הז'אנרים
כל הז'אנרים

דרג ספר זה מתוך 5
0 דירוגים
0 ממוצע
1
0
2
0
3
0
4
0
5
0
2
כתונת משחק

כתונת משחק


דרג ספר זה מתוך 5
0 דירוגים
0 ממוצע
1
0
2
0
3
0
4
0
5
0
2
34 
34 
גודל (עמ'): 253
מו"ל: ידיעות ספרים אחוזת בית

תקציר

חיילת כותבת מכתב לסופר הנערץ עליה. היא משתפת אותו בפרטים אינטימיים ואף טרגיים מחייה. היא שנונה, נון שלנטית וגלוית לב. המכתבים שלה מעידים על כישרון ומעוררים את סקרנותו של הסופר, והוא נענה להצעתה וכותב לה, לשמחתה הרבה, מכתב תשובה. הקשר ביניהם נפרש על פני חודשים ארוכים, וכל אותו הזמן הסופר לא מעלה בדעתו שהוא מתכתב עם דמות בדויה, פרי המצאתה של יהלי, בחורה צעירה, שניהלה איתו כמה שבועות קודם לכן מערכת יחסים קצרה.


כתונת משחק הוא רומן חניכה העוסק בדיוקנה של האמנית כאישה מאוהבת. בחלקו הראשון נפרשת בפני הקוראים התרקמותה של מערכת יחסים ארוטית בין יהלי לבין המורה שלה לציור בתקופת לימודיה בתיכון. המורה הוא אסיר ציון לשעבר, המטיל ספק בחוקים ובנורמות החברתיות ומבקש להנחיל גם לתלמידתו חשיבה ביקורתית. בחלקו השני של הרומן מתוארת מערכת היחסים בין הסופר לבין בת דמותה הבדויה של יהלי. שני סיפורי האהבה הסבוכים הללו עם גברים בוגרים וסמכותיים, שהגיבורה כמהה להדרכתם ולאישורם, משמשים לה כפריזמה לחקירה עצמית נוקבת. למרות מרחק השנים בין שתי האהבות, נדמה כי הן מזינות ומשקפות זו את זו. ההשתוקקות העזה של יהלי לזכות בהכרה בכישרונותיה מצד אהוביה, מעמתת אותה עם השאלה האם ואיך להציב גבולות בינה לבין הסובבים אותה. כך למשל היא תוהה אם נכון לקטלג ולהוקיע את יחסיה הארוטיים עם המורה; היא מתחבטת גם בשאלה האם המכתבים הבדויים לסופר הם מעשה מכוער של הונאה או משחק לגיטימי ברגשותיו וברגשותיה; ובכלל, האם ניתן להתקרב לאנשים באמת, להבין אותם ולהיות מובנת על ידם.


תמי שני מציגה ברומן הביכורים שלה, כתונת משחק, דיוקן מורכב, אמין ושובה לב של נערה צעירה השואפת לממש את כוחות היצירה שלה ולפענח את זהותה. היא מוליכה את הגיבורה ברחובותיה של נתניה, מתחקה אחר יחסיה הטעונים עם הוריה, עם חברותיה לכיתה ועם אהוביה, ומתבוננת בתהליכי התבגרותה והפיכתה לאישה עצמאית. כתיבתה של שני עשירה, רהוטה ואירונית. היא נעה במיומנות בין משלבים שונים של דיבור ומחשבה, של דמיון וריאליה, ושוזרת פנטזיות פיוטיות והתבוננויות מפוכחות במציאות האינטימית וגם בזו החברתית והפוליטית.

  • ISBN: 6740185
  • גודל (עמ'): 253
  • מו"ל: ידיעות ספרים אחוזת בית
  • יצא לאור ב-: 04/04/2015
  • שם המחבר: תמי שני
  • זמין להשאלה: כן

פרולוג

בין בנייניה הצפופים של נתניה לבין צוקי הים היה פעם שדה פתוח. מקרבו בלט כאי בודד מבנה לבן בצורת כוכב. הוא עמד על בסיסו הדחוס בין זרמי הרוחות וזרועותיו פשוטות עד שהוחרב.

עם השנים הלך והתכסה רכס הכורכר ברצועת טיילוֹת. השדה רוצף וצצו בו מתקנים פיסוליים בדמות פטריות אדומות משובבות נפש.

על שפת הטיילת חונה מכונית. בתוכה משקיפה אישה, כמתוך ארגז תצפית, אל הנקודה שבה עמד פעם המבנה הכוכבי. למראית עין, ייחודה על פני כל נקודה אחרת בטיילת חסר בסיס. אף על פי כן, מבטה של האישה יסודי ונחוש. אפשר לדמות שהיא מנסה לנקב את האוויר. יהודים צרפתים בפנסיה באים והולכים על רקע שקיעה כתומה. לא עולה על דעתם מה התרחש לפָנים בחלל שבו הם חולפים. בין דשדוש כפכפים של שוודיות שזופות מבצבצת פריחה בגוון תכול עדין, האישה שיושבת במכונית רוכנת ימינה אל החלון שפונה מערבה ומצמצמת את עפעפיה, עד שקו מִתאר דקיק וחד מפריד בין הכתמים התכולים והאבנים האדמדמות. העַדעַד! פריחת האלמוות שלו הסתננה דרך ציפוי המרצפות! ממלאה את ריאותיה בריח המלח, עוצמת עיניים, מנסה לאתר שרידי ריח של צמחי החוף שהסטודיו הלבן פרש עליהם את חסותו, אבל הריח הוא לבן. כמו הרעש שבין צהלות הילדים. שתי אמהות דוחפות עגלות אל עבר הקירות שהיו עדים לְסוד.

אותם הקירות שיסודותיהם נאחזו בכורכר תוך רסס בלתי פוסק של טיפות וגבישי מלח, ועכשיו אינם.

זרועות הכוכב והחלונות הגדולים אינם. מגוחך לאמוד מֵרכיבֵי ריח את העוצמה, הכיוון, כאילו ניתן להתחקות אחר התפזרות החלקיקים ובכוח המחשבה להפוך את מסלולם עד שייפגשו בצומת שבה יהיו שוב לשורות של צנצנות צבע, לערמת ספרים על שולחן, לסמרטוט ספוּג טרפנטין.

חמש־עשרה שנים לא היתה במקום. גם הביקור הנוכחי לא היה מתוכנן, היא החליטה עליו באותו רגע, התרוממה ויצאה תוך שהיא מגששת בתיק אחר מפתח הרכב. אם עלה בה צל תהייה בנוגע לתכלית או להיגיון שמאחורי רצף פעולותיה, הוא נהדף עוד לפני שנשקל. כל שמלפניה ומצדדיה הצטמצם ונדחק תחת הגלגלים עד שלא נותר בה דבר מלבד אותה נקודה פעורה ששאבה אותה עד לַשדה המרוצף ונסתמה מנגד.

נחשול אוויר לח ועצבני עושה כמיטב יכולתו לעכב את התייצבותן של פעימות הזמן. מהים נשמעת חריקה חיוורת. האישה שואפת את הנחשול החמים אל תוכה ואוצרת אותו עד שתנועות הילדים הופכות לריצוד תזזיתי. זה קרב מאסף, היא מודה בינה לבין עצמה, אבל במקום לנשוף היא הופכת את סדר הפעולות, כפי שנהגה לעשות בילדותה, ושואפת פנימה שוב. ילדה טיפשה. הרי אי־אפשר לנשום לאחור, אלא רק לפי כיוון הזמן.

מוטב שתשלים עם ההווה שסוגר כרגע פערים שצבר באשמת היעדרות זמנית. מוטב שתשב בשקט ותביט בהכנעה איך הוא זורה באדישות וברווחיו הקבועים פטריות בצבע אדום חזק כדי להדגיש את תוקף הגבולות שהיטשטשו. ככה זה, הכול גבולות בעולם. מרחקים וגבולות.

בשביל לגנוב גבול לא צריך לחטוף מטוס — זיכרון נשכח מפלח דרך השנים — אַת יודעת זה לבד, נכון או לא נכון? רק מי שמסוגל לחטוף מטוס, היא ממלמלת לעצמה, מסוגל גם לגנוב גבולות מהסוג שאליהם אתה התכוונת אז... השתקפות פניה בשמשה הקדמית של המכונית מיטשטשת ומתפצלת דרך דמעות.

את לא צודקת, גון קול מרצד בחומקנות על גלי זיכרון, והיא מתאמצת לכוונן אל התדר המדויק שחתך בה לפני רגע. אין סוף קווים של אופי יש בתוך בן אדם אחד, קווים שאף פעם לא ניסית אפילו, אפילו לא ניסית, רוב של קווים — את לא שמת את הלב שלך אליהם, את לא נתנת בשבילם אפשרות.

כל קו כזה הזדמנות לגנוב לך גבול בכיוון אחר, תנודות קולו מתייצבות: תמיד יש קו אחד שייתן בשבילך דרך להמשיך —

אני אקרא לךְ אילִי! פונה האישה אל המושב הריק

שלימינה —

אני אקרא לך אילי ואת בת תשע־עשרה, רואה את החיפושית שמתעופפת? זה איפה שהכול קרה, היה שם מורה אחד... והיה סטודיו לציור שזגוגיות ענק הפרידו בינו לבין החוץ, אני אספר עוד בדרך, עכשיו נסגור את החלון ונתניע, יש לנו מבצע לתכנן! אם הוא יענה — הסופר, לא הצייר — כבר נדאג לשאר הזיכרונות שלך רטרואקטיבית, אל תדאגי, לאט־לאט תביני הכול, 'סתכלי ת'ילדים האלה, איך הם מביאים אותה בדילוגים מכושפים דרך החלונות, פעם רק האור הסתנן מעבר לטווח שנקבע.

גם אנחנו הולכות לחרוג קצת מהמסגרת, אילי, שתדעי.