הז'אנרים
כל הז'אנרים

דרג ספר זה מתוך 5
0 דירוגים
0
ממוצע
1
0
2
0
3
0
4
0
5
0
0
לא יכולתי אחרת

במקום 44 

26.4 

לא יכולתי אחרת


דרג ספר זה מתוך 5
0 דירוגים
0
ממוצע
1
0
2
0
3
0
4
0
5
0
0

במקום 44 

26.4 

במקום 44 

26.4 

גודל (עמ'): 240
מו"ל: ספר לכל

תקציר

אהבה מוזרה נרקמה בין בת המושבה הצעירה לגבר השרמנטי, הזר והמבוגר שהגיע לראש-פינה מארגנטינה ונשא אותה לאישה.

'לא יכולתי אחרת', תאמר גיבורת הספר שברחה מהארץ ונעלמה לאחר מות בעלה כשהיא מותירה מאחור עשרות שנות נישואים כאוביםבמהלך מנוסתה היא חוצה גבולות ויבשות, מגיעה למחוזות מרתקים ופוגשת אנשים קסומים המעניקים טעמים חדשים לחייה בחיפושיה אחרי האושר המיוחל.

 אירועים בלתי צפויים ומסעירים עוברים על גיבורת הספר הבועטת במוסכמות ובדרכה הייחודית והנחושה מנתבת את דרכהעלילת הספר וגיבוריו הם פרי הדמיון. הוויית החיים ומרבית המקומות, המראות והנופים לקוחים מהמציאות.

  

בשפה עשירה וברגישות רבה כותבת צילה דגון סיפור חיים מיוחד ומרתק החושף בפני הקורא לבטים אישיים מורכבים המותירים חומר רב למחשבהזהו ספר שונה, מסקרן ומותח עד סופו המפתיע.

דר' ב. דקל - שוחר ספרות

  • ISBN: 277-1785
  • גודל (עמ'): 240
  • מו"ל: ספר לכל
  • יצא לאור ב-: 27/08/2019
  • שם המחבר: צילה דגון
  • זמין להשאלה: כן

ראש פינה

הראשית

השמים היו שמיכה כהה וכבדה, נדחפת לכסות על העולם סביב כאילו עומדת לחנוק אותו מרוב אהבה. המוני טיפות גשם חומקות משתחררות, מנסות ללא הצלחה למחוק את הצבע השחור שניצח, כמו תמיד, לעטוף את היקום. ירח עיקש נדחף, מזיז קצת ימינה הר ענן עצום מְמדים, משגר מתוכו זרוע משוננת להבת אש בת חלוף, לקרוע את חשכת הלילה בהבזק של ברק ארוך שובֶל, משתלח כמו חרב נשלפת מנדן מסתורי המנסה לערוף ענן פרוע.

מתחפרת מתחת לשמיכה, גוף מכוּוץ, אוסֶף פרקי איברים של ידיים ורגליים נבלעים אל תוך גומחת בטן חלולה ריקה מתוכן. ראש קשוב מלא מחשבות מנסה לקלוט ולפענח קולות של זַוועת צעקות, נדלקות וכבות חליפות, משגרות אותות של מצוקה, קריאות עזרה אל תוך הלילה, אל סערה מלַבּה חרדות מהלכות אימים סביב.

מנסה לאסוף רחשי זיכרון רחוק תלוי על בדל חלום.

באותו בוקר רחוק, ליד צלחת החביתה החרוכה אנסה לדוג שברים של מידע חסוי, שולחת חיישנים אילמים לרגל ולקלוט מי מהם ינדב שביב מידע, להשקיט את פחדיי וסקרנותי הילדוּתית.

אפילו ילדות יודעות כי אנשים לא זועקים צעקות של זוועה סתם כך אל תוך חלום. אימא תביט בי במבט המיוחד הזה שלה שיש בו אהבה מקומטת שבורה ומרחמת שהתייגעה עם השנים, היא תזיז הצִדה את כל השאלות שרציתי לשאול, שנשארו ארוזות בתוכי, ותחזיר אותי למציאות כשתשוב ותאמר לי - די עם החלומות, תהיי הגיונית, אי אפשר לשמוע שום דבר מהמרחק הזה ועוד ברעש כזה שעשתה הסוּפה שהשתוללה הלילה בחוץ.

האמת שהיא כנראה צודקת. אולי. אבל אף אחד לא יוכל למחוק את הקולות שהתקפלו ונחו לי על הכתפיים, מתחת לשכמות, בין הסוודר הדוקרני ופיסת העור המתוחה שם על גופי.

והקולות הבלתי מחוּקים יהדהֲדו סביב, ואין יד שתוכל למחוק את הדי האימה הדבוקים לכתלים של זעקת עזרה מהבית הסמוך, שבאה והתגלגלה אל תוך חדרי ביתנו, מבעד לקולות סופת הרעמים שהשתוללה בחוץ ושלא מנעה מהוריי להיחפז אל רוחל׳ה בניסיון חוזר, להציל אותה מנחת זרועו, אף על פי שהם יודעים כי עם בוקר תשוב ותסרב ללכת לתחנת המשטרה ולהתלונן. וכמו בפעם הקודמת, שוב תסלח לו מתוך רחמים או מתוך אהבה בלתי הגיונית ובלתי ניתנת להסבר.

כמו זאבה גוננה על גוריה כשהיה מפליא בה מכותיו, משמשת להם חומת מגן בעוד הם מסתתרים באימה מתחת למיטות, מתכווצים לתוך עצמם מפוחדים עד מוות, חוששים מנחת זרועו המשתוללת ללא שליטה, בטירוף דעת שמחר יישכח ויימחק מזיכרונו כאילו לא היה, ורק בתוכה יישארו ארוזים הכאבים שטחנו עד דק כל שביב של שמחה שנמחק מחייה. כל שנותר בה היה העלבון והכעסים, בעיקר על עצמה, על סלחנותה, ואולי על פחד בלתי הגיוני שליווה את חייה. היא הרגישה מבוזה על שלא היה בה הפיקחון, העוז והאומץ להיפרד ממנו, להילחם על זכות קיומה ולהשתחרר ממנו לעולמים.