הז'אנרים
כל הז'אנרים
סדרה:‎ לבבות זכוכית - 2

דרג ספר זה מתוך 5
13 דירוגים
3.7
ממוצע
1
1
2
3
3
2
4
0
5
7
28
לבבות 2: לבבות נייר
44 

לבבות 2: לבבות נייר


דרג ספר זה מתוך 5
13 דירוגים
3.7
ממוצע
1
1
2
3
3
2
4
0
5
7
28
44 
44 
סדרה:‎ לבבות זכוכית - 2
גודל (עמ'): 300
מו"ל: ספר לכל

תקציר

איבדתי אותה.
לא, לא איבדתי אותה. נטשתי אותה.
היא הייתה החברה הכי טובה שלי.

לא הייתי אמור להתאהב בה.
הייתי חסר אחריות.
הלב שלה נשבר.

חשבתי שהתגברתי. אבל הנה היא שוב כאן, אחרי שנים, 
נאלצת לעבוד אתי, ומזכירה לי מדוע התאהבתי בה מלכתחילה.
אבל הפעם, אעשה כל מה שביכולתי כדי שהיא לא תעזוב לעולם.

רב מכר של ה-New York Times ושל ה-USA Today

  • ISBN: 277-1665
  • גודל (עמ'): 300
  • מו"ל: ספר לכל
  • יצא לאור ב-: 09/08/2017
  • שם המחבר: קלייר‭ ‬קונטרראס
  • תורגם ע"י: כנרת הדס
  • זמין להשאלה: כן

 

פרק 1

 

 

 

 

 

״דייט?" שאלה אימא שלי כשנכנסתי למטבח.

"כן, דייט". אספתי את השיער הארוך והלח שלי וגלגלתי אותו לפקעת כשפילסתי לי דרך לעבר הפירות.

"המממ", היא אמרה, וכך זכתה בתשומת לבי עם ההצהרה הבלתי מחייבת שלה. היא נשענה לאחור על אחד מכיסאות העץ בפינת האוכל שלנו, כשהיא מחזיקה בידה עיתון, והסתכלה עליי כאילו אני לובשת ביקיני, לא סקיני ג'ינס וחולצה פרחונית.

"מה?"

"שום דבר. את נראית נהדר", היא ענתה וחזרה לעיתון שלה.

היא נראית כמו מורה סקסית. כל הילדים שגדלתי אתם אמרו את זה עליה – שהיא MILF, בסגנון של מורה סקסית, עם שיער בלונדיני גלי וארוך ומשקפי ספרנית.

"תוציאי את זה כבר, בֶּטִינָה, אני יודעת שאת רוצה להגיד את זה", אמרתי וניגשתי לקחת לעצמי בקבוק מים. חייכתי כשהיא נאנחה. היא שונאת כשאני קוראת לה בשמה הפרטי. הסתובבתי כששמעתי את העיתון מתקמט, ותפסתי את הכיסא מולה. ממילא היו לי חמש עשרה דקות להרוג.

"לא ראיתי אותך יוצאת עם מישהו – לצורך העניין, אפילו לא שמעתי אותך מדברת על איזשהו בחור – מאז שג'נסן עזב", היא אמרה, ישר ולעניין. אימא שלי היא טיפוס כזה בלי בולשיט.

המבט שלי נפל על העיתון שהיה על השולחן, הרחק מעיניה הכחולות והחקרניות. הכותרת הראשית עסקה באולם האירועים "אחוזת קלארק"... עוד פעם.

"אולי עד עכשיו לא פגשתי מישהו שכדאי לדבר עליו", אמרתי, כשאני מפנה אליה שוב את העיניים שלי.

היא הרימה גבה. "באמת? אז למה כדאי לדבר דווקא על הבחור הזה?"

הצטמררתי, כאילו היא תפסה אותי בשקר. יצאתי עם בחורים מאז שהוא עזב, והבחור האחרון היה בהחלט יותר רציני מהנוכחי. לא שזה היה משנה לה, או למישהו אחר. "בכל מקרה, מה זה משנה? אתם שנאתם את ג'נסן כשהיינו ביחד".

"אף אחד לא אמר שלא אהבנו את זה שהייתם ביחד", היא אמרה.

"לא הייתם צריכים להגיד. זה היה ברור לגמרי. אבא לא אהב אותו כי הוא שרוט, ואת לא אהבת אותו כי ידעת שהוא אף פעם לא יהיה רופא, או עורך דין, או כל גבר חלומות אחר שתיארת לעצמך שאתחתן אתו".

"מִיָה, זה פשוט לא נכון!"

"באמת? כי אני יכולה לזכור ממש בבירור שאמרת, 'הוא לא טוב בשבילך, מיה. את יכולה למצוא מישהו יותר טוב'", הגבתי.

היא הסתכלה עליי למשך רגע ארוך, ושחררה נשיפה ארוכה. "הוא היה אוסף אותך באופנוע, והוא נראָה כאילו הוא יצא ישר מתוך איזושהי סצנה מהסדרה 'עיר החטאים'. מה הייתי אמורה להגיד? חוץ מזה, אני מכירה את השם שיצא לו; שמעתי איך שהוא וויקטור דיברו כשהייתי בבית של חנה".

האף שלי התקמט. הסטתי את המבט שלי, לא מעוניינת לשמוע מה נאמר בשיחות האלה. הכרתי את השם שיצא לג'נסן. הכרתי אותו כל חיי. לא האשמתי אותו על זה שהוא טיפוס כזה, או בגלל העבר שלו. הוא אדם טוב ויש לו לב טוב, על אף הנטיות הדביליות שלו והאטרקטיביות של הילד הרע שאפיינה אותו.

"הוא בחור טוב", אמרתי, כשאני מרגישה צורך להגן עליו, כמו תמיד.

"אני מסכימה. הוא בחור טוב, ואני מודה על כך שבעבר תייגתי אותו לא נכון. אבל אם הוא בחור כל כך טוב, למה נפרדת ממנו?" היא שאלה. הרגשתי שאני מתבשלת מתחת למבט שלה.

"כי הוא הלך ללמוד בניו יורק, אימא, ואני שונאת יחסים בשלט רחוק".

"את שונאת יחסים בשלט רחוק, או שלא מוצא חן בעינייך שהוא יהיה מוקף נשים ושלא תהיה לך שליטה על מה שקורה?" היא שאלה כאשר קמתי לקחת את התיק שלי.

"אני...", התחרטתי. היא קלעה בול, וזה הרתיח אותי. "אני לא צריכה שתעשי לי פסיכואנליזה, תודה רבה. אם כל כך משעמם אותך להיות עקרת בית, אולי את צריכה לחזור לעבודה", אמרתי כשהתרחקתי ממנה. "תודה על שיחת העידוד", זרקתי מעבר לכתפי ממש לפני שיצאתי מהבית.

רק כאשר נכנסתי למכונית שלי ונסעתי כמה רחובות קלטתי את המילים שלה, והרגשתי צורך להטיח את הידיים שלי בהגה ולצרוח. כשהגעתי לקולנוע, כבר הייתי רגועה. סימסתי לאדם וביקשתי ממנו לפגוש אותי שם, כדי להימנע מהאיסוף המביך בבית הוריי. אני באמת צריכה לדבר עם רוֹבּ ולשכנע אותו לתת לי לגור אצלו. אני לא חושבת שאוכל להתמודד עם עוד שיחת מוטיבציה כזו, אם כי השיחות האלה לא קרו לעתים תכופות. אם זה היה תלוי באימא שלי, אחרי סיום התואר הייתי פוגשת גבר עשיר, הופכת לעקרת בית ומקדישה את חיי ללידת ילדים, כדי שיהיה לה על מי להשתגע.

העניינים עם ג'נסן היו מסובכים. דיברנו המון, בדרך זו או אחרת: הודעות SMS, אימיילים או שיחות טלפון. הסכמנו שנצא עם אנשים אחרים כשהוא נמצא רחוק, אבל אני לא הרגשתי צורך לצאת עם מישהו אחר, והוא אף פעם לא הזכיר בפניי מישהי אחרת, אבל אני לא טיפשה. ידעתי שהוא יוצא עם מישהי. אולי אפילו עם כמה נשים. מדי פעם, הוא היה זורק את ה"נו, פגשת מישהו בזמן האחרון?" כנראה כדי לרכך את המכה שאני עלולה לחטוף כשהוא יספר לי, אם אי פעם אשאל אותו, משהו שלא אעשה אף פעם. לא רציתי לדעת.

ישבתי באולם הקולנוע החשוך ועמדתי לצפות בסרט התחלה, כשקיבלתי ממנו SMS שהיה כתוב בו שהוא נמצא בעיר, ושהוא צריך לראות אותי. הקרביים שלי התהפכו. ניסיתי להתרכז בסרט, אבל הראש שלי היה במקום אחר, וחבל, כי אני אוהבת את לאונרדו דיקפריו. כאשר הסרט הסתיים, לא היה לי מושג בכלל במה צפיתי. אדם, מצד שני, היה "המום" מהסרט. הוא כל הזמן אמר "אלוהים אדירים. מהמם!"

"רוצה לאכול משהו?" הוא שאל כשיצאנו. באופן אוטומטי, תפסתי את הטלפון שלי עוד יותר חזק. מאז הודעת ה-SMS של ג'נסן לא עזבתי אותו לשנייה, ליתר ביטחון.

"אולי פעם אחרת. יש לי כמה דברים לעשות", אמרתי.

"מיה, את יודעת שאת מוצאת חן בעיניי, נכון?" שאל אדם בקול רך.

"גם אתה מוצא חן בעיניי", אמרתי, כשאני מביטה בעיניים הכחולות והבהירות שלו.

"אבל", הוא אמר, מגחך, כשהוא מעביר את כף ידו בשיער הבלונדיני והגלי שלו.

"זה פשוט..."

"את עדיין מעוניינת בג'נסן". אדם ואני הסתובבנו באותם חוגים כמו ג'נסן – החוגים של הטיפוסים האמנותיים.

"אני..." לקחתי נשימה עמוקה וחייכתי אליו. "אנחנו יכולים להמשיך להיות ידידים?"

הוא הנהן, חייך, ואחר כך הניד בראשו. "אני לא מאמין שאת מעבירה אותי למחלקה האפלטונית בדייט השלישי שלנו".

"מצטערת".

"אל תצטערי. תמיד ידעתי שיהיה קשה להוציא אותו מהראש שלך. כלומר, את ממילא מדברת רק עליו כשאנחנו ביחד", הוא אמר במשיכת כתפיים שהכעיסה אותי.

"זה לא נכון".

"היי, זה בסדר מצדי. אני מבין את זה. יש לו אופנוע, סיגריות ומשקפי טייסים".

לא בגלל זה אהבתי את ג'נסן. אמנם לא יכולתי להתעלם מהאטרקטיביות שלו, אבל זו לא הסיבה שהתאהבתי בו. חיבקתי את אדם חיבוק ממושך והכרחתי אותו להבטיח שעדיין נבלה ביחד, כי אני ממש נהנית לבלות בחברתו. ואז נכנסתי למכונית שלי ונסעתי אל ג'נסן.

נסעתי לבית של פטי, כי ידעתי שהוא יהיה שם, ובדרך חשבתי על כל הדברים שאהבתי אצלו: איך שהוא הסתכל עליי; איך שהוא דיבר אליי; איך שהוא הקשיב; את זה שהוא היה כל כך שרוט; את הידיים שלו; איך הרגשתי כשהוא נגע בי; איך שהוא הצחיק אותי; איך שהידיים שלו היו תמיד מוכתמות מהפחם שהוא היה משתמש בו לרישומים. ככל שקטלגתי יותר דברים, כך החיוך שלי התרחב עוד יותר. הסיפור שלנו לא היה תמיד נחמד. יש שיטענו שהוא היה לגמרי להפך, אבל הוא היה יפה בעיניי.

הנסיעה במורד הדרך המתפתלת העלתה בי זיכרונות מן המבט הראשון בנער שהצליח לסובב ראשים – כולל את הראש שלי. בילדותי, ראיתי אותו המון בסביבה, והוא הקסים אותי בטירוף, אבל ג'נסן לא היה מאלה שרודפים, ואני לא הייתי מסוגלת לעשות את המרדף. החניתי את המכונית שלי מול הבית ועצמתי לרגע את עיניי, נזכרת במשחק האידיוטי במהלך חופשת האביב בשנה הראשונה שלי במכללה, המשחק ששינה את הכול.