הז'אנרים
כל הז'אנרים

דרג ספר זה מתוך 5
3 דירוגים
3.3 ממוצע
1
0
2
0
3
2
4
1
5
0
2
להריח בושם

להריח בושם


דרג ספר זה מתוך 5
3 דירוגים
3.3 ממוצע
1
0
2
0
3
2
4
1
5
0
2
25 
25 
גודל (עמ'): 131
מו"ל: נהר ספרים

תקציר

"להריח בושם" ו"תשוקה ומוסריוּת" הם שניים מסיפוריו הראשונים של גוסטב פלובר. כשקוראים אותם, קשה להאמין שהם נכתבו בידי נער בן חמש עשרה! הסיפורים האלה מעידים על נפש בוגרת ועל כישרון גדול שאכן הבשיל והגיע אחר כך לשיאים ספרותיים המוכרים לנו.

 

הסיפורים רואים כאן אור לראשונה בתרגום לעברית, פרי עבודתה של אביבה ברק. בשני הסיפורים נשים הן העומדות במרכז. פלובר מפליא לספר את סיפוריהן ומתאר באופן חד ומדויק את ריגושי האהבה ואת הכאב ועלבון הנטישה שהן חוות ביחסיהן עם הגברים בחייהן. מרשימה במיוחד היא העובדה שהסופר הצעיר הצליח לחדור ללִבּה של אישה אוהבת, נבגדת, ננטשת, ולתאר את המתרחש בו בצורה בהירה, אמינה ובוגרת כל כך.

 

גוסטב פלובר נולד ב-12 בדצמבר 1821 בעיר רוּאַן אשר בנורמנדי. בשנת 1836 הוא כותב את "להריח בושם" וחודשים ספורים לאחר מכן, בעיירת החוף והנופש טְרוּוִיל, הוא פוגש לראשונה את מדאם אֶליזָה שלזינגר, אישה הכבולה בנישואים מאמללים, המבוגרת ממנו באחת עשרה שנים. לפגישה זו השפעה בל תימחה על חייו של הנער הרגיש והסופר דק האבחנה. אליזה שלזינגר תהיה מושא לתשוקתו ואהבת חייו עד יומו האחרון, וגם מקור השראתו לדמותה של מדאם בוֹבארי ברומן האלמותי שהקנה לו תהילת עולם.

גוסטב פלובר מת ב-8 במאי 1880 משטף דם במוח ונקבר בעיר הולדתו.

המשך קריאה
  • ISBN: 4-644-1039
  • גודל (עמ'): 131
  • מו"ל: נהר ספרים
  • יצא לאור ב-: 08/01/2016
  • שם המחבר: גוסטב פלובר
  • תורגם ע"י: אביגיל בורשטיין
  • זמין להשאלה: כן

כמה מילים

דפים אלה, הכתובים ללא רצף, ללא סדר, ללא סגנון, צריכים להישאר טמונים עמוק באבק מגירתי, ואם אני מעז להראותם למספר מועט של ידידים, יהיה זה אות לאמונה שאני חייב, בראש ובראשונה, להסביר להם את מחשבתי.

להעמיד זו מול זו ולהפגיש את המוקיונית המכוערת, המבוזה, נטולת השיניים, שבעלה מכה אותה, ואת הבדרנית היפה, המעוטרת בפרחים, בבשמים ובאהבה, לכנס אותן תחת גג אחד, להניח להן להיקרע בידי הקנאה עד לַסוף שיהיה בלי ספק מוזר ומר, ואחר כך, משהראיתי את כל הכאבים הכמוסים הללו, את כל הפצעים המחופים בצחוקים כוזבים ובתלבושות ראווה, משהפשלתי את מעיל הזנות והשקר, לשאול את הקורא: "במי האשם?". את האשמה לבטח אין לתלות בדמויותיה של הדרמה הזו.

אשמים הנסיבות, הדעות הקדומות, החברה, הטבע שנעשָה אֵם רעה.

לאחר מכן אשאל את הפילנתרופים הנדיבים, שאין להם הוכחות אחרות לקִדמה האינטלקטואלית מלבד מסילות הברזל ובתי הספר היסודיים, אשאל את המלומדים המאושרים האלה שקראו את סיפורי, איזהו המזור שיביאו לתלאות שהראיתי להם: מאומה, לא כן? ולו מצאו את המילה, היו אומרים ביוונית anake, כלומר את האשמה יש להטיל על אותה אלוהות אפלה ומסתורית אשר נולדה בד בבד עם האדם, והיא עדיין קיימת לאחר חדלונו, והיא ניצבת בפני כל הדורות וכל הממלכות, צוחקת ברוב אכזריותה בראותה את הפילוסופיה ואת בני האדם מתפתלים בהתחכמויות כוזבות ובפלפלנות מטעה ומוטעית כדי לשלול את קיומה בעוד היא מוחצת אותם, את כולם, ביד הברזל שלה, כמו ענק המלהטט עם גולגולות מיובשות!

גוסטב פלובר, פברואר 1836