הז'אנרים
כל הז'אנרים

דרג ספר זה מתוך 5
0 דירוגים
0 ממוצע
1
0
2
0
3
0
4
0
5
0
6
להתבגר 15: להיות מגניב (סיפורו של דותן)
גלילה רון פדר

להתבגר 15: להיות מגניב (סיפורו של דותן)

גלילה רון פדר

דרג ספר זה מתוך 5
0 דירוגים
0 ממוצע
1
0
2
0
3
0
4
0
5
0
6

במקום 39 

23.4 

במקום 39 

23.4 

סדרה:‎ להתבגר - 15
גודל (עמ'): 163
מו"ל: מודן הוצאה לאור

תקציר

אני יודע שאני נראה מגניב עם השיער הארוך והשרוואלים שאני לובש. אני רואה את המבטים שהבנות נועצות בי. אבל אני יודע שזה רק חיצוני, והצד הפנימי... טוב, הצד הפנימי הוא הצד הרוחני, ואצלנו במשפחה זה קשור לקבוצה של צמרת. בגלל הקבוצה של צמרת עברנו לירושלים, וניסיתי לגייס לקבוצה הזאת את האנשים מהשיכבה שלי. השתמשתי בכל מיני אמצעים, כמו שלמדתי מצמרת, אבל הדברים לא תמיד הסתדרו כמו שרציתי. נכון יותר להגיד שהם רק הלכו והסתבכו, ובמקום לנהוג ביושר ובכנות, תיחמנתי, תימרנתי והחלפתי זהויות.
הסדרה ""להתבגר"" מלווה את בני הנוער בבעיות שונות שהם נתקלים בהן בגיל כל כך משמעותי. גלילה רון־פדר-עמית מנחה אותם לראות את הדברים מזווית שונה, וללמוד שלהתבגר זה גם להתגבר ולעבור בהצלחה את המכשולים שבדרך. הסדרה מביאה את סיפוריהם של בני שיכבה אחת שהתחילו יחד בכיתה ט’, חלקם ממשיכים יחד לתיכון וחלקם נפרדו מהשיכבה, כל ספר מזווית הראייה של נער אחר."
המשך קריאה
  • ISBN: 2000527341
  • גודל (עמ'): 163
  • מו"ל: מודן הוצאה לאור
  • יצא לאור ב-: 01/01/2013
  • שם המחבר: גלילה רון פדר

המסמך הזה, שמבחינתכם גם יכול להיחשב סיפור, הוא כתב הגנה. אני לא עורך־דין ולא בקיא בניסוחים משפטיים, אבל יש לי ראש די טוב, ואני מסוגל להבין שהייתי פושע. כן, אני לא מתבדח. הייתי פושע, ועשיתי מעשים איומים שעליהם אמורים לתת את הדין במדינה מתוקנת. זה לא שרצחתי, ממש לא. לא רצחתי. ואם חשבתם שפרצתי לדירות, כדאי שתרגיעו. לא פרצתי לדירות וגם לא סחרתי בסמים. אבל סחרתי בדברים אחרים. ניסיתי למכור לאנשים תמימים סחורה פגומה.

אמנם חזרתי בתשובה (לא שנהייתי דתי או משהו. פשוט הפסקתי עם המעשים הנוראים שעשיתי), והיום אני יכול להגיד בפה מלא שאני נקי. אבל עדיין חלפו רק כמה ימים מאז שנעשו הפשעים החמורים האחרונים, ולפי מה שאני מבין, זה בהחלט לא מספיק. אמורות לחלוף שבע שנים כדי שיחול חוק ההתיישנות על הפשעים שלי והם יבוטלו.

וחוץ מזה גם לא התנצלתי, כלומר לא ניגשתי אל האנשים שפגעתי בהם ואמרתי משהו בסגנון: “הי, אני מצטער ומבקש סליחה.“ אני מתכוון לעשות את זה בזמן הקרוב, אבל זה לא קטע פשוט. צריך הרבה אומץ. אולי בגלל שאין לי די אומץ, זה פשוט עוד לא יצא.

ורק כדי שתהיו בעניינים, הנה רשימת האנשים שבפניהם אני צריך להתנצל:

אבישג שפריר הראשונה, כי אליה הייתי הכי מגעיל.

סתיו טוקטלי השנייה, וזה למרות שהיא היתה מספיק חכמה לא ליפול לתוך המלכודת, למרות שנעשו מאמצים רציניים ביותר לעבוד עליה.

דנה אמיתי השלישית.

ברק לוי הרביעי.

אבנר רימון החמישי.

יעל אבן־טוב השישית.

דין אלימלך השביעי, ובנוגע אליו לא מדובר בהתנצלות אלא בווידוי, כי כלפיו לא ביצעתי פשעים. להפך, אפשר להגיד שאותו אפילו הצלתי, אבל עשיתי את זה באמצעות שקרים, ועל השקרים אני חייב להתוודות.

ירון מלכא השמיני והאחרון.

ואם אתם לא מכירים את כל השמות שהזכרתי, אל תדאגו, אני אערוך לכם היכרות עם כל אחד ואחד מהם.

הרעיון להתחיל לכתוב, למרות שעדיין לא חשבתי שזה הולך להיות כתב הגנה, אלא כתיבת סוג של יומן, נולד בעקבות חלום. חלמתי שעוצרים אותי. חלמתי שאני מובל אזוק לבית־המשפט ומכסה את הראש בסווטשרט שלי, כמו העבריינים האלה שרואים בטלוויזיה, כדי שחברים לא יזהו אותי. אבל אחד הצלמים מצליח כזה להעיף לי את הכובע מהראש והפנים שלי מתגלות, וכל הפלאשים מבזיקים. למחרת מופיעה התמונה שלי בכל העיתונים. התעוררתי ממש רטוב מזיעה.

קמתי והלכתי לשירותים והקאתי. סבא שמע אותי, כי השינה שלו קלה. הוא קם ושאל מה קרה.

אמרתי שהיה לי סיוט.

הוא התעניין אם הסיוט קשור בקבוצה של צמרת, שבגללה החיים שלי התבלגנו.

אמרתי שכן.

הוא אמר, “אולי כדאי שתכתוב את כל הדברים וככה תתפרק.“

אמרתי שבסדר ולמחרת התחלתי לתכנן איך להתחיל.

אני מנחש שעכשיו אתם שואלים מה פתאום סבא שלי שמע אותי. הרי בן־אדם נורמלי חי עם ההורים שלו, ואם הוא לא ישן בלילה, ההורים שלו שומעים אותו ולא סבא שלו. אז אוקיי, אני כבר מסביר: החיים שלי לא נורמליים ולא היו נורמליים כבר הרבה שנים, ועוד מעט תבינו למה. בגלל זה אני גר אצל סבא שלי, בדירה שלו בירושלים, והקשר שלי עם הוריי, לפחות בשלב הזה, מנותק לגמרי.

כעבור יומיים סבא התעניין אם התחלתי כבר לכתוב. הוא בן־אדם יסודי. אם הוא מציע משהו, הוא בודק אם הצעתו התקבלה.

אמרתי שלא.

הוא שאל למה. אמרתי שאני לא יודע איך להתחיל.

הוא הציע שאלך לחוג לכתיבה יוצרת.

“תודה רבה,“ אמרתי, “אבל לא, אני לא רוצה ללכת לשום חוגים. גם הקבוצה של צמרת התחילה בתור מין חוג כזה לחיפוש מודעות ולשיפור איכות החיים, ועד היום יש לי סיוטים ממנה.“

הוא צחק ואמר שזה ממש לא דומה. הקבוצה של צמרת היא כת, שבה ראש הכת עושה שטיפות מוח לאנשים ומשעבד אותם אליו, ואילו הוא מדבר על חוג. הוא סיפר לי שיש לו חבר סופר שמקיים חוגים כאלה, ושכבר יצאו מהחוג שלו סופרים די נחשבים. הוא רצה לדעת אם מכאן והלאה, בגלל מה שעברתי אצל צמרת, כל מה שנקרא חוג, כולל למשל חוג טניס, יגרום לי לחשוש.

“לא, זה לא זה,“ אמרתי. “חוג לטניס זה משהו אחר. חוג כתיבה פשוט לא מתאים לי.“

“אולי פסיכולוג?“ סבא הציע.

“בשביל מה?“ שאלתי.

“כדי שיעזור לך להוציא את כל הדברים האלה שגורמים לך לסיוטים ולהתנקות,“ סבא אמר.

אמרתי שאני מוכן לנסות.

תוך שלושה ימים ניסיתי שלושה פסיכולוגים ושלושתם לא מצאו חן בעיניי, עד שהגעתי אל מימי ונדלקתי. קודם כול בגלל שהיא נראית מה־זה טוב, ודבר שני בגלל שהיא התנגדה לקבל אותי. זה היה ממש קטע. כל הפסיכולוגים הקודמים התלהבו מסיפור החיים החריג שלי, והבטיחו לסבא תוצאות מדהימות לטיפול. רק מימי, כשהיא שמעה באיזה תיכון אני לומד, אמרה שלצערה היא לא תוכל לטפל בי.

שאלתי אותה למה.

מימי אמרה שהתשובה מסובכת.

אמרתי, “מגיע לי לקבל תשובה אפילו אם היא מסובכת.“ וגם אמרתי, “אני לא חושב שאני צריך להיות מופלה לרעה כי אני לומד בבית־ספר מסוים.“

היא אמרה שאני צודק והסכימה להסביר לי. היא הסבירה שבשנה שעברה אחיה למד בחטיבה עם האנשים של השיכבה הזאת, ולכן היא מעדיפה להתרחק ממנה.

שאלתי אותה מי זה אחיה.

היא אמרה ששמו אבנר רימון.

בשלב הזה כמעט התעלפתי, ועוד מעט תבינו למה, אבל איכשהו הצלחתי להעמיד פנים שאין לי מושג על מי היא מדברת. שיקרתי ואמרתי, “אני לא מכיר אף אבנר רימון. אני חדש.“ אבל הרחתי שהיו לה צרות עם האח הזה שלה ועם טיפול בחברים שלו מהשיכבה, ועכשיו גם הסקרנות שלי נדלקה.

מימי לא שמה לב שנגנבתי מהסיפור. היא שאלה מתי הצטרפתי לבית־הספר.

“בתחילת השנה,“ אמרתי.

היא שאלה אם אני בטוח שאף פעם לא פגשתי את אבנר.

נשבעתי לה שלא פגשתי אותו, וזאת היתה אמת.

“ולא שמעת עליו?“ היא שאלה.

אמרתי שלא שמעתי עליו, אבל זה כבר היה שקר.

“טוב,“ מימי אמרה, “אז יש על מה לדבר.“

וכך, אחרי שיחה שנמשכה 50 דקות, היא הגיעה למסקנה שזה בסדר, שהיא יכולה לטפל בי. אני חושב שבעיניה הייתי מקרה מעניין ומאתגר.

נשבע לכם שלא התכוונתי לעבוד עליה, אבל איכשהו יצא שעשיתי את זה. כנראה זה מה שקורה אחרי שמתכנתים אותך כל כך הרבה זמן לעבוד על אנשים. הדרך הזאת הופכת להרגל ולטבע שני.

“טוב,“ אמרתי לסבא, “אני אלך עליה.“

“למה? רק בגלל שבהתחלה היא סירבה לך?“ לסבא שלי יש חושים מחודדים, והוא תכף תפש שמאחורי ההסכמה שלי עומד עוד משהו, אולי לא טהור כל כך.

“לא,“ אמרתי, “בגלל שאני מרגיש שיש לי דיבור איתה.“ ולא רמזתי אפילו במילה אחת, שמהשבוע הראשון ללימודים אני מתכתב עם אחיה, כלומר עם אבנר רימון הזה, אבל לו אין מושג מי אני, כך שגם אם נסתכסך, הוא לא יוכל להפיל אותי.

“אוקיי,“ סבא הסכים, “אבל אם תרגיש שיש חריקות בטיפול, מותר לך לשנות את דעתך.“

“סבבה,“ אמרתי.

הרעיון לחבר כתב הגנה עלה בשיחה הראשונה עם מימי, כלומר עוד לפני שהיא הסכימה לקבל אותי. זה לא שהיא אמרה בפירוש: ‘אני מציעה לך לחבר כתב הגנה’, ממש לא. היא רק שאלה מה, מכל מה שקרה לי, הכי מעיק עלי, ואני אמרתי שהפשעים שביצעתי. היא רצתה לדעת באילו פשעים מדובר.

“נוראים,“ אמרתי.

“זה לא מסביר כלום,“ מימי אמרה.

“נכון,“ הסכמתי, “קשה מאוד להסביר.“

“אז אולי אתה בכלל לא זקוק לפסיכולוגית אלא לעורך־דין?“ היא שאלה, והיה לה מין חיוך מדהים כזה על הפנים, שבא לי לקום ולחבק אותה. באותו רגע קינאתי באבנר רימון, שיש לו אחות מהממת כזאת, וקיוויתי בשבילו שהוא בקשר טוב איתה, וזה למרות שהבנתי, מאיך שהיא דיברה כשהיא הזכירה אותו, שהיא ממש רותחת עליו. אבל במקום לקום אליה, מה שבהחלט לא נהוג עם פסיכולוגים, שאלתי:

“בשביל מה עורך־דין?“

“בשביל שיעזור לך לחבר כתב הגנה,“ היא ענתה.

עכשיו אתם מתחילים להבין את השתלשלות העניינים? אני מקווה. מייד אחרי אותה פגישה ראשונה אצל מימי הפסיכולוגית רצתי הביתה (כלומר לבית של סבא שלי) והתחלתי לבדוק באינטרנט מה זה כתב הגנה.

מצאתי המון חומר. רוב כתבי ההגנה שהצלחתי לקרוא לא התאימו לי, כי הם היו מנוסחים בלשון די יבשה. החלטתי שאני אכתוב כתב הגנה מסוג אחר, חדש. אם אזדקק לו בעתיד, כלומר אם רשויות החוק באמת יתפסו אותי וינסו להאשים אותי במשהו, עורכי־הדין כבר יוציאו ממה שכתבתי את מה שמתאים להם וינסחו את הדברים מחדש.

“שטויות,“ סבא אמר כשהסברתי לו מה אני עושה, “אף אחד לא יתבע אותך.“

“אבל אני עבדתי על אנשים,“ אמרתי.

“כולם עובדים על אנשים,“ הוא הניח יד על הכתף שלי.

“בסדר, אבל אצלי זה היה שונה,“ התעקשתי.

“במה שונה?“ הוא שאל.

“אספתי עליהם מידע כדי למצוא נקודות תורפה, ולגייס אותם לקבוצה של צמרת,“ הדגשתי כל מילה.

“אתה עשית מה שדרשו ממך לעשות,“ סבא אמר.

“נכון, אבל יכולתי להפעיל שיקול דעת.“

“אתה עוד לא בן שש־עשרה,“ סבא התעקש. “אם מישהו כאן ראוי להיות נתבע, אלה ההורים שלך והגורו־קוקו שלהם. הם עשו לך שטיפת מוח.“

“אבל אני לא אתבע אותם!“ אמרתי.

“אין שום בעיה,“ סבא דיבר בקול מרגיע, “אתה לא תתבע אותם והם לא יתבעו אותך, ואין שום צורך לכתוב כתב הגנה. אבל אתה יודע מה?“ פתאום הוא התרחק ממני, “אם זה מה שיש לך בראש...“ הוא נראה מהורהר, “אולי אתה צודק. אולי זאת הדרך להוציא החוצה את הדברים.“

אחר כך סבא יצא מהחדר, ואני חזרתי אל המחשב ונכנסתי לפייסבוק בשם בדוי, “דודי הירש”. הוספתי תמונה של נער עם כיפה ופיאות והצעתי לאבנר רימון חברות שנייה, ומזה אתם יכולים להבין שכבר היינו חברים בפייסבוק, אבל לא הוא ואני, אלא הוא ו”אסתר המלכה”. זה היה השם שהמצאתי לעצמי בפייסבוק כבר בשבוע הראשון ללימודים, כשיצרתי איתו קשר כי שמעתי עליו מאנשים מהשיכבה, הרבה לפני שיכולתי להעלות בדעתי שאי־פעם אבוא לטיפול אצל אחותו.

אבנר רימון אישר מייד את החברות עם דודי הירש ושאל איך הגעתי אליו.

כתבתי לו שהשם שלו הופיע אצלי בתור אחד החברים של אסתר המלכה.

אבנר רצה לדעת אם אני מכיר אישית את אסתר המלכה.

כתבתי לו שכן.

הוא רצה לדעת איך נער חרדי מגיע אל אחת כמו אסתר המלכה.

סיפרתי לו שאנחנו קרובי משפחה ושהיא שייכת לפלג החילוני של המשפחה שלנו, ושבהשפעתה אני מתחיל להתרחק מהדת.

הסיפור הדליק את אבנר וההתכתבות איתו, בימים הראשונים, גם בתור אסתר המלכה וגם בתור דודי הירש, נהייתה ממש היסטרית. אבנר חקר את אסתר המלכה על דודי הירש, ואת דודי הירש על אסתר המלכה.

אסתר המלכה המשיכה לשמור על הקשר עם אבנר על אש קטנה, כי למעשה היא כבר הוציאה ממנו את כל מה שהיא רצתה להוציא ממנו. לעומת זאת דודי הירש התייעץ איתו בקשר לטיפול פסיכולוגי.

אבנר, כמו שאתם יכולים לנחש, ישר המליץ על אחותו (כתבתי לו שאני מירושלים), ומזה הסקתי את המסקנה הכי הגיונית, שהוא דווקא ביחסים טובים איתה. אם הוא לא היה ביחסים טובים איתה, למה הוא התלהב כל כך לשלוח אליה עוד מטופל?

אתם שוב מרגישים מבולבלים? אל תתייאשו. אני מסכים, סיפור חיי קצת מבלבל. מצד אחד אני מספר לכם על השבוע הראשון ללימודים, ומצד שני אני מדבר על ההווה, כלומר על התקופה הזאת שבה אני כבר גר אצל סבא שלי, ואתם עוד עלולים לחשוב שאני גר שם מהתחלת השנה. אז זהו שלא, אני גר אצל סבא שלי רק שבועיים, וכדי לעזור לכם לעקוב אחרי הבלגן, בואו נעשה סדר בדברים:

ההווה, כלומר הרגע הזה שבו אני כותב, הוא חודש טבת־ינואר. בחוץ יורד גשם. סערה משתוללת. ברקים ורעמים. אני יושב ליד השולחן בחדר שסבא נתן לי, ורואה איך צמרות העצים כמעט נשברות ברוח.

הדירה של סבא שלי נמצאת בשכונת בית־הכרם בירושלים. הבית הוא בית אבן בן שתי קומות והקומה השנייה כולה שייכת לו. מה אני עושה? אני כותב את כתב ההגנה הזה, ובנוסף מתכתב עם אבנר רימון בפייסבוק גם בתור דודי הירש וגם בתור אסתר המלכה.

העבר הקרוב שעליו אני מדבר, כלומר התקופה שבה ביצעתי את הפשעים שלי (כי יש גם עבר יותר רחוק) מתחיל בשבוע הראשון ללימודים, חודש אלול־ספטמבר ונמשך עד שקמתי ועזבתי את בית הוריי. הייתי חדש בכיתה, כי עברתי לירושלים מרעננה ועוד מעט תבינו למה.

על ההתחלה קלטתי שבכיתה החדשה שלי למד בשנה שעברה אחד ששמו אבנר רימון, והוא נהג לאסוף מידע על אנשים. אמרתי לעצמי, ‘אני חייב ליצור איתו קשר.‘ כבר ביום הראשון חזרתי לדירה שההורים שלי שכרו בשכונת רמת בית־הכרם ויצרתי איתו קשר בפייסבוק בתור אסתר המלכה. באותם ימים היחסים שלי עם ההורים שלי היו אחלה ובכלל לא העליתי בדעתי שיש מצב שבעוד ארבעה חודשים אתנתק מהם לגמרי.

זהו. חוזרים להווה אל החורף, אל הבית של סבא שלי, אל דודי הירש ואסתר המלכה. זה המקום לשאול אתכם אם אתם מבינים כמה הפיצול הזה שלי, כלומר של דותן־אסתר־דודי הוא מסובך. הייתי חייב לשמור על ריכוז מרבי בהתכתבות עם אבנר, ובשום אופן לא להתבלבל בין אסתר המלכה לדודי הירש.

אני מודה: גם זה מין סוג של פשע, והפעם הוא מתרחש בהווה. מצד אחד אני מחבר כתב הגנה וטוען שאני כבר נקי מביצוע פשעים, ומצד שני אני נוקט בדיוק את השיטות שלמדתי אצל צמרת, כלומר להשתמש בזהויות בדויות. אבל להגנתי אני יכול לטעון שצמרת נהג להשתמש בשיטות האלה נגד חלשים, שאיתם הסיכויים שלו לא להיחשף היו הכי גבוהים שאפשר, ואילו אני הלכתי על החזק ביותר, שאיתו הסיכויים שלי נראו אפסיים. חוץ מזה, כמו שכבר שמתם לב, אבנר רימון מופיע ברשימת האנשים שאני חייב להם התנצלות.

ויש עוד חוץ מזה: ממה שהצלחתי לקלוט, אבנר נהג בעצמו לשחק ברגשות של אנשים, ואמרתי לעצמי שאולי בעצם אני השליח שנשלח מהשמיים לעשות צדק, להחזיר לו מנה אחת אפיים, כמו שאומרים, ולנקום את נקמתם של הפגועים.

ובכל זאת, גם אחרי הנימוק הזה, אני נחוש להתנצל בפניו.