הז'אנרים
כל הז'אנרים
סדרה:‎ להתבגר - 11

דרג ספר זה מתוך 5
2 דירוגים
4.5
ממוצע
1
0
2
0
3
0
4
1
5
1
2
להתבגר 11: להיות נחוש - סיפורו של נבו
גלילה רון פדר
39 

להתבגר 11: להיות נחוש - סיפורו של נבו

גלילה רון פדר

דרג ספר זה מתוך 5
2 דירוגים
4.5
ממוצע
1
0
2
0
3
0
4
1
5
1
2
39 
39 
סדרה:‎ להתבגר - 11
גודל (עמ'): 153
מו"ל: מודן הוצאה לאור

תקציר

עברתי לבית־ספר תיכון אחר, כדי לא לסחוב איתי את התגיות שהדביקו לי בחטיבה. לקחתי מאמן אישי, ירדתי במשקל, התחלתי לרוץ ועשיתי מהלכים במטרה לעבור מן השוליים למרכז. אבל החיים במרכז כל כך מתישים אותי!
גם הקטע עם הבנות ממש לא כמו שחשבתי. ובשיכבה הזאת הכול משתנה, הכול רוחש, מתחת לפני השטח ומעל פני השטח, ואני מגיע למקומות שבכלל לא רציתי להיות בהם. אמרתי לכם, אני מותש. כשאתה במרכז, כולם מסתכלים עליך, כולם מדברים עליך, כל מה שאתה עושה נבחן מתחת לזכוכית מגדלת ואני כבר מתגעגע לשקט...

הסדרה ‘להתבגר’ מלווה את בני הנוער בבעיות שונות שהם נתקלים בהן בגיל כל כך משמעותי. גלילה רון־פדר-עמית מנחה אותם לראות את הדברים מזווית שונה, וללמוד שלהתבגר זה גם להתגבר ולעבור בהצלחה את המכשולים שבדרך. הסדרה מביאה את סיפוריהם של בני שיכבה אחת שהתחילו יחד בכיתה ט’, חלקם ממשיכים יחד וחלקם נפרדו מהשיכבה, כל ספר מזווית הראייה של נער אחר.
המשך קריאה
  • ISBN: 2000523954
  • גודל (עמ'): 153
  • מו"ל: מודן הוצאה לאור
  • יצא לאור ב-: 08/08/2011
  • שם המחבר: גלילה רון פדר

“להגביר מאמץ! קדימה! לכווץ שרירים! לא להרפות! אל תעצור! אתה יכול! אין בעולם שום דבר שעומד בפני הרצון! הכול בראש שלך! אם אתה מחליט שתגיע, תגיע! אם אתה מחליט שתנצח, תנצח! אל תוותר לעצמך! הוויתור שלך לעצמך הוא האסון הכי גדול שלך! ק־דימה, נבו! אתה ענק! תגיד לעצמך שאתה ענק! תגיד לעצמך שרק השמיים הם הגבול! אתה וינֶר! תגיד לעצמך שאתה וינֶר! מה אתה מסתכל עלי ככה כאילו אני חייזר?"

אני לוקח שאיפה עמוקה ומגביר מהירות. אני אומר לעצמי שאני ענק, שאני יכול להגיע אל השמיים. אין דבר העומד בפני הרצון. הנה העננים. אני מטפס על העננים. אני מרגיש אותם כאילו הם ענפי עץ. השרירים שלי כבר כואבים, אבל אני לא מרפה. ערן אומר שאסור לי להרפות, ואני עושה בדיוק מה שערן אומר, כי ערן הוא המאמן האישי שלי וחיי תלויים בו.

אם אעזוב אותו, אחזור אחורה להיות מה שהייתי. זה מה שהוא אומר לי, והוא יודע כי יש לו ניסיון. ואני לא יכול להרשות לעצמי לחזור אחורה. המבט שלי מופנה רק קדימה. אם הייתי יכול לקחת מחק ולמחוק מהזיכרון שלי 14 שנים, זה מה שהייתי עושה. מוחק ומוחק ומוחק. לפני שנה וחצי נולדתי מחדש. אני לא בן 15 וחצי, אני בן שנה וחצי, ולכן אני לא יכול להתקיים בלי ערן.

איפה העננים? רק עכשיו, כשאני פוקח עיניים, אני שם לב שבעצם אני במיטה. מעלי יש תקרה ולא עננים. אני לא בחדר הכושר, גם לא בחדר של ערן, גם לא רץ במסלול הקבוע שלי ברחוב. אני במיטה בחדר שלי, מכוסה בשמיכה ומעלי מתנודדת מנורה עם אהיל כחול. המנורה משתלשלת בשרשרת נחושת ממרכז התקרה, ולרגע נדמה לי שהיא מתנדנדת ותכף תיפול לי על הראש. זה מה שיקרה לי אם אעזוב את ערן. אסון. אחזור אחורה להיות מה שהייתי...

שוב מעיר אותי הקול של ערן. כנראה בגלל האוזניות הוא חוזר אלי גם בלילה, כי לפני שאני נרדם, אני מקפיד להתחבר אל האוזניות. אני חייב לשמוע אותו כל הזמן כדי לא לחזור אחורה. ככה לילה לילה, ההוראות שלו מלוות אותי אל תוך החלומות.

הייתי הילד הכי שמן בשיכבה. זה סוד כמוס, אבל לעצמי מותר לי לגלות אותו. חוץ מזה גם התמונות שלי הנציחו את זה. אתה יכול להשמיד את התמונות מהאלבום שלך, אבל אתה לא יכול להשמיד את התמונות מהאלבומים של האחיות שלך, או מהאלבומים של אלה שהיו איתך בגן וביסודי. אז אוֹקֵיי, זה מה שהייתי. הילד הכי שמן בשיכבה, זה שכולם לעגו לו על השומן שלו. אפילו המבוגרים. הם היו מצביעים וצוחקים. הנה הדובי, ככה הם אמרו. הנה הכדור המתגלגל. הנה נבו אמיר, שנראה כמו כדור מתגלגל. איך הוא יצא כזה? יש לו שתי אחיות כאלה מקלות, וההורים שלו ממש לא שמנים, ורק הוא בקושי זז. רק אצלו הגובה והרוחב יצאו שווים.

אני לא מבקש רחמים ולא מאשים אף אחד, וזה למרות שערן עשה לי שטיפת מוח: ההורים שלך הלעיטו אותך בג'אנק פוד. במקום לשחק איתך, הם תקעו אותך מול הטלוויזיה עם חבילות 'במבה'. היית יכול לתבוע אותם, לטעון שבאשמתם נהרסו חייך, אבל לא ייצא לך מזה כלום. במקום לתבוע אותם, תתבע מעצמך להשתחרר מהם. זהו זה, סוף פסוק, הסתיימה תקופת הרודנות שלהם. מהיום אתה הרודן של עצמך.

עמיחי אמר לי, “לך לקוֹאצֶ'ר!" עמיחי הוא גיסי, הבעל הטרי של אחותי הבכורה עינת. הוא היה תלמיד מבריק ועכשיו הוא עורךדין. הוא גם הסביר לי מה זה מאמן אישי. “הוא ייצמד לך למוח," עמיחי אמר, “הוא יתעלק עליך, אבל זה יהיה רק לטובה. סמוך עלי." והיה לו גם מועמד, ערן אחד. הוא אמר שקיבל עליו המלצות. הוא אמר שאנשים מספרים עליו סיפורים טובים. שהוא עובד עם בני נוער, שהוא מצליח איתם ויש תוצאות בשטח. הוא הבטיח לי שבעוד שנה, כאשר אביט אחורה אל עברי, לא אאמין שהייתי בנקודות שפל כאלה איומות.

עמיחי צדק. מזל שההורים שלי סומכים על ההמלצות שלו בעיניים עצומות. הם ממש מעריצים אותו. לכל המכרים והקרובים הם מספרים איזו הצלחה יש להם עם החתן והמחותנים. בזה אני מסכים איתם, עמיחי באמת סבבה.

כבר אחרי חצי שנה הבטתי אחורה אל עברי והתקשיתי לזהות את הכדור שהייתי. ס'תכלו עלי! אפילו עכשיו, כשאני שוכב במיטה, אני מרגיש את הגובה שלי, כי כפות הרגליים שלי נוגעות בקצה. לפעמים אני עומד מול הראי ולא מאמין שזה אני. איזה גובה תפסתי, איזה קוביות פיתחתי בבטן. אני מסתובב לי בבריכה כמו מלך, מרגיש את המבטים שנועצות בי הבנות. נסו להגיד לאנשים בשיכבה החדשה שלי שבחטיבה הייתי שמן, והם לא יאמינו. ככה זה כשעוברים בית־ספר. התחלה חדשה. אין לך עבר. אתה מתחיל את החיים שלך מהיום הזה שבו אתה יותר חכם ויותר מבין, ויש לך מאמן אישי שמדריך אותך מה לעשות ואיך.

אני מוכן להתערב על מה שתרצו שכל הבנות שפוגשות אותי עכשיו בפעם הראשונה משוכנעות שהייתי הכי מקובל גם בבית־הספר הקודם ובגלל זה יש לי ביטחון עצמי.

לי? ביטחון עצמי? תגידו לי, בנות, התחרפנתן? אתן לא רואות את השקר הגדול? ס'תכלו בעיניים שלי. לא רואים בהן ילד שמן? ס'תכלו טוב! מה קורה לכן, אתן עיוורות?

כאשר ערן הבטיח לי שהמהפך הזה יתרחש, ושאני אהיה בעיני כולם כמו הדוגמנים האלה מהפרסומות, לא האמנתי לו. והנה התברר שהוא צדק. עמיחי ידע על מי להמליץ. “אנשים מתייחסים אליך כמו שאתה מתייחס אל עצמך," ערן הסביר לי. “תשכנע אותם שאתה מרגיש טוב עם עצמך, וזה יעבוד."

ועוד משהו ערן אמר:

“אתה צריך להודות לרונה, בגללה לקחת את עצמך בידיים."

“אני צריך להודות לך," תיקנתי אותו, “אתה לימדת אותי איך לקחת את עצמי בידיים."

“לא," ערן הניד בראשו, “בלי הסיפור של רונה, לא היית מגיע אלי."

“נכון," הסכמתי איתו, “אבל אם לא הייתי מגיע אליך, מה היה יוצא מהסיפור של רונה?"

הסיפור של רונה... שיו... עד היום אני מרגיש מחנק בגרון כשאני חושב עליה. רונה אביאל. הו רונה! תנו לי לנשום שנייה. אני נחנק... איך בכיתי בגללה. נהרות של דמעות שפכתי. אני לא מכיר אף בן שמסוגל להתאהב ככה בבת.

ולחשוב שבהתחלה היא כמעט נדלקה עלי... כלומר, כל עוד היא לא ידעה עם מי היא מתכתבת, הכול היה אחלה. קראתי לעצמי צפריר. בתור צפריר מצאתי חן בעיניה. הראש שלי, העולם שלי, הרגישות שלי, היכולת שלי להבין אותה. היה לה בלוג, ואני הגבתי עליו באופן קבוע, והיא הגיבה על התגובות שלי. ואז הופצה בשיכבה השמועה שנבו אמיר מאוהב ברונה, והיא ניחשה שצפריר הוא אני, ותוך שניות הפכתי להיות הבדיחה של כולם. כאילו אם אני שמן, אז אין לי לב. כאילו אם אני שמן, אז אני טיפש ולא רגיש וחלול ואין לי זכות לאהוב את רונה. כאילו אם אני שמן, מותר לי להתאהב רק בבת שמנה כמוני.

“הצעד הראשון שאתם חייבים לעשות הוא להעביר אותו לבית־ספר תיכון רחוק," ערן הודיע להורים שלי. “בלי השינוי הזה, כל מה שאני אעשה לא יהיה שווה כלום."

הם החליפו מבטים. היה להם קשה לעכל את הקטע. אבא שלי קצין גבוה במשטרה, תת־ניצב במטה הארצי. הוא לא רגיל לקבל פקודות ממישהו, ולערן אפילו לא היו תעודות. היו לו רק המלצות, וזה היה מאוד טבעי שהם התלבטו. לא רק שמבחינתם הייתי בושה בתור שמן (אפילו שהם כמובן מעולם לא אמרו את זה), פתאום נהייתי בושה כי הייתי בדיכאון (וגם את זה הם כמובן לא אמרו). אבל הפסיכיאטר שהם לקחו אותי אליו קבע במפורש, “הוא בדיכאון." הוא המליץ על טיפול תרופתי, וזה הבהיל את אמא כי היא פחדה שטיפול תרופתי ישמין אותי עוד יותר. לכן היא חיפשה דרך אחרת וכך היא תלתה תקוות בהצעה של עמיחי.

וחוץ מזה ערן ידע איך למצוא חן בעיני הורים. נכון, אין לו תעודות, אבל יש לו קסם אישי. הוא התחנף לאבא והמציא שהחלום שלו היה לשרת במשטרה. וגם לאמא הוא החמיא: איך היא נראית, איך רואים עליה שהיא מעבירה שיעורי פילטיס. הוא היה מאומן להשיג את המטרות שהוא סימן לעצמו, וזאת היתה הדוגמה האישית שהוא נתן גם לי:

“אתה רואה, נבו, הנה לוח, הנה מטרה. עכשיו לך אחורה, לך עוד קצת, לך עד קצה החדר. עכשיו תנסה לזרוק חץ אל המטרה הזאת. לא יפגע, נכון? למה? ראשית, כי היד שלך רועדת. שנית, כי אתה לא מאומן. שלישית, כי אתה רחוק. אז אני אקדם אותך. אני אביא אותך הכי קרוב שאפשר. בוא ננסה את זה. תתקרב. יופי. עוד קצת. תעצור במרחק של מטר. נסה עכשיו. כן, אני יודע. אתה כמעט נוגע בלוח, וזה בסדר. הקטע שלי הוא שתפגע. לא חשוב לי איפה תעמוד. אם אתה מסוגל לפגוע רק כשאתה קרוב, אנחנו נעבוד יחד ונקרב אותך אל המטרה, עד שממש תיגע בה. אתה מבין, נבו, אין דבר העומד בפני הרצון. קולט את זה? סבבה. עכשיו תחשוב טוב טוב ותגיד לי: מה המטרה שלך."

“אני רוצה להיות חבר של רונה," זה היה הדבר היחיד שהיה לי בראש.

“מי זאת רונה?" זה היה בהתחלה והוא עדיין לא ידע עליה.

“רונה לומדת איתי בכיתה, היא הבת הכי מדהימה שפגשתי."

“יפה, עכשיו תגיד לי למה?" ערן שאל.

“למה מה?"

“למה אתה רוצה להיות חבר שלה."

“כי..."

“למה אתה מהסס?"

“לא יודע, פתאום איבדתי את הריכוז."

“מה יש ברונה הזאת שאין בבנות אחרות?"

“לא יודע."

“אז למה אתה רוצה להיות חבר שלה? למה זאת המטרה הכי חשובה שלך בחיים?"

התחלתי לנוע על הכיסא ולא מצאתי תשובה.

“יכול להיות שזה בגלל שנפגעת ממנה?" ערן שאל.

“לא יודע."

“אבל נפגעת ממנה?"

“כן... כלומר..."

“תפסיק לגמגם. תגיד: אני מודה שנפגעתי ממנה."

“אני מודה שנפגעתי ממנה," אמרתי.

“ובגלל זה אתה רוצה להוכיח לה משהו?"

“למי?"

“לרונה."

“כן... כלומר..."

“תפסיק לגמגם. מה אתה רוצה להוכיח?"

“אני רוצה להוכיח לה שאני שווה."

“יפה," ערן נראה מרוצה, “יש לדעתך עוד דרכים שבהן אפשר להוכיח לה את זה?"

“למה אתה מתכוון?" לא הבנתי.

“בוא נעלה למשל אפשרות כזאת: רונה רוצה להיות חברה שלך. מבחינתך זה נשמע כמו הגשמת המטרה שלך?"

“רונה רוצה להיות חברה שלי?" הרעיון הצחיק אותי, “ערן, איפה אתה חי?"

“אני חי בירושלים."

“בסדר, ברור. לא לזה התכוונתי."

“אני שואל אותך שאלה. בוא נדמיין מצב שבו רונה רוצה להיות חברה שלך, אבל אתה לא רוצה להיות חבר שלה. יש מצב?"

“ערן, תעשה טובה..."

“נבו, אתה לא עונה לי."

“מה אתה רוצה שאני אענה?"

“שתגיד אם זה מצב מספק. כלומר, מה שאני שואל זה מה יותר חשוב לך: להחזיר לעצמך את הכבוד שלך, שרונה רמסה אותו כשהיא התנהגה אליך בזלזול, או להיות חבר שלה. הכבוד או החברות? זה מה שאני שואל."

“אני לא יודע..."

“אוֹקֵיי, קיבלתי תשובה."

“איך קיבלת תשובה אם אמרתי לך שאני לא יודע?"

“אם היית מאוהב ברונה, היית יודע," ערן הסביר. “בגלל שמה שמשחק כאן זה הכבוד, אתה קצת מבולבל."

לרגע לא הייתי מסוגל להחליט אם הוא מרוצה מהמסקנה שלו או לא.

“מרוצה?" ערן צחק, “אין כאן שאלה של מרוצה או לא. יש כאן רק שאלה של מיקוד."

“מיקוד?"

“במה להתמקד."

“במה?"

“בכבוד," הוא שוב ניגש אל המטרה שצייר ובמרכז כתב: כבוד". אחר כך הוא הסתובב אלי. “יש לנו מטרה," הוא הכריז והתיישב ליד השולחן, “עכשיו נשרטט את הדרך. נשרטט את המסלול שבו אתה הולך כדי להתקרב למרחק של מטר מהמטרה, כך שתוכל לנעוץ את החץ בדיוק במקום."

כבר בפעם הראשונה כשנפגשנו, אהבתי את טון הדיבור שלו. הוא דיבר כמו ראפֶּר, היתה לו מין מנגינה כזאת. הדברים שהוא אמר היו חצי שיר. הוא אמר: “אנחנו מתחילים מהרגע הזה," והקים אותי מהכורסה והודיע שאנחנו יוצאים לריצה. איך ריצה מקדמת אותי אל רונה? “תפסיק לשאול שאלות," ערן אמר, “קדימה, החוצה! כשנחזור, אסביר לך הכול."

רצתי בקושי. אני זוכר איך התנשפתי. אחרי כל כמה צעדים הייתי חייב לעצור. בלב קיללתי אותו והאשמתי אותו שהוא מתעלל בי בכוונה.

“אנחנו נעביר אותך בית־ספר ואתה תתחיל שם ברגל ימין," ערן אמר.

“אני לא רוצה לעבור בית־ספר," עניתי.

“אנחנו נדאג שאתה כן תרצה," הוא אמר.

ועוד הוא אמר: “בעוד שנה לא תכיר את עצמך." והמשפט הזה טירטר לי בראש כבר באותו לילה שבו נרדמתי כמו תינוק, וזה למרות שמרוב עייפות בגלל הריצה המטורפת איתו, שכחתי לאכול ארוחת ערב.

רק אחרי חמישה חודשים של עבודה משותפת, ערן סיפר לי שגם לו היו בעיות חברתיות. קשה להאמין, אבל הוא היה ילד דחוי. הוא לא למד בבית־ספר רגיל. הוא למד בפנימייה, ולהיות דחוי בפנימייה זה עוד יותר קשה מאשר להיות דחוי בבית־ספר רגיל. כי בפנימייה אתה חי עם אותם אנשים יום ולילה. אתה ישן איתם בחדר, אתה אוכל איתם בחדר אוכל, בקיצור, אין לך לאן לברוח. וזה בדיוק מה שקרה לערן. לא היה לו לאן לברוח, אז הוא היה בורח אל השומר.

“והשומר הזה לימד אותי כמה דברים על החיים," ערן הסביר לי. “באופן רשמי הוא היה שומר, אבל בתוכו הוא היה קואצ'ר."

“השומר?"

“בדיוק. היתה לו חוכמת חיים."

“ומה הוא לימד אותך?"

“למשל, שאתה יכול להיות הכי מגניב בשיכבה שלך, ובסוף, כשכל החברים שלך מצליחים בחיים, אתה רק שומר."

“זה מה שהוא היה?" שאלתי.

“כן," ערן הינהן.

“איך זה קרה?"

“נדפק לו הראש," ערן אמר.

“ממה?"

“סמים," ערן השיב, “ומהבן־אדם הזה קלטתי את העניין: הכי גרוע זה לדפוק ת'ראש. אם הראש שלך דפוק, אתה מחוסל. אם הראש שלך בסדר, אתה יכול להיות בסדר."

אני זוכר את המכנסיים הראשונים שנפלו ממני. קמתי בבוקר כרגיל, לבשתי את הג'ינס, משכתי את הרוכסן וסגרתי את הכפתור. אחר כך יצאתי לחדר האמבטיה לצחצח שיניים. לאט לאט, באופן ממש בלתי מורגש, המכנסיים גלשו ממני לכיוון הברכיים. בהתחלה לא שמתי לב. אמרתי לעצמי: בטח שכחתי לסגור את הכפתור. אבל כשהרמתי אותם, גיליתי שהכפתור סגור. גם הרוכסן. הייתי כל כך תקוע עם התחושה שאני לעולם לא ארזה, שאפילו לא אמרתי לעצמי, “וואלה, רזית." לערן היתה דעה נחרצת בקשר להישקלות. הוא אמר לי, “אתה לא תישקל כל יום! זה אסור! כשתרזה, תגלה שרזית גם בלי להישקל."

הלכתי לחדר השינה של ההורים ולקחתי חגורה מהארון של אבא. לא אמרתי מילה לאף אחד, גם לא לערן. בימים הבאים לבשתי חולצות גדולות וארוכות, כדי שאף אחד לא ישים לב. יש כאלה שלובשים חולצות גדולות וארוכות כדי להסתיר את השומן שלהם, ואילו אני לבשתי חולצה גדולה וארוכה כדי להסתיר את הסימנים הראשונים של ההרזיה שלי. רציתי להביא הלם לכולם, גם להורים שלי וגם לערן.

התוצאות המהירות הכניסו אותי להתלהבות מטורפת. התחלתי לרוץ פעמיים ביום, פעם בבוקר ופעם בערב. אחר כך נרשמתי לחדר כושר. עכשיו, במקום לאכול חטיפים, הייתי נותן בוקסים לשק האיגרוף שקיבלתי מסבא. בום! בום! בום! כל בום נתן לי הרגשה של שליטה בחיים שלי.

ברור שבסופו של יום כולם שמו לב. קודם כול הייתי חייב לקנות בגדים חדשים, כי הבגדים נהיו תלויים עלי כאילו אני קולב. דבר שני, בשיעורי ספורט כבר אי אפשר היה להסתיר. המורה לספורט נגנב לגמרי. בפעם הראשונה כשעקפתי את יזהר בריצת מאה מטר, הוא שאל אותי אם לקחתי משהו, כי הוא היה בטוח שאני על סמי מרץ. במצב אחר הייתי נעלב, אבל במצב הזה צחקתי. סמים? אני? ורציתי להגיד לו שהסם שלי הוא ערן, אבל התאפקתי. חששתי שאם אגיד לו את זה הוא ייעלב, כאילו שבתור מורה לספורט שלי הוא היה צריך לגלות את הפוטנציאל שלי עוד לפני שערן עשה את זה.

“שטויות!" ערן אמר, “אתה הסם של עצמך!"

“בלעדיך לא הייתי זז אפילו מילימטר," אמרתי.

“שטויות," הוא הניד בראש, “אם זה לא היה טמון בך, גם אני לא הייתי עוזר."

כשהגעתי למכנסיים מספר 32, אמא אמרה, “חייבים לקנות מתנה לערן."

אבא התנגד, כי לדעתו למי שעובד תמורת תשלום לא מגיעות מתנות כשהוא מספק את הסחורה, וערן גבה תשלום מכובד עבור עבודתו ולא ויתר גם על תשלום עבור השעות הנוספות שהוא הקדיש לי. “המקסימום שמגיע לו," אבא אמר, “הוא שנמליץ עליו להורים אחרים. לא יותר." ועוד הוא אמר, “אני מוכן להפיץ את כרטיס הביקור שלו במטה הארצי."

אבל אמא, כדרכה, היתה עקשנית ולא הסכימה לקבל את התכתיבים של אבא, ושלחה לערן פרחים.

הוא אמר לי שזה נורא יפה מצידה, אבל בעצם הפרחים מגיעים לי.

“אולי זאת אחת הבעיות שלך," הוא הסביר לי, “שאמא שלך לא מאמינה בך."

אני???" זאת היתה התגובה של אמא למסר שערן העביר לה באמצעותי, “אני לא מאמינה בך?"

“זה מה שערן חושב," עניתי לה.

“על סמך מה?" הבחנתי במבט שלה כמה היא מתעצבנת, וגם כמה היא מתחרטת על זה ששלחה פרחים למישהו שחושב עליה דברים כאלה לא נעימים.

“על סמך זה שאפילו לשנייה לא חשבת שהפרחים מגיעים לי."

“ברור שחשבתי," היא היתה נבוכה.

“עכשיו את אומרת את זה," תיקנתי אותה.

כשחזרתי באותו ערב מהריצה הקבועה שלי, מצאתי פרחים על השולחן ואליו היה מצורף מכתב נרגש שבו הביעה אמא את ההערצה שלה אלי. חייכתי לעצמי. חשבתי: תראה איזה כוח אדיר יש לערן הזה, שהוא משפיע על אנשים בשלט־רחוק, בלי לטפל בהם באופן ישיר. ובאותה שנייה עלתה בראש שלי מחשבה נוספת: תיזהר ממנו! מי שיש לו כוח השפעה כזה, עלול פשוט להשתלט עליך. עכשיו אתה פועל תחת השפעתו למען עצמך, אבל אם הוא יחליט לנצל את הכוח הזה ולהפעיל אותך למענו, איך תתמודד?

עד עכשיו אני לא קולט איך הצלחתי לנבא מה שיקרה בעתיד.

בגלל זה סימנתי לי את היום הראשון של שנת הלימודים החדשה בבית־הספר החדש כמועד של שינוי. ההחלטה שקיבלתי היתה שמכאן ואילך אני לא מדווח לערן את כל האמת, כדי לא להעניק לו יותר מדי כוח. נבו אמיר, גובה מטר ושמונים, מספר מכנסיים 31, רזה ושרירי ומגניב, התחיל פרק חדש בחיים, ובמקום לפגוש את ערן שלוש פעמים בשבוע, הוא החליט לצמצם את המפגשים לפעם בשבוע.

“למה פעם בשבוע?" ערן נראה מוטרד.

“כי אני רוצה להתחיל לסמוך על עצמי," עניתי לו.

“זה מעבר חד מדי," הוא אמר, “אנחנו עלולים לאבד את כל ההישגים הגדולים," והיה משהו קצת צורם באופן שבו הוא אמר 'אנחנו עלולים לאבד', כאילו זה לא אני שפועל כאן בכוחות עצמי, אלא שנינו יחד.

כן, אני מודה: לא הצלחתי לעמוד מולו. עדיין לא. אז התפשרנו על פעמיים, כי הוא רצה לתת לי הרגשה שהוא הולך לקראתי.

“כשתרגיש את עצמך על קרקע בטוחה, נעבור לפעם אחת," הוא הבטיח לי, כי ראה שאני קצת מבואס, “אי אפשר לחולל שינויים כל כך קיצוניים בבת־אחת, גם להתחיל שנה חדשה בבית־ספר חדש וגם לעבור לפעם בשבוע."

“אוֹקֵיי," אמרתי.

“ערן צודק," אבא אמר.

“בסך הכול הוא דואג לפרנסה שלו," מאז שערן האשים את אמא, היא התחילה לגלות כל מה שלא בסדר איתו.

“נחכה עד אחרי החגים ואז נקבל החלטה," אבא הציע, “מה אתה אומר, נבו?"

ואני אמרתי, “בסדר, אין בעיה, נחכה עד אחרי החגים," ואחר כך יצאתי לרוץ, כי הריצה הפכה להיות הדרך שלי להתמודד עם תחושות של אי שקט.