הז'אנרים
כל הז'אנרים
סדרה:‎ לאהוב אותה - 1

דרג ספר זה מתוך 5
7 דירוגים
4.3
ממוצע
1
1
2
0
3
0
4
1
5
5
12
לאהוב אותה 1: אהבה מתוך האפלה
33 

לאהוב אותה 1: אהבה מתוך האפלה


דרג ספר זה מתוך 5
7 דירוגים
4.3
ממוצע
1
1
2
0
3
0
4
1
5
5
12
33 
33 
סדרה:‎ לאהוב אותה - 1
גודל (עמ'): 310
מו"ל: לבבות

תקציר

דם סמיך ממים...
לאחר טרגדיה משפחתית, האחיות לילי וסאשה יוצאות להתאושש בחופשה חלומית, אך מוצאות את עצמן בגיהינום עלי אדמות. הן נחטפות על-ידי פסיכופת, סאשה נשלחת לחיי עבדות, ולילי נאלצת להצטרף ל"אוסף" – קבוצה ייחודית של יפהפיות אקזוטיות, שעוברות התעללות בידי גברים עשירים שמציעים עבורן סכומי עתק. עם זאת, העינויים והכאב לא ישברו את לילי, שתעשה הכול כדי להציל את אחותה הצעירה. ומי שייחלץ לעזרתה הוא בן ברית בלתי צפוי.

האהבה חזקה מנאמנות...
בניסיון להוכיח את נאמנותו למעסיקו, מוטל על ג׳ייק לשמור על לילי הסוררת. הוא לא יכול להרשות לעצמו לעזור לה להציל את סאשה – לא אם ירצה לדבוק בתכניתו שלו. אבל בעולם האפל ומטיל האימה שבו הם נמצאים, הם זקוקים לנחמה. קשרים נוצרים ולבבות מתחברים למרות ניסיונותיו של ג׳ייק להתנגד לכך.

כשסודות מתגלים, הפיצוץ הבלתי נמנע מביא עימו השלכות עוצרות נשימה ובלתי נמנעות אשר עלולות לפגוע קשות בג'ק ובלילי... או אפילו להביא למותם.

  • ISBN: 1453-19
  • גודל (עמ'): 310
  • מו"ל: לבבות
  • יצא לאור ב-: 25/12/2019
  • שם המחבר: איווי הרפר
  • זמין להשאלה: כן

פרק 1

חופשייה ומשוחררת

אני מתיישבת ומביטה החוצה דרך חלון הזכוכית הענק, רואה איך המטוס נע על המסלול וצובר תאוצה עד שהוא מתרומם באוויר וחוצה את השמים בדרכו למקום מסעיר כלשהו בעולם.

אני מביטה בתיקים שלי ופרפרים מתעופפים בבטני. סוף סוף המזוודה ארוזה והדרכון מונח בידיים שלי. סוף סוף אני כאן, בנמל התעופה של סידני, ועוד מעט אעלה על מטוס ואעזוב את אוסטרליה, הבית שלי. אני אוהבת את הבית שלי, אבל תמיד חלמתי לטייל בעולם, והיום החלום הזה סוף סוף מתגשם. אני, לילי מורגן, עולה על מטוס כדי לטייל בעולם. ההתרגשות רוטטת בגופי כמו זיקוקי דינור, ואני מוכנה להראות לעולם עד כמה אני מאושרת.

אני מביטה סביבי במסוף נמל התעופה ורואה את האנשים המתרוצצים לכל עבר; חלקם מדברים בטלפון, זוג הורים מנסה להשקיט את הילדים, אחרים פשוט יושבים ומביטים לעבר מסלול ההמראה. אני תוהה אם גם הם כמוני, משתאים נוכח העובדה שהם עומדים לעשות דבר שעליו רק העזו לחלום.

אני מרגישה תנועה ליד מכנסי הג׳ינס הקצרים שאני לובשת. כשאני מביטה מעבר לחולצה הלבנה שלי, אני רואה שסאשה נועצת בי אצבע. אני מביטה באחותי. היא נראית כאילו גם היא עומדת להתפוצץ מאושר.

״ליל, תקשיבי.״ סאש קופצת במקום כמו ילדה קטנה והשמלה הצהובה שלה מקפצת יחד איתה. היא מצביעה לעבר התקרה ואני שומעת את הכרוז מכריז שהשער שלנו נפתח לעלייה לטיסה. אנשים מתחילים לצעוד לעבר השער ויוצרים תור, כרטיסי העלייה למטוס בידיהם.

דיברנו על נסיעה לחו״ל מאז התיכון, אבל כל הזמן דחינו את זה. ואז, לפני שלוש שנים, ההורים שלנו נהרגו בתאונת דרכים. נהג שיכור לא עצר באדום. המכונית שלהם נפגעה בצד הנוסע ושניהם נהרגו במקום מעוצמת הפגיעה. סאשה ואני התרסקנו כאשר איבדנו את ההורים שלנו, אבל אחרי תקופה לא פשוטה בכלל הצלחנו להתאושש ולאט לאט התחלנו לחזור לחיים שלנו.

העיניים שלי מתחילות לדמוע ואני מרגישה כף יד מוכרת נלחצת לתוך היד שלי. אני שולחת מבט ורואה שסאש שולחת לעברי חיוך עצוב. היא יודעת על מה אני חושבת, וכמו תמיד, היא לצידי. אני קוברת את הכאב שלי ומעלה על פניי חיוך למענה; היא סבלה מספיק. אני לא רוצה להזכיר לה כמה איבדנו.

כאשר ההורים שלנו הלכו לעולמם, המקום הראשון שאליו הלכנו היה החווה המשפחתית. לראשונה זה שנים רבות טיפסנו על עץ הילדות שלנו. יחד בכינו ונפרדנו מההורים שלנו.

אמנם סאש היא אחותי הקטנה, אבל היא גם החברה הכי טובה שלי. מאחר שחיינו בחווה מבודדת ללא שכנים, לא היה לנו איש מלבד שתינו, וזה כל מה שהיינו צריכות. מאחר שרק שנתיים הפרידו בינינו, אהבנו תמיד את אותם דברים. חלקנו סודות והתאמָנו בנשיקות על גב כף היד וסייענו זו לזו בעצות. את כל הדברים האלה עשינו על העץ האהוב עלינו: אחרי הלימודים היינו מטפסות על הערבה הבוכייה, יושבות ומדברות במשך שעות, עד שאימא הייתה קוראת לנו לארוחת הערב.

אנשים רבים שואלים אם אנחנו אחיות, אבל אנחנו אף פעם לא מבינות איך אנשים עולים על זה. אנחנו לא חושבות שאנחנו דומות. סאש קיבלה את השיער החום הבהיר, החלק והיפהפה של אימא, את עיניה הכחולות ואת האישיות המוחצנת שלה. בגיל עשרים-ושמונה, אני דומה יותר לאבא שלי, עם השיער הבלונדיני הכהה והסמיך והעיניים הירוקות שלו. אבל לסאשה ולי מבנה גוף דומה, נדיב באזור החזה אבל לא בהגזמה. שתינו שזופות ואתלטיות בגלל שגדלנו תוך כדי עבודה בחווה.

לאחר מות ההורים שלנו, ומאחר שלא נותר מי שיעבד את חוות החיטה, סאשה ואני החלטנו לשוב הביתה. החווה הייתה ברשות המשפחה זה ארבעה דורות. ידענו שיום אחד אנחנו נצטרך לעבד אותה. היא הייתה יקרה מדי לאבא שלנו מכדי שנעביר אותה לידי זר.

בתחילה היה קשה להתגורר שם, במקום שבו ההורים שלנו חיו. לפעמים אני חושבת שאני יכולה עדיין לשמוע את אימא שלי קוראת לנו לארוחת הערב, או לשמוע את הצחוק של אבא שלי. ההורים שלי היו מאוהבים זה בזה; זו לא הייתה סתם אהבה, הם היו חברים בנפש. הם אף פעם לא רבו. הם התווכחו, אבל לא לאורך זמן, ובדרך כלל רק אם האמינו שהאחר עומד להיפגע או להתאכזב. הם היו מוכנים לעשות הכול זה למען זה. אני מניחה שזה הגיוני שהם מתו יחד. אני חושבת שאם אחד מהם היה נשאר בחיים, הוא היה מת משברון לב בכל מקרה.

אחרי שעיבדנו את החווה במשך שלוש שנים ורכשנו כמה עובדים נאמנים, סאשה ואני החלטנו שהגיע הזמן לצאת לטייל בעולם. לא רצינו להמשיך לדחות את תוכניותינו ויום אחד להתחרט על כך שמעולם לא עשינו זאת. זה מה שההורים שלנו היו רוצים. גם אימא וגם אבא היו הרפתקנים. הם רצו שסאשה ואני נראה עולם לפני שנתמסד.

אין לנו תוכניות ברורות, אבל התחנה הראשונה שלנו היא ניו יורק סיטי. זה המקום היחיד שבו שתינו רוצות לבקר.

״ליל, בואי נלך לתפוס מקום בתור.״ קולה הנרגש של סאש ממלא לי את הבטן בפרפרים.

אנחנו קמות מהמושבים שלנו, מרימות את המזוודות ופונות אל שער היציאה. הלב שלי הולם בפראות וחיוך ענק מאיר את הפנים שלי. אני מביטה בסאשה ורואה שחיוך בגודל זהה מופיע על הפנים שלה. כן, זה יהיה הטיול של החיים.

* * *

אני מסמן אותה ברגע שהיא יורדת מהמטוס, פאקינג מושלמת. החיוך המרהיב והגוף המושלם ביותר שראיתי בחיי. אין גבר שלא מסובב את הראש כשהיא חולפת לידו. לא מזיק שגרסה מוקטנת שלה צועדת ממש לצידה.

נערות כפר, לא קשה לזהות לפי הבגדים שלהן. טיול ראשון. ההבעה ההמומה על הפנים אומרת הכול.

היא תהיה פאקינג מושלמת לצרכים של מרקו. הוא יעשה הכול כדי להשיג אותה. אני מרגיש דקירה בחזה, מהידיעה ששתי הנערות המאושרות והחופשיות האלה יועלו בקרוב ברשת וייכלאו בכלוב.

* * *

עם היציאה מנמל התעופה קנדי בניו יורק, אנחנו מגלות כהרף עין שהגענו לעולם חדש לגמרי. לא לוקח לנו זמן רב למצוא מונית; המוניות נמצאות בכל מקום. אחרי חצי שעה אנחנו כבר בדלפק הקבלה של המלון שלנו, נרשמות לחדר המשותף. אחרי הצצה מהירה בחדר ומבט החוצה מבעד החלון, אנחנו מחליטות לרדת לבר כדי לשתות משקה אחד לפני שנחזור לישון. כשאני בוחנת את הבר, אני המומה ממגוון הטיפוסים בו. אף אחד לא לבוש בפשטות. כולם לבושים בחליפות, בשמלות מתוחכמות ונעלי עקב, וכל זה רק כדי לשתות משקה.

אני מציצה בסאשה ומחייכת למראה הלבוש שלנו. סאשה לובשת חצאית ג׳ינס וגופייה. אני לובשת מכנסי ג׳ינס ליוויי׳ס עם קרעים וטישירט לבנה פשוטה, ושתינו נועלות סנדלים שטוחים שאותם אנחנו נועלות לכל מקום. זה מה שכולם לובשים בבית כשהם הולכים לבר או לפאב המקומי.

״מה?״ סאשה שואלת כשהיא רואה את החיוך הרחב על פניי.

אני צוחקת כשאני מסבירה, ״תסתכלי עלינו בהשוואה לאחרים. אנחנו תקועות כאן כמו עצם בגרון.״

סאשה מביטה סביב. היא מחייכת כשהיא מבינה על מה אני מדברת ואומרת, ״נכון, את צודקת. אולי כדאי שנתלבש קצת יותר מכובד.״

שתינו פורצות בצחוק ואני עונה, ״זה מה שנעשה בפעם הבאה. הלקח הופק.״ אנחנו גומרות את המשקה שלנו ועולות לחדר שלנו.

אחרי המקלחת, סאש ואני שוכבות במיטה פנים אל פנים, מצחקקות ומדברות על מה נרצה לעשות מחר בניו יורק סיטי.

סאש נרדמת ראשונה ואני מיד אחריה, חושבת על כל המקומות הנפלאים שנחווה ונזכור עד יומנו האחרון.

* * *

אני עוקב אחריה במשך ימים. החיוך שלה מאיר את החדר, אנשים לא יכולים שלא להרים את המבט כשהם שומעים את הצחוק המתגלגל, הסקסי והרך שלה.

היא מרגישה משהו. מפעם לפעם היא מחזירה לאחור את מבטה, ואני רואה שהיא רועדת כשאני מדמיין את עצמי מפשיט אותה. היא מרגישה אותי בלי לדעת אפילו שאני שם.

השיער הבהיר שלה גולש כמו משי ארור. אני יכול כמעט להרגיש אותו כשאני מתקרב מדי. אני מאגרף את כפות ידיי וחייב להזכיר לעצמי שאני מוכרח לשמור מרחק. זה נעשה קשה יותר ויותר ככל שאני ממשיך לעקוב אחריה. היא כמו אש, ואני הפרפר הטיפש והדפוק שרוצה את מה שלא יוכל להשיג.

ואני לא אוכל להשיג את לילי מורגן.

ערכתי חיפוש בחדר שלהן כשהן יצאו ומצאתי את הדרכונים שלהן. אנשי הקשר שלי הצליחו לגלות שהן מניו סאות׳ וויילס, אוסטרליה.

לילי ואחותה סאשה הן הבעלים של חוות חיטה, לא ידוע על קרובי משפחה; יש רק עובדים שמתחזקים את החווה. איש הקשר שלי בדק את מספרי הטלפונים הסלולריים שלהן והן לא התקשרו לאיש בבית כדי להודיע שהגיעו בשלום.

הן ממש מקלות עליי את העבודה. שתי בחורות שמטיילות בעולם ואין אף אחד שדואג לשלומן. טיפשות קטנות שכמותכן: שועל רודף אחריכן, ויהיה קל כל כך לתפוס אתכן.

* * *

אני מתעוררת כשהמיטה מתחילה לקפץ. ואז אני רואה שיער חום בהיר חולף על פניי ושומעת צחקוק.

״תתעוררי, ליל. עוד יום נהדר בניו יורק סיטי,״ סאשה צועקת מעברו השני של החדר ונכנסת לחדר האמבטיה.

אני מתגלגלת ומשקיפה החוצה מבעד לחלון, וחיוך מרחף על שפתיי כשאני בוחנת את הנוף הנהדר של ניו יורק שטופת השמש החמימה. אנחנו מתקלחות, מתלבשות ויוצאות מהמלון כשאנחנו מוכנות ליום החמישי שלנו בעיר המדהימה הזו.

משאית חולפת על פנינו עם שלט שמודיע שהזמרת פינק תופיע הערב במדיסון סקוור גרדן. אני לופתת את ידיה של סאשה ומתחילה לקפוץ כשאני מצביעה וצועקת לעבר השלט. סאש רואה למה אני נרגשת כל כך ומתחילה לצווח יחד איתי. אנחנו מפסיקות לצווח, מביטות סביבינו ומגלות שאנשים מתבוננים בנו. אנחנו מתחבקות, מצחקקות ומתחילות לצעוד לעבר המעבורת אל פסל החירות. איך אומרים, כשאתה ברומא, כלומר, כשאתה בניו יורק, תצווח כשאתה לא מצליח להכיל את ההתרגשות שלך.

בצעידה בת חמש הדקות למעבורת העור שלי סומר וחולפת בי אותה הרגשה מוזרה שחשתי כבר כמה פעמים בימים האחרונים. אני לא מצליחה לשים עליה את האצבע בדיוק. זה אינסטינקט שאומר לי להביט לאחור ולבדוק את האזור. אני אומרת לעצמי שזה שום דבר, שזה בגלל שאני במקום חדש; זה הכול.

אנחנו עולות על המעבורת של תשע וחצי. לוקח לנו עשרים דקות בלבד להגיע לאי ליברטי, שם ניצב פסל החירות. כשאני מביטה בו אני מרגישה כאילו אני בתוך חלום, כאילו אני עדיין רואה אותו דרך מסך הטלוויזיה או בעלון נסיעות. עד שאנחנו בתוך ראשו של הפסל. כשאני מביטה במים מתוך הפסל, אני קולטת סוף סוף שאנחנו באמת כאן.

פניהם המחייכות של הוריי מבזיקים בראשי. הם היו גאים בסאשה ובי. הם היו מתגאים בעבודה הקשה שהשקענו בחווה כדי להחזיר אותה למסלול לאחר מותם. היינו צריכות ללמוד דברים רבים, דברים שלא ידענו שההורים שלנו ביצעו בזמן שאנחנו עשינו חיים ונהנינו מתקופת הילדות שלנו. אבל עשינו את זה ועכשיו אנחנו רואות את העולם. אני יודעת שזה היה משמח את ההורים שלנו. החיוך שלי מתרחב כשאני מציצה ורואה את סאשה לימיני, מצלמת מיליוני תמונות.

אני עוצמת עיניים ולשבריר שנייה אני מניחה לעצמי לחוש שוב באובדן, בחורבן. בידיעה כי לעולם לא אראה שוב את ההורים שלי, שלעולם לא אשמע אותם אומרים שהם גאים בי או שהם אוהבים אותי. כשאני מרגישה בגל הגואה שמאיים לשטוף ולהטביע אותי, אני שוב נועלת את הרגשות שלי בכספת, אוזרת את כל כוחותיי ומסתובבת לחייך אל אחותי.

* * *

אני עוקב אחריה במשך שבועיים מענים.

ראיתי אותה מאושרת, ראיתי אותה צווחת כמו ילדה קטנה יחד עם אחותה. צחקתי כמו גדול כשהן לא הפסיקו לגעת בדשא המזדיין בסנטרל פארק.

כשאחותה לא מסתכלת, היא נשברת, בלי מילים. למה היא סובלת? הרצון לדעת כמעט גורם לי לגשת ולהציג את עצמי בפניה.

פאק, הבחורה הזו הצליחה לכשף אותי, והיא אפילו לא יודעת שאני קיים.

* * *

איזה יום! כל יום בניו יורק מלא ושונה. היום ביקרנו בטיימס סקוור וזה היה נהדר. עוד מקום, עוד זיכרון שאנצור לעולם.

אנחנו חוזרות לחדר שלנו וקורסות על המיטות שלנו בתשישות. הרגליים הורגות אותנו מרוב הליכה. בדרך חזרה למלון, סאש ואני החלטנו שהגיע הזמן להמשיך הלאה. השבועיים האחרונים היו נהדרים, אבל הגיע הזמן לראות עוד מקומות מופלאים. התחנה הבאה שלנו תהיה ניו אורלינס, כבר הזמנו טיסה למחר בערב. האוויר הומה באנרגיה מחודשת עם ההתרגשות שלנו לקראת התחנה הבאה, ואנחנו מוכנות לעזוב את ניו יורק בתרועה רמה. החלטנו לצאת למסיבת רייב, שפרסומים עליה הופיעו בכל העיר. קדימה, ניו יורק סיטי, זה הלילה האחרון שלנו כאן!

* * *

אני עומד ביציע, מתבונן בים הרוקדים המיוזעים ומסוגל לחשוב רק עליה. אני חייב להוציא אותה מהראש שלי ולהרגיש כוס חם של אישה אחרת סביב הזין שלי. כן, זה יגרום לי לשכוח ממנה. אני חייב לשרוף את האנרגיה הזאת כדי שלא אחזור למלון ואסתובב כמו איזה לוזר עלוב.

אני בוחן את רחבת הריקודים ומחפש אישה שנראית כמו מטרה קלה, מישהי שלא תרצה לדבר לפני האקט. ואז אני רואה את מיק עולה במדרגות אל המרפסת.

״וואו, יפה לך, סוף סוף החלטת להופיע כשאני מבקש. איפה פאקינג היית בשבועיים האחרונים? לא היית זמין בטלפון כשהתקשרתי. מרקו מבקש דו״חות התקדמות, יש לך משהו?״

כן. היא מושלמת. אבל אני לא מסוגל לעשות את זה. היא תמימה מדי, פאקינג מיוחדת מדי. ״לא, לא מצאתי אף אחת שעונה על הדרישות של מרקו,״ אני עונה ועדיין סורק במבט את רחבת הריקודים.

״טוב, אני מצאתי מישהי לפני שעה והיא עונה בדיוק על הדרישות של מרקו. והיא גם מגיעה עם בונוס. אספתי אותן ישר מהרחוב, קלי קלות.״

מיק טופח לי על הכתף ואומר, ״אז אתה יכול לחזור הביתה.״

תודה לאל, הם מצאו מישהי. אני יכול לעזוב את העיר המזוינת הזו ולהפסיק לפתח את האובססיה ההולכת וגדלה כלפי האישה הזו.

אני צועד בעקבות מיק ויוצא מבעד לדלתות היציאה, ואנחנו יורדים במדרגות מחוץ לבניין. שני ואנים שחורים חונים ליד המדרגות.

״קח את הוואן השני, ג׳ייק. החבילה בפנים. אני אוביל בוואן הראשון, עם הבונוס.״

אני נד בראשי וצועד אל הוואן. אני פותח את הדלת, נכנס פנימה וקופא. כל הדם אוזל לי מהפנים והלב שלי עוצר מלכת. אני מביט ישר בפנים שלה, לילי מורגן. היא קשורה ופיה חסום והיא מביטה בי בעיניים רחבות ומפוחדות.

בסופו של דבר, הכבשה התמה נתפסה בידי השועל צמא הדם, גם אם זה שועל אחר.