הז'אנרים
כל הז'אנרים

דרג ספר זה מתוך 5
0 דירוגים
0
ממוצע
1
0
2
0
3
0
4
0
5
0
0
גם ב - Kindle
לגרגר זפת

במקום 37 

31.5 

לגרגר זפת


דרג ספר זה מתוך 5
0 דירוגים
0
ממוצע
1
0
2
0
3
0
4
0
5
0
0

במקום 37 

31.5 

במקום 37 

31.5 

מו"ל: ידיעות ספרים אחוזת בית

תקציר

איליה, צעיר צ'כי יתום מאב ומאם, מעביר את שנות ילדותו המוקדמות במוסד המנוהל על ידי נזירות, תוך שהוא מטפל במסירות באחיו הנכה והמעוות. כשחיילים קומוניסטים פולשים לצ'כוסלובקיה ונוטלים לידיהם את ניהול בית היתומים, ה ֵסדר המוכר מתערער ואיליה יוצא למסע חיפושים מסחרר אחר תחליף–משפחה חדש. הוא מושלך אל חיקה של שיירת טנקים סובייטית שיוצאת למשימה סודית מפתיעה, וכשהוא נאמן רק לעצמו ולחיפושו, נאלץ להחליף ללא הרף צדדים, נאמנויות וערכים.


"לגרגר זפת" מאת יאכים טופול הוא רומן רב–סתירות ואנלוגיות, שבו משמשים בערבוביה אירועים היסטוריים מתולדות צ'כוסלובקיה ובדיה מוחלטת. גמד חובב ג'ירפות, חבורת נערים שורצי כינים, מפקד קטוע רגל, קרקס סוציאליסטי ו ֵבּיצת דינוזאור אחת — כל אלה דוהרים במרחביה הכפריים של צ'כיה, שהופכת גם היא לגיבורה. קולו הייחודי של המספר חסר ההשכלה והמבריק כאחד, נע במהירות בין שפה גבוהה לשפה נמוכה, וחודר אל מתחת לעורם של הקוראים.


זהו רומן על משפחה, על חברוּת ועל כינונה של אומה — אך יותר מכול, זהו סיפורו הנוגע ללב של אחד הנערים הבודדים ביותר שניתן להעלות על הדעת. בשפה מפורקת ומקורית, ובטכניקה סיפורית יוצאת דופן, שולח טופול את קוראיו למסע בלתי נשכח בעקבות אנטי–גיבור, שרק מבקש להרגיש שייך במציאות המטורפת שסביבו, ובה בעת מחזיק בידיו את גורלה של מולדתו.


"לגרגר זפת" הוא הרומן הרביעי של טופול, הבולט שבסופרי צ'כיה כיום. לספר מצורפת אחרית דבר מאת המתרגם פאר פרידמן, המנסה לעמוד על דמותו הייחודית של גיבור הרומן, על לשונו המקורית של טופול, ועל השימוש המורכב שהוא עושה בספרות
סובייטית ובעובדות היסטוריות.

  • ISBN: 6740114
  • מו"ל: ידיעות ספרים אחוזת בית
  • יצא לאור ב-: 27/02/2013
  • שם המחבר: יואכים טופול
  • זמין להשאלה: כן

1

קראו לי איליה

קָראו לי איליה, כל האחיות, אמהותינו המאמצות ומגִנותינו, אז בסיזֶ'ם, משום שכילד קטן קראתי אל אנשים אי-יה, אי-יה, ובגלל שאי-יה היא המילה בצ'כית ל"חמור", קראו לי איליה.

צווחתי וקראתי לאנשים מרגע שקולן ופניהן של האחיות בבית-מעון החלו להבקיע את דרכם משעות הערוּת ומחלומותי על ארץ הצללים.

ארץ הצללים היתה ילדותי הראשונה. לפעמים הייתי מגיע אליה. לפני שבאו האחיות, גרתי במטבח.

בבית-מעון, באווירה אלוהית של תפילות, גדלתי ודיברתי צ'כית היטב. קופיף לא דיבר כלל.

האחיות קראו לי איליה זמן רב לפני שעצביהן החלו

לפקוע.

כשהייתי קטן אפילו קראו לי איליה, חמורנו העמלן. הן אהבו איך שטרחתי סביב האח הקטן שלי במסירות ובלי אנוכיות, ולא הנחתי לאף אחד לפגוע בו, ככה הן אמרו.

אחרי המטבח גדלנו קופיף ואני בבית-מעון, משום שההורים שלנו אפילו לא הסתכלו לכיוון שלנו, לא השתינו עלינו, לא חירבנו עלינו. זה די נפוץ כאן.

ככל הנראה ההורים נטשו אותנו באיזה רכב ציבורי, כשברחו מהאדמות הצ'כיות.

אני לא מתפלא שלא רצו את קופיף. אבל למה לא רצו אותי — את זה אני לא תופס.

בבית-מעון היו לכל אחד כל מיני רעיונות בנוגע להורים שלו.

מה שבטוח זה רק שהם נעלמו.

בסיז'ם, ב"מעון לנערים", כפי שקראו לו האחיות ליאונטינה, אלברכטה, אֵיאולֵליה, זדיסלבה, דולורס ואמיליאנה, או ב"מושבת הכינים", כפי שקרא לו המפקד ויזְ'לָטה, חיינו כולנו ביחד ובצוותא, נערים משלל אומות וצ'כים כמו למשל דיהָה או קארֶל.

נגד סקביאס ונגד כינים קירצפו אותנו האחיות בסבון-זפת.

המים המזופתים, אפורים מהטינופת שלנו הנערים, השפריצו על גלימותיהן השחורות של האחיות, ועל הכובעים הלבנים שלהן. בועות הקצף שנעו ורעדו על פני המים ברחיצה נראו כמו שולי התחרה העדינה בבגדיה התחתונים של האחות דולורס. זו היתה האחות דולורס שלעתים קרובות התכופפה מעלינו עם המברשת. היא קירצפה אותנו כל כך חזק, עד שהגלימה שלה נספגה לגמרי במים. באזור הגיגית היה חם מרוב אדים. על מצחה של האחות דולורס צצו אגלי זיעה ונשרו אלינו אל הגיגית. לפעמים הכניע החום את האחות דולורס עד כדי כך שהיא הורידה את הגלימה מהכתפיים. בגיגית ישבנו בזוגות, בשלשות. האחות דולורס לא ידעה שאנחנו רואים לה את התחרה. היא לא ידעה שדרך התחרה אנחנו רואים לה את השדיים. לאחיות היה אסור תחרה כמו שלנו היה אסור סיגריות.

סבון-זפת היה לאחיות בכמויות. במזווה של האחות אלברכטה הוא נערם בארגזים. סבון-הזפת הרג את הכינים בשערנו.

כולנו בורכנו בכינים. בתמורה לערמות כינים שנלכדו, שנמחצו, שנצבטו מעורנו, קיבלנו סוכריות קרמל. סוכריות הקרמל נמסו בפה בכל מתיקותו של העולם. המתיקות נותרה בפה אפילו אחרי שבלענו.

את הכינים המתות צברנו בקופסאות גפרורים. לפעמים הקמנו חבורות ומילאנו קופסאות ביחד. אחר כך התחלקנו. על שולחן המטבח חילקה האחות אלברכטה את סוכריות הקרמל בסכין הלחם החד ביותר, סווּש וגמרנו.

האחות אלברכטה היתה אחות כמו שאר האחיות, אבל לא היתה בדיוק כמותן. היא אהבה את הבתולה מריה ואת צ'כיה הבתולה, זה בהחלט אפשרי.

גם ארוכי-החולצות הקטנים ביותר, שתפסו אולי כינה אחת, יכלו ללקק את סוכריות הקרמל. חלק מהם ניסו להתחנף אלינו, נגיד עם זבובים קטנים, עם עכבישונים, עם יבחושים, עם כל מה שיכלו לתפוס ושלא הספיק לחמוק מהם. מדי פעם הרשינו להם ליקוק.

את קופסאות הגפרורים המלאות כינים גנבנו זה מזה. מי שנתפס גונב, חטף מכות בסרגל על הידיים. זה כאב, אבל זה היה עונש מתון.

מי ששיקר ואמר שלא גנב, נאלץ לגרגר מי סבון. יצאו מזה בועות, אבל מוטב היה לא להיתפס.

את מי סבון-הזפת נאלצנו לגרגר גם בגלל שקרים אחרים. מי הזפת צרבו בגרון. אפילו בועה קטנה נהפכה, בדרכה במורד הגרון ובמעלה האף, לבועת ענק שורטת ומכאיבה. מצוקתו של השקרן גדלה ככל שהבועה התקדמה בדרכה. השקרן חש את השרפה בגרונו אפילו כשרק חשב לשקר. המצוקה הזאת גרמה לכל אחד לחשוב פעמיים אם השקר שווה את זה.

בכיתת האוכל בבית-מעון שלנו היה ציור של ישו. כשהייתי קטן, חשבתי שזה צֶ'ך הקדוש ארוך השיער עם אמו הבתולה. אחר כך קיבלתי שֶׂכל והאמנתי שזה פורטרט של ההורים שלי ושל קופיף, אבל זה היה שכל עקום, אלה היו שטויות, התחלתי להבין את זה בזמן תפילת אבינו שבשמים!

השטויות האלה נכנסו לי לראש מפני שהאחיות דולורס, איאולליה, זדיסלבה, ליאונטינה, אמיליאנה ואלברכטה לימדו אותנו שאנחנו ילדי האלוהים. זה לא היה ככה, והאחיות שילמו ביוקר על השקרים שלהן. לא היינו ילדי האלוהים, היינו סְבוֹלוֹץ', אספסוף, פרחחים, פסיכופתים, בנים של זונות ושל זרים. את ישו החליף מאוחר יותר פֶדוֹטקין.

אני הייתי בסדר. אחרי שהגענו, קופיף ואני, לבית-מעון, צמחתי באותה מהירות שלמדתי להסתובב ולדבר.

קופיף ואני, אנחנו מאותה המלטה.

זה תמיד נראה לי נורא, אבל נולדנו לאותם הורים עצמם. גם בגללנו האחיות תמיד התעקשו שהעולם הוא עמק מלא קוצים והחיים הם נתיב מלא כאב. והנה לכם כל הסיפור.

קופיף שכב לו בעריסה, ואם תרגילי ההליכה שעשו איתו האחיות ליאונטינה ואלברכטה או גם איאולליה וזדיסלבה ולפעמים גם דולורס ואמיליאנה נשאו פרי, אז קופיף הלך לו במסדרונות המעון, כשהאחיות מחזיקות אותו. יותר מהכול הוא שמח להיות עם האנקָה. וגם אני.

אבל רוב הזמן הוא רק שכב לו.

מדי פעם הייתי שוכב שם לידו. הוא מיד יילל בשמחה, חייך אלי עם כל הפרצוף שלו. חייכתי אליו כמו במראָה. הוא לא דיבר אבל.

האנקה יכלה לבקר אותי ואת קופיף. השערות שלה עפו כשקיפצה במדרגות המעון. האחיות אהבו לראות שהיא דואגת לקופיף. הידיים שלהן היו גם ככה עמוסות בעבודה עם הבנים הבריאים. אמא של האנקה, הגברת קרופקובה, עבדה בניקיון בבית-מעון. האנקה עזרה לה. מאוחר יותר המפקד ויז'לטה שׂם לזה סוף. השיער של האנקה הריח טוב, היא לא הריחה כמו בית-מעון. אני והאנקה התקרבנו. עם כל ההתכרבלויות במיטה, איך אפשר אחרת? קופיף בכלל לא הגעיל את האנקה. חשבתי שגם בבית תלויים לה על הצוואר כמה אחים כאלה. הרגשתי כלפיה אהבה, אבל לא יצא מזה כלום.

סיז'ם היה המעון שלנו, שתי קומות של בנים, ארוכי-החולצות זבי החוטם והמבוגרים יותר במכנסי התעמלות קצרים. היינו צריכים יד חזקה, די חום בחדר ואוכל, וללמוד צ'כית, כמו שאמרו שש האחיות.

היינו אספסוף והיינו צריכים משמעת קשוחה כדי שנהפוך לגברים, אמר המפקד ויז'לטה.

הגענו מכל מקום שאפשר לחשוב עליו.

כשהגיע מישהו חדש, בעיקר לארוכי-החולצות, הוותיקים יותר מיד בחנו אותו והעריכו אותו. וחוּם הלך עם החומים, מלוכסן עם מלוכסנים, צ'כים הצטרפו אל דיהה, וכשהביאו מישהו שהגיע משומקום ולא דיבר צ'כית אלא רק איזה ג'יבריש, הוא ישב בפינה לבד איזה זמן ויילל עד שהאחיות לקחו אותו לעבוד ולימדו אותו צ'כית, והוא נהפך לילד האלוהים וקיבל בגדים שתרמו ילדים צ'כים, הלך איתנו לכנסייה, אכל, גנב כינים, גדל.

כל ילד אלוהים, לא משנה מי הגיע, שיהיה ארוך-חולצה או מספיק מבוגר למכנסי התעמלות, חטף קצת מהוותיקים יותר, כדי שידע שהוא בבית-מעון.

מעל שתי הקומות עם המיטות היו קומות ישנות, נעולות, ומתחתינו היה מרתף, ועל רצפת המרתף היו מים.

אני אף פעם לא נשלחתי לבידוד במרתף. נשלחו לשם בנים בתור עונש או כדי שיתקררו קצת, כמו שאמרה האחות ליאונטינה, מפני שפה ושם אחד ממכנסי-ההתעמלות השתגע וחטף עצבים וקריזה, כי כולנו היינו פסיכופתים.

היינו מעון צ'כי לילדים זרים, לילדים נטושים, לילדים רעים — בנים של אנשים ממדינות זרות שההורים שלהם בקושי חירבנו עליהם, או שמתו להם, או שהיו בכלא או שנעלמו. בגלל זה היו בינינו כל מיני בני תערובת, חומים ומלוכסנים. אני לא הייתי חוּם, אבל גם לא הייתי מלוכסן, וגם קופיף לא.

כמה מהבנים דיברו את השפות הבלתי מובנות שלהם, למרות שהאחיות אסרו זאת עליהם. בשביל זה היה מי-סבון. השפות הזרות נשטפו מגרונות הבנים בבועות הכאב, והבנים דיברו צ'כית שוטפת. ארוכי-חולצות קטנטנים הגיעו אל המעון ודיברו המון שפות, אלה היו שפות של פראים ושל עמי ארצות, איזו ערֵמה ענקית של מקראות זאת היתה יכולה להיות, אמרתי לעצמי, כזאת עוד לא היתה לאף אחד. אבל אפילו ארוך-החולצה הקטן ביותר דיבר צ'כית אחרי שבועיים, אחרי שני ימי ראשון קדושים, כי הוא היה מוכרח.

כשהם הגיעו, הם בכל זאת מילמלו כמה מילים בשפות שלהם בין היללות, הם היו ילדים קטנים. מהר מאוד הם למדו איזו תפילה ואיך לברך לשלום ואיך להגיד תודה, ומשם הכול הסתדר.

רק לפעמים, אחרי כיבוי אורות, כשהבנים ישנו והיה אסור לדבר, הידהדו במיטות המון שפות, הקטנים ביותר דיברו מתוך שינה וצעקו מתוך שינה ומילמלו מתוך שינה, ואז אחת האחיות, זאת שבתפקיד, היתה צריכה לבוא בריצה, כי ברגע שאחד מארוכי-החולצות התחיל לדבר או לייבב מתוך שינה, מיד התחיל גם השני, שניהם פחדו מהחושך, וכשהתחילו כולם לצווח, כבר לא היה אפשר להרגיע אותם, עכשיו כשכבר התעוררו. ולכן האחות, זו שהיתה בתפקיד, היתה באה בריצה עם כל סימן ראשון של חוסר מנוחה, עם כל תרעומת ראשונה ובכי, והרגיעה את ארוך-החולצה: נו הנה, נו הנה, או: שששש, תישן... והאחות איאולליה היתה שרה לעתים בקול המרגיע ביותר והשָקט ביותר: שכב, מלאכי... ובלילה האחיות לא הענישו בגלל השפות, לא לפני הבוקר, ויותר מכול הן היו חייבות להעניש את החומים, כי לחומים יש שפה פרטית משלהם והם השתמשו בה כדי שאף אחד לא יבין. ובמיוחד הענישו אותנו האחיות על מילים מסוימות: לחרבן, תחת, חרא וכאלה. ומי שדיבר ככה, האחות ליאונטינה היתה יכולה לקחת אותו לבידוד, לישון עם העכברושים במרתף. אני התבלבלתי פעם בין מלוכסן ומחורבן וחטפתי מהאחות ליאונטינה עם המקל, אבל אז עוד הייתי נורא קטן. אני הייתי מדבר רק צ'כית, ואף פעם, ממש אף פעם לא הענישו האחיות את קופיף, זה היה חסר תועלת.

המיטה של קופיף עם הרשת שכיסתה אותה עמדה בפינה, ואני השגחתי היטב שהשכנים הכי קרובים אליו יהיו ארוכי-חולצות רגועים, ובחרתי בנערי המקהלה שְקְלִיבָּה ומרטין. הם היו צריכים לעמוד ביבבות של קופיף ולרוקן את סיר הלילה שלו וגם לנקות אותו, את הישבן ואת הרוק ואת הנזלת מהפרצוף. אחת ולתמיד שמתי סוף לכל הצחוקים על חשבונו של קופיף ואימנתי את שקליבה ואת מרטין איך לעמוד על המשמר. הייתי קטן, אבל באולם השינה של ארוכי-החולצות הייתי הכי גדול, למרות שעוד לא הייתי צריך לעבור לקומה העליונה. הבנים בקומה העליונה היו עושים ביד, זה לא עניין אותי, לא רציתי לעבור למעלה, כי אז הייתי בלי קופיף, ומי היה דואג לו אז?

את ארוכי-החולצות אימנתי גם איך להרגיע את קופיף כשפחד, כשצרח. בגלל השירה הם היו מתורגלים בעבודת צוות, וזה עבד להם טוב. כי לפעמים לא היה לי זמן, למשל כשהאחות ליאונטינה הורתה לי לנקות אבק בחדר העבודה שלה... ואת זה רק לי היה מותר לעשות! בחדר העבודה של האחות ליאונטינה הייתי מדי פעם נשאר לבד אחרי הניקיון וכורע על שרפרף התפילה מתחת לצלב, השרפרף הכאיב לי בברכיים, וזה היה כאב מוזר וטוב. וזמן רב התנדנדתי ככה על הברכיים הכואבות לפנים ולאחור עד שהחלה להתגלות לפני ארץ הצללים, לשום מקום אחר לא הגעתי על שרפרף התפילה. ואז הייתי יורד למטה ונכנס למיטה לצדו של קופיף. אף אחד מארוכי-החולצות לא הפריע לנו, היה להם אסור. ולמכנסי-ההתעמלות היה אסור להיכנס לאולם השינה שלנו, ככה החליטו האחיות. אל קופיף יכלו לגשת רק האחיות, אני או האנקה. אבל האנקה ביזבזה הרבה זמן בכפר אצל אמא שלה. קופיף הגעיל את האחרים.

אני חושב שבגלל האנקה נטשתי את ארץ הצללים. האחיות בעצמן התפלאו כמה זמן הצלחתי להישאר בארץ הצללים. בעצמי לא ידעתי כמה ואיזה בחורים עברו לידי בבית-מעון במרוצת חייהם. כשהייתי בארץ הצללים, האחיות האכילו אותי כי הפה שלי היה פתוח. לפעמים כאב לי הראש בארץ הצללים ושמעתי רעמים וזמזומים עוד זמן רב אחרי שנטשתי אותה.

ההתכרבלויות עם האנקה היו טובות יותר מארץ הצללים. ההתכרבלויות עם האנקה היו הדבר הכי יפה בחיים. הבנים אולי היו לגמרי עסוקים בלימודים, אבל אני נשארתי עם קופיף. הגיעה האנקה. היא נכנסה אלי למיטה, וכשקופיף היה שקט, היינו שוכבים שם, מתכרבלים ומקשיבים אחד לשני. קופיף אהב כשהיינו יחד. צ'כיה הבתולה לא יכלה להיות יפה יותר מהאנקה. פעם אחת האנקה תפסה אותי שם למטה ואמרה: זה בשבילך רק כדי להשתין. אבל היא צחקה, היא נהנתה. או שאמרה: אתה לא מרשה לעצמך יותר מדי, ובגלל זה אני מרשה לך... את זה. ואת זה! הכי טוב היה אם הייתי גר רק עם האנקה. אבל זה היה בלתי אפשרי.

האחות אלברכטה היתה אחות כמו שאר האחיות, אבל היא גם היתה מסיז'ם. כשהבית עדיין לא היה מעון, אלא רק מטבח של בית אחוזה, היה לה על הצוואר אותי במטבח ועוד ידיים מלאות בעבודה עם קופיף.

כשהבית עדיין לא היה מעון, התחילו לשלוח לאחות אלברכטה מהמטֶה מיטות ומטאטאים וסכו"ם בקופסאות ואינסוף מכנסי התעמלות של בנים וחולצות טרנינג ומגשי אוכל ומצעים באריזות והרים של סבון באריזות. רק אז הגיעו לסיז'ם האחיות. הן הגיעו עם השירים שלהן ועם הצלבים הקדושים שלהן תחת פיקודה של האחות ליאונטינה, שאחר כך לקחה תחת פיקודה את כל הבית-מעון. האחיות הגיעו ממנזר שאותו כבשו להן הקומוניסטים. הקומוניסטים שלפו אותן מהתפילות והורו להן לדאוג לבנים פרחחים, דבילים, מנודים ורעים בלי הורים משל עצמם. האחיות דאגו לנו, עד שהקומוניסטים הפסיקו אותן.

אני לא יודע ממתי אני בסיז'ם. בזיכרון אני שומע שלג חורק, אני יודע שמר צימבּוּרָה סחב אותי למטבח של האחות אלברכטה. לפני כן הייתי בארץ הצללים, איפה שהיו רעשים וטרטורים והאנשים שלי.

האחות אלברכטה ומר צימבורה חיו ביחד כמו בעל ואישה. האחות ליאונטינה שמה לזה סוף. את האחות אלברכטה קופיף לא הגעיל. הילדים שלה עצמה הלכו לאיבוד בסוף המלחמה במחנות ריכוז ולא חזרו הביתה. חשבתי שאם הילדים שלה נראו כמו קופיף, אז היא רק יכולה לשמוח. האמת היא שקופיף הצורח והמחרבן לא הפריע לאחות אלברכטה. למר צימבורה כן. גם אני הפרעתי לו. לסיפורים שנועדו להרדים את קופיף הקשבתי גם אני עוד לפני שהושקעתי, תחת השגחתן של האחיות, ב"דברי ימי קתוליוּת". עוד לפני שהייתי נוכח בדרשות של האב פְרַנטִישֶק. את האב פרנטישק מר צימבורה לא אהב.

האחות אלברכטה סיפרה על זאבים ביער הרוכלים, שאוכלים תינוקות יתומים. ועל פֵיות שאורבות בשיחים לבָּנים שבורחים ואז נושכות אותם בין הרגליים. על גמדים בצוק-הסלע שתופסים את הבחור ואחר כך מכריחים אותו לחפור מכרות בהר. יותר מכול שמחה האחות אלברכטה לספר על צ'כיה הבתולה.

שכבתי בְּמיטה מקופסאות סבון, מוזן ומקולח, וקופיף, שאז התאים בדיוק לקופסה אחת, פעה וחירבן, והאחות אלברכטה הרדימה אותנו בערב עם סיפור על צ'כיה, הנשמרת מפני אויבים בידי הצ'כים הנהדרים. מר צימבורה היה נכנס בשקט ולפעמים היה מכסה את שולחן המטבח בחבילות של ממתקים בשבילנו ובשביל האחות אלברכטה, וכשהאחות אלברכטה סיפרה כיצד הביסה צ'כיה את המכשפים השטניים, שיש להם עיני זאב צהובות, או משהו כזה, הוא הקשיב בתשומת לב. לפעמים הביא בקבוקון שממנו שתו הוא והאחות אלברכטה, ועד שאנחנו ישַנּוּ הם דיברו עוד, ואת כל זה עוד ראיתי ושמעתי לפני שנרדמתי.

בגלל שהאחות אלברכטה דאגה לקופיף, השאירו אותנו האחיות אצלה גם כשהבית נהפך למעון ומר צימבורה היה צריך להשתחל אל המטבח דרך הפשפש. אבל לא לאורך זמן. בדיוק באמצע הסיפור על צ'כיה זה קרה... האחות ליאונטינה פרצה מבעד לדלת החדר והפסיקה ככה את הסיפור שבו צ'כיה הבתולה עצמה את עיני המגִנים הגיבורים האחרונים של צ'כיה, והיא בעצמה יצאה אל מול אויבי האדמות הצ'כיות, והיא מנופפת בנשקהּ המבריק... כשראתה את מר צימבורה צרחה האחות ליאונטינה: גבר! ותוך כדי שהוא מדדה החוצה ברגליים רועדות, תפסה האחות ליאונטינה את הבקבוקון שעמד על השולחן, ריחרחה אותו וצרחה: אלכוהול! ומיד הורתה לאחות אלברכטה שתנקה את המטבח. באותו הלילה ישנתי לראשונה באולם השינה של ארוכי-החולצות. קופיף גם. לא בקופסה. הוא ישן במיטה, כאילו היה ילד כמו כל האחרים. אחר כך שמו לו שם רשת. אי-אפשר היה אחרת.

ביום ובלילה גידלו אותנו האחיות שלנו ודאגו לנו ואמרו שאנחנו ילדי פראים ועמי ארצות שסחפה אל סיז'ם סופת הזמנים הרעים, שבהם העולם הוא עמק מלא קוצים, אבל שזה לא משנה, מפני שאלוהים אוחז בנו בכף ידו וכך בדיוק עושים גם המלאכים השומרים. אבל אסור לנו לכעוס, להשתגע, להתעצבן, לריב ולגנוב, מפני שנישרף באש הגיהינום. ועלינו לדבר צ'כית.

הכי טוב דיברו צ'כית בסיז'ם הצ'כים, שהיו מפוזרים בין מכנסי-ההתעמלות וארוכי-החולצות. הצ'כים היו כאן כי עשו משהו, כמו קארל, או כי גנבו, או כי ברחו, גם דיהה ברח מההורים שלו או ממישהו שאצלו היה קודם לכן.

זה היה החורף האחרון שלנו עם האחיות. לא ידענו את זה.

הימים עברו, והכי טוב אני זוכר את החורף האחרון, כשעצביהן של האחיות החלו לפקוע, כשכמה מהאחיות הסתובבו בדמעות בין קומות בית-מעון וגם בכיתת האוכל, ובלילה, כשהיו בתפקיד, נפלו על הברכיים במסדרונות שבהם היו תלויות התמונות הקדושות, והאחות אלברכטה הציתה סיגריה בחשאי, כדי שהאחיות האחרות לא ידעו, אבל אנחנו הבנים כן ידענו היטב וכמה מאיתנו הלכו מכות על הבדלים שלה.

בחורף האחרון הזה הסתובבו האחיות הצעירות ביותר, בעיקר האחות איאולליה והאחות דולורס, עם דמעות בעיניים וחדלו להעניש אותנו, למרות שבדרך לכנסייה דחפנו וציחקקנו ונפלנו לשלג בכוונה. ובאיזשהו בוקר אמרה האחות דולורס לאחות ליאונטינה: חמישה קילוגרם, אלוהים אדירים, רק חמישה קילוגרם מרשים לנו! ממש נהדר המרכז הזה לחינוך מחדש! אח, אח! הרי זה לא יספיק אפילו לספרים ובגדים!

פניה של האחות ליאונטינה התעננו והיא אמרה לאחות דולורס: וכמה בגדים וספרים בדיוק סחבה מריה הקטנטונת לבית לחם?

והאחות דולורס הסמיקה, מה שלא היה קשה לראות, כי היא עמדה בשלג הלבן. היא סימנה לנו והלכנו.

ככה הלכנו כמו בכל בוקר בדרך אל הכנסייה ושרנו מזמורים, למען האמת אני זוכר אך ורק את הימים המקפיאים, וזה היה אחד מהם. אבל קופיף אף פעם לא היה חייב ללכת לכנסייה, מפני שהוא לא היה יכול, ואני אף פעם לא הייתי חייב, מפני שהאחיות הניחו לי להיות איתו, ולכן לעתים קרובות נשארנו לבדנו באולם השינה התחתון של ארוכי-החולצות, והכול היה שקט.

הייתי עושה לקופיף: אי-יה, אי-יה ואומר לו: דבֵּר, דבֵּר, פרצוף, ככה דיברתי אליו, מבחינתו זה היה הכול אותו הדבר והוא עשה: גְרוּ גְרוּ, וצחק אלי ושלח יד דרך חור ברשת. הוא רצה שתבוא איזו אחות ושילכו ביחד, לי היה אסור, אני לא יכולתי להחזיק אותו. הוא גם היה מרוצה אם האנקה היתה באה! מדי פעם באו להשגיח עלינו האחות אלברכטה או ליאונטינה, איאולליה או דולורס, אמיליאנה או זדיסלבה, זו שהיתה בתפקיד במטבח, והיתה מביאה לנו לחם עם חמאה וחלב והיתה אומרת לי: יפה אתה דואג לאחיך... היתה מלטפת את השיער שלי וחושבת לעצמה שאני חמור עמלן.

כשהאחות עזבה, קופיף היה בולע את כל הלחם ושותה את כל החלב ומשתרע בעריסה שלו ומפליץ. אני לפעמים הייתי שוכב שם לידו, ולפני שהייתי נרדם הייתי חושב על ארץ הצללים. האחיות לא ידעו על ארץ הצללים, והיא היתה רק שלי ושל קופיף. חשבתי על ארץ הצללים, שבה הצללים הרימו אותי אל הגבהים וליטפו לי את הראש, זימזמו לי ברכּוּת והאכילו אותי במשהו דביק, הצללים צחקו איתי... על הצללים ההם חשבתי, וזכרתי אותם. אנשים אמיתיים ראיתי לראשונה רק בסיז'ם, אבל עד אז כבר הייתי מספיק נבון בשביל לחרבן על הארץ הזאת, מפני שהיא היתה הארץ של החזירים, ההורים שלי, ארץ של זונות ושל זרים.

ההתכרבלויות היו יותר טובות. כשהתכרבלנו הרבה זמן, הריח של האנקה היה אפילו יותר חזק. התלטפנו. אתה אוהב את זה? שָאלה. מאוד אהבתי את זה. להאנקה לא היה אכפת איך אני נראה. פעם אחת אמרתי לה, שצריך להיות נחמד להתכרבל גם עם האחות דולורס. האנקה הורידה לי סטירה כזאת שראיתי כוכבים. האנקה לא רצתה שאתכרבל עם אחרות. השדיים של האנקה היו קטנים בהרבה מאלה של האחות דולורס. כשהאנקה היתה איתי במיטה, קופיף היה בדרך כלל שקט ורגוע. אולי הוא חשב שהיא גם קצת איתו במיטה, וזה בערך היה ככה. בגלל הדרך שבה דאגה האנקה לקופיף רצו האחיות לעשות פעם גם ממנה אחות. היינו אז יכולים להיות ביחד כל הזמן. אבל זה לא קרה, זה לא היה אפשרי.

בכנסייה הטיף לנו האב פרנטישק, ומפני שנערי-המזבח שלו היו צעירים מהכפר, אז מכנסי-ההתעמלות בראשות דיהה, פּאטָה וקארל תמיד מיהרו לשורות הראשונות, וכשהאב פרנטישק והאחיות היו עסוקים בתפילה או בסיפורי קדושים ולא השגיחו עלינו, מכנסי-ההתעמלות ונערי-המזבח עשו סימנים זה לזה או הניפו

אגרופים.

נערי-המזבח נשארו קרובים לאב פרנטישק, מפני שאם היו נשארים לבדם איתנו בכנסייה, הם היו חוטפים מכות. האב פרנטישק אמר שהאהבה היא מתיקותו של העולם ושמי שאין לו אהבה אין לו כלום. האחיות השגיחו עלינו ותוך כדי כך נשפו על אצבעותיהן הקפואות, ואנחנו הקשבנו לאב פרנטישק, מפני שהיינו מוכרחים, וכשהוא אמר אהבה או לאהוב הבנים ציחקקו, אבל אחרי רגע כבר לא הינהַנוּ זה לזה ולא עשינו פרצופים, קפאנו, כי לפני הכנסייה זרקנו כדורי שלג והרטיבות בגוף עשתה לנו קר. מהמקומיים הגיעו לתפילת הבוקר רק כמה סבתות מסיז'ם, שאהבו את השירה של שְקְלִיבָּה ושל נערי המקהלה האחרים מהמעון, והן הזמינו את המקהלה לשיר בהלוויות שלהן. כמה מהסבתות זכרתי מהזמנים ההם, כשהבית עדיין לא היה מעון ועדיין לא שלטו בו האחיות, וחשבתי שהסבתות לא זוכרות אותי. אבל טעיתי.

פעם גם אני נבחרתי להצטרף להלוויה, אבל אז הוחלט שאת ההלוויות ילוו רק נערים צ'כים, כי זה נראה טוב יותר. במיוחד כשהם בכו הרבה הם קיבלו המון סוכריות ומרק וממתקים, אבל תמיד היו צריכים לשלם מס למכנסי-ההתעמלות, שסירבו לבכות בהלוויות של הכפריים, וכינו את אלה שהרוויחו מההלוויות בכיינים... אבל זה היה אחרת! אף אחד בכלל לא רצה את מכנסי-ההתעמלות בהלוויות, מפני שהם היו מרדנים וחוצפנים וגנבו כל מה שלא היה ממוסמר למקום, וגם אותי אף אחד לא רצה בהלוויות וגם אף פעם לא שרתי... ומבחינתי זה היה הכול אותו הדבר!

הזמרים קראו לעצמם החבורה, והנהיגה אותם האחות איאולליה ושקליבה היה הראשון בין הזמרים. אבל בחורף צילצלו הבנים בקולותיהם הכנסייתיים רק לעתים רחוקות. אפילו לאב פרנטישק, כמו לנו, נקשו השיניים בכפור של החורף, והוא הסתער דרך התפילה, כמו שאמרו הזקנות של סיז'ם שבאו איתנו לתפילת הבוקר ושנתנו לנו לפני הכנסייה תפוחי עץ ואגוזים, שארוכי-החולצות הגדולים יותר איבדו בגללם את שיני החלב שלהם, ומי שאיבד שן חלב כבר היה בשל מספיק להיהפך לאחד ממכנסי-ההתעמלות... וככה נזהרתי מאוד מהאגוזים, מפני שממש לא רציתי לעבור לאולם המיטות העליון ואל דיהה, איפה שתמיד עשו ביד ודיברו רק על זה, ואותי זה לא עניין.

כשהלכנו בבוקר לכנסייה תמיד הסתדרנו בשורה, מלפנים הלכנו אנחנו ארוכי-החולצות, מפני שהלכנו לאט ולא עמדנו בקצב של מכנסי-ההתעמלות. אבל בשלג ובכפור הלכו מלפנים מכנסי-ההתעמלות, כדי שיכבשו קצת את הדרך, ואני זוכר אך ורק את הבקרים הקפואים, כשהתהלוכה שלנו, ילדי האלוהים, הלכה לצד ברֵכת הנוי הקטנה אל הכנסייה, והכפר היה ריק לגמרי חוץ מהכלבים שנבחו עלינו... אז עוד לא הכירו אותנו, מפני שעדיין לא היה שם המפקד ויז'לטה, שהיה משאיל אותנו לאנשים כדי שנעבוד אצלם. הכלבים בכלל לא הכירו אותנו והם נבחו עלינו, על תהלוכת ילדי האלוהים המכורבלים עד מעל האוזניים בבגדים ובצעיפים ובכובעי צמר, שהילדים הצ'כים תרמו לנו בחבילות.

חזרה הלכנו אחרת, מפני שהכפר כבר חזר לחיים, לא משנה כמה מהר הריץ האב פרנטישק את התפילה. ובדרך מהכנסייה אל ברֵכת הדגים נשבו באוויר חתיכות של קרח וכדורים של שלג... אבל בכיכר הכפר לא, שם הסתדרנו בשורות והאחיות הלכו בקצוות וכולנו שרנו "קרוב יותר אליך, אלוהינו", כדי שכל הכפר ישמע. אבל בהמשך הדרך, איפה שכבר לא היו בקתות, כבר נהפכנו לנחיל, הנערים מסיז'ם חיכו לנו עם גושי קרח ואבנים, ומכנסי-ההתעמלות הקיפו אז את ארוכי-החולצות הקטנים ביותר ועשו חומה, והם קיללו וגידפו וחטפו גושי קרח ואבנים וגם החטיפו בחזרה והשגיחו טוב שגושי הקרח לא יפתחו את הראשים הקטנים של ארוכי-החולצות, אלא יידו אותם בחזרה ישר בפרצוף של נערי הכפר. והאחיות לא יכלו לעשות כלום.

פושטקים מסופלסטים, צועניכסים חוּמחוּמים, דפוקים מזופתים, צרחו אלינו הנערים מסיז'ם. ואתם דבילים ודפוקים, כַּפריים מזובלים, חארות שאוכלים כלבים, צרחו אליהם מכנסי-ההתעמלות ודיהה, חאטָה וקארל וארוכי-החולצות האחרים בכלל לא שמו לב להפצרות של האחיות ושלפו מהמכנסיים מקלות שהם הכינו בשביל הכלבים בכפר שמדי פעם מישהו היה שולח עלינו. זה הכול היה נורא מצחיק ובידור גדול גם עם הנפיחויות והדם מהאף ועם האוזן שקצת נקרעה. ולמרות שהדרך לכנסייה נראתה לנו בבקרים הקפואים האלה בלתי נגמרת, עם כל הריבים והמכות וההתחמקות מגושי השלג היינו חזרה בבית-מעון נורא מהר.

ואחר כך האחיות חבשו לנו את הפצעים ושמו יוד על השריטות ובאותו היום התייפחה האחות הצעירה ביותר איאולליה כי כלב קרע לה את הקצה של הגלימה השחורה והפחיד אותה. ובאותו היום האחות המבוגרת ביותר ליאונטינה התפרצה על המקומיים וקראה להם פלישתים, ואותנו השוותה לילדים הקדושים של הצלבנים, וגיבור המעון ביום ההוא היה דיהה, מפני שאבן פתחה לו את המצח, וגיבור היה גם כל מי שצלע או שהיתה לו יד חבושה, והשווצנו בפציעות שלנו, ומי שלא היתה לו פציעה העמיד פנים שיש לו, והמצאנו מלכודות ומארבים לנערים מסיז'ם וצרחנו וקיללנו וקראנו בשמות. וביום ההוא האחות אלברכטה זעקה בכיתת האוכל: תסתמו כבר את הפה! וזרקה את המצקת לרצפה.

אחד החומים מיד חטף מהרצפה את המצקת וליקלק אותה כמו שצריך. דיהה החטיף לו בעיטה. זה לא מצא חן בעיני האחים של החוּם, אפילו לא אם זה בא מדיהה, אז דיהה, בנוסף על המצח הפתוח שלו, קיבל גם חתך בירך מחתיכה של צלחת שבורה. הבנים הגדולים התחילו ללכת מכות וארוכי-החולצות התרוצצו ביניהם ודחפו אחד את השני לרצפה ותוך רגע כבר כולם הלכו מכות, ואלה שהיתה להם שפה משלהם קראו בשמות וקיללו בשפה שלהם, וקיללו גם בצ'כית.

האחות אלברכטה ישבה על כיסא, ליד הראש התעופפו לה צלחות וסכו"מים ומדי פעם בקרב הזה התהפכו בקבוקי חלב ומגש של לחם בשמן עף לרצפה והאחות אלברכטה הדליקה לעצמה סיגריה ובמהומת הקרב, הבכי והיבבות של ארוכי-החולצות הנרמסים, איפרה על הרצפה המשומנת.

הגעתי אל הלחמניות, אחת דחפתי מתחת לחולצה והדבקתי אותה בחמאה אל הבטן, ועוד הספקתי לבלוע במהירות שתיים נוספות, לפני שהאחות ליאונטינה דהרה אל החדר עם מטאטא ואחריה האחיות זדיסלבה ודולורס עם דליים של מים קרים, האחות ליאונטינה חבטה במתקוטטים על הראש והאחיות שפכו מים אחריה. אחר כך נעמדה האחות ליאונטינה מול האחות אלברכטה והעיפה לה סטירה כזאת שלאחות אלברכטה נשרה הסיגריה מהפה. האחות ליאונטינה אמרה: סלחי לי, אחותי, עצבינו מתפקעים.

והאחות אלברכטה אמרה: למה לא ייתנו לנו שוטר שילך איתנו דרך הכפר?

מפני שהם כולם הוּסיטים, חסרי אמונה, זה כפר של קומוניסטים, וחשכת הליל ירדה עליו! אמרה האחות ליאונטינה.

כולנו שמענו אותה, מפני שפרט לכמה משיכות-אף שרר שקט מוחלט בכיתת האוכל.

מכנסי-ההתעמלות התגודדו סביב שולחנות הכתיבה ההפוכים והספסלים, וכמה ארוכי-חולצות עדיין התגלגלו על הרצפה בדרגות שונות של אומללות.

האחות דולורס, שכמעט נשענה בגבה על ישו המצויר, קראה: מה יהא עלינו, אלוהים, מה יהא עלינו! האחות זדיסלבה חיבקה את האחות דולורס ואמרה: הירגעי, אחותי, וחשבי מה יהא עליהם, על הקטנטנים! וכששמעה זאת האחות דולורס, זעקה נורא ושוב נצמדה בגבה במהירות אל הקיר, חבטה בו את ראשה וכולנו עצרנו בבת אחת את נשימתנו.

אז צעד דיהה קדימה מאחת החבורות, נעמד מול האחות ליאונטינה, ולמרות שהיה גדול כמעט כמוה, בכל זאת הטה את ראשו לאחור ואמר: גם אני קומוניסט! והאחות ליאונטינה אמרה לו: אז אתה תישן במרתף! ובכלל, על זה שהלכתם מכות, כולכם תלכו עכשיו לישון בלי שיעור, קדימה ודי!

נו, אחיות! מחאה האחות ליאונטינה כף, והאחיות הובילו אותנו בשורה אל הדלת ומחאו כפיים גם הן ושרו לארוכי-החולצות כדי לסמן להם קצב כמו תמיד: חת שתיים, עכברון שוב צועד במסדרון, כשאדוננו זאת יראה גרגר ייתן לו, שיחיה... אבל זה היה שונה מבימים אחרים בסוף הפסקת אחר הצהריים. היום ללא-לימודים נהפך להפסקת צהריים ארוכה. ואנחנו כולנו היינו מוכים וחבולים ואף אחד כבר לא השוויץ ואף אחד גם לא ממש דיבר. דיהה נותר לעמוד רותח מזעם. האחות אלברכטה ניגשה אליו, קירקשה במפתחות שהיו תלויים על טבעת, זו תמיד היתה היא שליוותה בנים לא צייתניים אל המרתף, כי היא היתה חזקה. האחות דולורס נשענה על ישו שהיה תלוי על הקיר ומילמלה, האחות ליאונטינה ניגשה אליה ותפסה אותה בזרועה, ואז שתיהן כרעו עם האחות זדיסלבה מול ישו והתפללו, ואת כל זה עוד ראיתי ושמעתי כשהשתרכתי אחרון מכיתת האוכל.

ואז הייתי לבד במסדרון לפני אולם השינה שלנו.

ודרך הדלתות שמעתי את קולותיהן המנחמים של האחות איאולליה והאחות אמיליאנה.

ארוכי-החולצות הקטנים ביותר היו מבועתים מהמכות, שמעתי כל מיני בכי, אבל גם את קופיף המרוצה: גרו, גרו... מישהי מהאחיות בוודאי מרגיעה אותו ומשכיבה אותו לישון, ככה שאני לא צריך לדאוג! לאולם השינה בין הילדים לא רציתי להיכנס. כשהאחיות יצאו מאולם השינה, הסתתרתי מעבר לפינה וסוף-סוף יכולתי לוודא שהלחמנייה שהסתרתי על הבטן לא ניזוקה בשום דרך בזמן המכות. כל הבית נרגע כשהבנים שקעו בשינה והאחיות עסקו כנראה בתפילה. ירדתי בריצה מהקומה שלנו ועמדתי מול דלתות הבית הגדולות, שהיו נעולות. ניסיתי את דלת המטבח, אבל גם היא היתה נעולה. ואז עמדתי במדרגות אל המרתף, ששם היה כמעט חושך, מלמטה שמעתי קול וירדתי גם אני למטה במדרגות אחרי סיבוב המסדרון... ידעתי שזה דיהה שנוהם ושר ושהוא לבדו במרתף עם העכברושים, וחשבתי שאעיף בו מבט. הוא מאחורי הסורגים, ואם יקרה משהו אז הוא ממילא לא יוכל לגעת בי.

ירדתי במדרגות המתפתלות שמובילות אל המרתף, היה שם כמעט חושך, איפשהו טיפטפו מים, ומרוב שפחדתי מהעכברושים צעדתי ישר למים המעופשים, שהשפריצו, צעדתי אל הבידוד דרך תאים שהיו מלאים עד אפס מקום בניירות ישנים, ידעתי שמעל שתי הקומות שבהן היו אולמות השינה שלנו ישנן עוד קומות אחרות, שבהן אפילו האחיות לא הסתובבו. הקומות מעלינו היו נעולות וחסומות ואמרו שגם הן מלאות בניירות. דרך הסורגים של תאי המרתף ראיתי חבילות מהודקות בחבל, העכברים בנו שם ערים ומסלולים. ואז עמדתי מול דיהה והעפתי בו מבט.

היו לו בבידוד דלי ושמיכה. דלקה לו שם נורה. הוא נשען על הסורגים. לא ידעתי אם עלי לדבר, משום שארוכי-חולצות לא פונים ראשונים אל מכנסי-ההתעמלות. לא הייתי ארוך-חולצה, אבל גם לא השתייכתי למכנסי-ההתעמלות... חיכיתי עד שישים אלי לב.

עכברוש שכמותך, אמר דיהה. אני חשבתי שתָעכברוש גדול שבא אלי, וזה אתה, עכברוש.

עכברושים הם לא כאלה גדולים.

במקרה הם דווקא כן. כאן יש עכברושים ככה גדולים.

אין.

בּישביל ילד אתה קטן אבל בּישבילִיוֹת עכברוש תָמספיק גדול.

מה אתה עושה כאן?

כלום. סיגָרה יש?

לא.

בחוץ יש מרד של הקומוניסטים. אז תתחפף לקארל ותביא מֶנו סיגרה.

מה?

תשמע, איך אתה לא ישן איתנו למעלה?

אני עם אח שלי.

תשמע, איליה, אתה קטן, אבל מבוגר! תָצריך להיות למעלה! מימתַי אתה במעון?

תמיד.

תשמע, שתביא סיגרה אז אולי ניקח אותך איתנו. אולי!

לאן?

ללגיון הזרים. נחנו הולכים לשמה, אני, קארל ופּאטָה. חאטָה גם כן בא. יש לנו סכינים ופנסים. תיָכוֹל לבויְתָנו. אנחנו המנודים.

תיקחו את קופיף?

לא. קופיף לא שווה כלום.

אם ככה אז אני לא בא.

פתאום הטיס דיהה את היד שלו בין הסורגים והכניס לי בסנטר מכה שהעיפה את הראש שלי אחורה, וכשהראש שלי חזר למקום, ראיתי שוב את היד שלו שנעלמה מתחת לחולצה שלי וגנבה לי את הלחמנייה.

תָרק רוצה לִישאר כאן ולִסתכל לדולורס על השדיים, מה?

דפוּק, אמרתי לו והסתכלתי על הלחמנייה שלי.

אני עוד לֹאָכלתי, אמר דיהה ודחף את הלחמנייה לפה. מתָמסתכל, תינוק, מה תמִתבכיין, תָה רעב?

לא.

אני עוד לֹאָכלתי! אמר דיהה.

מפגר דפוק!

אתה באמת תינוק, איליה! נָה!

הוא העביר לי חתיכת לחמנייה חזרה דרך הסורגים. דחפתי את הלחמנייה לכיס.

אבאשְלי טייס, אמר דיהה. הוא לוקח אותי ותְשְׁאָר הבנים לצבא. אבאשלי שולח לי ידיעות על המרד של הקומוניסטים. מה תאומר אז?

גם אבאשלי טייס, אמרתי.

ממש! שלך הרי זרקו אותך! אותך ואת המחרבן הזה. זה שום טייס לא היה עושה.

ממש! ועוד איך היה עושה!

תָמֶביא תסיגריות?

רציתי ללכת, אבל שנינו קפאנו וניסינו לקלוט את הקולות... היתה מנוחת צהריים עכשיו, ומי שהיה עושה רעש היה נענש בחומרה, אבל שנינו שמענו את זה. הדלת הראשית של הבניין חרקה בקול, שמענו קולות וחבטות, צעקות... זה היה כאילו נכנסה למעון ערמה של חדשים. אבל שמענו קולות ואלה היו קולות של מבוגרים, ועכשיו אנשים מבוגרים השמיעו קולות במדרגות אל הקומות העליונות.

דיהה רצה לדחוף את הראש דרך הסורגים, ככה שאולי הוא ישמע יותר טוב, אבל זה לא הלך. הוא התפתל בצורה מגוחכת.

הם צריכים ללכת יותר בשקט, אמרתי. אני מביא תסיגריות.

הסתובבתי והלכתי חזרה דרך המרתף, רציתי ללכת מהר, לעבור מהר את האפלה ולהיות במסדרון.

עכברוש, תחכה! אל תלך! הוא צעק, אבל אני רציתי לראות את האנשים.