מקופסת גפרורים. הושטתי יד לעברה, אך היא נעלמה מאחורי גבו. כפות ידי החלו לעקצץ בחוסר סבלנות. בלעתי את התחושה ועשיתי חצי צעד לאחור. "אני לא באמת צריכה אותה."

"את גם לא באמת צריכה נשק."

"את זה תגיד למג"ד שלך."

"ניסיתי," המחסנית קפצה מאחורי גבו ומעבר לכתפו. תפסתי אותה, וידו סגרה על שלי כמו צבת מתכת. זה לא הכאיב מאוד, אבל הקור באצבעותיו המם אותי. נעצתי בו מבט חזק ככל שיכולתי.

"תגיד, נולדת כזה מעצבן?"

הוא הידק את אחיזתו, מכאיב לי בכוונה רבה, ובאותו חיוך מטריד שעטה מהרגע שנפגשנו אמר, "תתמודדי."

דינג־דונג. דינג־דונג.

גיששתי על הרצפה אחר הטלפון שלי. הודעה מאיילת. תתעוררי ותלכי לקצין אג"מ. אשרי קבלה.

יום שלישי היום, עשר ורבע. כבר הייתי אמורה לצאת הביתה.

התגלגלתי מהמיטה, העברתי מגבון לח על פנַי וצווארי ולבשתי את מדי ה־א'. מבעד לדלת משרדו הסגורה שמעתי את שי מדבר בטלפון. הקשבתי בתשומת לב למרווחים בין צרורות המשפטים שֶירה, וברגע שהשתכנעתי שהשיחה הסתיימה הקשתי על הדלת ופתחתי בה סדק זהיר.

"תיכנסי, שבי," אמר. "תדריך יציאה. את לא גרה בשטחים, נכון?"

הנדתי את ראשי.

"את הנשק את נותנת לבועז ומוודאת בערב שזה הגיע למי שחתום עליו. בבית זמינה עשרים וארבע שעות — לא מכבה טלפון, לא מסננת מספרים צבאיים, לא מסננת חסוי, לשיחות שלא נענו את חוזרת תוך שעה גג, גם אם את לא מכירה את המספר. ביום ראשון, לא שני, את בלש"ביה בעטרת דוד. שמונה בבוקר. שאלות? אין. ביי."

חלון החדר של בועז פנה לכביש הפנימי של הבסיס. הקשתי עליו פעמיים. הזגוגית זזה הצידה והוא הופיע.

"שי אמר לי להפקיד את זה אצלך." תפסתי בנשק והורדתי מצווארי את הרצועה.

"למה?" שאל, מניח לנשק להישאר תלוי בידי.

"הוא לא רוצה שאני אצא איתו הביתה."

"ומה אני אמור לעשות איתו?"

"להחזיר לכהנא."

הרובה הזה נראה פתאום קטן כשנח מאוזן על כף ידו של בועז. "מה עשית עם נשק של כהנא?"

השארתי את השאלה תלויה בינינו וחיכיתי שעיניו יתרוממו אלי שוב. הוא מיצמץ באישור.

במוצאי שבת עוד התלבטתי אם לשאול את גייב איך מגיעים לעטרת דוד, עד לא מזמן מאחז בלתי חוקי ליד היישוב שלו. בחמישה לשמונה עצר האוטובוס הממוגן בצומת. ירדתי ליד שלט צהוב של אגד וחיפשתי בעיני גוש מבנים חסרי רעפים בצבעים מזעזעים. שביל כורכר רחב התפתל ממני בכיוון ההפוך לשמש העולה. הידסתי במורדו עם התיק הכבד על גבי, בכל צעד חשה מחדש את סכנת ההחלקה המביכה.

ריח מטריד של עשן עמד באוויר הקר והעמום. ניסיתי לנשום כמה שפחות, עד שראיתי אנטנה ארוכה מציצה מעיקול השביל. זה היה הדויד של המג"ד. פתאום הוקל לי.

הלכתי הלאה בעקבות הקולות וריח הקפה. עברתי גם את האוטובוס הגדודי, ואחריו ישבו חבורות של חיילים, לוגמים קפה שחור מכוסות חד־פעמיות שקופות. רובם החזיקו אקדחים ביד שנחה על ברכם או על בטנם. אחרים שמרו את אקדחיהם תחובים בין גב לחגורה. חיפשתי פנים מוכרים.

"צעירה, אפילו את הדרך לגדוד את לא יודעת?" צחק הנהג של המג"ד.

"רוּח דָארָת פיל'מאיה וּסָאוִוי בּלוּנָאת,"41 השבתי, וכמה מהחיילים גיחכו.

41 לך תפליץ במים ותעשה בלונים.

"סמב"צית, פה מדברים יפה," נשמע קול מוכר מאחורַי. הסתובבתי ולחצתי את ידו הקרה של המג"ד.

"איך הגעת?" שאל.

"אממ... באוטובוס."

"שי אמר לך להגיע הנה עצמאית?"

"הוא פשוט אמר לי להיות פה בשמונה."

"אני אהרוג אותו," אמר ברוגע, כאילו באמת התכוון לעשות זאת ברגע של פנאי. "איפה הנשק שלך?"

"נתתי אותו לבועז כשיצאתי, שבוע שעבר."

"ועוד בלי נשק, יופי," רטן המג"ד ופתח את המירס שלו. "תחביר את אריאל לציוד."

הוא ניתק מבלי לחכות לתשובה והלך ממני, צולל לתוך שיחת טלפון אחרת.

בהיתי לרגע בקרקע, ולפתע היו שם קצות נעליים אדומות, טריות מגלח"צ. הרמתי את עיני. מבטי הגיע בערך לגובה בטנו של כהנא כשחשתי כאב עז בכתפי ובצלעותי הימניות.

"אח!" פלטתי.

שנייה לפני שהרפה מהנשק שדחף לעברי כאילו הייתי עשויה ספוג, תפסתי אותו בשמאלי, בין הקת למתפסים. זה היה נוח מדי. הבטתי בכהנא. "לא שכחתָ משהו?"

"לא," השיב והפנה אלי את הגב, מתרחק לעבר חייליו.

המג"ד נתן תדריך. היינו עשרים ומשהו אנשים, כולם מהגדוד — חיילים, מ"מים וחפ"ק מג"ד.

שכבתי למטווח עם כהנא ועוד שלושה קלצ'ים, ארבעה אקדחי גלוק כבדים ושני מיני־עוזי. כשכולם מלבדי כבר היו מוכנים נזרקה מחסנית מקצה השורה ונחתה בגלישה על הכורכר מולי.

הפעם היו אטמים לכולם. כשהרגשתי שאחד מהם עומד להשתחרר לי, לא העזתי לצעוק "חדל" — חיכיתי למרווח שבין המטחים כדי להבריג אותו עמוק באוזן, ונשמתי לרווחה כשהחל להתרחב בתוכה.

"יא בּנְת־עם!" צעק כהנא מימיני כדי להתגבר על האטמים שלי. "כאנא פי מדינה קאדימה מאלֵכ חכים."

"אוי, בחיאת דינכּ! וכאנא פי הדי'למדינה ביר מא, יַשְרבּוּ מינהא א־סֻכּאן," השלמתי את השורה הבאה במשל של חליל ג'ובראן על המכשפה שהרעילה את הבאר והפכה את כולם למשוגעים — מלבד את המלך החכם.

"עוד מישהו? חומר של כיתה ח', יאללה!"

מסביב ניבטו רק ראשים נדים לשלילה ועיניים עגולות של חוסר ידיעה.

"אטמים," קולו השקט נשמע ברור בתוכם, כאילו דמיינתי אותו, אבל נהמות תסכול נשמעו מכל עבר. הושטתי גם אני ידיים לאוזנַי, אבל כהנא סימן לי לעצור ולחזור למצב ירי. יתר החיילים חזרו גם הם למצב, אוזניהם חשופות.

"אש!" צעק כהנא.

בום, בום, בום, בום, בום. בזווית עיני ראיתי שהחייל משמאלי לא זע, פרט לאחד מעפעפיו שלא הפסיק לרטוט.

סיימנו, כהנא ואני, ללוות את המלך כל הדרך לשיגעון, ולכמה רגעים נפל שקט — לא מילים, לא יריות — נדמה שאפילו הרוח עצרה לנוח.

"פַ'לחַ'יילוּ וא־לַיילוּ ואל־בַּיידה תערָפוּני,"42 דיקלם כהנא לאט, מדויק.

42 הסוס והלילה והמדבר מכירים אותי.

"וַסַייפוּ ורִמחוּ ואל־כּוּרטאס ואל־קלאמו," השבתי. "בס מיש הד'י נִהאיית אל־קסידה?"43

43 והחרב והרומח והנייר והעט. אבל זה לא סוף השיר?

"אַיי קסידה?"44 הוא בחן שוב.

44 איזה שיר?

"אל־ח'יילו ואל־ליילו, ופיש חאל אִנת חאפֵז כולו."45

45 הסוס והלילה, ואין מצב שאתה יודע את כולו בעל פה.

אבל כהנא דיקלם שורה־שורה מהקלאסיקה הערבית המפוארת הזאת של אל־מוּתָנַבּי והורה לכולנו לחזור אחריו. לא ידעתי על מה הוא מתענג יותר — על צליל קולו או על הידע שלו.

החיילים היו תלמידים טובים. עשרה מבטאים התנגנו סביבי, צלולים כשפת אם, וכולם כאחד הזהירו והטיפו — אם אריה חושף לעומתך את שיניו, אל תטעה לחשוב שהוא מחייך.

כשכהנא פקד "אפ!" קפצו כולם על רגליהם. צליל נחיתתם על הכורכר דמה להצלפה של רוח בכבסים. הבתים שלעברם צעדנו נצבעו כל אחד בצבע שונה — כחול, צהוב, אדום — כאילו התכוון מישהו להפוך את המאחז כולו לגן ילדים. החיילים החליפו את נשקי המטווח ברובים קטנים, שעליהם הורכבו מְכלים מלאים כדורים מרשרשים.

בועז קרא לי והצביע על מדרגות שהובילו מהרחבה אל ראשה של חומת אבן גבוהה. עליתי והתיישבתי שם בזהירות, השמש בגבי. הרמתי מעט את זרועותי, מחפשת את צִלי על אחד מהבתים הצבעוניים שלמטה. הוא היה על הקרקע, סמוך לג'יפ של המג"ד. הנהג דרך עליו מבלי משים.

כהנא חילק את חייליו לצמדים, ועם כל צמד בחר פינות בתים שסיפקו מסתור טוב למארב זיג.

"חזי, תכניס ת'רגל, מפה אני רואה שלא גילח"צת."

ההכנות נגמרו, והצוות של המבצעית — תשעה חיילים והרוש המ"מ — צעד לעבר המתחם הצבעוני. הם דרכו את נשקיהם בכניסה, התפזרו והמשיכו ללכת כאילו הם אזרחים המטיילים בשכונה שלהם עם כניסת השבת.

לפתע נפתחה עליהם אש מאחד הזיגים — צרור שלם ורועש. אחד החיילים נפל פצוע, אבל לא ראיתי שום צבע מכתים את מדיו. הרוש וצוותו נפוצו בצמדים לחמישה כיוונים שונים ותפסו מחסה. מצוד החל.

כשחצו את הרחוב הם נראו כמו סרט וידיאו בהילוך מהיר. איש לא דיבר — לא האורבים ולא המותקלים. ממרחק כזה יכולתי אך בקושי להבחין במחוות ראש, במשיכת כתף או בסימון באצבעות. שום מחווה או סימן לא הופיעו יותר מפעם אחת, ולא מצאתי בהם שום סמליות, שום היגיון. בשום דבר מזה לא מצאתי היגיון.

שלשלאות של רוח קרה התנופפו סביבי בפראות בגובה הזה. אפּי הצטרף לעיני הדומעות והחל לדלוף.

קר לי, קר לי באצבעות. אם מחר לא אוכל לכתוב ביומן ולהקליד במערכת, איך אתרץ את זה? "האצבעות שלי נמקו ביום לש"ב עם צוות הרוש וצוות כהנא, דווקא היה מגניב"?

אנקה רמה התפרצה מתחתי לפתע — חייל של כהנא שהמארב שלו נחשף רוסס בכדורים. הוא נפל מעמידתו השפופה ופניו המתכווצים מכאב נראו אפילו מכאן.

כשזה נגמר, זינקו עשרת ההרוגים מצוות כהנא על רגליהם והחליפו טפיחות על שכם עם חייליו המיוזעים והסמוקים של הרוש. שמונה־עשר החיילים התיישבו על האדמה בדבוקה אחת. כהנא והרוש נשארו לעמוד. הרוש סימן לי גבוה בידו שארד אליהם.

"ג'מאעת הרוש," אמר כהנא, "מה שהיה טוב זה התגובה המהירה ברגע שהבנתם שהותקלתם. גם האש־רתק הרציפה. אבל מה שלא אהבתי, ולא הייתי מרשה לצוות שלי לעשות, זה לדגור במחסה כל כך הרבה זמן. השאיפה שלנו היא לקצר כל היתקלות למינימום, וזה אומר לחתור למגע כל הזמן, כל הזמן, גם כשמסוכן."

"אתה מתכוון להסתער?" אמר אחד מחיילי המבצעית. "לך תדע כמה חמושים יש מאחורי הזיג הזה, אם זיהית מקור ירי בכלל."

"לחתור למגע זה לא להסתער על כלום," השיב כהנא. "זה אומר שאתה כל הזמן בתנועה, מחפש מאיפה זה בא. אתם לא יצאתם לחפש. ולג'מאעה שלי — חזי, אם עוד פעם אחת אתה מיילל ככה, אני עושה ממך מטרה."

כל היושבים צחקו, וחזי קיבל כמה טפיחות על עורפו. עכשיו היה תורו של הרוש לדבר.

"צוות כהנא, דרככם למ"מ שלכם שעד שאתם לא לומדים לדלג את הזיגים שלכם אין לו זכות לקרוא לחבר'ה שלי פחדנים. כל צמד צריך להכיר את כל המרחב שלו, כך שאם אתם אפילו חושדים שעלו עליכם, כבר החלטתם לאן לדלג. ועוד דבר — לא הייתם מספיק מוכנים שנבוא עליכם מהגגות. גג שלא תפסתם הוא מקור איוּם, גם אם אתם המתקיפים. מה שכן אהבתי... שלא הייתם הצוות שלי."

הפעם רק צד ימין של הדבוקה צחק, וצד שמאל קפץ עליו לתבוע את עלבונו.

עכשיו היה תורו של צוות כהנא להיות המותקף. צמד אחד פצח בשירת "אמא של הרוש משתזפת בעירום", ושאר הצוות גאָה ב"לה־לה־לה, לה־לה־לה־לה!"

כשכהנא שאג שאמא של הרוש נפקדת מהמטבח, צוות הרוש פתח באש. הצמדים של כהנא, שמראש נעו בנפרד, פינו את מרכז הרחוב. כמה מהם מיהרו להיכנס לתוך בתים והגיחו אל הגגות בזחילה, עיניהם וקניהם סורקים יחד את הסמטאות שמתחת בגיחות קצרות, כמו עולים מעל פני המים לנשום.

הם נלחמו ללא קסדות, ללא שכפ"צים או מגיני־מפרקים. מה יהיה אם מחבלים יחדרו אל המתחם הזה? מי יבטיח שהצוותים יבינו את האיום מספיק מהר, יחתרו למגע מספיק מהר ויקומו להפקת לקחים אחרי שנפגעו?

אחר כך באה הפסקה. ישבתי בגבי לקיר בטון מחוספס ונתתי ביסים רעבתניים בתפוח צהוב מתוק מארגז האוכל שהגדוד אירגן.

"נהנית?" שאל בועז שעמד מעלי, לוגם קפה מכוס קלקר. לשווא סרקתי סביב בעיני בחיפוש אחר הפינג'ן.

"זה מעניין," ניסיתי ללעוס מהר ככל האפשר כדי שאוכל לשאול, "אז למה יש לנו בגדוד עשרים ערביסטים?"

"אנא עארף, איזה קורס צ'וּפר שהם קיבלו פעם."

"הבנתי." עוד כמה שניות של ניסיון חסר תוחלת להבין. "למה הם טווחים עם קלצ'ים?"

"וואללה, לא יודע."

"ולמה הם יורים אחד על השני כדורי גומי בלי קסדות אפילו?"

"אתם הצעירים, עוד לא כיבסתם ת'מדים פעם אחת וכבר שאלות של רמטכ"ל."

בחצי השני של היום צפיתי בתרגולים במתחם האפור, שהיה גדול בהרבה והיו בו כמה רחובות, חנויות־דמה, בית ספר־דמה ומִסְגָדֶמֶה, ואפילו כיכר עם תחנת משטרְדֶמֶה. המתיישבים שפונו מכאן לפני שנתיים היו מתעלפים אילו ידעו למה הפכה השכונה שלהם.

הצוותים תירגלו "גירוי ותגובה" — צוות הרוש מיקם מארבים, וחפ"ק המג"ד שוטט ברחובות עם צ'קלקה כחולה מהבהבת כדי למשוך אש מהחמושים פעילי החמא"ס בגילומו המשכנע של צוות כהנא. המג"ד החתים אותי בעל פה על מצלמת הווידיאו היקרה שלו, והנהג חרק שיניים ושיחרר בלמים לסירוגין כשטיפסתי על הסופה למקום מושבי על גגון של מחסן.

"כספיתון מעוז נפצע, כספיתון מעוז נפצע," כרז הנהג מונוטונית מתוך הג'יפ. בועז קשר לעצמו חוסם עורקים מעל הברך וטיפס אל הסופה בזעקות כאב מזויפות. החפ"ק נסוג, ועכשיו שוב ניטש הקרב בין הצוותים. עם ההכרעה זינקו החיילים זה על שכנו של זה להיאבקות המונית נוספת, שטופת צחוקים ושאגות. מרחוק הם נראו קטנים, כמו מופע ראווה בטלוויזיה הקוריאנית. צפון־קוריאנית.

סחטתי את הזום עד שראיתי בבירור את פניהם, אחד־אחד. על פניו של כהנא חלפתי מהר — מהר מכדי להשביע את סקרנותי, האם גם הוא צוחק איתם.

"יצא טוב?" שאל בועז כשהלכנו חזרה לעבר הרכבים.

"שמע, הפצוע לא היה הכי משכנע, ולא היה סיפור אהבה, והדיאלוגים היו על הפנים. אבל הרעים היו ממש רעים. ניתן לזה... שבע בסולם ערפאת."

הכספיתון חייך, פורק את נשקו בהליכה. אולי המג"ד רק רוצה צלמת. אולי אריות כן מחייכים מדי פעם, כשהם לא רעבים. כשחשבתי על זה, יכולתי גם אני לחייך.

למחרת כבר התעוררתי בבסיס וצפיתי בכל אנשי הסבב שלי עוברים בש"ג על מדי א'. בזמן החפיפה עבדה איילת על דוח שימוש צורכי לחימה, שאמור לתעד כל כדור שנורה וכל רימון שנזרק בגדוד. לא הוזכרו שם כדורי גומי או קלצ'ניקוב.

באחת השיחות הראשונות שקיבלתי במשמרת הלילה התעניין אבישי ביחסים ביני ובין "החבר החדש".

"נחמד, אני רק מחכה שמישהו יסביר לי מה הוא עושה אצלי."

השתיקה מעבר לקו ארכה חצי שנייה יותר מדי.

"אריאל?" אמר יהושע לידי. "אריאל, שי קורא לך למשרד שלו."

שי לא חיכה שאשב לפני שהנחית על השולחן מעטפה חומה ענקית. "תקראי ותפנימי, ביי."

"מה זה?"

"ביי!"

נשאתי את המעטפה אל החמ"ל בשתי ידיים. חוברת עבת כרס גלשה מתוכה.

— סודי ביותר, רגיש, ממודר —

גדוד מעוז, משרד המפקד, 15 נובמבר 2007. תשתית הטרור הפלסטיני בגזרת הגדוד — עדכון 7.

זה יצא יום לפני שהגעתי לגדוד. תוכן העניינים התפרש על פני עמוד שלם. מעט מאוד מהנושאים נשמעו כמו משהו שסמב"צית צריכה לדעת, אבל כמו הקמ"ן, גם אני חשתי שעוד שאלות לא תתקבלנה בברכה. העברתי דף.

הפרק הראשון נפתח בניצחון חמא"ס בבחירות לפרלמנט הרשות לפני שנה וחצי — ניצחון שהפתיע את כולם, בעיקר את חמא"ס עצמם. הראיס, כצפוי, לא נתן להם את השליטה במנגנוני הביטחון תוצרת פת"ח — לא בעזה ולא בגדה. חמא"ס לא נשארו פראיירים, והקימו בעזה את התנפיד'יה — משטרה עצמאית ומדוגמת משלהם, במימון איראני נדיב.

עוד דבר שהכסף האיראני עשה הוא לממן יותר ויותר פיגועים תוצרת חמא"ס. בתגובה, ישראל הפסיקה להזרים לרשות את כספי המסים, כעונש על שאינה מנסה לעצור את חמא"ס. המנגנונים התרוששו ורעבו, בזמן שהתנפיד'יה המשיכה לחלק משכורות יפות ושווארמה לכל שוטר במשמרת. ההפיכה של חמא"ס בעזה בקיץ האחרון ארכה יום ומשהו עם כמעט אפס יריות — שוטרי המנגנונים, עם נשקיהם החלודים ובלי תחמושת, נסו על נפשם מכל מתקן שחמא"ס התקדם לעברו.

בו ביום הפכה עזה לקופסה אטומה — ישראל סגרה מיד את המעברים, והראיס הדיח את ממשלת חמא"ס ברמאללה. הצעד הבא שלו היה למנוע הפיכה דומה בגדה — הבמ"ס עצר מאות אנשי חמא"ס בכל רחבי הגדה, בטענה שהם זוממים הפיכה נוספת. רק בעיר שלנו נעצרו כמעט מאה, רובם עדיין מוחזקים במרתפי המנגנונים ועוברים עינויים כדי שיתוודו על משהו שדינו מוות, גם אם לא באמת עשו משהו כזה. באמ"ן העריכו שהרשות מתכננת הוצאה להורג המונית, שתפחיד את חמא"ס מספיק כדי שיורידו את הראש לשנים קדימה. העריכו — ושמחו.

אבל בעיר שלנו הוליד הצעד הזה משהו שאיש לא צפה: חוליות של חמא"ס החלו לצוד אנשי פת"ח, חמושים ופקידים כאחד, ולחקור אותם בחשד לשיתוף פעולה עם ישראל. הרי ברור שאם אתה בעד פת"ח אתה נגד חמא"ס, ואם אתה נגד חמא"ס — אתה בעד הציונים.

אחד־אחד הם עונו והודו בפירוט רב בברית עם השטן. אחד־אחד הם הוצאו החוצה, תמיד באישון לילה ותמיד אל שולי העיר או אל השדות, ונורו למוות. חיילי חמא"ס השחיתו את גופותיהם ביצירתיות, צילמו את התוצאה ושלחו למשפחת ההרוג מעטפה אנונימית עם התמונות. הבטחה לתמונה לדוגמה גרמה לאצבעותי לדפדף לסוף. התחרטתי על כך מאוד.

כשחמא"ס הרגו משת"פים בעזה, הגופות המתינו למשפחות בבית החולים. כאן הן המתינו בצד הכביש, רוחשות זבובים ורימות. לפעמים היו גברי המשפחה נאבקים לחלץ יד או רגל לעוסה ממלתעות התנים.

פת"ח, מצדם, השיבו באותו מטבע, ומרתפי המנגנונים התמלאו ביתר שאת בתומכי חמא"ס — לפעמים בסך הכול סטודנטים ללימודים אסלאמיים, רופאים ואחים במרפאות הדעווה,46 ואפילו קבצנים מבוגרים שהגיעו לשיעור קוראן תמורת ארוחה חמה.

46 דעווה — מערך השירותים האזרחיים של חמא"ס, הכולל בריאות, חינוך דתי, עזרה במזון לנזקקים ועוד.

בזמן שמשפטם של עצורי חמא"ס היה מתנהל, היו חמושי פת"ח — אלה שלא השתייכו למנגנוני הביטחון — משדלים את שומרי הכלא למסור לידיהם את ה"בוגדים" ומוציאים אותם להורג בפתחי בתיהם. לפעמים אפילו היו קוראים לאישה ולילדים החוצה ומניחים לנאשם לעשות לעברם צעד או שניים לפני שהיו יורים בגבו ובראשו.

מרחץ הדמים הזה הציב לישראל בעיה אחת — בין כל המוּצאים להורג משני הצדדים היו גם מודיעים אמיתיים, שתמורת שכר קבוע והטבות שונות העבירו לשב"כ ולאמ"ן מידע על פעולות מתוכננות נגד ישראל ונגד הארגון היריב. מרוץ הרציחות בין חמא"ס לפת"ח הפך את מערך המודיעין האנושי בעיר לחולה אנוש, מורדם ומונשם.

כאן הסתיים הפרק. דיפדפתי הלאה ונחַתִּי על ההיררכיה של תשתית החמא"ס בעיר — שמות ואיתורי בתים. סגרתי את המעטפה ויצאתי איתה מהחמ"ל, מחובקת אל חזי.

"זה סודי ביותר, אין לי סיווג לזה."

"לא מעניין," אמר שי. "יש לך ארבע יום להפנים. את קוראת לבד בחדר, וכשאת לא קוראת זה מאחורי שני מנעולים. ביי!"

בתשע ועשרה, בסוף המשמרת, נסגרתי בחדר תחת פוך כבד ומסך גשם כבד עוד יותר. הרעש היה מטמטם.

באחת בצהריים עפעפי כבר רטטו ממאמץ הקריאה בתאורה החלשה. נעלתי את המעטפה והתכרבלתי, משננת לעצמי שלואי ח'טיב הוא מפקד גדודי עז א־דין אל־קסאם, הזרוע צבאית של חמא"ס, ושסגנו הצעיר והמוכשר הוא טארק עזאם, שנולד בכלל בעיסכין. אה, ועיסכין רובה שייכת לחמא"ס, חוץ מתחנת המש"פ47 ומהשכונה שסביבה. בקדיס גרים המון שו"פים, שזה אומר פת"ח. הם חיים שם בין פעילי החמא"ס ובשכנות להם, ודווקא די בהרמוניה, כי הילדים שלהם הולכים לאותו בית ספר שבדרך אליו הם משליכים אבנים ובקבוקי תבערה על הגדר.

47 משטרה פלסטינית.

מעדתי אט־אט לתוך השינה, ורסיסי חלום חטפו אותי לשבריר שנייה בכל פעם, עד שנרדמתי לגמרי.

ובחלומי אנו נוסעים בתוך העיר, בחושך, עד שאור מבזיק בצד הסופה. אבישי פורק, זיו פורק, ואני מסתובבת לעבר הנהג. זה טרנר.

הוא יושב ללא תנועה, ורק עורפו החשוף גלוי לעיני. ריח של מגבונים, דממה של חלומות. ואז חושך.

אני קמה לתוך הבזק אחר — זה של עמוד התאורה המטריד החודר דרך הווילון המאולתר.

חמש וחצי. אני עוצמת עיניים ומתהפכת במיטה עוד שעה. בחוץ כבר מזמן חושך עמוק של חורף, ורעמים רחוקים של סופה מתקרבת. זמן חמא"ס.

אחרי מבצע חומת מגן ב־2002 העיר שלנו היתה הרוסה. מי שנעמד על רגליו ראשון מבין ההריסות היה חמא"ס, שצינורות הכספים שלו היו, לפחות אז, מעבר להישג ידה של ישראל. מי שהרים אותו על רגליו היה בחור צעיר בשם שיהאב אל־מירזאווי, נצר לשושלת משכילים ששורשיה הקדומים מרחיקים עד איראן.

עד שנת 2004 למד שיהאב משפטים וכלכלה בקיימברידג' וייסד שם תא חמא"ס. בעזרת התא הזה הוא הצליח לגייס תרומות ישירות למוסדות הדעווה של חמא"ס בעירנו — תרומות שלא עברו דרך הלשכה המדינית בדמשק. כשלושים מיליון פאונד זרמו לעיר בזכותו — מספיק כדי להחזיר לפעולה את מרבית המרפאות, המועדוניות, בתי התמחוי והמַדרסות ולהקים כפליים מוסדות חדשים.

לשיהאב היו כוונות טובות, אבל הדעווה והמוקאוומה48 תמיד היו תאומות סיאמיות — חלק נכבד מהכסף הגיע לגדודי עז א־דין אל־קסאם, שניצלו אותו כדי לחדש את ייצור המטענים ולחמש את לוחמיהם ליום פקודה. שרידי המנגנונים של הרשות ראו ונחרדו — החשש מהפיכה היה אמיתי. שיהאב הוזעק מאנגליה כדי להרגיע את הרוחות, והשיג מראשי הארגונים התחייבויות הדדיות לרגיעה — לואי ח'טיב התחייב להשתמש במשאבי גדודי אל־קסאם אך ורק למאבק עם האויב הציוני. ראשי המנגנונים התחייבו שכל עוד כך יהיה, לא ייעצרו אנשי חמא"ס. בתמורה, שיהאב הבטיח להמשיך ולפעול לגיוס תרומות נוספות בחו"ל, ולהפריש שליש מהן לטובת המוקאוומה של חמא"ס.

48 התנגדות. הכינוי הפלסטיני למאבק בישראל על כל צורותיו.

אבל הוא לא הספיק לקיים את הבטחתו — לילה לפני שובו המתוכנן לאנגליה, בעודו ישן בבית הוריו, הוא נעצר על ידי צוות של דובדבן ונשפט לעשר שנים בקציעות בגין מימון טרור. ההבנות שהושגו בעיר בתיווכו החזיקו מעמד זמן־מה אחרי מעצרו, אבל אז הגיעו ההפיכה בעזה וגלי המעצרים של אנשי חמא"ס. העיר גלשה לתוך כאוס במהירות, ואיש לא ידע מתי תפגע בתחתית.

דילגתי בין הפרק לתצ"אות שבנספח כדי להפנים את מקום הרחוב שבו גובים פעילי תנזים דמי חסות מבעלי החנויות, ביחס לרחוב שבו מוצבים חמושי חמא"ס במשמרות לרווחתם של חנין ומוחמד אל־מירזאווי, הוריו של האסיר המיוחס שיהאב.

ובחלומי אני טווחת בקלצ'ניקוב בלב העיר, וחומת המפגע שלי היא שורת רכבי דיפנדר של המש"פ. אני פוגעת בחלון של אחד מהם, ומפל מים נשפך ממנו. הוא מציף אותי, ואני צפה ועולה, ואז קלים המים ואני נוחתת לאטי, חזרה לתוך המיטה ולתוך צלילי השעון המעורר. רבע לתשע.

בחפיפה דיווחו לנו על מבצע גדודי שמתוכנן ללילה. בעשר וחצי נכנס שתיים פומה לחמ"ל שלי, לבוש פליז שחור ללא דרגות. כובע צמר שחור כיסה את שערו ואוזניו, מדגיש את יתר צבעיו — את עור פניו הלבן, את הסומק שהקור העלה בלחייו ובקצה אפו, את הסהרונים הכחולים־אפורים של שעתיים שינה בלילה תחת עיניו הכחולות, כחולות, כחולות.

הוא ביקש את המערכת כדי לתחקר את המ"כ שלו על חלקו במבצע לפני הכניסה לקפ"ק.49

49 קפ"ק — קבוצת פקודות. ישיבה טרם פעילות מבצעית.

"רוצה לשבת?" שאלתי.

"זה בסדר," הוא השתופף מול המסך עם המ"כ שלו. כשסיימו, שלח אותו טרנר החוצה, שיספיק לראות לפני המבצע את החברה התצפיתנית שלו. טרנר הביט אחריו לרגע, ואז הביט בי. חמימות פשטה בפנַי, הפכה אותם כה רכים עד שלא הצלחתי אפילו לשנות הבעה.

"שוע, אתה שומר על הגזרה כמה דקות?" שאל אותו טרנר.

"בכבוד, שתיים!" צהל החמ"ליסט הכי מורעל בצה"ל.

התיישבתי עם טרנר על המדרכה. מאחורינו היו הספסלים עמוסים בתצפיתניות ובלוחמים מהמבצעית.

"איפה החיילים שלך?" שאלתי.

"עושים תרגולות, שם," החווה בראשו אל הזאב שלו. אבל במקום לתרגל עמדות, הם ישבו מקובצים ועירבבו משהו בקנקן פלסטיק.

"המפקד, בוא, יש דירבוק!" קרא מישהו משם.

"ולא קראתם לי, אה?" טרנר קם על רגליו. "ואני עוד הייתי בסרט שאתם בתרגולות. תמונה כבר עשיתם?"

"תן לי," אמרתי. הוא הושיט לי את המצלמה הדיגיטלית הפשוטה ונכנס באמצע שורת החיילים העומדים, מניח את זרועותיו על כתפיהם כאילו היה שם מההתחלה.

"תתקרבו טיפה, לא תופסים את כולכם!" קראתי.

"אי אפשר, צריך מקום לעיגולים!"

"עיגולים?" התבוננתי בצג, מנסה למצוא דרך לתפוס את כל הצוות ואת הנהג שהשתרע בתנוחת חוף־ים בחזית התמונה.

"לעיתון!" צעק הנהג הקטן שעל הצג. "שאם לאחד יקרה משהו יעשו לו עיגול מסביב לפנים."

"אל תזוזו!"

החיוכים שלהם סינוורו אותי יותר מכל פלאש — כאילו הם יוצאים לסופ"ש באילת, לא לחרא הזה.

"תַראי לי," נעמד טרנר לידי. היה לו ריח של עור ושל מים.

"איזה מחלקה, גם מצחיקים גם יפים," אמר. "עכשיו אפשר למות בשקט."

"ת'זהר," תקעתי אגרוף בזרועו.

טרנר לקח שוב את המצלמה, הרחיק אותה מאיתנו וכרך את ידו השנייה סביב צווארי. ראש בראש, חיוך ענקי, פלאש מהבהב. "עכשיו הם לא יוכלו לעשות עיגול," אמר.

המעצר היה מהיר. שתיים פומה ושתיים אשור דיווחו שהג'וני בידיהם עוד לפני שעת השינה הרגילה של איילת, איפשהו בין אחת לשתיים. נהמות מנועים בישרו על השיבה.

טרנר נכנס ראשון בדלת. בקושי זיהיתי אותו עם הפנים העייפים שלבש. הוא אפילו לא הרים את עיניו מגובה הטפסים שיהושע החזיק. "בבקשה תגידו לי שכבר מילאתם, הידיים שלי קפואות."

"מילֵאנו, בכל השפות מילאנו," גיחך יהושע. "סע בהצלחה."

"טרנר, אתה ערני?" שאלה איילת.

"שאלות כאלה תשאלי חיילים שלך," צחק טרנר ודחף את כתפיה מטה, כאילו ניסה לשתול עץ איילת.

הבחנתי בתצפיתנית שיצאה מהמטבחון עם כוס מהבילה. "טרנר... חכה רגע, בסדר?" אמרתי.

קמתי אל המטבחון ומיהרתי לבדוק את מפלס המים הרותחים בקומקום. שלפתי מהארון ארבע כוסות פלסטיק, העמדתי אותן שתיים־שתיים והעמסתי בכל אחת מהן כפית גדושה של קפה נמס ושניים סוכר, והרבה חלב.

"תביא יד," אמרתי לטרנר. הגשתי לו כוס אחת. "זה בשבילך. יד שנייה. זה לנהג."

הוא הניד את ראשו, מביט בי סוף־סוף. ניצוץ נדלק בתוך הכחול הכחול העייף הזה. "את נסיכה..."

"שלא תירדמו לי, אני אביא עליכם את כוח 17."

לרבע שנייה הוא עמד שם, חצי מטר ממני, גופו עצור כמו מושך חזרה תנועה שעוד לא עשה.

לאחר מכן עקף אותי בזהירות, אצבעותיו פרושות מלמעלה סביב שפתי הכוסות כמו שני מצנחים.

צנחתי בכיסאי וגיליתי שנשארנו רק יהושע ואני. הוא הביט בי, שפתיו החתומות מתוחות בחיוך.

"אני חושב שאני רואה משהו."

"מה אתה רואה?" שאלתי, מחייכת נגד רצוני.

"משהו," השיב לתומו.

בסוף המשמרת דידיתי אל החדר בלי כוונה לצאת ממנו שוב עד שאתעורר, אבל לא חשתי עייפות שמצדיקה שינה. מיד לאחר שסיימתי לצעוד יד ביד עם יוסוף ג'יתאווי, ראש מערך הדעווה בעיר ובמחוז, הבנתי שמדובר כאן בחמולה מסועפת, ועץ משפחה יכול רק להועיל. עשיתי זאת על צדם הריק של שני הדפים הראשונים.

בחמישי בבוקר נזקקתי לזה מאוד. שי קרא לי למשרדו, הורה לי לשבת, עקף את שולחנו ועמד מול תצ"א גִזרתי בגודל כל הקיר. "עיסכין," דרש.

שפכתי את כל מה שידעתי על הכפר הארור — דרכי גישה, ארגונים פעילים, שמות, איתורי בתים.

אחר כך ביקש לדעת את כל מה שאני יודעת על הדעווה: היכן ממוקמים בתי הספר, גני הילדים, מועדוני הנוער, בית היתומים, בתי התמחוי, מחסני המזון והבגדים, הספריות והמרפאות, כולל שמות המנהלים.

"טארק עזאם," ירה.

"ת"ז 900654387, יליד 82', עיסכין, גר בעיר, אבא רופא, רשום למכינה לרפואה במכללה, לא מגיע לשיעורים. מספר שתיים של לואי ח'טיב. עד שנה שעברה — מגייס מפַגעים ראשי, ירה על 787 לפני כמה שנים והרג חייל, יורה כל הזמן על כוחות בעיר, אחראי לכל רציחה של משת"פים תומכי פת"ח מאז שהתחילה הפָאוּדָא.50 רוב העוגנים51 שלו במ"פ, עוד שניים בעיר, עוד שניים בציר עמידר, שלושה בעיסכין, השאר לא זוכרת, לא ישן באותו מקום יותר מלילה, מחליף פלאפונים כל שבועיים. הארסנל שלו מפוזר אצל סייענים וחברים, הנשק שהוא הכי אוהב זה פלאט־טופ עם מטול רימונים וכוונת מארס, לפעמים הוא יורד לטווֹח בשדות של קדיס —״

50 פאודא — כאוס. בפוליטיקה הפלסטינית — חוסר שליטה של מנגנוני הביטחון בסדר, ועימות מזוין גלוי בינם לחמא"ס.

51 עוגן — אתר שאדם מבוקש מבקר בו תכופות.

"המקביל שלו בפת"ח."

"זוהיר מודאר, מספר שתיים של אבו ראמי, יליד 80', תיכנן את הפיגוע בש"ג אבשלום ב־2004 ושני פיגועי התאבדות בטרמפיאדות ב־2003. מסתובב עם אקדח יריחו, מארגן כל ירי של פת"ח עלינו וכל הַפסָ"ד52 נפיץ בקסבה."

52 הפס"ד — הפרת סדר. הכוונה בעיקר להתקהלות או להפגנה המלֻווֹת בטרור עממי — זריקת אבנים ובקבוקי תבערה, חסימת כבישים וכו'.

"איפה הוא גר?"

קמתי אל התצ"א הגזרתי ועברתי בעיני על הקסבה. למה אין איתורי בתים במפה הזאת?

"לא זוכרת," אמרתי לבסוף. "איפשהו כאן."

שי שם את אצבעו על מוצב 401 והחל להחליק אותה על פני השקף שכיסה את המפה. "נוסעת בעמידר, כשאת רואה מוסך פונה שמאלה, עוד שמאלה, במסגד ימינה, בית שלישי מימין. 7807. שם גם המחרטה הפרטית שלו נמצאת. מה מעיר אותו בלילה?"

"המואזין מהמסגד ש... פה. הוא אפילו ירה על המינרט מהחלון שלו לפני חודשיים. הוריד שני מגפונים עם אם־16־אֵי קלעים שהוא בעצמו עשה לו הסבה לתשעה מ"מ."

"חכי פה."

טריקת דלת השאירה אותי לבד. שיחררתי את האף שהיה תקוע בתצ"א הענקי ושפכתי את הנשימה שהיתה כלואה בגרוני מאחורי כל המידע שהקאתי הרגע. איך זכרתי את כל זה? מה אזכור בכלל אם ישאלו אותי שוב? ולמה? אינעל העולם, למה?

הדלת נפתחה, כל הקור שבעולם נדחף דרכה, ואז שי. "את נוסעת לאבשלום."

"לְמה?"

"הנהג שלי בחוץ. ביי."

ממטרים פיזרו בנחת את השמים. עברנו את מחסום 102 לתוך הגזרה. שאלתי. הוא שירבב שפה תחתונה — לא יודע.

הרכב פנה שמאלה בצומת אבשלום, חלף על פני טרמפיסט מיואש, התפתל בכביש הגישה ליישוב, ומטרים לפני הש"ג פנה בחריקה בוטה לשמאל ובלם לפני שער הפלוגה. השומר פתח, הרכב זינק פנימה.

"לאבישי," הפטיר הנהג. "עד הסוף בעלייה, ימינה, ראשון משמאל."

התחלתי לצעוד. משמרת הלילה נגררה מאחורַי כמו שק חול שנקשר לי לחגורה — או שזה הנשק הארור הזה. סחבתי את שניהם במעלה השביל, בין קולות ירי מרוחקים, בין טיפות גשם חסרות משקל. כמה רציתי פתאום להיות טיפת גשם.

דף מנוילן על דלת לבנה הסגיר פלחו"ד מעוז, משרד מ"פ. שתי דפיקות, נכנסתי.

"היי," מחויך, מרוסס בגשם.

"היי, מה המצב?" אבישי זרק, כאילו אני נכנסת כל יום בדיוק בשעה הזאת.

הנחתי את הנשק על הכיסא לידי והתיישבתי. היריות העמומות הגיעו עד אלינו.

"עשית מבחן?" הוא שאל.

"שי שאל אותי כמה דברים."

אבישי התנדנד בכיסאו. "תראי, כהנא ואני לא נהיה פה בסופ"ש. דור יראה לך מה שאפשר, הוא יודע שזאת המשימה שלו. כשנחזור נדבר על שאר החומר. אם יתאפשר, המג"ד יבחן אותך בעצמו. בינתיים הנשק איתך. צוות הרוש טווחים עכשיו למטה."

"זו הצעה, פקודה, אני כבר לא מבדילה," מילמלתי.

אבישי הביט בי, וכתפיו הגדולות עלו וירדו באנחה דוממת.

"מצטערת, אבל אני לא מבינה מה רוצים ממני." כעסי החל לבעבע גבוה יותר ויותר. "עכשיו ירדתי ממשמרת לילה וכבר שבוע אני קוראת את הדבר הזה, וזה לא דברים שסמב"צית אמורה לדעת, ואתם עושים לש"ביה עם כדורי גומי שזה ממש לא נורמלי... בבקשה, שמישהו יגיד לי מה הולך פה, למה יש לי נשק... באמת, כבר נשבר הזין מהסודיות הזאת!"

אבישי שקל את תסכולי שניות ארוכות, כאילו הקול יצא מתוך ראשו — לא ממישהו שנמצא מולו.

"אני מבין אותך," הוא עיסה את עורפו העבה. "יאללה, תאספי כוח ורדי למטווח. יתנו לך מחסניות למטה."

הרמתי את הנשק של כהנא מהכיסא ויצאתי. בשביל התלול למטה חשבתי, אולי אריות כן מחייכים. אבל רק בחושך, כשהם רואים כמה עיוור טרפם.

"יש! יש!" מחאה האחמ"שית כפיים.

"שיואו, איזה כיף, אני לא מאמין!" צעק בן. "סיור בעיר הכי מסריחה ביקום, יעני!"

"רק שלא תתאכזבי," צחקתי. "יפה זה לא."

כשהסיור הלילי החל, הפסקנו יהושע ואני את עיסוקינו ופנינו לצפות במערכת כמו בסרט. אורי לא נוהג לעשות סיורים בשבתות שלו, אבל המג"ד הנחה שעד הודעה חדשה אין שישי בערב בלי סיור מעמיק בעיר. הנחה — ולא הסביר. לפחות לא לנו בחמ"ל.

"דור, אתה אחרַי?" קולו של הסמג"ד פרץ בקשר. "אני רוצה לעשות סיבוב בציר ברק, לראות שהכול רגוע."

התוויות שעטו על הצירים ההיקפיים של מחנה הפליטים — ספרייט, פלגרינו וסמירנוף, ובסמירנוף חתכו מערבה ונכנסו לציר ברק, זה המשסע את המחנה באמצעו לשני גושים צפופים.

"שקט, הא?" אמר אורי.

"וואללה, אולי הם רואים 'ארץ נהדרת'."

כמה שניות של שקט, ואז שוב קולו של דור, מלווה ברעש רקע חזק. "משנה, מה זה היה?"

הסמג"ד לא הגיב.

"אורי, משנה בורדו. משנה מעוז, משנה בורדו!"

"רות עבור, משנה בורדו," קולו של אורי נשמע מתאמץ.

"עלית על משהו?"

"רות, כנראה היה פה איזה מטען קטן, לא נראה לי שיש נזק."

"משנה, מעוז," התערבתי. חרדה גירדה באצבעותי, מאיימת להתפשט מעלה אל חזי ואל גרוני.

"רות עבור, מעוז."

לבי שלח גלי דם של הקלה אל גפַּי. "רות, כולם בסדר?"

"חיובי, חיובי."

"פו..." צנחתי לאחור על כיסאי, המע"ד נשמט על השולחן. עצמתי עיניים ונתתי לגלים להציף גם את ראשי.

"משנה מעוז, ראית מה זה? פירק את כל הקיר המִטענון שלך."

"כנראה שמו אותו הפוך," צחק הסמג"ד. "מעוז, משנה. תקפלו את השו"פים במיידי ותודיעו לכולם שעלינו על מטען ובעוד רבע עגולה אנחנו הולכים לסגור כל חנות שאנחנו רואים ולהכניס את כולם לבתים."

יהושע הגיש לי את המע"ד כדי לענות. "משנה, קיבלתי, עוצר על המ"פ?"

"חיובי. תגידי לקודקוד אשור ולקודקוד פומה לעלות מולי במשני53 ולהכין כבר כל אחד שני צוותים, ונציג מת"ק שיקפוץ עכשיו עם סופה ממוגנת ל־102. ושהתאג"ד ידע."

53 טלפון.

"רות, היישר."

שלושה טלפונים צילצלו בו־זמנית. "הנה זה בא!" הכריז יהושע וחטף אחד בכל יד. "שלום, דו"צית54 חטיבה. שנייה בבקשה... כן, מת"ק. כן, כן, זה מה שביקשנו. מה זה מתנה? מטען, בום! ביי. כן, דו"צית..."

54 מש"קית דובר צה"ל.

איילת הגיעה, נעמדה מעלי ועברה בגבות מכווצות על הרשום ביומן. הטלפון האדום צילצל, והיא ענתה.

"כן, המג"ד. לפני עשר דקות בערך. בציר ברק, אורי עלה עליו. הוא אומר שהוא לא רואה נזק. כולם בסדר. לא, אריאל כאן, במשמרת. יש איתו סמב"צית אחרת."

ואז, ללא הבעה, הגישה לי את השפופרת.

"כן," עניתי, לבי פועם בחוזקה.

"איפה בדיוק?" קולו של המג"ד עוד התנער מכבלי השינה הקרועים.

"לפי המטרה, זה היה משמאל לכביש אם באים מסמירנוף. בין המאפייה של שפיק למשרד של אגודת היתום."

"אריאל, שאלתי איפה בדיוק, לא בין מה למה."

"אה, רגע, אני אחליף מפה... 4985."

"שמונה־חמש? 4985... מוזר. איך זה התפוצץ?"

"הם נכנסו ממזרח, אז אורי כנראה עלה על זה עם הגלגל השמאלי הקדמי, אבל זה התפוצץ על הקיר, לא עליו."

"אני מקווה לטובתם שהם צילמו את זה. אם נשאר משהו מהמטען, אני רוצה ס"פ.55 אם מאשרים להם עוצר, תדגישי להם לא לירות בשו"פים על מדים, גם אם המת"ק מקפל אותם. ותשאלי את הקמ"ן איך לא ידענו על זה. שלחי לי ביפר על כל דבר. זהו."

55 ס"פ — סילוק פצצות. כאן הכוונה ליחידה לסילוק פצצות.

אורי דיווח בקשר על תחילת העוצר וכניסת הכוחות. איילת משכה את היומן ורשמה דיווח מלא בסימני פיסוק.

אני בהיתי במערכת, ולפתע קפץ חלון על המסך — הגיעה הודעה ממסגרת פומה. האם ברצונך לצפות בה?

כאילו שיש לי בררה.

מי זאת הסמב"צית שנמצאת בפנים?

הקלדתי את שמה ושלחתי בלי לחשוב. איך הם ידעו?

הנקודות הכחולות במפת המערכת הלכו וסגרו על מחנה הפליטים כמו שתי ידיים שמנסות ללכוד זבוב.

"מסגרות מעוז, כאן משנה, מוכנים?"

"משנה מעוז, קודקוד אשור, אני מוכן."

"משנה מעוז, קודקוד פומה, מוכנים."

"משנה מעוז, משנה בורדו, שוקולד פרה."

"מה זה?!"

"לא מכיר? תמיד איתך — שוקולד פרה."

"תהיה בריא. יאללה, חבר'ה, כולם עם סירנות וצ'קלקות, הַלָמים מאושר, ירי על מנת להרוג רק לעבר חמושים על אזרחי ובקת"ביסטים, פריקה ב־א' שלי. תיהנו."

מיצמצתי בעיני לחצי שנייה, ואוזנַי דימו לשמוע את הכלים עוברים מהמהום נמוך לשאגת התקפה.

"משנה מעוז, קודקוד פומה." הסירנות צווחו ברקע, כאילו מבקשות שצביקה המ"פ יזכיר גם אותן. "רות, הזאב שלי חטף כמה אבנים על ספרייט, ויש שם משהו בוער לא מזוהה על הציר."

"קיבלתי, הגפרורים56 בזאב הגיבו, משהו?"

56 גפרור — חייל.

"שלילי, קטקטים."

כעבור רבע שעה דיווח חמ"ל פומה על סגירת שער 401. שתי דקות, והסופה של אורי כבר עשתה רעש בחוץ. האחמ"שית ההרפתקנית נכנסה, מחייכת כמו מטומטמת. בהיתי בה כאילו היתה האדם האחרון שציפיתי לראות.

"איך היה?" שאלתי בקול חלול.

"אושר," ענה חיוכה הטיפשי. היא החלה לירות צרורות — איך נסעו, מה זרקו, כמה כדורים ירו, מה ראו, מה אמרו.

רציתי להגיד לה, "תנוחי," ולא מצאתי בעצמי די כוח. רציתי להגיד, "אולי תיקחי את זה ממני, אם כל כך אושר לך שם בפנים," וחשתי איך שפתי מתעוותות בגועל מבפנים.

ואז נכנס הסמג"ד. חיוכו נראה כאילו כל כוכבי שביל החלב נדבקו לפניו. "מה המצב, חמ"ל?"

"אנחנו מצוין," צחקתי בהקלה. "אתה נהנית?"

"כמה שאפשר. נראה לי שיש להם עוד כמה הפתעות בקנה."

"הפתעות, מתנות... הם כנראה שמעו שחנוכה," צחק יהושע.

"וואללה," הסכים אורי. "טוב, אני הולך לנוח קצת, תעירו אותי בחמש וחצי. שוע, תבוא להתפלל שחרית."

יהושע התקשר לאורי בחמש וחצי. "ממש צדיק, תראי איזה חושך בחוץ! הֵי, לאן את הולכת?"

השחור חסר התקווה של עומק הלילה הידלדל והפך לכחול. תוך כדי הליכה הסרתי את הפליז, ואחריו את חולצת המדים. נשארתי בגופייה, שמול הקור הזה לא היתה לה משמעות. רצתי אל המקבילים של הסמג"ד וקפצתי בכל כוחי.

גופי כנראה הפך קשה־תפיסה לרגל החורף, רק בניסיון השלישי הצלחתי להתרומם. ריחפתי מטר מעל הקרקע, פנַי אל החומה ואל העיר שמאחוריה. בכל הבתים האפורים האלה יש אנשים ששוטפים עכשיו פנים, פורשים שטיח תפילה ומזכירים שוב ושוב את שמו של אללה — לאשרר את אמונתם, להודות על עוד בוקר, ואולי רק מתוך הֶרגל.

קול מואזין רחוק הסתלסל מעלה בתוך ענן של ריח שׂרֵפות כבד. למה הריח הזה תמיד מגיע בבוקר? אחת... שתיים...

פיסה זעירה של תכלת במזרח, מעל החומה. מהמינרטים שלהם בטח כבר רואים את הניצוץ הראשון של השמש. קדימה, עוד שלושה בשביל תחושת הניצחון... עשרים, עשרים ואחת, עשרים ושתיים.

"לא קר לך?!" הזדעק יהושע כשנכנסתי, עדיין בגופייה.

"לא, עוף להתפלל."

בוקר שבת הזדחל כרגיל — יהודי הגזרה לא נוסעים בשבת, ולכן הסיכוי שיקרה משהו בכביש כלשהו קלוש. בתשע וחצי העברתי ליפהפייה הנרדמת ולמלך בן הראשון והיחיד את שרביט המשמרת והכנתי קפה לכולם עד הרעם המיוחל של חפ"ק המסייעת. לא הייתי בטוחה שטרנר יזכור שהבטיח לי מטווח אתמול, כשעבר בחמ"ל במקרה. זה היה לפני העוצר הארור הזה. לא הייתי בטוחה שאכפת לו מספיק כדי לקיים, כן עוצר לא עוצר, עד שדלתו האחורית של הג'יפ נפתחה אלי. במושב הקַשָר היה שרוע בנחת סג"מ כחול עיניים, מחייך ונוצץ משינה.

הדרך ל־401 היתה מוכרת. שער המוצב נפתח בפנינו וזרק אותנו לצד האחר, פאתי העיר, קרוב אליה יותר מכמה מבתֶיה.

טרנר סחב שקית מלאה פחיות. סידרנו אותן בפירמידות של עשר. צביקה המ"פ התמקם מול הפירמידה האמצעית, ובזמן שנשכבנו על בטן ומרפקים אמר, "יורים לעבר חומת מפגע. אם אתם מזהים תנועה, מכוונים טוב ורק אז יורים. צריכה אטמים, אריאל?"

בירייה הראשונה הייתי קרובה יותר לפגוע בעוף השמים. הפירמידה של טרנר נפוצה לכל רוח.

"צביקה, אתה או אני?" שאל טרנר.

"אתה מנסה להיות מנומס? נו כבר."

טרנר קפץ על רגליו והשתופף לצדי. "מצליחה לעצום את עין ימין?"

"לא."

"אז תחליפי יד."

בטוח כבר שמעתי את זה איפשהו. מאה אחוז שכהנא שם לב — בטח שמח שהמטרות שלו נשארו נקיות.

טרנר נשכב צמוד אלי. הוא העביר את ידו השמאלית מעל גבי, ובימנית סגר על ידי האוחזת במתפסים. "עין ימין בין כוונות."

סחטתי את לחיי השמאלית על הקת וניסיתי למצוא את נקודת המבט שתעבור כמו חץ דרך שתי הכוונות. משקלו של טרנר לא היה עלי — הוא נפרש סביב איברַי, מכניס אותם לתבנית ושומר שלא יחליקו משם. היה זה לבו שהרגשתי שנוגע בי, פועם ביציבות כנגד גבי כמו כדור טניס שמקפיצים על הרצפה לפני ה"סֶרב".

"זה ממש כבד," אמרתי. כל עייפות הלילה התקבצה פתאום כדי לרפות את ידי.

קולו השקט עקף את האטמים שלי, כאילו היה בתדר אחר. "אני מחזיק. תגידי לי לאן."

הוא חיכה שאכוון, ואז החל לשאוף אוויר אל ריאותיו. ידעתי מה הוא עושה, ובכל זאת לבי נדרך כמו ברכבת הרים, בעלייה מורטת העצבים שלפני הירידה החדה — מתי ישתנה כיוון האוויר? הנה זה בא. לאט, בשקט, כמו צנחן שנוחת בשדה כותנה.

כשהחל לשאוף שוב, הצטרפתי אליו, סופרת את השניות ולא זוכרת את המספר, צונחת איתו לאט־לאט, מרגישה את עורי נושק לקרקע דרך המדים. ושוב ממריאים, קלים כמו כדור פורח, מסתכלים מטה על העיר, השדות, הגבעות והגדר, ומנמיכים. גם זה הרגיש כמו עלייה — הלב הולם כאגרוף בסדין המתוח של הנשיפה הרצופה, יודע שכשהאוויר ייגמר נספור אחת, שתיים...

בום.

זה היה בום אחר. שום תזוזה לא הורגשה בנשק או בגוף שמעלי. רק קול היה, וגם הוא נשמע לי עמום.

"לכוון את יודעת."

הרמתי את מבטי בזהירות אל הפירמידה. כל מה שנשאר ממנה היה ארבע הפחיות שבבסיסה.

"קודקוד פומה, משנה בורדו," רישרש מכשיר ה־624 שליד צביקה.

"אוף, מה עכשיו על הבוקר? משנה בורדו, קודקוד פומה."

"רות, חצי קטנה ב־401, בלי ילקוטים על הגלגלים שלי במטותא."

השער נפתח, סופה נורתה דרכו ובלמה מאחורינו בחריקה צורמת. דור קפץ ממנה כמו ליצן מקופסת הפתעה.

"לאן נוסעים?" שאלתי, מברישה גרגירי אדמה לחים ממדַי. הם רק נמרחו בפסים קצרים, דקים.

"תגידי, ילדה, גם כשמציעים לך שוקולד את שואלת איזה? יאללה, תפרקי ונסענו."

הפעם הדריכה היתה קלה. דור תקע זרת בבית הבליעה, ארבע אצבעות בבית המחסנית וחבטה עזה על גבי.

"צביקה, תודה שסבלת אותי," אמרתי. פתחתי את פי שוב לומר כמה מילות פרדה סתמיות לטרנר. הוא הביט בעיני ממרחק כמה מטרים, מחייך רק קצת. חייכתי בחזרה. ידעתי שאני שקופה, וכבר לא היה אכפת לי.

עליתי לסופת הפלחו"ד. הקשר סגר את הדלתות האחוריות, אמסה הדורס נתן גז והגביר את המוזיקה.

"לאן נוסעים?" הרמתי קול.

"תגידי את!" השיב דור.

"אנחנו בכיוון מרכז העיר," אמרתי. "זה לא הבטח"ל פה עוד מעט?"

"זה הבטח"ל, מה צמוד אליו מאחור?"

"אה... אה, כוח 17 והכלא של המש"פ."

"תכווני אותנו למוקאטעה."57

57 מוקאטעה — מתחם בנייני הממשלה הפלסטינית.

דור לא נח לפני שהצבעתי על כל מבנה בעיר השייך למנגנוני הביטחון של הרשות, או למערך הדעווה של חמא"ס, או לפעיל בכיר באחד משניהם. זה לקח שעות, וידעתי שיש עוד.

"זה עמידר?" שאלתי בתקווה כשהמערכת החלה לקפץ מערבה. כבר יכולתי להריח את הכרית והסדינים.

"אכן, עמידר. תישני טוב, כי מחר בשבע בבוקר אנחנו יוצאים לכפרים, ועד שתים־עשרה חייבים לכסות הכול."

"לפחות תגיד שעברתי עכשיו," ביקשתי.

דור זרק מבט אחורה. "עברת מה?"

למחרת בבוקר אמסה הסיע אותנו במהירות במעלה צירי הגישה הצרים והמתפוררים של נסרייה, כפר הפרוש כמו כף יד על המוני שלוחות תלולות, אי־שם אחרי עיסכין של טארק עזאם. עצי זית נאחזו בטרשים בשורשים אפורים, יונקים בכוח את הגשם האחרון.

"בואי, צעירה," אמר דור. "עכשיו את הולכת ללמוד את הדבר הכי חשוב על הגזרה הזאת."

ירדנו מהג'יפ בפאתי הכפר. רוח הררית קרה נשבה ישר לתוך הריאות. צעדנו בתוך שלולית אינסופית של עשב גבוה. עצים מוריקים היו פזורים בה כמו איים בודדים מסרטים מצוירים. על כל עץ נתלו עגילי־פירות צבעוניים: אגסים, אפרסמונים, תפוזים.

"זה וואפיק," הרים דור את קולו למראה זקן לבוש גלבייה שחורה וכאפייה לבנה. "איש טוב."

"מרחבא," הפנה אלינו הקשיש חיוך שזוף ומקומט, מלא שיניים צרות, מצהיבות.

"כיף אל־אשג'ר?" שאל אותו דור. "כיף אל־ברסימון?"58

58 איך העצים? איך האפרסמון?

"מא שא אללה." הזקן הרים יד וקטף אפרסמון מעל לראשו. הוא הגיש לי אותו בגביע אצבעותיו הצרובות, המוכתמות מזִקנה. נטלתי אותו בזהירות ונגסתי. הבנתי מיד שכל פרי מתוק שאי־פעם קניתי בסופרמרקט היה שקר וזיוף.

וואפיק הידס לעבר עץ אחר, שלרגליו היתה מונחת שקית ניילון ירוקה מלאה אפרסמונים. הוא קשר אותה ונתן אותה בידיו של דור. דור תחב יד לכיס מכנסיו, אבל הזקן כבר ניפנף בידו בביטול.

"הדִיֶיה מִני. אינתו ג'ונוד חייאר,"59 אמר. דור טפח על כתפו בחיוך, ופניתי אחריו בחזרה לג'יפ.

59 מתנה ממני. אתם חיילים טובים.

"זה היה יפה מצדו," אמרתי, נוגסת שוב ושוב בפרי, לועי מתפקע מרוב טעם מופלא, לא אמיתי.

"באמת איש טוב," אמר דור. "כל הבנים שלו עובדים בתל אביב."

חזרנו לג'יפ והמשכנו להתנודד במעלה שבילים טרשיים, שכמעט התמזגו בצמחייה סביב. עלינו על גבעה רחוקה שצפתה היטב על דרום עיסכין. דור כיחכח בגרונו, השתופף, חיבק בחוזקה את שוקַי והרים אותי מעלה. הרגשתי כמו אליס שאכלה את הממתק שגרם לה לצמוח ללא הרף. הרוח הקרה צרבה בעיני, שכאבו ממילא מרוב כמיהה להיעצם ולישון.

"יאללה, זריז בוחן גזרה. מי גר איפה?"

"טוב... איפה שהצלחת לוויין זה האימאם עאסם רחמן... איפה שהשלושה בוילרים זה מוחמד ג'זירי מהדעווה... וליד זה המרפאה של אבא של טארק עזאם."

"איזה צבע?" שאל.

"בורדו מזעזע!"

צנחתי בחטף, בצווחה. הקרקע דהרה לקראת פנַי, ודור בלם שנייה לפני שאפי נשבר עליה.

"בחיים אל תגידי בורדו ומזעזע באותו משפט."

הסופה התגלגלה על ציר קוברה, החלל הקר שלה נמלא בהבל פינו. כדי להגיע ל־787 יכולנו להמשיך בנסיעה על האספלט ולא לחתוך לשוליים — עד כדי כך היתה התנועה דלילה.

"יש מצב לפדות את הקופון של הבולם?" שאלתי.

"לא היום," השיב דור. חשתי שאין טעם להתנגד. כהנא אמר פעם שהוא לא זוכר מתי לאחרונה פָּרַק במחסום. בזמנו חשבתי שזו דרכו להתפז"ם. עכשיו גם זה נראה לי כמו עוד פיסה מהטירוף הזה, שאני עוד לא מגרדת את פני השטח שלו בציפורניים הכסוסות שלי.