הז'אנרים
כל הז'אנרים

דרג ספר זה מתוך 5
8 דירוגים
4.4
ממוצע
1
1
2
0
3
0
4
1
5
6
9

במקום 35 

22.8 


דרג ספר זה מתוך 5
8 דירוגים
4.4
ממוצע
1
1
2
0
3
0
4
1
5
6
9

במקום 35 

22.8 

במקום 35 

22.8 

גודל (עמ'): 344
מו"ל: אילור צבר סטולרו

תקציר

קלייר הות'ורן

דבר לא מכין אותך לרגע שבו כל מה שחלמת עליו נלקח ממך.
לרגע שבו הקרקע נשמטת מתחת לרגלייך.
לרגע שבו את נותרת שבורה ובודדה, מנסה לאסוף את רסיסי חייך.

כשסת' רדפורד חוזר לחיי בנסיבות לא צפויות, הוא מביא עימו כאוס ובלבול, ועם זאת הוא מפיח בי חיים.
לא ראיתי אותו מאז שבר את ליבי לפני חמש־עשרה שנים.
האם הלב השביר שלי יאפשר לי לתת לו הזדמנות שנייה?


סת' רדפורד

דבר לא מכין אותך לרגע שבו חייך משתנים ללא היכר.
לרגע שבו המשפחה שבנית מתרסקת ואתה נותר מבולבל וכעוס.
לרגע שבו אתה נשאר לגדל לבד את ילדתך הקטנה ולהיות הכול עבורה.

כשקלייר הות'ורן מופיעה בעיירה שבה אני גר, אני בטוח שזה חיזיון ותו לא. תעתוע אכזרי של מוחי.
שנים רבות עברו מאז אותו לילה ארור שבו הפניתי לה את גבי.
האם היא תאפשר לי לפצות על העבר ותפתח את ליבה להזדמנות שנייה?


אילור צבר־סטולרו, ילידת 1989, בעלת תואר ראשון בפיזיותרפיה ועוסקת בתחום התפתחות הילד. לב שביר הוא ספרה השני והמשכו של לב רדוף, אך ניתן לקרוא אותו כספר יחיד.
סיפוריה הקצרים מתוך החשכה ואכזבה ממבט ראשון פורסמו באנתולוגיות שיצאו לאור בהוצאת יהלומים.

  • ISBN: 151219-1560
  • גודל (עמ'): 344
  • מו"ל: אילור צבר סטולרו
  • יצא לאור ב-: 01/01/2019
  • שם המחבר: אילור צבר סטולרו
  • זמין להשאלה: כן

פרק 1

קלייר

עמדתי מול המראה ועיניי הירוקות נדדו אל הצלקת שחצתה את הצד השמאלי של פניי. צלקת שהזכירה לי מדי יום את שאיבדתי. היא הגלידה כלפי חוץ, אך בפנים הפצע נותר פעור ומדמם כאילו לא עברו שנים, אלא שעות ספורות. מזכרת חיצונית שהייתה רק הצצה חטופה לחוויות ולזיכרונות שצילקו אותי.

היו ימים שבהם רציתי רק לשכוח. למחוק הכול. והיו ימים שבהם נאחזתי בכל שבריר זיכרון שהיה לי; היום שבו גיליתי שאני בהיריון, הרגע שבו שמעתי לראשונה את פעימות הלב של העובר, הפעם הראשונה שבה הרגשתי תנועה קלה בבטני שהפכה אותי למאושרת בנשים.

למראית עין, הייתי בסדר. הייתי חייבת להעמיד פנים שהמשכתי כרגיל בחיי כדי לא להתמוטט. לא יכולתי להרשות לעצמי להיות זו שמתפרקת. זו ששוקעת לתוך תהום עמוקה. הייתי צריכה להעמיד פני חזקה בשבילי ובשביל טיילור, אך זה לא היה מספיק. הייתי קליפה ריקה מתוכן ושנינו ידענו שכבר לא היה לי מה לתת.

"ארוחת הערב תהיה מוכנה בקרוב." ראשה של מולי הציץ לתוך חדרי וכשהביטה בעיניי שנשקפו מן המראה, החיוך הקטן שהיה מרוח על שפתיה נמחק כלא היה. "קלייר, את בסדר?" קולה נשמע מודאג. היא עדיין לא העזה להיכנס.

מיהרתי לזקוף את כתפיי ולעטות הבעה בטוחה על פניי. "כן, אני תכף אצטרף אליכם."

נראה היה שהיא מהססת לעזוב אותי לבד ולהניח לי לנפשי, אך לאחר התלבטות קצרה, היא הנהנה וסגרה אחריה את הדלת, מותירה אותי עם מחשבות שלא נתנו לי מנוח ועם געגועים עזים שנאלצתי להדחיק כדי לשמור על שפיותי.

בימים האחרונים מולי הייתה שקטה מדי ואפילו מעט מרוחקת. תיארתי לעצמי שהיה לה קשה להיות במחיצתי. הקדרות שעטפה אותי שאבה את האנרגיה מן החדר. אם היא הייתה מרוחקת, אני הייתי הסיבה הבלעדית לכך. הדפתי את כולם ממני, כדי להגן על עצמי. כדי להגן עליהם מפניי.

ארוחת הערב עברה בשתיקה רועמת. מולי ואנדרו החליפו מבטים ביניהם, אך ניסיתי להתעלם מכך. ידעתי שאני היא הסיבה לאווירה המתוחה ששררה בבית.

לפני כשבועיים, הגעתי לקייפ ביי, קייפ קוד, והם קיבלו אותי לביתם בזרועות פתוחות. הם אפשרו לי לגור באופן זמני בדירת הסטודיו הקטנה שנבנתה מעל המוסך, עד שאשקם את חיי. התעקשתי לשלם שכר דירה אף על פי שלא הייתה לי עבודה, אך הם סירבו בתוקף. גם אם היו מסכימים, לא ידעתי איך אוכל לשלם להם. התפטרתי מעבודתי כעובדת סוציאלית ונותר לי חסכון קטן שאותו שמרתי לשעת צרה.

סירבתי לחזור ולגור בקרבת הוריי, למרות תחנוניהם. ידעתי שהם דואגים לי, אך רציתי להתרחק מבוסטון. הייתי זקוקה למרווח נשימה שידעתי שלא אקבל שם. האמת היא שלא הייתי בטוחה שאוכל לעמוד בכך שאראה אותם יחד שוב.

"קלייר?" קולו של אנדרו, אחי הבכור, ניתק אותי ממחשבותיי וגרם לי להיישיר מבט לעברו.

"כן?"

הוא החליף מבט מהיר עם מולי, לפני שעיניו שבו אליי. "אנחנו צריכים לספר לך משהו." הוא אחז בידה של מולי וקרב אותה אליו. עיניהם שידרו חשש ודאגה.

גל של רגשות חרטה שטף אותי עם ההבנה שאני הבאתי אותם למצב הזה, שבו הם צריכים להיות זהירים בקרבתי.

"הכול בסדר? קרה משהו?" קימטתי את מצחי, ממקדת בהם את עיניי.

"כן," ענתה מולי, "אבל אנחנו צריכים לספר לך משהו ואנחנו לא יודעים איך."

"אם זה לגבי הדירה, אני מבינה. אני יכולה למצוא מקום אחר לגור בו..."

"זה לא זה..." מולי היססה ונשכה את שפתה קלות.

"אז מה אתם צריכים לספר לי?" הם נהגו בי כמו בבובת חרסינה, חוששים שתתנפץ בכל רגע ושבריה יפוזרו לכל עבר.

הם החליפו מבט אחרון לפני שאנדרו אמר, "מולי בהיריון."

לא הייתי מוכנה למשמע המילים שיצאו מפיו של אנדרו. סכין גדולה וחדה פילחה את חזי וחתכה לגזרים ללא רחם את שאריות ליבי. כאב קשה מנשוא אחז בי והפריע לי לנשום.

הדממה ששררה בחדר לאחר שהמילים נזרקו לאוויר, צרמה באוזניי. ראיתי את פיותיהם זזים, אך לא יכולתי לשמוע דבר. הרחמים שנשקפו מעיניהם הזכירו לי שאני לעולם לא אוכל לקבל את מה שיש להם.

"אימא ואבא יודעים?" מחנק עלה בגרוני, קולי בקושי נשמע.

"כן," ענה אנדרו.

"כמה חודשים?" שאלתי.

"ארבעה חודשים."

ארבעה חודשים שהם ידעו על כך והסתירו זאת ממני.

מולי הושיטה את ידה אל ידי, אך מייד הרחקתי אותה ונעמדתי. הסבתי את פניי ממבטה הפגוע ומעיניו הנוקבות של אחי ועזבתי את החדר לפני שאשבר מולם. רגליי נשאו אותי אל מחוץ לביתם, היישר אל המדרגות בחצר האחורית שהובילו לרצועת החוף הקטנה.

אוויר מלוח חדר לריאותיי בכל שאיפה והגלים ליטפו את כפות רגליי היחפות, סוחפים אותי אליהם ברכות.

כעסתי על עצמי שהתנהגתי כך. מולי ואנדרו קיבלו אותי אל ביתם ללא תנאים וכעת פגעתי בהם. פגעתי במולי שהייתה לי כאחות. זאת לא הייתה אשמתם שהייתי פגומה.

שבורה.

מרוסקת.

זמן רב העמדתי פנים שאני חזקה, שאני מסוגלת לעמוד בכאב האובדן שחוויתי, אבל הכול היה מסכת שקרים, העמדת פנים אחת גדולה שאיימה להתנפץ לרסיסים. כלפי חוץ הראיתי לכולם שהמשכתי בחיי, אך בפנים נפשי קמלה עם כל יום שעבר.

העבודה הייתה הדבר היחידי שהצליח למנוע ממני להתרסק לחלוטין, אך גם היא עם הזמן הפכה לפלסטר לא יעיל. הפצע היה גדול ועמוק מדי ועם הזמן הוא רק נפער, מסרב להתאחות.

כבר לא יכולתי לעזור לאותן נשים ולא יכולתי להכיל יותר את כאבן ואת צערן. הכאב שלי כילה אותי ותפס כל חלקה טובה. המנהלת שלי התחננה בפניי שלא אעזוב, אבל כבר לא הייתי טובה במה שעשיתי. העמדת הפנים סחטה אותי ורוקנה את מצבורי כוחי.

פגעתי בהרבה אנשים, בעיקר בתקופה האחרונה. הייתי צריכה לחזור לשם ולהתנצל בפני מולי. לא הגיע לה יחס כזה ממני, בעיקר לא אחרי כל מה שהיא עברה.

ניסיתי לפקוח את עיניי אך הן היו כבדות מדי. לאפי חדר ריח חריף ובאוזניי נשמעו צפצופים שהגבירו את הלמות ראשי. גרוני צרב והתקשיתי לשאוף אוויר לריאותיי.

נלחמתי בחומר ההרדמה שעדיין זרם בוורידיי ושוב התאמצתי לפקוח את עיניי ולהשיב לי את הכרתי.

שברי זיכרון התאונה התפרצו לנגד עיניי העצומות. טיילור ישב לצידי במושב הנהג, מביט בי באימה, וקול צווחה נמלט מפי כשאורות חזקים התקרבו אלינו. טיילור סובב את ההגה בחדות ולאחר מכן הכול הפך לשחור.

ברקע שמעתי קולות מהוסים. בכי וצער מילאו את החדר ותהיתי על מה. הרי אני עדיין בין החיים, נכון? התינוקת שלי עדיין ברחמי, נכון?

לא הייתי בטוחה לגבי התשובה לשאלה האחרונה. פניקה תקפה אותי וליבי החל להלום בפראות בחזי. הצורך להתעורר ולדעת שהיא בסדר הכה בי בעוצמה.

כשפקחתי לבסוף את עיניי, אור בהיר וחזק טשטש את ראייתי וגרם לי למצמץ מספר פעמים בניסיון לגבור עליו.

"קלייר, התעוררת," אימי קראה בהקלה. עיניה היו אדומות ולחייה רטובות. אבי עמד מאחוריה וניכר היה שהוא מחניק יבבה. "אייזיק, תקרא לרופא." היא הורתה לאבי שמיהר לציית לה.

הדאגה לבריאותי לא עניינה אותי. היה חשוב לי לדעת מה שלום הבת שלי. זו שטרם נולדה והייתה אמורה להיות מוגנת בתוך רחמי.

ידי נשלחה לבטני במהירות. היא עדיין הייתה נפוחה אבל התחושה הייתה שונה. ריקה. כאב חד הופיע והפניתי את ראשי לאימי בשאלה.

"מה... קרה...?" שאלתי בקול צרוד. בחנתי את פניה וראיתי כיצד כאב משתלט עליהן.

"אי...מא... מה... קרה...? הרמתי מעט את קולי, מתעלמת מהכאב המתגבר בבטן.

"אני מצטערת, קלייר. אני מצטערת כל כך. הם ניסו להציל אותה." דמעותיה והבעת הכאב שהופיעו על פניה אישרו לי שהגרוע מכול קרה.

בור נפער בליבי ויפחות שקטות נמלטו מפי. הייתי שבורה. מרוסקת. חלק ממני נלקח והוא לא ישוב חזרה לעולם.

רציתי להתחלף איתה. רציתי שאלוהים יחזיר את הגלגל לאחור וייקח אותי במקומה. הייתי מוכנה לתת את חיי כדי שהיא תחיה. לי כבר לא יהיה עתיד בלעדיה.

אימי ניסתה לחבק אותי, אך אני התנערתי בחוזקה מידיה. לא רציתי שתיגע בי. לא רציתי נחמה. רציתי להתעטף בחשכה ולשקוע אל מצולות השכחה.

בכיתי את כאבי עד שהאחות הזריקה לי חומר הרגעה שהפך אותי לחסרת תחושה. בירכתי על כך וקיוויתי שלא אחוש יותר דבר לעולם.

נראה שחומר ההרגעה הרדים אותי וכשהתעוררתי בשנית, קיוויתי שכל זה היה רק סיוט. אך מהר מאוד התבדיתי והכאב הכה בעוצמה כפולה.

טיילור הופיע בפתח הדלת. גופו שפוף, בגדיו מלוכלכים בכתמי דם ומבטו מיוסר. בתוך מערבולת הכאב והאובדן לא הבחנתי בכך שהוא איננו.

הוא לא התקרב למיטתי, ראשו היה שמוט לפנים.

"טיילור, היא איננה," אמרתי בקול שבור. הדמעות החלו לזלוג מעיניי שוב ולהרטיב את פניי.

"אני מצטער, קלייר. זאת אשמתי," הוא אמר בשקט, קולו מרוסק ומאיים להתנפץ ברחבי החדר. "אם לא הייתי מתעקש לא היינו כאן עכשיו. בגללי איבדנו אותה."

רציתי לומר לו שזאת לא אשמתו, זאת אשמת הנהג שהתפרץ לצומת ברמזור אדום. רציתי להיות מסוגלת לנחם אותו ולהגיד לו שדברים קורים ואין לנו שליטה על החיים, שאנשים מתכננים תוכניות ואף אחד אינו יודע מה צופן העתיד. אבל מרירות השתלטה על ליבי והקשיחה אותו. אף על פי שהשכל הישר אמר לי שהוא לא אשם במה שקרה, ליבי חש שהוא צריך לעמוד לדין על פשעיו.

אם רק היה מקשיב לי, היינו עכשיו במקום בטוח. אם הוא לא היה מתעקש שניסע במזג האוויר הסוער, הבת שלי הייתה מוגנת ובחיים. הייתי זוכה להחזיק בה בעוד כמה חודשים ולהעניק לה את אהבתי. היינו זוכים לעתיד משותף.

אבל עכשיו כל החלומות התנפצו ונכחדו כלא היו, התכנונים לעתיד נמחקו בן רגע וכל תקווה לחיים נגוזה.

כל שעשיתי היה להסב ממנו את מבטי ולשתוק. לא יכולתי להביט בו יותר בלי שהאשמה ששרפה אותי, תשרוף גם אותו.

טיילור נכנס לתוך מרה שחורה ונעלם מעל פני השטח, ואילו אני טבעתי באובדן שחוויתי ובכאב שכילה אותי בכל רגע של ערות ואף בחלומות.

הפכתי לרוח רפאים של מי שהייתי.

צל של עצמי.

דמות קטנה שהתקרבה אל הגלים הקטנים צדה את עיניי והחזירה אותי להווה. ראיתי כיצד היא מתכופפת ונוגעת במים, משפריצה אותם לכל עבר וצוהלת בשמחה. הבטתי כמהופנטת בילדה הקטנה בעלת השיער הבהיר שהיה אסוף לשתי קוקיות. דבר כה פשוט כמים גרם לה לאושר עילאי.

תמיד חשבתי שכשאנחנו מתבגרים, אנו מאבדים את היכולת ליהנות מהדברים הפשוטים והקטנים שהחיים מציעים לנו.

כשהחלה להתקדם אל תוך המים, עיניי נפערו בבהלה. הלכתי לעברה בעודי תרה אחר מבוגר אחראי, אך לא היה אחד בנמצא. החשתי את צעדיי למרות החול שהאט אותם.

צווחה נמלטה מפי כשהילדה הקטנה מעדה לתוך המים כשפניה כלפי מטה. שניות שהרגישו כנצח חלפו עד שהגעתי אליה והוצאתי אותה מהמים. השענתי אותה על מותני וניגבתי בחולצתי את פניה המלאות בחול הרטוב והעיקש, שנדבק לריסי עיניה המלוכסנות כלפי מעלה, לגשר אפה השטוח ולפיה הקטן שהיה פתוח מעט ולשון קטנה השתרבבה ממנו. היא לא בכתה כלל.

"את בסדר, מתוקה?" שאלתי תוך כדי שהתרחקתי מהמים.

היא פקחה עין אחת כחולה והחלה להיאבק בי, משמיעה קולות מחאה. אולי הצלקת שעל פניי הרתיעה אותה.

"הכול בסדר," אמרתי בניסיון להרגיע אותה, מלטפת את ראשה בעדינות. היא פקחה את עינה השנייה בקושי. ידה הקטנה נשלחה אל פניה והיא שפשפה את העין. הסטתי בעדינות את ידה ואמרתי, "אנחנו צריכות לשטוף לך את הפנים כדי שהחול לא ייכנס לך לעיניים." חייכתי אליה קלות. השרירים בפניי כנראה זכרו את התנועה, אך לי היא הרגישה לא טבעית.

היא נעצה בי את מבטה הכחול וניסיתי להבין במה היא מתמקדת, כשידה הקטנה נשלחה אל פניי ואצבעותיה השמנמנות נגעו קלות בצלקת. נרעדתי מעט מהמגע הרך. אף אחד לא העז לגעת בצד הזה של פניי מאז התאונה. גם לא הוריי.

"מקנזי! מקנזי!" קול גברי מבוהל נשמע מאחורינו. הסתובבתי וראיתי גבר רץ לעברנו, עיניו אחוזות בהלה.

לפני שהבנתי מה קורה, הילדה הקטנה נחטפה מבין זרועותיי והגבר אסף אותה אליו ועטף אותה בזרועותיו, מנענע אותה ולוחש לה מילות הרגעה. כתפיו הרחבות וצווארו נראו מתוחים, אף על פי שהיא הייתה בטוחה בין זרועותיו.

רציתי לומר לו שהיא בסדר, שלא קרה דבר, אך לפני שהספקתי לפצות את פי, הוא החל ללכת לעבר בית כחול שהיה מוקף בגדר חומה, בלי להביט לאחור.

הייתי יכולה להישבע שאני מכירה את הגבר הזה, מישהו שניסיתי לשכוח, אך לא הייתי בטוחה אם היה זה אמיתי או שמוחי מתעתע בי שוב כפי שעשה פעמים רבות בשנים האחרונות.

נכנסתי חזרה לביתם של מולי ואנדרו ושבתי לפינת האוכל, שם הם עדיין ישבו חבוקים. ניכר היה כי מולי בכתה ורגשות האשמה והחרטה תקפו אותי בכל הכוח. אנדרו הרים את ראשו ואף שציפיתי לראות כעס בעיניו, ראיתי רק הבנה ועצב.

"אשאיר אתכן לבד." הוא נשק לראשה של מולי וכשעבר לידי, לחץ את כתפי קלות.

התיישבתי לידה והמילים מייד יצאו החוצה.

"אני מצטערת, מולי. מצטערת כל כך. התגובה שלי הייתה לא במקום."

"אני מבינה, קלייר. אני לא יכולה לתאר לעצמי כיצד את מרגישה." היא חיבקה אותי ארוכות.

"חיכיתם שנים רבות לרגע הזה. כל הטיפולים שעברתם... כל ה... אני שמחה בשבילכם, אבל עצובה בשבילי, זה הגיוני?" שאלתי כשהתנתקנו זו מזו.

"כן. עברת הרבה בשנים האחרונות. אני זו שמצטערת שלא הייתי לצידך לאורך כל הזמן הזה. לא הייתי צריכה לתת לך לעזוב לקליפורניה. הייתי צריכה להתעקש שתבואי הנה קודם."

"לאנדרו ולך יש חיים כאן, לא הייתה שום סיבה לגרור אותך לגיהינום הפרטי שלי."

כשאנדרו הכיר את מולי, הרגשתי שסוף־סוף קיבלתי את האחות שלה ייחלתי כל ילדותי. הוא תמיד היה רודף שמלות ולא חיפש מערכת יחסים רצינית, אך כשהכיר את מולי באחד מביקוריה בבוסטון, היא כבשה אותו בן רגע. היא עבדה כאחות במרכז רפואי, ואנדרו ביקש העברה מתחנת הכבאות בבוסטון כדי להיות קרוב אליה.

לאחר שהתחתנו, הם ניסו להיכנס להיריון ונתקלו בקשיים. מולי עברה טיפולי פוריות רבים וחוותה אכזבות, אך לרגע היא לא ויתרה על חלומה להפוך לאימא. הם לקחו הלוואות מהבנק והשקיעו את כל חסכונותיהם כדי להגשים את החלום.

כשהריתי לטיילור, ידעתי שלמולי היה קשה, אך היא מעולם לא הראתה זאת. היא הייתה נפש אצילית וטהורה.

"אני אוהבת אותך, קלייר, ואני תמיד אהיה לצידך, גן עדן או גיהינום," היא אמרה וחיבקה אותי שוב.