הז'אנרים
כל הז'אנרים
סדרה:‎ לאהוב אותה - 2

דרג ספר זה מתוך 5
6 דירוגים
3.3
ממוצע
1
1
2
2
3
0
4
0
5
3
5
לאהוב אותה 2: אהבה מתוך משבר
33 

לאהוב אותה 2: אהבה מתוך משבר


דרג ספר זה מתוך 5
6 דירוגים
3.3
ממוצע
1
1
2
2
3
0
4
0
5
3
5
33 
33 
סדרה:‎ לאהוב אותה - 2
גודל (עמ'): 258
מו"ל: לבבות

תקציר

אישה עם צלקות שלא ייעלמו לעולם...

אמילי הוחזקה באוסף במשך חמש שנים ארוכות וסבלה עינויים וכאב שלא יתוארו. לאחר שניצלה, היא מנסה להשאיר מאחוריה את העבר, ולחזור ולהשתלב בעולם שבו רבים אינם מודעים לרשע העלול להסתתר מאחורי חזות חיצונית מטעה. אבל אמילי רוצה גם לנקום באיש שהתעלל בה שוב ושוב בתקופת שביה – גבר שכל רצונו הוא לשלוט בה שוב.

גבר אוהב ומסור מאין כמוהו...
קיין אהב את אמילי במשך כל חייו. לפני שהופרדו זה מזה, הם חלקו אהבה גדולה, שכעת קיין רוצה להציל ולבנות מחדש. אחרי שחיפש את אמילי במשך שנים ארוכות וסוף סוף מצא אותה, היא לא תצליח עתה להדוף אותו, על אף כל מאמציה. סבלנותו ועדינותו יעזרו לה להחלים – אם מסע הנקם שלה לא יביא קודם למותה.

אמילי רוצה לבנות מחדש את חייה, אבל השדים הפנימיים שלה לא נותנים לה מנוח. האם תצליח להיאבק בהם? או שתניח לעברה להביס את כוחותיה ותמנע מעצמה את מה שקיין רוצה נואשות להעניק לשניהם?

  • ISBN: 1453-20
  • גודל (עמ'): 258
  • מו"ל: לבבות
  • יצא לאור ב-: 29/01/2020
  • שם המחבר: איווי הרפר
  • תורגם ע"י: יפעה הדר
  • זמין להשאלה: כן

פרק 1

נמצאתי, נגאלתי, הותרתי מכבליי... שוחררתי.

האם לעטות חיוך על שפתיי? עליי לשמוח, לא? אני חוזרת הביתה. אני עומדת לפגוש את המשפחה שלי ומעכשיו אהיה מוגנת. לא ייגעו בי יותר ידיים. לא יהיו יותר חבורות, שלאט לאט אראה אותן נעלמות.

אבל אני שבורה, הרוסה, חסרת ערך. מה אוכל להציע להם? אני מוכתמת. האפלה נגעה בי פעמים רבות מכפי שאוכל לזכור.

המשפחה שלי, שחיה חיים פרבריים שלווים, אינה יודעת מהו רשע באמת. אני חייתי לצידו של השטן במשך שנים והוא השחיר את דמותי. בפנים ובחוץ.

העולם שסביבי מתמלא קולות ואני מתנערת ממחשבותיי ומביטה ברצפה. אני מסובבת את הראש כדי להביט בקיין שניצב מאחוריי. הרגע ירדנו מהמטוס שהביא אותי הביתה. הוא שוב מתבונן בי. כל פעם שאני מביטה בו הנשימה שלי נעצרת. הוא לא השתנה כלל במהלך חמש השנים האחרונות. הוא עדיין הגבר יפה התואר ביותר שראיתי מעודי. השיער הבלונדי הקצר והפרוע שלו והעיניים הכחולות העמוקות שלו, שאומרות לי שהוא הרבה יותר מאשר סתם פרצוף יפה; המחשבות שלו תמיד חודרות ובעלות משמעות. הגוף שלו עדיין בכושר, שרירי. אני עדיין מגיעה לו רק עד גובה העיניים.

צעקות מסיחות את דעתי ממבטו החוקר. אני מביטה סביב ורואה שההורים שלי רצים לעברי. הם מתעלמים מהגברים שעומדים מעבר למסלול הנחיתה וצועקים להם לעצור. אימא שלי מפילה את התיק שלה. חפצים רבים נשפכים מתוכו, אבל היא לא עוצרת לאסוף אותם.

הזמן מאט לרגע כשאני מתבוננת בהורים שלי. שערה הקצר של אימא שלי מתבדר ברוח. העיניים שלה רחבות ודמעות זולגות מהן. אני רואה שאחת הדמעות פוגעת בחולצה האדומה שלה, ונשארת שם. דמעה רטובה בודדה, דמעה שהיא מזילה עליי.

לחייו של אבי תופחות ושוקעות בכבדות. זרועותיו נעות בכל הכוח, ואני רואה את הוורידים שמשתרגים בהן כשהוא הודף אותן קדימה ואחורה.

אני מטה את ראשי הצידה. הם רצים לעברי, כדי לחבק אותי. לנחם אותי? כמה זמן ייקח להם להבין שאמילי שלהם איננה? כמה זמן עד שיבינו שאני מגעילה? ואז אאבד אותם, מחדש.

אני פוחדת מהמגע שלהם. מגע קל, אוהב, סולח.

פוף! הם אוחזים בי והזמן חוזר להווה ולמציאות הקשה.

אבא שלי מניף אותי באוויר. הוא מקיף אותי בזרועותיו ובוכה לתוך צווארי. אימא שלי מחבקת אותי מאחור. אני מרגישה שהדמעות שלה מרטיבות את החולצה שלי.

אני פוחדת. החזה שלי כבד. הלב שלי מתחיל להתרחב. הוא גואה, והקרח שעוטף את הלב שלי מתחיל להיסדק ולהישבר לפיסות זעירות.

יפחותיה של אימא שלי הופכות לזעקות בכי, ופיסות גדולות יותר של קרח נשברות וניתקות. אני נשארת עם לב גדוש שסופג פנימה הכול. כאב, סבל, עינוי, הקלה, אהבה. אני מרגישה הכול וזה יותר מדי. אבל אני לא יכולה לכבות את התחושות.

אני מתחילה להתנשף, אבל הפה שלי מסרב להיפתח ולפלוט את הזעקות ששורטות את השפתיים שלי ומבקשות שיינתן להן קול. קול... מעולם לא היה להן קול. מישהו שיקשיב למה שיש להן לומר, מישהו שירפא את הכאב.

זה קורה. הגוף שלי מתמוסס לתוך אבא שלי. העיניים שלי צורבות ומתערפלות. אני פותחת את הפה בתנועה איטית והנה הן. הזעקות. הן אולצו להיאלם זמן רב מדי, היו בלתי רצויות. הן שלי. זעקות הכאב, העינוי וההקלה.

אבא שלי קופץ לשמע הצליל המיוסר שנקרע מתוך גרוני. אימא שלי ניתקת ממני ולוחשת את שמי שוב ושוב.

ידיים עוטפות אותי מאחור ואני יודעת של מי הן. האדם האחד והיחיד שברגע זה יצליח להעביר אותי את הסף. קיין.

אני נאחזת בו, בחמימות שלו, בזרועות החזקות. אנחנו מתמוטטים על הקרקע והוא מצמיד אותי אליו. ראשי צמוד לצווארו וידו מחזיקה את ברכיי.

קיין מערסל אותנו על הקרקע ולוחש שוב ושוב, ״אני מצטער. אני מצטער. אני מצטער.״

אני ממשיכה לצעוק בחוסר שליטה, כשהגבר שאני אוהבת והגבר אליו קראתי לעתים קרובות כל כך מתנצל על הכאב שלא הוא גרם לי. כאב שללא ספק מכאיב גם לו.

אני מאפשרת לכאב שלי להשתחרר וחולקת אותו עם העולם. עכשיו כל הסובבים אותי יודעים כמה סבל אצור בתוכי. והם מקשיבים. הם ינסו לעזור. הם לא יכולים. אבל לפחות למישהו אכפת. זה כל מה שאי פעם ביקשתי.

אחרי כמה רגעים קצב הנשימה שלי מתערער. אני יודעת שבתוך זמן קצר הראייה שלי תתערפל והעולם ייעלם בחשכה. התחלתי לסבול מהתקפי חרדה מיד בהתחלה, לפני שהתחילו המסיבות, אבל למדתי איך לשלוט בהם.

תכניסי אוויר דרך האף, תוציאי את האוויר דרך הפה, תכניסי אוויר דרך האף, תוציאי את האוויר דרך הפה.

הבכי שלי נפסק והחזה שלי נרגע. אני מרימה את המבט ורואה שכל העיניים נעוצות בי. אני לא יודעת מה לעשות. לא תכננתי לחשוף בפניהם את הכאב שלי. חשבתי שהתסריט הטוב ביותר יהיה להסתיר את הסבל שלי ולהמשיך בחיים הרגילים, עם הכאב, ופשוט להסתתר מאחוריו.

עכשיו אני כבר לא בדיוק יודעת איך זה יתנהל. במהלך שלוש השנים האחרונות, כל אחד מהצעדים שלי היה מחושב. זה היה הכרחי. צעד מוטעה היה יכול להביא עליי את מותי. כל צעד לא מחושב היה עלול להביא להיעלמות של מישהו קרוב אליי.

אני חייבת לחשב את צעדיי מחדש. כמהתי לחזור לחיק המשפחה שלי, אבל לא כדי לפגוע בהם.

אני מביטה בהורים שלי, שנאחזים זה בזה בכל הכוח. שניהם על סף ייאוש. זה מה שבני השטן גרמו לי: כאב, עינוי וייאוש. אבל אני מסרבת לחלוק את התחושות האלה עם העולם. אני מסרבת להעביר אותן הלאה. הן שלי, ואני אשא בנטל ואשא בו לבדי.

התוכנית שלי היא להציל מעצמי את משפחתי ואת קיין. אני לא אזהם אותם במוח השבור ובנשמה המצולקת שלי. אני אהיה בסדר. אני אהיה נורמלית. אני לא אתן להם להתקרב, אדאג שיישארו רחוקים. כך יהיה בטוח יותר. הם לא יגלו עד כמה אני לא ראויה, והם לא יעזבו או ינטשו אותי.

אני מחזירה את העיניים שלי אל קיין ומרגישה באחיזתו החזקה כפלדה בגופי.

״אני בסדר,״ אני מכריזה.

אנחנו קמים מהקרקע ואני מתרחקת ממנו. אני ניגשת אל ההורים שלי. ״אני בסדר. איבדתי את שיווי המשקל לרגע. אבל זה בסדר. עכשיו אני אהיה בסדר.״

ההורים שלי מביטים זה בזה ואז אימא שלי ניגשת אליי. ״אל תתנצלי אף פעם על כך שאת מרגישה אבודה או שבורה.״

דמעות זולגות על פניי. הם רואים את האמת דרך מסך השקרים. העיניים של אימא שלי נוצצות מכאב והלב שלי נשבר. אני רוצה להציל אותם. אבל איך אוכל להציל אותם ממני כשאני לא יכולה אפילו להציל את עצמי? אני נדה בראשי. ״בסדר.״

אבא שלי מחבק אותי שוב ואומר, ״התינוקת שלי בבית.״

אני כורכת את ידיי סביב צווארו, מחבקת אותו בכל כוחי ומביטה בקיין.

לא, היא איננה. היא לעולם לא תשוב הביתה.