הז'אנרים
כל הז'אנרים

דרג ספר זה מתוך 5
6 דירוגים
3
ממוצע
1
2
2
1
3
0
4
1
5
2
6
לב של עץ

במקום 37 

31.5 

לב של עץ


דרג ספר זה מתוך 5
6 דירוגים
3
ממוצע
1
2
2
1
3
0
4
1
5
2
6

במקום 37 

31.5 

במקום 37 

31.5 

גודל (עמ'): 346
מו"ל: עם עובד

תקציר

יש העונדים סרט שחור סביב צווארם לשם יופי, ואחרים - כדי להסתיר סוד אפל ומצמרר. יש ארונות עץ עתיקים ובהם בגדים, ויש ארונות עץ עתיקים שמסתירים בתוכם... הייתכן שאנו נתקלים השכם והערב במי שלפני מאות שנים הסתיימו חייהם? מדוע אינם עוזבים את עולמנו ומניחים לנו? מה מבוקשם? אם גם אתם מאמינים שקיימות רוחות מלבד אלה הנושבות בחוץ, קחו נשימה עמוקה ופתחו את הספר.
באנגליה, בתחילת המאה הקודמת, שינתה המלכה הטובה את פניה, ובן-לילה נהייתה אכזרית. כל נתיניה פחדו ממנה פחד מוות. מתילדה בתה נחרדה לגלות שלבה של אמה התקשה ועיניה הטובות נעשו קרות ומטילות אימה. גם הנערה קתרינה, המשרתת האישית והנאמנה של מתילדה, לא הייתה עוד כתמול שלשום. היא התחילה להיעלם ולהופיע באורח מסתורי, לצווארה סרט שחור, פניה חיוורים ומבטה קפוא. מיהי התינוקת המגיעה לארמון ומה עולה בגורלה? מיהם שר הרהיטים ושר הזמן האימתניים המגיחים אל הארמון בחשאי? כיצד הם נראים וממה הם עשויים? ומי מלחש מתוך רהיטי העץ העתיקים שבארמון? הספר "לב של עץ" יוציא אתכם למסע מרתק במחוזות מסתוריים ומצמררים של אנגליה הקדומה. בין דפיו תגלו כיצד אפשר לנדוד אל העבר ועוד סודות מסעירים. בתום הקריאה אל תשכחו לשוב אל זמננו, פן תיפלו ברשתו של שר הזמן, האוסר לשחק בזמן ולשוטט בו. ד"ר סיגלית דיל היא סופרת מתח, פנטזיה ואימה, דוקטור למשפטים, עורכת דין ורואת חשבון. מחברת ספרי המתח והמסתורין שזכו להצלחה רבה: "תלתלים מכושפים", "הפנימייה שלא היתה", "הבובה", "המכשף האפגני", "טירת כחולי-העין", "אנשי הקירות", "לכודים באפלה" ו"שעון הקסמים". מחברת ספר "חופש הביטוי בתקשורת". "לב של עץ" הוא ספרה העשירי.
המשך קריאה
  • ISBN: 978-965-13-2584-7
  • גודל (עמ'): 346
  • מו"ל: עם עובד
  • יצא לאור ב-: 01/09/2016
  • שם המחבר: סיגלית דיל

1

"אימא'לה, יש מפלצת בארון!"

"לורי, חמודה שלי, הכול בראש הקטן והחמוד שלך. אין מפלצות בעולם, בוודאי לא בחדרך ובוודאי־ובוודאי לא בארון הבגדים שלך", השיבה אִמה של לורי וניגשה אל ארון העץ העתיק שהיו מגולפים עליו פיתוחים. היא אחזה בידית הזהב של הארון, פתחה את דלתו, הצביעה לעבר הבגדים המקופלים בקפידה בתאים ולעבר השמלות התלויות על קולבים והוסיפה: "את רואה? שום מפלצות, רק בגדים יפים ושלל שמלות מרהיבות".

"אבל אימא, לא פתחת את הדלת השנייה של הארון. אולי המפלצת מסתתרת דווקא שם", לחשה לורי המפוחדת מתוך מיטתה.

אולם האם איבדה את סבלנותה, כיסתה את בתה בשמיכה, נשקה ללחייה ובירכה אותה בברכת לילה טוב. היא כיבתה את האור, יצאה מן החדר וטרקה את דלתו.

לורי נעצה בחשש את שתי עיניה השחורות בארון הפתוח, ששכחה האם לסגור, והתקשתה להירדם.

באישון לילה התעוררה לורי מקולות רשרוש ומקול זמזום של המנון אנגליה. היא הזדקפה במיטתה בבהלה והסתכלה בקירות חדרה השחורים. אור אפלולי נגה מפנס הרחוב הישן והאיר קלות את החדר. צללית ענקית נראתה על הקיר, ובעיני לורי נדמתה למפלצת אימתנית מרובת זרועות ורגליים. לורי נרתעה לאחור, והצללית חיקתה אותה. רק אז הבינה לורי כי זו אינה אלא צלליתה שלה, אך למרות זאת המשיכה לפחד. היא לא יכלה להתאפק ושלחה מבט מפוחד אל ארון הבגדים. צמרמורת חלפה בגופה. דלת הארון הייתה פתוחה לרווחה, אך לא הייתה זו הדלת שאִמה שכחה לסגור.

"איזה פחד, מי סגר את אחת מדלתות הארון שלי ופתח את השנייה?" תהתה לורי בבעתה והתבוננה בדלת העץ הפתוחה ובמעילים והשמיכות שהציצו אליה מן הארון.

זמזום ההמנון גבר, ולורי הבינה כי הוא בוקע מתוך הארון. לפתע הבזיק דבר־מה מן הארון, ונראתה תזוזה בתוכו. לורי כיסתה בבהלה את פניה בשמיכה, אך לשמע פסיעות קרובות על השטיח הסירה אותה אט־אט מעיניה ושוב הציצה לעבר הארון. היא רצתה להזעיק את הוריה אף שידעה כי הם יכעסו עליה כמו תמיד ויאמרו שהיא מדמיינת מפלצת המסתתרת בארון, אך מרוב פחד ניחר גרונה, והיא הרגישה שאינה יכולה לפצות את פיה. הרשרושים מתוך הארון גברו, ועתה, במקום זמזום ההמנון, התלוו אליהם לחישות: "לורי, לורי". לבה של לורי הלם בה בחזקה. היא הרגישה שדמה קופא בעורקיה וידעה כי אין סיכוי שתצליח להירדם עכשיו. המחשבה לשבת ערה במיטה באור האפלולי עד עלות השחר הפחידה אותה. בכוחות עילאיים הסירה את השמיכה מעליה, התיישבה בקצה המיטה, הניחה את רגליה היחפות על השטיח, בין כמה עלי פרחים מיובשים שהיו פזורים עליו, ואז אזרה אומץ וגררה את רגליה הרועדות אל הארון העתיק והמשונה. הגיע הזמן שהיא תוכיח לעצמה שהכול דמיונות שווא, כפי שהוריה תמיד אומרים, וכך תוכל להירדם בשלווה.

כל פעולה שעשתה הדהדה בחדר בשל השקט ששרר בו ושהופר רק על ידי הלחישות והרשרושים המטרידים שעלו מתוך הארון. היא הפשילה את שרוולי הפיג'מה שלה, הושיטה את ידה ואחזה בידית הזהב של דלת הארון הפתוחה, ובטרם סגרה אותה רכנה והציצה בין המעילים והשמיכות לוודא ששום מפלצת אינה אורבת לה ביניהם. ברגע שהזדקפה התאבן גופה מפחד. שתי עיניים שחורות בהו בה מקרוב מתוך הארון, וזעקת אימה נפלטה מפיה והדהדה בין כותלי החדר החשוך. הקול שנפלט מפיה לא נשמע כמו קולה שלה אלא כמו קול זר, והוא התערבב בלחישות שבקעו מן הארון, הולכות ומתחזקות. היא השמיעה צווחות אימה, והללו הדהדו בחלל השחור ונעשו בכי תמרורים.

"לורי, בתי המתוקה, אבא ואני כועסים עלייך מאוד. הצווחות שלך בלילה העירו אותנו, וכבר לא יכולנו להירדם, ובגללך אבא איחר היום לעבודה", העירה האם ללורי, אספה את שערותיה השחורות של בתה בשתי קוקיות אדומות וסירקה את הפוני השחור והחלק שעל מצחה. "וזו אינה הפעם הראשונה שאבא נאלץ לצאת בגללך באישון לילה מהמיטה החמה ולהביאך למיטתנו. אבא משכים קום לעבודה וחייב לישון היטב בלילות. המצב הזה אינו יכול להימשך, יקירה. את כבר ילדה גדולה, בקרוב מאוד ימלאו לך שנים עשר אביבים".

לורי הקשיבה בצער לנזיפותיה של אִמה, שנאמרו בנימוס אך בתקיפות. היא רצתה לשתף את אִמה ולומר לה שגם היא אינה ישנה בלילות ולכן היא עייפה במשך כל היום. היא רצתה לספר לה על ארון הבגדים המתעתע שמשנה בחשאי את מקומו בחדרה, פותח וסוגר את דלתותיו כרצונו ומשמיע רעשים ולחישות, כאילו היו לו חיים משל עצמו, ועל זוג העיניים השחורות המפחידות שאמש בהו בה מתוכו — אך במקום כל זאת התנצלה ושתקה, ממילא אִמה לא תאמין לה ורק תכעס עליה יותר.

עתה ריככה האם את פניה, רכסה את הכפתורים בשרוולי חולצת התלבושת האחידה של בתה והמשיכה בדבריה: "נסיכה שלי, את צריכה להודות לנו על שקנינו לך ארון בגדים עתיק ויקר מאוד. את בתנו היחידה ומגיע לך הטוב ביותר. את הארון רכשנו במכירה פומבית במוזאון העתיקות. המוכר במוזאון סיפר לנו כי הארון הזה ניצב בארמון המלוכה, כאן בלונדון, עוד בתחילת המאה הקודמת. התאריך הנושן מגולף בתחתיתו. ובצדו האחורי של הארון, אף שמעולם לא סיפרנו לך, מגולף דיוקנה של המלכה האם הקדומה, כפי שהיה מגולף על כל רהיטי הארמון".

לורי החווירה. המידע ששמעה עתה על אודות הארון הניצב בחדרה רק הגביר את פחדיה, והיא התביישה לבקש מאִמה להוציא את הארון מחדרה ומביתם ולקנות לה ארון בגדים שמתאים לחדר ילדים ולומר לה שהיא תשמח לוותר על הארון העתיק. בלית בררה הודתה בנימוס על הארון היקר, כפי שציפתה ממנה האם.

"רוצי לחדרך והוציאי את המעיל שלך מן הארון; גשום היום. מהר, שלא תאחרי לבית הספר", קראה האם לאחר שסיימה לורי לשתות את ספל הקקאו החם והמתקתק שהכינה לה. לורי התמהמהה, ולבסוף יצאה מן הבית ללא מעיל. היא העדיפה להירטב מן הגשם מאשר להתקרב לארון.