הז'אנרים
כל הז'אנרים

דרג ספר זה מתוך 5
3 דירוגים
4
ממוצע
1
0
2
1
3
0
4
0
5
2
0
גם ב - Kindle
לגימות
29 

לגימות


דרג ספר זה מתוך 5
3 דירוגים
4
ממוצע
1
0
2
1
3
0
4
0
5
2
0
29 
29 
גודל (עמ'): 154
מו"ל: איפאבליש ePublish - הוצאה לאור

תקציר

שמי עדן בן ארי, ילידת 1987, ואני כותבת מאז שגיליתי שאפשר לכתוב. הספר "לגימות" הוא אוסף סיפורים קצרים שנכתבו בבתי קפה שונים ברחבי הארץ. התחלתי לכתוב שברי מחשבות על מפיות, להאזין לסיטואציות סביבי מתוך כל היופי הזה שנמצא בתוך בתי קפה. יום אחד הבנתי שיש לי התחלה של משהו מאוד מעניין. התמסרתי לתהליך הכתיבה, בתי קפה הפכו לכל חיי, שהיתי כל פעם במקום אחר, הקשבתי למלצרים, למנהלי המשמרת ולאנשים מסביבי וכתבתי ללא הפסקה. לבסוף, החלטתי להוציא את ספרי לאור.

 

כששותים קפה יש התחלה עדינה של מרירות, טעם נרכש שמתרגלים אליו מאוד מהר, אחרי המרירות מגיעה המתיקות ובדרך כלל היא מאוד מאוזנת (תלוי כמה סוכר הוספתם) ומעניקה עוד שכבת טעם ללגימה הבאה שלכם. ככה בדיוק כתבתי את הספר, יש סיפורים שיגרמו לכם לצחוק ויש כאלה שיעוררו בכם געגוע או התרגשות. יש סיפורים שיעוררו בכם חשק למאפה תפוחים חם עם נגיעות קינמון מנחם ויש כאלה שיגרמו לכם להסתכל על הבריסטה שמכין לכם את כוס הקפה הבאה בצורה אחרת לגמרי.

אז איך אתם אוהבים את הלגימות שלכם?

המשך קריאה
  • ISBN: 978-965-571-101-1
  • גודל (עמ'): 154
  • מו"ל: איפאבליש ePublish - הוצאה לאור
  • יצא לאור ב-: 19/09/2016
  • שם המחבר: עדן בן ארי
  • זמין להשאלה: כן

לגימות

כשחברות קובעות איתי בבית קפה אני תמיד מגיעה מוקדם.

אני אוהבת להיכנס לבדי לבתי קפה לשמוע את המלצרית שואלת "כמה אתם?" ולענות לה שכרגע זאת רק אני, אבל אין לדעת מי יבוא בהמשך. למדתי שככה שומרים הכי טוב על גורם ההפתעה.

 

אני מזמינה הפוך קטן ועוגיית שוקולד צ'יפס, בוחנת את כל מי שמסביב ומחפשת סיפורים.

לפעמים אני מוצאת אותם אצל האנשים שיושבים שם, רואה סיפורי אהבה שעוד לא התחילו.

דייטים ראשונים בניחוח שלושה קילו אפטרשייב וקצת יותר מדי מייק אפ. שומעת שברי שיחות בין חברות, חגיגות קטנות באמצע היום, סיבות לשבת על כוס קפה ולקשקש.

 

ולפעמים אני מוצאת את הסיפורים דווקא אצל המלצרים ואצל המלצריות שמרחפים סביב כמו דיילים.

נכון שהם על הקרקע, אבל בראש כולם במקומות אחרים לגמרי. אחד מתכנן טיול לפיליפינים, אחת טסה לאשרם בהודו, מישהי חוסכת ללימודי אמנות בברלין ואחר פשוט חולם להחזיק בחיים את החלום התל אביבי שלו, כי היום השכירות היא קטסטרופה.

 

"מה הסיפור שלך עם בתי קפה?" שאלה אותי חברה, ובפעם הראשונה בחיי העזתי לנשום עמוק ולספר לה איך בכיתה ד' התחפשתי למלצרית חלל, גמרתי לאימא שלי שני גלילים של נייר אלומיניום ויצאתי לבית הספר. חשבתי תמיד שמלצרות זה דבר מעניין, אפילו באותו היום כשהתחלתי ללמוד בתיכון, ומצאתי את עצמי נזרקת מהבית של ההורים עם תיק גב ועם כמה שקיות סוּפר. חשבתי שהפתרון הכי טוב עבורי הוא להיות מלצרית. הניסיון הזה נגמר בשברי צלחות, בדמעות, בדם וברוטב ויניגרט. לא נשארה לי ברירה, הייתי חייבת לוותר.

 

היא רצתה שאמשיך לספר, ובטון של "מספרת סיפורים מדופלמת" תיארתי לה איך בסוף התיכון, כשעמדתי בתחנה המרכזית וחשבתי לעצמי על המקום שבו אני הולכת להניח את הראש הלילה, פתרון מוזר היה מונח לי מעל העיניים, שלט בכתב יד גדול:

"דרושות עובדות."

 

שאולי, גבר בחולצת כפתורים לבנה מעוטרת בכתמי רוטב, ניגש אליי. כשהבין שאני מחפשת עבודה שאל אותי בקול דקיק יחסית למראה שלו:

"את יודעת להכין טוסטים?"

 

טוסטים היו מוטיב חוזר בחיים שלי. מצחיק לגלות ששתי פרוסות לחם וגבינה צהובה סימנו עבורי חופש מוחלט. מִטעמים מסתוריים סירב אבא שלי להכניס גבינה צהובה הביתה, וכשאימא שלי הייתה נותנת לנו כמה שקלים כדי לקנות פיצה או טוסט במרכז המסחרי, הם היו עולים לה בסטים שלמים מרוסקים על הרצפה.

"בטח שאני יודעת להכין."

שאולי קיבל אותי לעבודה בשנייה.

אחרי שהראה לי את כל המקום הוא סיים במקררים של בקבוקי השתייה:

"זה כמו תצוגת אופנה של הקולה."

הוא הוציא בקבוק ספרייט קר ומזג לנו.

שאולי שתה מהר, כמעט נחנק. נזכרתי איך אימא שלי תמיד אומרת שהכי חשוב בחיים זה לשתות לאט, בלגימות קטנות.