הז'אנרים
כל הז'אנרים

דרג ספר זה מתוך 5
8 דירוגים
3.3 ממוצע
1
1
2
0
3
4
4
2
5
1
4
כשרונות רב תכליתיים

כשרונות רב תכליתיים


דרג ספר זה מתוך 5
8 דירוגים
3.3 ממוצע
1
1
2
0
3
4
4
2
5
1
4
39 
39 
גודל (עמ'): 208
מו"ל: שלגי

תקציר

סרנה סטיבנס בעננים! היא עובדת בחברת הפרסום המצליחה והדינמית ביותר בסידני. עתה קיבלה את הלקוח הכי גדול של החברה - תיק זה עשוי לקבוע את גורל הקריירה שלה בעתיד. הבוס הסקסי שלה, אייל ההון האוסטרלי המפורסם דיוויד מיילס, הנו כריש עסקים קשוח בכל הנוגע לחדר הישיבות, אך משחרר את עניבתו וחושק בפרשיית אהבים בחדר המיטות! ליל תענוגות פרוע אחד מאוחר יותר וסרנה כבר יודעת שאין מקום לחרטות. עתה יהיה עליה לבחור: קריירה או אהבה. עבודת חלומותיה או הבוס ההורס! איך תבצע את הבחירה הקשה?
  • ISBN: 50-1609
  • גודל (עמ'): 208
  • מו"ל: שלגי
  • יצא לאור ב-: 02/02/2011
  • שם המחבר: רובין גריידי
  • תורגם ע"י: תירי רבינוביץ

1

אל תהיי כל כך פחדנית! קחי נשימה ארוכה ועשי זאת, לכל הרוחות.

נחושה בדעתה, שאפה סרנה סטיבנס נשימה עמוקה, הרימה יד רועדת וכמעט, כמעט, נקשה על דלתו הכפולה ומטילת האימה של הבוס שלה. מדוע ההזמנה המוקדמת, בטרם הספיקה להניח את התיק? האם זהו צירוף מקרים גרידא, שהיום הגיעה תקופת הניסיון שלה לקיצה?

שלושה חודשים קודם לכן דייויד מיילס, נשיא חברת מיילס פרסום אוסטרליה, העניק לסרנה את ההזדמנות הראשונה שלה לפרוץ קדימה. בגיל עשרים וארבע, עם תואר בשיווק, אך ללא כל ניסיון, סרנה היתה מאושרת.

אך האם מר מיילס התאכזב מתפקודה כמנהלת תיקי לקוחות זוטרית? האם ימשוך לאחור את כתפיו המרשימות, יכווץ בזעף את גבותיו הכהות וינעץ בה מבט נוזף ומאוכזב? האם רצה לדבר עימה על הורדה בדרגה?

בטנה התהפכה עליה וידה נשמטה כמשקולת.

רק לא פיטורין!

מעבר לכל דבר אחר, סרנה השתוקקה להוכיח את עצמה. בתור ילדה מתבגרת יצא לה שם של אחת שלא תצלח, וזה לא היה דבר נעים כלל ועיקר. שמנמנה, מודעת לעצמה יתר על המידה, ומאובחנת באיחור רב כדיסלקטית... את ימי בית הספר העדיפה לשכוח. תודה לאל על חוש ההומור שניחנה בו. הוראה מתקנת, ספרים להעצמה אישית, קורס טיפוח עצמי והתמדה רבה השתלמו לבסוף. עתה, רק השמיים היו הגבול מבחינתה!

סידני, העיר הגדולה והתוססת, תרבות בתי הקפה ומזג האוויר הנפלא לעולם יהיו ביתה האמיתי. אך כנערה מתבגרת תמיד הרגישה מוגבלת בשל נטל הדיסלקציה שנשאה על גבה – בנוסף לאב שלא הפסיק להטיל ספק בכל אחת מהחלטותיה – מזמן נשבעה שיום אחד תצא לעצמאות מלאה ותמצה כל סנטימטר מהפוטנציאל שלה.

לונדון, פריז, ניו-יורק. מאומה לא יעצור בעדה. מי יודע מתי ואם תחזור בכלל?

סרנה חשקה את שפתיה וזקפה את סנטרה.

אלא שכל דבר בזמנו. היא הרבה יותר מסתם אוהבת את עבודתה, היא זקוקה לה. מעמדה כ"מנהלת פרויקטים זוטרית" לא רק ששילם את החשבונות, אלא גם היווה נקודת זינוק בדרכה לפסגה.

לאחר שהעבירה כפות ידיים לחות במורד חצאית הצמר הלבנה שלה, הצליבה את אצבעותיה מאחורי גבה ונקשה על העץ. בטרם הספיקה לבלוע את המועקה שבגרונה, נפתח צידה הימני של הדלת לרווחה. היא חייכה חיוך רחב מדי ואמרה את הדבר הטיפשי הראשון שעלה בראשה.

"התקשרת?"

עיניו העמוקות והכחולות של מר מיילס התחדדו וגבתו האחת הורמה, בטרם החווה בידו שתיכנס. "מיס סטיבנס. תודה שהגעת במהירות שכזו."

בעודו מהדק כל אחד מחפתי הקוורץ שלו בתורו, ליווה אותה לכיסא האורחים הצמוד לשולחנו. בלחיים בוערות התקפלה סרנה אט-אט אל תוך הכיסא בעוד דיוויד מיילס – תותח רציני, מיליונר וחתיך הורס – עשה באיטיות את דרכו סביב שולחן הטיק הארוך שלו.

הוא החליק בבוהן ואצבע על עניבה מושלמת בצבע אדום ארגמן שהשתלבה להפליא עם חולצתו הלבנה והמבהיקה. "את בטח תוהה מדוע ביקשתי לראותך."

האם ראתה עננים קודרים מתגודדים מאחורי ריסי הפחם הללו? סרנה החניקה אנחה. אין טעם להסתובב סחור סחור. אם מר מיילס רוצה לפטר אותה, עדיף שתדע זאת מיד.

כשדופק ליבה פועם באוזניה הביטה בו מתיישב בכיסא בעל משענת גבוהה. "זה רע?"

שריר זע בקו הלסת המרובעת כשהושיט יד ולקח עט והציב אותו מתנדנד בשיווי משקל בין אמה לבוהן. "החדשות, סרנה, הן בחלקן רעות. אך בחלקן טובות מאוד."

היא שחררה נשיפה. לא קטלניות לפחות. ידה הרפתה את אחיזת הצבת על מסעד הכיסא. "כל עוד אני לא צריכה לעמוד בשבוע הבא בתור לקבלת עבודה חדשה, אלו חדשות טובות למדי עבורי."

היא לא היתה בטוחה, אבל אותו רעד קל בשפתיו יכול אפילו להיות חיוך.

הוא נשען לאחור, שערו השחור כפחם קוצי מעט, כאילו העביר בו את ידו רגע לפני שהגיעה. "שמעת שקיבלנו את התיק של היטס?"

תשומת ליבה התחדדה. "תוכנית הוידיאו החדשה למוסיקה? ברור. כולם אומרים שזה הדבר הגדול ביותר שיצא מאז איידול."

"את גם בטח יודעת ששכרתי את שירותיה של ג'ז מקווייד כדי לתכנן ולנהל את הקמפיין הזה."

כן, היא ידעה, ואף הספיקה לקרוא אודות הישגיה המקצועיים המרשימים של הבחורה. "ג'ז מקווייד היא הטובה ביותר. אישה שמסוגלת להפוך מזמרת מובילה בלהקת רוק משנות השמונים לכוכבת מזהירה בפרסום נחשבת לאגדה לפי אמות המידה שלי. השנה עבדה בארצות הברית ופיקחה על קליפים מוזיקליים של ידועי שם רציניים."

דיוויד, שכפי הנראה היה מרוצה מתשובתה, הנהן, ואז הניח את שתי כפות ידיו על שולחנו ודחף את עצמו לעמידה. "וכפי שהזכרתי יש גם חדשות רעות. ג'ז נחתה מלוס אנג'לס אתמול בערב. הבוקר החליקה על אריחים רטובים במקלחת."

סרנה כיווצה את פניה בכאב. אוה, אלוהים. "היא בסדר?"

"שברה את רגלה, את השוק בצורה די רצינית, לצערי. קיבלתי טלפון מחדר מיון. היא מקווה לחזור לעניינים – בעזרת משככי כאבים וקביים כמובן – תוך שבעה וייתכן אף שמונה שבועות."

כמה נורא. אך מדוע הוא מספר לה? האם ג'ז מקווייד זקוקה למשרתת?

מר מיילס שילב את זרועותיו על חזהו הרחב ופסע לעבר לוח שהותקן על הקיר הרחוק יותר ועליו שלטי כסף נוצצים עם שמות. "יש לי אי-אילו עובדים בכירים שישמחו ביותר להיכנס לנעליה של ג'ז עד שתחזור לעמוד על רגליה. אחת במיוחד תשוש לדרוך על גופות כדי לטפל בתיק הזה."

שם מסוים זינק לראשה. "רחל בראג."

בחברות גדולות, סכסוכי אישיות וקנאויות קטנות היו בלתי נמנעים. מנהלת יחסי אנוש הועסקה על מנת לפתור בעיות שכאלה. אבל רחל...

סרנה הצטמררה.

די אם תאמר שהיא מכשפה ממדרגה ראשונה. ולא רק סרנה חושבת כך.

כשרגליו נטועות בפישוק התרכז דיוויד מיילס בדברים הבאים שאמר. "רחל להוטה ביותר על עמדתה כאן. מכל מקום, אני בהחלט מודע למגרעותיה. היא מנהלת פרויקטים מעולה, אך לא אדם שקל במיוחד להתמודד עימו."

מנהלת פרויקטים מעולה? אוה, כן. היא כבר שמעה זאת בעבר. מרחל עצמה.

דייוויד הטה את ראשו ולמעשה, חייך ממש. המחווה הגיעה עד עיניו וגרמה להן להבהיק כמנסרות אור תכולות שמשתקפות במים. "את יודעת, מיס סטיבנס, יש לך תווי פנים מלאי הבעה, אני מקווה שאת לא משחקת פוקר."

היא חייכה. "'תווי פנים מלאי הבעה'. המורה שלי לדרמה בתיכון נהגה לומר זאת. פעמים אינספור נאלצתי, לצהלת חבריי לכיתה, להדגים כעס, או את ההבעה האהובה עלי מכול, פני טמבל." היא עשתה פרצוף שכלל לתחוב את אצבעותיה בצידי פיה. כשצחק, הניפה את ידיה באוויר. "היי, לפחות הייתי טובה במשהו."

משב קפוא חלף בגופה.

פה גדול! למה להפסיק כאן? למה שלא תראי לו גם את תמונת המחזור שלך על עדשות המשקפיים בעובי בקבוק וכיוצא בזה?

אבל דייוויד מיילס לא הניד עפעף כלפי מבוכתה. נהפוך הוא, את שתי ידיו החליק אל כיסי מכנסיו הכהים, שעוצבו ביד אמן, ופסע לעבר החלון. בעיניים מצומצמות לעבר הנוף המשיך את השיחה מהמקום בו נקטעה.

"אחרי שג'ז ואני שוחחנו על כך הבוקר, הגענו להסכמה שהאדם הרצוי לנו, לא רק שחייב להיות בקי בדרך שבה הדברים עובדים כאן, אלא שרצוי גם שיביא עימו מראה רענן והתלהבות טבעית למוצר. מישהו שיש לו קשר לתרבות הפופ, מעורה בדמוגרפיה ובעל רעיונות חדשניים לגבי קידום ההופעה והידוענים שבה." מסגרת כתפיו רטטה לאחור והוא שלח בה מבט מצמית. "מישהי כמוך."

לסתה של סרנה נשמטה ופיה נפער לרווחה. היא מצמצה פעמים אחדות מרוב הלם וחשה מדקרת התרגשות מהוססת. "אתה מעוניין... בי?"

קמטים עדינים הסתעפו מעיניו ומבע שפתיו התרכך כשפסע לעברה כדי לברכה. "כן, סרנה. אני רוצה אותך."

הוא חפן את ידיה כדי לעזור לה להתרומם. ברגליים רועדות החניקה קריאת חוסר אמון.

"אני לא יודעת מה לומר. מלבד..." רגשות צרבו במורד גרונה וכתפיה הזדקפו לאחור. "אתה לא תתחרט על כך, מר מיילס. אני מבטיחה."

ניחוח סנדלווד וסבון גברי נחרתו עמוק בתודעתה כשאותן עיניים שלא ייאמנו חייכו אליה. "דייוויד," אמר לה. "הגיע הזמן שתקראי לי דייוויד."

בסדר. ברור. היא מסוגלת לכך. אם רק תצליח להתגבר על תחושת ההיסטריה. תחושה שאינה משתווה לשום דבר. אפילו לא לקבלת המקום הראשון על חיבור הסיום הקצר, "מדוע ואיך אני מתכוונת להצליח", שאותו הקריאה בפני כל בית הספר ושני הוריה. החיבור ההוא עלה לה במאמצים גדולים. אבל זה! זו מתנת שמיים בלתי צפויה.

על אף שמטר וששים וארבעה סנטימטרים לעולם לא ישתוו להרבה מעל מטר ושמונים, בכל זאת הזדקפה ככל שיכלה.

"מתי תרצה שאתחיל?" עכשיו? אתמול? "ואין לך מה לדאוג לגבי המחויבות שלי, מר מיילס. אני לגמרי שלך, במאה אחוז. סופי שבוע. לילות מאוחרים. כל הקרבה באה בחשבון."

דופק זע בלסתו הכהה בטרם שמט את ידיה והתרחק ממנה. היא בהתה מטה ופיתלה את אצבעותיה. וואו. אצבעותיה להטו.

"סרנה, בואי לכאן. אני רוצה להראות לך משהו."

היא מצמצה לעברו. מעל מזנון עץ מבהיק שהיה תלוי צמוד לקיר נצצו לעברה שורה ארוכה של פרסים מתעשיית הפרסום. דייוויד עמד כשגבו אליה וזרועותיו משולבות על חזהו וכותנת חולצתו הלבנה מתוחה למשעי בין עצמות כתפיו המרוחקות זו מזו.

חמימות החלה להזדחל בגופה.

לא מעניינים אותה הפרסים. הוא מדהים. נחישותו. קול השוקולד העמוק והצרוד מעט. והמרשים מכל, העובדה שהוא מאמין בה. זה היה יותר מכל דבר אחר עבורה. לעזאזל, אם היא מחפשת את האדם הנכון, ייתכן שדייוויד מיילס הוא האחד.

היא התנערה ממחשבותיה והתקדמה לעברו.

מזל שאינה מחפשת. לא עכשיו, לא השנה, לא בדור הזה ואולי אף לא בדור הבא. קריירה. נסיעות. להשתחרר. להגיע לכוכבים. שום דבר ואף אחד לא יעצרו בעדה כעת. וקידום זה משמעו, שהיא באמת בכיוון הנכון.

הוא הניד בראשו לעבר מקום ריק על הקיר. "את רואה את זה?"

עתה עמדה לצידו – ניחוח סנדלווד, סבון וחמימות – ורכנה לפנים. עדשות המגע שלה, על כל צרה שלא תבוא, היו בעיניה, "אני לא רואה שום דבר."

"בדיוק." הוא השתופף על עקביו ופתח במשיכה מהירה את אחת מדלתות העץ.

בעודו מפשפש בפנים, זכתה בהצצה נוספת באותם מכנסיים מעוצבים להפליא שעמדו במבחן הכפיפה שביצע כשנמתחו על ירכיו – שריריות וחזקות כסלע, ניחשה, בדיוק כזרועותיו.

לאחר ששלף מחברת ספירלה עצומה, התרומם לעמידה והחל לדפדף במהירות.

צדודיתו התחדדה. אף ישר, לסת חזקה של שחקן, צלקת קטנה חתכה את גבתו השמאלית...

מבטה נדד מטה.

חזה מדהים. מושך ומפתה באופן שמעולם לא חשה אצל כל גבר אחר. סביר להניח שזה העניין אצל "הגבר הבוגר". האם הם לא אמורים להיות סקסיים יותר, חכמים יותר ובמידה מסוימת אסורים יותר? לא שהיא אמורה לחשוב על הבוס שלה בצורה כזו. גם לו אכן חיפשה. והלוא אינה מחפשת.

הוא קיפל את כריכת המחברת זו על גבי זו. "הדיאגרמה הזו," אמר, "מסכמת את ההיסטוריה של החברה, לקוחות והכנסות. ככה התחלנו."

אצבע ארוכה וקצוצת ציפורניים החליקה במעלה הנייר בזווית של ארבעים וחמש מעלות. "כאן אנחנו נמצאים כיום."

בראש מורכן סילקה קווצת שיער סוררת אל מאחורי אוזנה והחזיקה בה. בהצצה חטופה, הקווים האדומים והצהובים הצביעו על רמת תפקוד יציבה ובו בזמן יוצאת דופן בשוק. אלא ש...

"מה קרה כאן?" היא הצביעה על אזור קרוב להתחלה שבו הערכים הסתחררו מעלה בצורה משמעותית ביותר, למעשה, מעבר לקו האיקס של הציר.

בקושי הצליחה למשוך את אצבעותיה בטרם סגר בטפיחה רמה את הספר. המילים נגרסו מפיו כחצץ. "טעות בשיפוט. לא קרה שוב מאז. לא יקרה שוב לעולם."

דיוויד החליק את המחברת על השולחן ממנו והלאה, ואז הסתובב והגביה את מותנו והעביר אחת מאותן ירכיים שריריות מעבר לקצה השידה. כפות ידיו המשולבות בעצלתיים, גדולות ושזופות, נשמטו בין רגליו המפושקות והוא שלח בה מבט בוחן.

"אהיה כן עימך, סרנה. לא רק שאני צריך שמסע הפרסום הזה יתנהל בצורה טובה, אלא שזה חייב לעבוד הכי טוב שיש. אני רוצה לזכות במקום ראשון בטקס הענקת הפרסים כדי למלא את הרווח הריק. נותני החסות הבינלאומיים של היטס הבהירו לי שאם ניקח השנה זהב על התיק הזה, מובטחים לנו כל יתר התיקים שלהם, פשוט צעד עסקי מזהיר. ולא..." נחיריו רטטו באופן כמעט בלתי מורגש, "הם ייקחו את עסקיהם לסוכנות אחרת ורבים ילכו בעקבותיהם. שמה של סוכנות פרסום מיילס – שמי שלי – יוכפש."

עוצמת העניין החלה נוחתת עליה. זה הצ'נס שלו חיכתה. המקפצה שתזניק אותה אל עתיד מרגש.

השרירים בבטנה התכווצו בעוז.

אך בהתחשב בכל העובדות, זה נשמע כמעט גדול מדי עבורה.

כבר התמודדה עם אתגרים בחייה, אלא שהפעם לא מדובר רק בה. תפקודה ישפיע על אחרים, בפרט על נשיא החברה, הבוס שלה. מה יהיה אם תיכשל? מה אם לא תצליח לעמוד בדרישות? ומה יהיה אם מאמציה הגדולים ביותר לא יספיקו?

מותנה נגע בקצה השידה, הדם שעט במורד רגליה וזיעה קרה שטפה את מצחה. "מותר לי להיכנס להתקף חרדה?"

הוא פרץ בצחוק מתגלגל והצליל הרגיע אותה, על אף שחיוכה היה עדיין שביר.

"אין כל בעיה עם תחושת פחד. זה טבעי לחלוטין. יש גם מי שיאמר שזה ממש הכרחי." מבטו החודר התעצם. "כל עוד את מסוגלת לצאת מזה בצד השני בשלום, ללמוד להתמודד ולעשות מה שצריך."

עשי זאת למרות הפחד. היא הנהנה. ודאי שהוא צודק.

הוא נשען לאחור. "אני אהיה מעורב לגמרי וג'ז מוכנה להנחות הכול ממיטת חוליה, אבל..."

היא סיימה את המשפט עבורו. "אתה סומך עלי."

עיניו התגרו בעיניה. "את מוכנה לכך?"

הכי מוכנה שיש.

להוטה להתחיל כבר, התמקדה כל כולה במשימה שלפניה וזקפה את קומתה. משהו רשרש לרגליה. מבטי שניהם נדדו מטה. היא התכופפה ראשונה להרים...

"אווירון מנייר?" היא שלחה מבטים לכל פינה במשרד העצום... לעבר הבר העשוי אבן גרניט ופלדת אל חלד, סביב השולחן הענק, ואל ספת העור השחורה. "יש לך ילד קטן מוחבא במקום כלשהו?"

קמט דק התהווה בזווית פיו. "לא כאן. וגם לא בשום מקום אחר." היא שקלה את המטוס הפגוע בכף ידה ואז עשתה ניסיון מזויף להטיס אותו בזרועה. "זה יעבוד יותר טוב אם תאחזי בו נמוך יותר, קרוב לחוטמו."

היא בחנה את האווירון ואז בחנה את הגבר המתוחכם הישוב על קצה שולחנו כשרגלו האחת מתנדנדת. היא ודאי טועה. "אתה רוצה להגיד לי שהוא שלך?"

הוא השיב לעצמו את רכושו. "רק אם סיימת איתו." שפתו התחתונה השתרבבה כשהתרכז ביישור הקמטים. "אחרי מספר שיפורים והתאמות לדגם הקוברה, הייתי מרוצה למדי מהביצועים שלו. יכולת דאייה בלתי רגילה. לא לגמרי משוכנע לגבי יכולות הנחיתה עדיין."

איסוף אגרות חוב, מניות, עתיקות, כלבים גזעיים... אבל אווירונים מנייר?

צחקוק קטן נפלט ממנה.

מבטו של דיוויד זינק מעלה וגביניו התכווצו יחדיו. "מה כל כך מצחיק? זה לא שאני לובש לבני נשים בסופי שבוע." הוא בחן את האווירון. "זה משחק ילדים מצוין, רגיל וחוקי לגמרי."

"בדיוק כך. זה משחק ילדים. ואתה" היא נשכה את שפתה. הפה הגדול של משפחת סטיבנס מכה שנית.

הוא הטה את ראשו הצידה והניח את האווירון. "התכוונת להגיד מבוגר מדי?"

היא שיקרה. "ודאי שלא!"

בחינניות עצלה החליק מהשידה ונפנה לעמוד מולה. "זה בסדר. אני מודע לפער הגיל בינינו. שלושים ושתיים בטח נראה לך ממש עתיק יומין."

עתיק? או אולי דווקא בר-עשייה?

היא הדחיקה את הרעיון והסבה את מבטה לקצה אצבעה שציירה שמיניות על השולחן. "אתה פשוט נראה כל כך רציני וממוקד. מעולם לא דמיינתי אותך..." השמיניות התארכו "...לא חשבתי שאתה..."

"יודע לעשות חיים?" אצבע צרדה מתחת לסנטרה הכריחה אותה להביט מעלה. "אמנם לא בימים שאני נזקק למקל ההליכה שלי."

היא פגשה את מבטו המשועשע ופרק ידו שפשף קלות את קו הלסת שלה ונשמט מטה. אות לתחילת אותן רעידות שוב, אלא שהפעם הן השתלטו על צווארה, בטנה, ואפילו שדיה.

זרועותיה התהדקו על חזה. "לא אמרתי את זה."

"אבל רצית לומר."

"מקל הליכה מעולם לא עלה בדעתי."

"אז שיניים תותבות?"

לעזאזל. עתה עיניו כבר עשו ממנה צחוק.

היא שמטה את זרועותיה. "רק התכוונתי שהחזקתי ממך סוג של 'סוס עבודה'."

וכך למען האמת, גם ראתה את עצמה. עמד בפניה הר אישי עליו התכוונה בכל מאודה לטפס. זמן מועט ביותר נותר לה לבילויים, ואת בחירתה זו לא התקשתה לקבל. כלל וכלל לא.

"אבל אף אחד לא יכול לבלות את זמנו אך ורק בעבודה," הוסיפה. "מוכרחים להשתחרר מדי פעם, אחרת קורסים. או שמתפוצצים."

קמט התהווה בין גבותיו, כאילו שמעולם לא חשב כך על הדברים. כאילו שדבריה נשמעו לו לפתע הגיוניים ביותר. כאילו ש... בצורה זו או אחרת הצליחה להגיע למקום חבוי ונסתר בנפשו.

היא הצטמררה קלות.

רעידות נוספות? האם קרב אליה? לפתע נדמה לה שכתפיו רחבות עוד יותר.

היא נסוגה לאחור, פגעה בשולחן והמכה האיצה בה לפתוח שוב. "כל אחד זקוק לאיזה שסתום שחרור כדי להתפרק קצת מהלחץ. תחביב, משהו כמו ציור או יוגה. אני פעם אספתי בולים." סימני שאלה הסתמנו בעיניו. במחי יד ביטלה את הפתעתו. "זה כבר סיפור אחר. הנקודה היא שעכשיו כשאני חושבת על זה, איסוף אווירונים מנייר זה לא עד כדי כך מטורף." סנטרו נע למשמע המילה: "מטורף". "וחוץ מזה, בטח יש לך עוד המון הסחות דעת."

וואו, את יכולה כבר לשתוק, סרנה.

אך היא תמיד פטפטה כשהיתה לחוצה, והוא גרם לה להיות לחוצה יותר מתמיד. לא אומר מילה. רק מביט. ומתנשם. מעט עמוק מדי.

או שזו היא.

מבטו נראה מסוקרן כשנדד לבחון את שפתיה. "את יודעת, יש עוד משהו שאני אוהב לעשות כדי להירגע." חיוך נתלה בזוויות שפתיו ועיניו התמזגו שוב עם שלה. "לא בטוח שאפשר לכנות זאת הסחת דעת."

המרחק ביניהם, ללא ספק, הצטמצם הפעם. קודם לכן ייתכן שדמיינה זאת, אך עתה ממש עשה צעד לעברה. אולי אפילו שניים.

"מה" בקושי בלעה את רוקה. "אז איך אתה קורא לזה?"

מבטו ליטף את בסיס צווארה. "טוב, זה לא ממש דומה לאיסוף בולים."

"לא בולים, מה?" משהו דליק התפוצץ וניצת בקרבה. היא ניסתה להתנער ממנו. "קלפים? אולי טניס?"

ריקוד בעירום?

וייתכן שזה קרוב עוד יותר. האם היא מדמיינת את התשובה מנצנצת בעיניו? מה הסיכויים שהסחת הדעת שלו מתחילה באות סמך, ולא סביר להניח שמדובר בסידור הבית?

ככל שהמרחק ביניהם הלך והצטמצם – חום, הרבה מאוד חום – צווארה התעקל לאחור ובהונותיה התכווצו.

מבטו החודר בער לתוכה. "את רוצה לגלות, סרנה? אולי לעשות איתי משהו שמעולם לא חלמת עליו?"

אלוהים ישמור! האם היא באמת שומעת זאת? האם הוא באמת שואל אותה אם היא רוצה שימשיך להתקרב אליה? שיכרוך את זרועותיו סביבה, ישמוט את ראשו וינשק אותה עד שאותו כאב מתוק בשיפולי בטנה יהיה בלתי נסבל והיא תשכח את שמה?

הוא סקסי, זה ברור; הוא לא צריך להוכיח זאת. אינטליגנט וגם שרמנטי. אך האם היא רוצה לעשות את הצעד שלא ניתן לחזור ממנו ולהתפשט עם הבוס שלה? זה לא היה בתוכנית. מי חלם שהוא בכלל חושק בה?

"האם זה לא?" חיוכו הפך מרושע. "או כן?"

ברכיה הפכו נוזליות, היא נאחזה בקצוות השידה מאחוריה, דלתה ממעמקים "אולי?" וחשה מופקרת וכמעט מרוצה מעצמה.

נשימתו החמה נשבה בשערה ומבטו גישש בפניה. "אני מבטיח שהגיל לא ישפיע על הביצוע. למעשה, לניסיון יש עדיפות רצינית בנושא."

עפעפיה המהופנטים נעצמו ונפקחו שוב. הדופק האיץ בטירוף. מחשבותיה נדדו. דגדוגים פשטו בגופה. האם זה באמת קורה לה?

היא גנחה וחייכה בחולשה. "נראה לי שיש רק דרך אחת לגלות."

הוא כבר היה כמעט עליה. "בדיוק."

היא נמסה כליל כשזרוע חזקה אחת הושטה לעברה, ו...

המשיכה בתנועתה?

הוא מלמל התנצלות ורכן מעברה. משהו – לוח? – החליק ונפתח מאחוריה. הוא נע לאחור והושיט לעברה מלוא היד...

היא קרסה אל העץ מאחוריה. "מה זה, חיצים?" ליבה שעט בגרונה, בבת אחת הסתובבה אל הקיר.

"ולוח קליעה למטרה." הוא ליטף שלושה חיצי נוצה באדום ושחור. "דאגתי שיתקינו את הלוח הזה בתוך הקיר ביום ששכרתי את הבניין. וכרגע הזכרת לי שעלי להשתמש בו לעתים תכופות יותר." הוא הגיש לה את החיצים. "רוצה לשחק?"

אוה, נדמה לי שבאמת רציתי. אבל...

הלבה שגעשה בקרבה התקררה כשהקרקע הפכה שוב יציבה תחת רגליה. היא חשה מטופשת למדי והיתה נחושה לשמור זאת לעצמה כשהנידה בראשה. "תודה, אבל... אה... אני חושבת שכדאי שאחזור לנקות את שולחן העבודה שלי."

"נשמע לי רעיון טוב." הוא הניח את החיצים ליד אווירון הנייר והעביר את ידו בשערו. "אהיה איתך בקשר מאוחר יותר."

כשכף ידו ריחפה על גבה התחתון כשליווה אותה החוצה, התקשחה ולאו דווקא נמסה. החסך הגדול בין סגנון חייה המתנזר בדרך כלל לבין עולם הפנטזיות שלה העמיד היום במבחן שטני את חושיה. היא הצטמררה כשנזכרה איך התחדדה כולה לקראתו כשהדבר האחרון במחשבותיו של דיוויד היה להתעלס עימה. ללא ספק היתה יורדת בדרגה לדעתו מבחינה מקצועית ואף מוגדרת כ"טיפשה מוכת אהבה" במקום "מקצועית ובעלת מוטיבציה". עליה לדאוג שאי הבנה שכזו לא תקרה שוב בעתיד.

הם השתהו לרגע כשפתח בפניה את הדלת. כשחזרה לעמדת עובדת מסורה, המקום האמיתי אליו השתייכה, הצליחה לסיים את הפגישה בצורה נאותה.

"תודה על ההזדמנות, מר מיילס." היא התכוונה ללחוץ את ידו, אך ברגע האחרון נמנעה ממגע גופני.

"קראי לי דיוויד, זוכרת?"

מתוך התרגשות מחודשת הפציע חיוך על פניה. "אני מתכוונת לעשות עבודה כל כך מעולה בפרויקט הזה שבחיים לא תרצה לתת לי ללכת."

אלא שברור שג'ז מקוויד תחזור לככב בזירה בקרוב. ומה לגבי תוכניותיה לעבוד בחו"ל? אסור לה לשכוח את המטרה האולטימטיבית שלה.

"לעולם לא אניח לך ללכת?" לסתו של דיוויד זעה. "סרנה, אני חושש שאת צודקת."

האם למונה ליזה יש אח? אלפי רגשות שונים נראו בהבעת פניו... ביטחון, ציפייה, תאווה.

טוב, מספיק. הגיע הזמן ללכת.

כשהדלת נסגרה, היא חלפה על פני טילדה, מזכירתו של דיוויד, אשר נופפה באצבעותיה בידידות ודחקה משקפיים עגולים וגדולים בחזרה על אפה. סרנה השיבה נפנוף וזמזמה לעצמה. היא גילתה שלושה, יותר נכון ארבעה דברים חשובים היום.

אחד. סוף כל סוף מישהו מעריך אותה מספיק ולוקח אותה ברצינות. אחרי שנים תחת כנפי אביה שגונן באובססיביות על כל אחת מהחלטותיה, היה בזאת משום צעד גדול בחייה.

שניים. אין לה כל עניין במשחק קליעה למטרה.

שלושה. אם זה מוצא חן בעיניה או לא, דיוויד וכתפיו הרחבות מדליקים אותה.

ארבעה. עתה יותר מתמיד לא תוכל להרשות לדעתה להיות מוסחת, ודאי לא ממערכת יחסים. ובכל זאת, ברור לחלוטין שהיא זקוקה לסוג של שחרור – משהו קליל, אך מספק. היא אינה הרפתקנית; מעולם גם לא היתה. אך בשלב זה בחייה, האם תוכל לשקול פרשת לילה אחד?

מחשבה אבסורדית עלתה בראשה והזמזום פסק.

האם ייתכן שזה יהיה דיוויד?

דיוויד פסע בחזרה לעבר שולחנו ואסף את אווירון הנייר כשאינו מצליח להפסיק לחשוב על מיס סטיבנס. מיס סטיבנס המבריקה, המשעשעת והסקסית.

חזהו התכווץ.

שכח מהסקסיות. שכח מה קרה כרגע כששיחת עסקים הפכה לפלרטוט וכשמחשבותיו התרכזו במכנסיו – ובמכנסיה – והוא כמעט חטף את הבלונדינית פעורת העיניים והיפיפייה אל בין זרועותיו. הוא חייב להתמקד, ולא בדחפיו הפראיים, אלא בהישרדות החברה שלו, כלומר, לדאוג שלקוחו הגדול ביותר יהיה מרוצה.

הוא מוכרח לזכות בפרס הראשון במסע הפרסום של היטס, או שהמוניטין שלו ודורות של עבודת פרך ירדו לטמיון. ואז כבר אפשר לסגור את החברה ולעבור להתגורר באלסקה. בשום אופן לא יוכל להסתכן ולהיגרר לפנטזיות על עובדת שלו, בפרט לא לאחר מה שסרנה פלטה בשעה שחתמה על חוזה העסקתה שלושה חודשים קודם לכן.

הוא קימט בידו בחוזקה את אווירון הנייר ופסע לעבר החלון שהשקיף על העיר כולה, על הנמל הכחול והתוסס שנוקד במפרשיות צבעוניות ובספינות מעבורת רועשות.

סידני היא אולי עיר האם והבסיס שלה, מקור האנרגיות, אך כשרק תקבל הזדמנות ראויה, מטרתה של סרנה היתה להיות על המטוס הראשון אל פרסום ותהילה. לא שאמביציה היא דבר רע מבחינתו. הוא העריץ כל אדם שניסה להגשים חלום. אחת הסיבות העיקריות שבשלה מצא את סרנה כה מושכת היתה האמביציה שלה. אך היא השפיעה עליו בדרכים נוספות, ומכאן נבעה הבעיה.

אם יעלה בגורלה של סרנה למצוא את עצמה לבסוף בין זרועותיו – במיטתו – היא צודקת; יכול להיות שאכן ייווכח שיהיה לו קשה ביותר להניח לה ללכת. אך הוא לא היה נתון לאהבות, ועל אף שסרנה ודאי תתאכזב לשמוע זאת, הוא גם לא נטה יתר על המידה להקרבת קורבנות. בכל אופן, לא בכל מה שנגע לענייני הלב.

הוא עירב עסקים ותענוגות פעם אחת בעבר והפסיד הכול בשל כך, כולל את גאוותו. כיום, שום דבר, ובפרט לא משיכה מינית, יוכלו להשתלט על כוח השיפוט שלו. קורטוב של מרחק ושתי רגליים נטועות ביציבות באדמה, מאז ומתמיד שירתו אותו נאמנה.

לאחר שגמע מהשמיים הצלולים והבהירים – השמש הבהירה הבהיקה מעל קונכיותיו העצומות של בית האופרה – דיוויד שקע בתוך כיסאו והנהן.

עד כמה שמיס סטיבנס נראית, מריחה, וללא ספק, מרגישה נפלא, בכל זאת אינה מועמדת ראויה לחייו האישיים. אך בהתחשב במשבר העסקי הנוכחי, ייתכן מאוד שהיא מהווה תשובה ניצחת לתפילותיו. האמביציה של סרנה, שאיפתה התוססת לפרוש כנפיים ולהמריא לפסגה, הן המרכיבים המדויקים שדרושים לו עתה... בהסתייגות אחת יחידה.

בהתחשב בלהיטותה, היא עלולה לשאוף גבוה מדי, מעבר לכל היגיון. ואז, למרבה הצער, לא תהיה לו כל ברירה...

הוא שילח את האווירון לעבר החלון ונפנה בחזרה לשולחנו.

הוא ייאלץ להוריד אותה מהתיק הזה.