הז'אנרים
כל הז'אנרים

דרג ספר זה מתוך 5
4 דירוגים
2.5 ממוצע
1
0
2
3
3
0
4
1
5
0
6
להתבגר 17: להיות חייב (סיפורו של ברק)
גלילה רון פדר

להתבגר 17: להיות חייב (סיפורו של ברק)

גלילה רון פדר

דרג ספר זה מתוך 5
4 דירוגים
2.5 ממוצע
1
0
2
3
3
0
4
1
5
0
6
39 
39 
סדרה:‎ להתבגר - 17
גודל (עמ'): 165
מו"ל: מודן הוצאה לאור

תקציר

אני חייב כספים. תמיד הייתי חייב, ככה אני מתנהל. אני לווה מזה ולווה מההוא ולפעמים מחזיר. בדרך כלל אני מקווה שהאנשים פשוט ישכחו.
הכול היה בסדר, עד שלוויתי מהאנשים הלא־נכונים. פתאום הסתחררתי במערבולת שהקיפה אותי מכל הכיוונים, וסיבכה אותי יותר ויותר. אני מוכרח להגיד, שאני חושב שאנשים חושפים צד שונה מאוד בהתנהגות שלהם כשזה נוגע בכסף. הם יכולים להיות נחמדים ועדינים והכול, אבל כשמתעסקים בכסף, פתאום מתגלה שיש להם בפה שיניים של חיות טרף. היו כאלה שפשוט שמחו לנצל אותי. אבל אני לא תמים, אני יותר מתוחכם ממה שהרבה אנשים חושבים.
הסדרה "להתבגר" מלווה את בני הנוער בבעיות שונות שהם נתקלים בהן בגיל כל כך משמעותי. גלילה רון־פדר-עמית מנחה אותם לראות את הדברים מזווית שונה, וללמוד שלהתבגר זה גם להתגבר ולעבור בהצלחה את המכשולים שבדרך. הסדרה מביאה את סיפוריהם של בני שיכבה אחת שהתחילו יחד בכיתה ט', חלקם ממשיכים יחד לתיכון וחלקם נפרדו מהשיכבה, כל ספר מזווית הראייה של נער אחר.
המשך קריאה
  • ISBN: 2000528997
  • גודל (עמ'): 165
  • מו"ל: מודן הוצאה לאור
  • יצא לאור ב-: 01/01/2013
  • שם המחבר: גלילה רון פדר

אני מתנצל מראש על כל הטעויות והבלבולים שיבואו בהמשך, וגם על הסיכוי שלא אהיה מסוגל לשמור על רצף עלילה, ואולי אעבור מהווה לעבר וחזרה. אני לא סופר ולא מתכוון להיות סופר, אני אפילו לא בלוגר או כותב פוסטים ארוכים בפייסבוק. גם אם הייתי מתכוון לעשות את זה, אין מצב, כי אני לא מסוגל לשבת במקום אחד יותר מעשר דקות רצופות.

אני טיפוס עצבני, חסר סבלנות, חייב לנוע כל הזמן, מוכרח לעבור מנושא לנושא כי יש לי חוסר שקט פנימי. גם בחיים עצמם, כלומר לא רק בכתיבה, אני לא שומר על רצף. בבוקר אני מחליט החלטה אחת, בצהריים משנה אותה, ובערב שוכח גם מההחלטה וגם מהשינוי. המעבר שלי ממצב למצב יכול להיות כל כך קיצוני, עד שלפעמים אני חושב שאני בכלל לא אדם אחד אלא לפחות שלושה.

בגלל זה, כל מי שמכיר אותי יודע שאי אפשר לסמוך עלי. כאילו ברק א' יכול להבטיח לו משהו, אבל ברק ב', שאמור לקיים את ההבטחה, בכלל לא זוכר מה ברק א' הבטיח.

בקיצור, בלגאן אטומי.

מצד שני יש גם נחמה.

כן, תתפלאו!

הרבה אנשים לא מכירים אותי ולא יודעים את האמת. הם חושבים עלי דברים לא נכונים. כאילו נסחפים עם הרושם החיצוני כזה. והרושם הזה יכול לפעמים לפעול מצוין. כי אני יודע להתחנף. כן, אין לי בעיה להודות בזה: אני יודע להתחנף. לא מתבייש להכריז על הקטע הזה בקול רם. אוהב לעשות טוב לאנשים. יכול להתחנף גם אם לא יוצא לי שום דבר מההתחנפות. כאילו, מה שאני מנסה להגיד לכם זה שאם אתם חושבים שאני מתחנף כדי להשיג משהו, טעיתם בגדול. לא נכון. אני מתחנף סתם כי אני כזה. נקודה.

סוף ההקדמה בעניין ההתחנפויות.

שנייה, בעצם עוד משהו: אני מכיר עוד הרבה חנפנים, אבל הם לא מודים שהם חנפנים. אני לפחות מודה בזה.

זהו. עכשיו זה באמת סוף ההקדמה בענייני התחנפויות.

עוד שנייה. בעצם היתה פעם שהתחנפתי רק כדי להשיג משהו. ההתחנפות הזאת היתה לצמרת, מורה רוחני שעליו עוד אספר לכם בהמשך. בגלל זה הסתבכתי כהוגן. אבל אם אגלה לכם כאן איך ההסתבכות הסתיימה, אהרוס את כל הסקרנות.

ואני לא בן־אדם שאוהב להרוס סקרנויות.

אז זהו. סוף סופי של ההקדמה בענייני התחנפויות.

טוב, אחרי שלושה סופים ואחרי שהתנצלתי, אני יכול להמשיך. אז קודם כול, כדי שתזרמו איתי שוטף ולא תיתקעו ותשאלו את עצמכם מיהו האהבל הזה שמזגזג כמו פוליטיקאי, אציג את עצמי:

אני ברק לוי.

אני גר בירושלים, בשכונת בית־הכרם.

אני כמעט בן 16, לומד בכיתה י' בתיכון שנחשב בית־ספר טוב.

איזה תלמיד אני?

אוקיי, אין לי בעיה להודות באמת: אני תלמיד בינוני ומטה, אבל לא בגלל שאין לי יכולת להבין או לקלוט או משהו, אלא בעיקר בגלל שאין לי סבלנות. כמו שכבר ציינתי, קשה לי לשבת הרבה זמן. קופצני כזה.

קראתם את הספר המדהים 'פו הדוב'? או לפחות ראיתם את הסרט המצויר? אז אני נמר. טייגר. קופצני. מאז שהייתי תינוק, אמא שלי אמרה לי את זה, "אתה טייגר!״, עד שמרוב שטיפת מוח התחלתי להזדהות עם הדמות.

בכל פורים הייתי מתחפש לנמר. בתוך התחפושת הרגשתי שהקופצניות שלי לא מעצבנת את הסביבה. בגלל זה הייתי ממש מתבאס כשפורים היה עובר, והגענו לפסח, והייתי צריך לשבת ליד שולחן ה"סדר" ולקרוא את ההגדה עם כולם.

איך אני נראה?

לדעתי אני נראה בסדר ויש לי פוטנציאל להיראות ממש שווה. כולם מזכירים לי שבגן אמרו עלי שאני יפה. פעם אפילו הוגשתי לאודישן לדוגמנות. הייתי בן ארבע והשיער שלי היה עדיין בלונדיני. היה לי שיער ארוך, כי אמא שלי לא סיפרה אותי. אולי היא רצתה עוד בת, וזה למרות שיש לי שתי אחיות.

לא כל כך ברור לי איך אמא רוצה בת שלישית אחרי שתיים, אבל זו בעיה שלה ולא שלי, נכון?

ואולי היא סתם אהבה את השיער הארוך שלי ולא רצתה עוד בת?

נעזוב את הקטע הזה.

בכל אופן עברתי את האודישן, ופירסמתי חיתולים שמיועדים רק ללילה. אם אתם לא יודעים למה אני מתכוון, אני יכול להסביר לכם: אחרי שילדים נגמלים מהחיתולים הרגילים, קורה שהם ממשיכים להרטיב בלילה. לכן ייצרו עבורם חיתולים שנראים כמו תחתונים, אבל הם סופגים את כל ההרטבות. בקיצור, דיגמנתי. צילמו אותי עם חיתול כזה. מבחינתי היום, זו פדיחה שחבל־על־הזמן. לכן אף אחד בשיכבה לא יודע את זה. אם הייתי יכול, הייתי שורף את הצילומים. אני חושב שצריך לחוקק חוק נגד אמהות שמשתמשות בילדים שלהן לצורכי עצמן. ומה הכי מרגיז? אפילו כסף לא יצא לי מזה. אמא קיבלה כמה מאות שקלים, היא טוענת שהיא קנתה לי צעצועים בתמורה.

"את ניצלת אותי!״ אני אומר לה בכל הזדמנות, בעיקר כשיש לי רגשי אשמה על דברים שעשיתי, "בגלל זה יצאתי כזה דפוק.״

"אל תבלבל את המוח!״ אמא עונה לי וסוגרת את הנושא.

היום אני כבר לא בלונדיני ואין שום סיכוי שאעבור אודישן. השיער שלי נהיה יותר כהה ובגלל העצבנות שלי אני זללן. אז יש לי פה ושם כמה עודפים. לא ממש שמן, אל תגזימו! אם הייתם נתקלים בי במקרה ברחוב, אולי בכלל לא הייתם שמים לב, במיוחד אחרי שבחופש הגדול בין החטיבה לתיכון הייתי כל כך מאוהב עד שאיבדתי את התיאבון ורזיתי.

אבל בשיכבה שלנו יש מין קיבעון כזה. מסמנים אותך, ואז דופקים אותך לאיזשהו לוח עם מסמר. ז'תומרת מקבעים אותך במקום מבחינה חברתית, ואתה לא יכול לזוז משם, לא ימינה ולא שמאלה.

אז אני מקובע בתור בן מלא, ומבחינה חברתית אני מקובע איפשהו באמצע. לא הכי מקובל, ולא הכי לא־מקובל. לא אחד שבנות סנוביות יצביעו עליו ויגידו, 'שיו, ברק הזה נראה ממש טוב.' ומצד שני גם לא אחד שבנות יגידו עליו שהוא מחוץ לתחום שלהן. אני בתחום, אבל בשוליים. אם אני רוצה שתהיה לי חברה, אני חייב לנסות את הבנות מהמעמד השני. נגיד עם אחת כמו נופר בביוף, שהיא הבת הכי יפה שראיתי בחיים, אין לי אפילו שבריר של סיכוי.

למה?

אל תשאלו אותי למה, כי זה ככה. וגם את גל שרביט אני יכול להוריד מהפרק, אבל זה הרבה יותר קל, כי אני פשוט לא סובל אותה. לעומת זאת אחת כמו יעל אבן־טוב בהחלט באה בחשבון.

באה בחשבון? סליחה? למי היא באה בחשבון? לא לי, כמובן!

אז מכולן סימנתי את אבישג, אבל גם על זה אספר לכם מאוחר יותר, כי כרגע אנחנו נמצאים בשלב ההצגה הראשוני. ז'תומרת אני מציג את עצמי בפניכם.

נעבור לבנים. מי חבר שלי?

אם אתם כבר מכירים קצת את השיכבה, בואו נעמיד את כולם בשורה. ס'תכלו עליהם ונסו לנחש. במי בחרתם?

בנבו החדש, שהגיע לכיתה שלנו רק השנה? טעות.

בירון מלכא, שחלה בסרטן ועבר טיפולים, ובשלב זה הוא בסדר? שתיקה. אם בחרתם בו, אני לא יכול להגיד לכם שצדקתם או שטעיתם, כי יש דברים שכרגע מתפתחים ולא ברור לאן הם יובילו. אז נעבור הלאה:

בתומר ברזילי? הגזמתם! אני שונא אותו, ובהמשך תבינו טוב מאוד למה. בדותן? בוזזזזזזז! איתו יש לי חשבון מאוד בעייתי.

אתם שמים לב שאתם אפילו לא מתקרבים? יודעים למה? כי אין לכם סיכוי להתקרב אליו. אפילו אם תרצו, לא תאתרו אותו. למה? כי אתם פשוט לא מכירים אותו. החבר היחיד שיש לי בשיכבה נחשב אצלנו כל כך שולי, עד שבטוח שאף אחד מאלה שכתבו את הסיפור שלהם לפניי לא הזכיר אותו. אבל אני הרוס עליו, הוא בן־אדם מדהים. חכם מאוד. אולי לא מחונן ברמות של אבנר רימון, שאחרי החטיבה עבר ללמוד בפרויקט מיוחד למחוננים, אבל בהחלט לא רחוק ממנו. מבחינתי, הוא אחד ויחיד, ומה שעוד יותר חשוב זה שהוא נאמן לי עד הסוף. אין מצב שהוא יבגוד בי בחיים.

אין מצב???

פחחח...

חכו עד הסוף, ותדעו אם זאת קביעה נכונה.

אוֹקֵיי, אז למי אני מתכוון? אני מתכוון לאסף גבאי. אם היו מצליחים למדוד את השקט הפנימי של האנשים בכיתה שלנו, הוא היה זוכה במקום ראשון במדד השקט - ואני הייתי זוכה במקום אחרון. אבל הוא ואני ממש אחים, הוא אוהב אותי ואני אוהב אותו, ובכלל לא מעניין אותי שהמקובלים שלנו לא סופרים אותו.

להגיד לכם עוד משהו באותו עניין? שקט פנימי הוא כוח אמיתי. מבחינתי, אסף הרבה יותר חזק מכל הבנים האחרים, כי יש לו שלמות עצמית פנימית כזאת, ולא בראש שלו מה חושבים עליו, והוא מתנהל לפי המצפן האישי שלו ללא כל הפרעות.

אסף גבאי עובר עכשיו תהליך של התחזקות דתית, ואני דווקא מפרגן לו, אבל כאן לא המקום לעסוק בזה, אז בואו נדחה את הקטע למקום אחר.

עכשיו נעבור למשפחה שלי: אבא, אמא, וכמו שכבר הבנתם שתי אחיות בוגרות ממני ותאומות: אפרת ויפעת. אבא ואמא שלי היו זקוקים לחמש שנים כדי להתאושש מהמכה הזאת, עד שהם היו מסוגלים לחשוב על עוד ילד, כי אפרת ויפעת הן היפראקטיביות ברמות בינלאומיות. אם אני נחשב חסר שקט, הן נחשבות להוריקנים. ואם תוסיפו לזה את הפרט המשמעותי ביותר, שאבא שלי הוא מרצה באוניברסיטה, בבית־הספר לחינוך, תבינו על מי נאמר המשפט "הסנדלר הולך יחף״.

בכיכר החתולות במרכז ירושלים, ששם מסתובבים כל בני הנוער שברחו מהבית, תוכלו למצוא כמעט באופן קבוע את אחת מאחיותיי או את שתיהן יחד. לא, הן לא ברחו מהבית. לא הגענו לקיצוניות הזאת, פשוט מפני שמרצה בבית־הספר לחינוך של האוניברסיטה העברית לא יכול להרשות לעצמו שסיפור כזה יופיע בעיתונים. לכן הוא מתגמש והולך לקראתן, למרות שאמא כבר אמרה לו שמבחינתה אפרת יכולה לעוף לה מהעיניים באופן סופי.

על רקע המצב הסוער הזה, תוכלו להבין למה אמא שלי כל כך אוהבת את אסף. כשאני נמצא איתו, היא מרגישה רגועה. מבחינתה, הוא מאזן אותי. הוא הגורם הכי חיובי בחיי. הוא שומר עלי מפני האיומים בחוץ. וגם אם הוא מגיע אלינו הביתה עם כיפה על הראש, זה בסדר, כי כל מה שאסף עושה זה לגמרי בסדר.

ומה המקצוע של אמא שלי?

אמא היא סוכנת נסיעות, ובתור שכזו היא נוסעת הרבה לחו"ל, לפעמים עם אבא, לפעמים בלעדיו, לפעמים איתנו, לפעמים בלעדינו. גם היא נמצאת בתנועה מתמדת, אבל זו תנועה מסוג אחר.

ישנם עוד שניים שאני רוצה להציג בפניכם: האחד הוא המחנך שלנו רובי מולכו, והשני הוא אלדד אלון השחצן, שאותו אני אשנא עד יומי האחרון.

נתחיל מרובי מולכו, שכבר ביום הראשון של הלימודים שלנו בתיכון שם עלי עין, והחליט שהוא יגאל אותי מכל צרותיי. קטע הזוי. אין לי מושג מה היה כתוב באבחון שלי שהונח לפניו לקראת פתיחת שנת הלימודים, אבל לא קשה לי לנחש, שקורותיי בחטיבת הביניים משכו את תשומת ליבו, בעיקר בגלל הפער בין הפוטנציאל שלי לבין הישגיי בלימודים. בכל אופן, איך שלא תסתכלו על זה, רובי הוא אידיאליסט שבא להוראה מתוך תחושה של שליחות, וזו הסיבה כנראה שהוא סימן אותי בתור היעד המרכזי לשליחות שלו.

הייתם פעם יעד לשליחות???

פחחח...

תאמינו לי, זה משא מה־זה כבד. ומה בדיוק היעד של השליחות הזאת? לצמצם את הפער שקיים אצלי בין היכולת לביצועים, ולהוציא ממני את כל מה שניתן.

בגלל זה הוא הזמין אותי לשיחה ביום הראשון ללימודים. לא שיחה רשמית כזאת, שאתה בא אליו לחדר קבלה. משהו כביכול מקרי, אבל חשוף.

בתום השיעור האחרון, הוא כזה עצר אותי ואמר:

"אתה ברק לוי, לא? יש לך דקה בשבילי?״

מה תעשה כששואלים אותך שאלה כזאת? כאילו מה, אין לך דקה בשביל המחנך שלך כבר ביום הראשון ללימודים? כאילו מה, אתה ממהר לאיזשהו מקום? אתה עסוק? כאילו מה, יש לך ישיבה במטה הכללי?

"אוֹקֵיי,״ אמרתי.

"שמתי עליך עין,״ רובי הודה.

"אהה...״ עניתי.

"אני מבין שבחטיבה היו לך קצת בעיות,״ הוא המשיך.

"כן,״ הודיתי.

"מה?״ רובי שאל.

"למה אתה מתכוון?״ לא הבנתי.

"איזה בעיות?״ הוא לחץ.

"בטח קיבלת דיווח, לא?״

"בהחלט, אבל אני מעדיף לשמוע מה אתה חושב.״

"אהה,״ אמרתי, "בעיות ריכוז.״

"אתה יכול לפרט?״

"היה לי קשה להתרכז בשיעורים.״

"אבל הבנתי שאובחנת והמליצו לך על ריטלין,״ רובי שלט בחומר.

"כן,״ אמרתי.

"ואתה מקפיד לקחת?״

"לא ממש,״ זאת היתה האמת.

"למה?״

"אצלנו במשפחה מתנגדים כזה לתרופות האלה,״ הסברתי לו. "חוץ מזה, אני איכשהו מסתדר גם בלי.״

"איכשהו,״ רובי אמר.

"מה שאני לא קולט בשיעור, אני משלים מחברים.״

"כל הכבוד!״ רובי חייך.

"אסף גבאי הוא החבר הכי טוב שלי,״ אמרתי.

"מצוין,״ רובי השיב.

"ובקשר לריטלין, אתה יכול לדבר עם אמא שלי,״ הצעתי לו.

"לא,״ הוא הניד בראשו, "זה לא שאני חושב שהריטלין הוא התשובה לכל הבעיות. אני דווקא משוכנע שיש דרכים אחרות.״

"אוֹקֵיי,״ אמרתי, "אז אנחנו באותה עמדה.״

"אשמח לעזור לך, אם תרצה,״ הוא אמר.

"ברור שאני רוצה,״ עניתי.

"תרגיש חופשי לפנות אלי בכל זמן,״ רובי הדגיש.

"סבבה,״ עניתי.

ברור שלא פניתי. הייתי ממש מאושר שעברתי בשלום את השיחה הזאת ושהיא הסתיימה, ובשנייה שיצאתי מהכיתה התכוונתי לסמס לאסף ולספר לו מה הלך. אבל ספיר, זאת שתפסה את מקומו של אבנר רימון כגאונית של השיכבה, עצרה אותי וכאילו חסמה לי את המעבר.

"מדהים,״ היא אמרה, "לא?״

"מה?״ נשבע לכם שלא הבנתי.

"רובי,״ היא לחשה.

"לא הבנתי.״

"אין מחנכים כאלה בעולם!״ היא נראתה מה־זה מתלהבת.

"על מה את מדברת?״ שאלתי.

"על האכפתיות שלו,״ היא הסבירה.

"איזה אכפתיות בראש שלך?״

"אתה לא צריך לעשות את עצמך,״ היא אמרה, "שמעתי את השיחה שלכם.״

"מה ז'תומרת שמעת?״ הייתי המום, "האזנת בסתר כזה?"

"נראה לך?״ היא נשמעה נעלבת, "פשוט התכוונתי לגשת לדבר איתו, ואתה תפסת אותו לפניי,״ ספיר העבירה יד בשערה. "אז מה? אתה מתכוון להרים את הכפפה?״

"איזו כפפה?״ נשבע לכם שאני לא מבין אותה.

"שרובי זרק.״

"תגידי, את נורמלית? על מה את מדברת?״

"הוא הזמין אותך לדבר איתו, לא?״

"נו?״

"אז?״

"אחותי, מה דעתך לעזוב אותי?״ דחפתי אותה, עקפתי אותה, התרחקתי ממנה, ותוך כדי הליכה מהירה סימסתי לאסף וסיפרתי לו על השיחה עם רובי המחנך, אבל לא הזכרתי את ספיר.

"תיזהר, אולי הוא פדופיל או משהו״ זאת היתה התשובה של אסף.

"הוא לא״ עניתי לו.

"איך אתה יודע?״ הוא שאל.

"זה עניין של הרגשה״ כתבתי, וזאת באמת היתה ההרגשה שלי, שהפרשנות של אסף היא ממש בכיוון הלא־נכון.

אני חושב שהכוונות של רובי, שבאו לידי ביטוי באותה שיחה ראשונה, היו בהחלט טובות. אני חושב שרובי באמת רצה להציל אותי מעצמי. ולהגיד לכם עוד משהו: הבאתי בחשבון את האפשרות שבאמת יש לו שיטות.

"אחי, במקומך לא הייתי סומך במאה אחוז על הרגשה״ אסף סימס.

"אחלה״ עניתי.

"תיזהר שהוא לא ייכנס לך לוורידים״ הוא לא הרפה.

"ברור״

"כשמורה נכנס לוורידים של תלמיד, זה כמו הרעלת דם״ אסף כתב.

"אני אזכור את זה״ רציתי לנער אותו.

"עכשיו הוא יהיה כמו האח הגדול ויעקוב אחריך לכל מקום״ אסף איים.

"די!!!״ התעצבנתי.

בואו נעזוב את רובי המחנך ואת אסף הקרצייה ונעבור לאלדד אלון השחצן, הבוגד המלוכלך, שגר בדירה מולי ומשחק אותה מה־זה קשוח.

חמש שנים אנחנו שכנים, ואף פעם לא היינו ממש חברים. הוא היה בעניינים שלו ואני הייתי בעניינים שלי, וזה למרות שאמא שלי תמיד דחפה אותי לכיוון שלו, כאילו להיות חבר שלו וללכת איתו לכל מיני מקומות, כי הוא כנראה התאים לחלומות שלה יותר ממני ואולי אפילו יותר מאסף.

המצב הזה, שבו כל אחד עסוק בענייניו היה יכול להימשך, אם אלדד לא היה הולך לחוג סיירות ופוגש שם את אבישג שפריר מהכיתה שלי. כאן התחילו הצרות. ז'תומרת, מה שאני מתכוון להגיד זה שהצרות התחילו בהתאהבות שלי באבישג, והן התפתחו משם, כי כשאתה מתאהב במישהי, אתה מנסה לאסוף עליה מידע, ומה יותר טבעי מאשר לתחקר את מי שקרוב אליה ויוצא איתה לטיולים, ומכיר אותה לעומק?

אז יום אחד עצרתי אותו כזה במדרגות ואמרתי:

"הַיי אחי.״

"הַיי,״ הוא אמר.

"מה קורה?״ שאלתי.

"הכול בסדר,״ הוא ענה.

"סבבה,״ אמרתי.

"אוֹקֵיי, אז בַּיי,״ הוא אמר.

"ומה הולך?״ לא נתתי לו ללכת.

עיניו של אלדד הצטמצמו והוא הביט בי במבט ממוקד.

"מה הסיפור שלך?״ הוא שאל.

"איזה סיפור?״

"כאילו מה? אתה צריך ממני משהו? כסף?״

"כסף???״

"לא?״

"ממש לא.״

"אז מה אתה רוצה?״

"רוצה?"

"כן.״

"לא, כלום. ממש לא.״

"אז אני יכול לעבור?״

"אין בעיה, אחי. מי לא נותן לך לעבור.״

"אתה.״

"אני?״ זזתי הצידה ופיניתי לו את הדרך, "הנה, אתה יכול לעבור,״ הודעתי. נשמתי עמוק ומייד הוספתי, "תגיד, בחוג סיירות הזה שלך יש אחת אבישג?״

אלדד הסתובב אלי ובחן אותי כאילו אנחנו נפגשים בפעם הראשונה.

"אתה מתכוון לאבישג שפריר?״ הוא שאל.

"כן,״ עניתי.

"אהה,״ הוא אמר.

"מכיר אותה?״

"בטח,״ העיניים של אלדד ממש האירו, "מה לך ולה?״

"היא בכיתה שלי,״ אמרתי.

"וואלה!״ אלדד קרא.

"איך היא?״ שאלתי.

"מדהימה,״ הוא אמר.

"וואלה,״ עכשיו אני אמרתי.

"תמסור לה ד"ש ממני,״ אלדד ביקש.

"אין בעיה,״ אמרתי.

הוא הסתובב לעבר דלת הדירה שלו וכבר נעץ את המפתח בחור המנעול, אבל אז אני קראתי:

"אפשר לשאול אותך משהו?״

"מה?״ הוא חזר אלי.

"יש לך משהו איתה?״

"לי?״ הוא צחק, "ממש לא.״

"אוֹקֵיי,״ אמרתי.

"למה שאלת?״ הוא התעניין.

"סתם כזה,״ עניתי.

"אין מצב שסתם,״ הוא אמר.

"לפי התגובה שלך, חשבתי שאתה דלוק עליה,״ הסברתי.

"הגזמת!״ אלדד קרא.

"מה הגזמתי? היא לא שווה בעיניך?״ הבאתי לו מכה ישירה.

"שווה בעיניי? היא משהו!״ הוא נהיה אדום, "אבל אנחנו כמו אחים, שום דבר מעבר לזה.״

"אחלה,״ הייתי מרוצה.

"למה?״

"כי אני מתכוון להתחיל איתה,״ הייתי ישיר.

הייתם צריכים לראות אותו, איך הוא כמעט התעלף. עמד כזה עם המפתח ביד, והפה שלו נפער ולא נסגר. התקרבתי אליו והבאתי לו מין צ'אפחה ידידותית ואמרתי:

"אחי, אם יש לך בעיה עם זה, רק תגיד.״

"בעיה עם מה?״ הקול שלו נשמע כמו חרחור.

"בעיה עם זה שאני מתכוון להתחיל איתה,״ הסברתי.

"אהה,״ הוא אמר, "לא, ממש לא.״

"אז תסכים לברר לי מה הולך איתה?״

"מה זה???״ הוא ממש צעק.

"תסכים לברר לי כזה מה העמדה שלה,״ הסברתי.

"באיזה עניין?״ הוא התנהג כמו אהבל.

"בעניין שלי,״ אמרתי.

"אהה,״ הוא אמר.

"תסכים או לא?״ שאלתי.

"אני אסכים,״ הוא ענה, וחזר ונעץ את המפתח בחור המנעול וסובב אותו, והפעם פתח את הדלת ונכנס הביתה וסגר אותה מאחורי גבו.