הז'אנרים
כל הז'אנרים

דרג ספר זה מתוך 5
10 דירוגים
4.1
ממוצע
1
0
2
2
3
0
4
3
5
5
19
כשהגשם יורד

במקום 33 

25 

כשהגשם יורד


דרג ספר זה מתוך 5
10 דירוגים
4.1
ממוצע
1
0
2
2
3
0
4
3
5
5
19

במקום 33 

25 

במקום 33 

25 

מו"ל: U ספרות שנוגעת

תקציר

"הדבר החשוב ביותר שאיבדתי היה אותי עצמי. במשך שבע־עשרה שנים הקמתי את היסודות, ותוך דקות ספורות הם קרסו כליל. אני שונאת אותו!
קייט הקודמת איננה עוד... ולא תשוב לעולם. וזה קשה במיוחד כשהגשם יורד."

***

לילה אחד שינה את חיי לנצח.
בּוֹ בנט היה החבר הטוב ביותר שלי מאז ומעולם. הוא היה הבחור הראשון שבו התאהבתי לפני שהכול קרס. וכעת הוא רוצה יותר, אבל זה יותר ממה שאני מסוגלת לתת לו. דברים השתנו. הלוואי ויכולתי להסביר לו למה, אבל אני לא מסוגלת. לא סיפרתי לאף אחד. לא הבנתי עד כמה אני זקוקה לו, עד הרגע שבו הוא עזב לקולג' ונותרתי לבדי.
עד שיום אחד, אשר האנט הגיע לעיר עם עיניו הכהות והמכשפות ועם חיוכו היהיר. לא היה לו אכפת מי הייתי בעבר, הוא פשוט רצה להפיח בי חיים. או במה שנותר ממני. אנשים הזהירו אותי להתרחק ממנו, אבל הוא עזר לי לשכוח מהכאב שהפך אותי לבת ערובה במשך תקופה ארוכה כל־כך. משהו שחשבתי שהוא בלתי אפשרי לפני שהוא נכנס לחיי.
פגעו בי.
הצילו אותי.
והעניקו לי תקווה.
חשבתי שהסיפור שלי נכתב באותו לילה ארור, אבל עכשיו אני יודעת שזו הייתה התחלה חדשה.
עד שסוד אחד הפך את עולמי על פיו.
שוב.
*** ליסה דה־יונג, מחברת רבי־המכר של הניו־יורק טיימס והיו־אס־איי־טודיי, רקמה עלילה שתיקח אתכם למסע בלתי נשכח בעולם של מציאות אבודה, ותציג בפניכם הוכחה חורכת שהברק יכול להכות באותו המקום פעמיים. ועל אהבה. אהבה. את הספר הזה אסור לפספס!
המשך קריאה
  • ISBN: 1391-92317
  • מו"ל: U ספרות שנוגעת
  • יצא לאור ב-: 11/10/2018
  • שם המחבר: ליסה דה יונג
  • זמין להשאלה: כן

פרק 1

כעבור שנתיים

מעולם לא תיארתי לעצמי יום ללא אור. יום ללא תקווה. יום שלא יהיה בו ולוּ דבר אחד שאצפה לו. פעם הייתי כוכבת בנבחרת הריצה, אבל עכשיו אני רצה רק בשביל עצמי. פעם חלמתי שיום אחד אהיה עורכת דין, אבל עכשיו אני לא מצליחה אפילו לעזוב כדי לצאת ללימודים בקולג'. פעם היו לי המון חברים, אבל עכשיו יש לי רק את בו... ומחר הוא נוסע ללמוד בקולג'.

יש ימים שבהם אני אפילו לא רוצה להמשיך הלאה. מה הטעם? לתקופה מסוימת אנשים שאלו מה קרה לי, אבל לא סיפרתי להם. לא סיפרתי לאיש. מי היה מאמין לכך שהגיבור הנערץ של העיירה אנס אותי? אני קייט אלכסנדר, בתה של המלצרית שאף פעם לא נישאה. הנערה שאפילו לא יודעת מי אבא שלה.

למשפחה של דרו יש כסף, לכן כל העיירה סוגדת להם. הם ממילא היו מפנים אליי את כל האשמה ואומרים שהבאתי את זה על עצמי. אני לא יודעת... אולי זה נכון. אולי משהו שעשיתי הביא אותו לחשוב שאני רוצה לעשות איתו סקס באותו ערב. המחשבה מהדהדת בראשי שוב ושוב, אבל אני לא מצליחה למצוא בה היגיון.

אני לא מצליחה למצוא היגיון בשום דבר.

המגורים בעיר קטנה אילצו אותי לראות את האדם שגזל ממני הכול מתהלך במסדרונות התיכון שלנו, נוהג ברחוב שלי או נכנס לדיינר שאני עובדת בו, וזה כמעט חיסל אותי כליל. לא יכולתי לאכול. לא יכולתי לישון. לא יצאתי מהבית אלא אם כן הייתי מוכרחה, ובאותה שנה לקחתי יותר ימי מחלה מאשר בכל השנים הקודמות גם יחד. בקושי חייתי.

פחדתי להיות לבד. פחדתי שהוא יעשה את זה שוב. העולם המושלם שציירתי פעם בדמיוני נעלם וכל מה שנשאר הוא אוסף רסיסים שלא הצלחתי לאחות.

בקיץ שלאחר מכן דרו עזב את הבית כדי ללמוד בקולג', ולראשונה זה כמעט שנה יכולתי לנשום שוב. התחלתי לבלות שוב עם בו והחזרתי לעצמי לאט את המשקל שאיבדתי.

אבל אני עדיין תקועה ברגע ההוא מלפני שנתיים. עדיין לא הבנתי איך להמשיך הלאה. איך אני אמורה להתקדם בחיי? האם אני אמורה להעמיד פנים שהכול תקין אף-על-פי שהכול משובש?

אני מעדיפה להישאר לבד בחדר, להאזין למוזיקה ולבהות בתקרה. אני יכולה להצביע על כל סדק, בליטה או כתם רטיבות שיש בה. הקדשתי יותר זמן לבהייה מאשר לשינה. אני לא אוהבת לישון, כי בשנתי אני לא מצליחה לשלוט במחשבותיי ובמקומות שאליהם הן מובילות אותי והסיוטים תמיד זהים. הבזקים מן העבר לופתים את זרועותיי ומונעים ממני לזוז, כפי שדרו עשה באותו ערב. אני רוצה להשתחרר מהם. אני רוצה שהם ירפו ממני, אבל הם מסרבים לעשות זאת ואני לא מצליחה לאלץ אותם להניח לי.

אני גם שונאת כששואלים אותי אם אני בסדר. אני שונאת כששואלים אותי מה קרה או איך אפשר לעזור לי. אני באמת לא חושבת שמישהו יכול לתקן אותי. הלוואי שהיו פשוט מפסיקים לנסות.

אימא שלי היא סיפור אחר.

אני חושבת שהיא יודעת שמשהו לא בסדר, אבל היא אף פעם לא בבית מספיק זמן כדי לגלות את האמת. קשה לי להאשים אותה. היא צריכה לעבוד בשתי עבודות שונות כדי לגמור את החודש. היא עובדת ומפרנסת אותי בכוחות עצמה, כפי שעשתה בתשע-עשרה השנים האחרונות.

היא התעמתה איתי כשהציונים שלי התחילו להידרדר, אבל אמרתי לה שאני מתקשה בלימודים והיא הניחה לי. היא שאלה למה מורגן לא מגיעה אלינו בזמן האחרון ואמרתי לה שלמורגן יש חבר חדש והיא מבלה איתו את כל זמנה. גם לזה היא האמינה.

בכל פעם שהיא מציעה לי לבוא איתה לקניות, אני מסרבת. בכל פעם שהיא מציעה לי לצאת איתה לארוחת ערב, אני מסרבת. אני מפחדת שאראה מישהו שאני לא רוצה לראות.

קל יותר להסתתר.

וההבנה המכאיבה שבקרוב מאוד בּוֹ בנט עובר מכאן ויהיה מעכשיו במרחק חמש שעות נסיעה ממני, מעוררת בי רצון להצטנף ולבכות עד שמאגר הדמעות ייבש. ראיתי אותו מדי יום מאז שנעשינו שכנים כשהייתי בת חמש, ואף-על-פי שבזמן האחרון היחסים בינינו לא היו כמו תמיד, קשה לי לדמיין את חיי בלעדיו. מבחינתי הוא עולם ומלואו, גם אם אני לא מצליחה לומר את זה. הוא האדם היחיד בעולם שאני יודעת ללא שמץ של ספק שלא יפגע בי.

חלמתי עליו במשך שנים רבות כל-כך.

שיחקנו יחד כל יום אחרי בית הספר היסודי. הוא היה סתם ידיד שלי, כמובן, כי באותה תקופה עברתי את שלב "בנים זה איכסה", אבל כשהגענו לחטיבת הביניים משהו השתנה. התחלתי לשים לב לדברים, למשל לעיניים הכחולות היפות שלו וללסת המוצקה... הייתי יושבת בכיתה, מביטה בעורפו ומפנטזת שאני מלטפת את שערו החום.

עמדתי להתחתן עם בו בנט ביום מן הימים, אבל מעולם לא קרה בינינו שום דבר. אני פחדתי מדי לעשות את הצעד הראשון והוא היה עסוק ברדיפה אחרי הבנות היפות בתיכון. פעם קיוויתי שיום יבוא והוא יביט בי כמו שאני מביטה בו, אבל כשזה סוף-סוף קרה כבר היה מאוחר מדי.

אני לא אותה נערה. ולעולם לא אחזור להיות מי שהייתי.

עברנו רגעים יפים וקשים. למעשה, הפעם האחרונה שבה בו ואני יצאנו יחד לאיזה מקום הייתה בנשף הסיום שלנו. הזיכרונות מאותו ערב מלחיצים אותי וממלאים אותי בחשש לגבי מה שעתיד לקרות היום.

נשף הסיום שלי מתקיים היום. אני לא רוצה ללכת, אבל בו התחנן בפניי ואמר שאם לא אלך אתחרט על כך כל חיי. רציתי להגיד לו שאתחרט כל חיי על המון דברים, אבל לא על אי-יציאה לנשף הסיום. בסופו של דבר העקשנות של בו מנצחת ואני מסכימה לצאת איתו. אני יודעת שאם לא אלך, גם הוא לא ילך. הוצאתי חלק מהכסף שהרווחתי בדיינר על שמלה חדשה כי אני רוצה להיות יפה בעיני בו. אני לא רוצה שיתחרט על כך שבחר להזמין דווקא אותי.

כשבו דופק בדלת, אני לחוצה וגם מעט נרגשת. לערב אחד אעמיד פנים שאני נערה רגילה ומאושרת. אני מעיפה מבט אחרון בשערי הערמוני הארוך במראה שבמסדרון ומיישרת את שמלת הספיר בגובה הברך לפני שאני פותחת. בו מביט בי בפה פעור ולרגע אני תוהה אם זה היה רעיון טוב.

אבל אז הוא מחייך וכל הספקות נעלמים.

"מוכנה לצאת?" הוא שואל ומושיט לי את ידו. הוא נראה מדהים בחליפה השחורה עם העניבה הכחולה שתואמת את השמלה שלי. "אה, חכי, כמעט שכחתי." הוא מרים קופסה קטנה ופותח אותה. בתוכה יש צמיד תחרה קטן עם זר קטן של חבצלות לבנות – הפרח האהוב עליי. הוא עונד אותו בעדינות על ידי ומסדר את הפרחים יפה על מפרק ידי.

"תודה רבה," אני אומרת ומשלבת את ידי בידו.

הערב מתנהל טוב משציפיתי. רוב הזמן אנחנו על רחבת הריקודים וכשאנחנו עוצרים להפסקה בו נשאר לצידי כל הזמן. כמה אנשים מביטים בי. אני מתארת לעצמי שהם מופתעים לראות אותי כאן, אבל אני לא נותנת לזה להפריע לי. פעם הרגשתי כמו עוד אחת מהתלמידות, אבל מאז המקרה יש לי תחושה שאינה מרפה לעולם שאני עומדת מבחוץ ומביטה פנימה. הערב יש בי משהו קטן ששוב מרגיש חלק מהעולם.

"את רוצה ללכת לאפטר-פרטי?" שואל בו כשהאורות נדלקים והמנהל מכריז שהשיר האחרון מתנגן.

אני מנענעת את ראשי. כבר עכשיו מה שעשיתי דרש לא מעט אומץ ואני לא רוצה להתמודד עם כל החברים מן העבר. אני תמיד מרגישה שמותחים עליי ביקורת ואני לא יכולה לסבול את זה.

"את רוצה לקפוץ לאגם?" הוא שואל וכורך את זרועו סביב כתפיי.

אני רוצה? כמעט שנתיים שלא הייתי מאושרת כל-כך ואני יודעת שזה לא יימשך לנצח. ברגע שאחשוב שוב, הבריחה הזמנית הזאת עם בו תבוא אל סופה. המציאות תמיד יודעת לשאוב אותי בחזרה אליה.

אני מהנהנת ואנחנו נכנסים לטנדר שלו ופותחים את החלונות. אנחנו נוסעים בדממה, הרוח צולפת בשערי ומוזיקת קאנטרי מתנגנת בשקט ברדיו. הלוואי שכל הרגעים בחיי היו נראים ככה. אני מרגישה חופשייה, בטוחה, ויותר מכול אני מרגישה שחלק מהאני הישן שלי מחלחל אל ההווה.

אנחנו חונים ליד החוף ובו לוקח שמיכת פליס מהמושב האחורי, יורד מהטנדר וניגש לפתוח לי את הדלת. אנחנו הולכים לכיוון האגם ופורשים את השמיכה מטרים ספורים משפת המים. רק חודש מאי עכשיו והאוויר קריר כשאנחנו יושבים זה לצד זה. אני שואפת את הריח הלח והנהדר שהאגם מספק ונהנית מהשלווה שהוא נוסך בי. הרוח הקלה נושבת על פנינו ואני מתחילה לרעוד.

"קר לך?" בו שואל.

"כן, לא חמים כמו שחשבתי," אני אומרת וכורכת את זרועותיי סביב ברכיי המקופלות. בו פושט את ג'קט החליפה שלו ומניח אותו על כתפיי. זה אחד הדברים שאני הכי אוהבת אצלו: הוא תמיד חושב על אחרים.

אנחנו ממשיכים להביט אל המים, מאזינים לרחש העלים ברוח ולגלים הקטנים שמתנפצים על החוף. שלֵו כאן. לו החיים היו מאפשרים לי, הייתי נשארת ברגע הזה לנצח, במיוחד אילו יכולתי למחוק את כל שאר הרגעים.

"שינית כבר את דעתך לגבי הקולג'?" הוא שואל ומפר את הדממה.

לא שיניתי את דעתי. אפילו לא חשבתי על זה שוב. זה ממילא לא משנה. בכל מקרה, אני לא חושבת שצפוי לי עתיד מזהיר. "לא, אני נשארת כאן, לפחות השנה."

"הלוואי שהיית משנה את דעתך. יש לך כל-כך הרבה להציע, קייט. את צריכה להראות את זה לעולם," הוא אומר ועיניו לא משות מהמים.

"אני פשוט לא מסוגלת עכשיו," אני לוחשת ובולעת את כל רגשותיי.

"משהו שינה אותך, ואני מתכוון להמשיך לחפור עד שאגלה מהו." ראשו נוטה לעברי ועינינו נפגשות. אני רוצה להגיד לו שקייט מהעבר לא תחזור לעולם, אבל כבר ניהלנו את השיחה הזאת בעבר. הוא רק ישאל שאלות שאני לא רוצה לענות עליהן.

"אני מצטערת," אני אומרת ומפנה ממנו את מבטי.

עפעפיי נעשים כבדים ולכן אני נשכבת על הגב ומהדקת את הג'קט לגופי. אני עוצמת עיניים ומתמקדת בצלילי הטבע כדי להסיח את דעתי. כשאני מרגישה את בו לצידי, אני פוקחת את עיניי ורואה שהוא מביט בי כשראשו נשען על כף ידו. פניו מתקרבות אליי וליבי פועם במרץ בחזי. כשאני מרגישה את הבל פיו החמים על פי, אני עוצמת את עיניי ושפתיו מלטפות בעדינות את שפתיי. מגעו חמים ועדין ואני לא מתאפקת ומניחה לאצבעותיי לגלוש לתוך שערו. אני מנסה להגשים חלום ישן.

אני מרשה לעצמי ללכת לאיבוד בתוכו. לרגע אחד נדמה לי שאנחנו שני האנשים היחידים בעולם ושום דבר לא חשוב מלבדנו. אני מרגישה שיש סיכוי קטן שאצליח להרפות מהכול ופשוט להיות איתו ככה לעד, אבל אז הוא רוכן אליי כשגופו מעל גופי והבהלה מתפשטת בי. מראהו של דרו מבזיק במוחי וזיכרונות כואבים שוטפים אותי. אני הודפת בכוח את חזהו. "די!" אני זועקת ומתגלגלת לצד השני.

"מה קרה? מה עשיתי?" ליבי צונח בקרבי לנוכח הכאב שבקולו. זו אשמתי, לא אשמתו.

כשהרגשתי את גופו של בו מעליי, ראיתי את הזעם בעיניו של דרו וחשתי את אצבעותיו ננעצות בי. אני פשוט רוצה שהזיכרונות האלה ייעלמו.

"לעזאזל, קייט, תגידי משהו בבקשה!" אומר בו בקול מאומץ.

אני מתכווצת ומחבקת את עצמי בזרועותיי. "אתה מוכן בבקשה לקחת אותי הביתה?"

אני רוצה לספר לו. אני רוצה לספר למישהו, אבל אני לא יכולה.

הוא עומד מולי וכפות ידיו שלובות על עורפו. אני נסוגה עד שיש בינינו מרחק מה. "בחייך, אולי תגידי לי בבקשה מה קורה? אני לא יכול לראות אותך מתרחקת ממני כל הזמן."

"פשוט קח אותי הביתה, בו," אני לוחשת ופונה ללכת לטנדר. כשאני שומעת אותו קורא בשמי, אני עוצרת ומפנה את ראשי לאחור כדי להביט בו.

"אני לא יכול להמשיך ככה. למה את לא מדברת איתי? תני לי סיבה אחת!" הוא צועק ולופת את שערו באצבעותיו.

"אתה לא רוצה לשמוע. תאמין לי," אני בוכה ומכסה את פי בידי. די במחשבה שאספר לו הכול כדי שכמעט אקיא. אף אחד לא רוצה לשמוע שקייט הקטנה והטובה היא לא מה שכולם חושבים. שהיא פגומה.

"נסי אותי," הוא אומר ונשמע עייף ומתוסכל. "שום דבר שתגידי לי לא ישנה את הרגשות שלי כלפייך. שום דבר."

אני מנענעת את ראשי ומתחילה שוב ללכת.

"קייט, תחזרי לכאן!" הוא צועק. ויש בי משהו שרוצה לחזור. יש בי משהו שרוצה לחזור אליו ולכרוך את זרועותיי סביב צווארו ולא להרפות לעולם, אבל אני לא מסוגלת.

אני מתעלמת ממנו ועולה לטנדר. אני רואה אותו משקיף אל המים וידיו על מותניו. בשלב מסוים בחיי רציתי אותו כל-כך, אך הוא ראוי להרבה יותר מהקליפה הריקה של קייט מהעבר. אני מביטה בו כשהוא מרים אבן גדולה ומשליך אותה למים. הוא מקמט את השמיכה לכדור ופוסע אל הטנדר.

אני חרדה מהדממה המביכה שתשתרר בנסיעה הביתה, וכשהוא בועט בצמיג הקדמי שליד מושב הנהג ועולה לטנדר, אני מבינה שאולי הפעם הרחקתי לכת. בשנתיים האחרונות הוא ניסה שוב ושוב לגלות מה קרה לי, אבל זו הפעם הראשונה שנישק אותי. במובן מסוים, דחיתי את האדם היחיד שהייתי אמורה להיאחז בו.

הוא נכנס לטנדר וטורק את הדלת. אני רוצה להביט לכיוונו אבל לא מצליחה. "סליחה," אני לוחשת. אני לא בטוחה שהוא שומע אותי... הוא לא מגיב.

כשהוא מסיע אותי הביתה הוא נראה אבוד בתוך עולם משלו ואני יודעת שאני הכנסתי אותו לשם. אני רוצה שיהיה מאושר, אך אני לא זאת שתוכל לגרום לו אושר.

הוא לא הגיע אליי הביתה בששת הימים הבאים. הוא לא התקשר ולא שלח הודעות. חשבתי שהרחקתי אותו יותר מדי, אבל ביום השביעי הוא דפק בדלת והוכיח שהוא הבחור היחיד שאני באמת יכולה לסמוך עליו.

מאז אותו לילה, בו ואני חזרנו למצב שהיינו בו בשנתיים האחרונות. רציתי שיהיה קרוב אליי, אבל לא קרוב מספיק כדי לראות מה קורה בתוכי. אך משום מה הוא תמיד מצליח לקרוא אותי, ואני אוהבת ושונאת אותו בגלל זה.

גם לא חזרנו לאגם מאז אותו ערב. למעשה, לא הלכנו לשום מקום. בילינו אצלו בבית או אצלי. אולי כי אני חוששת ממה שיקרה בינינו אם נישאר לבד. אולי כי אני חוששת ממה שאני עלולה לספר לו אם ינסה למוטט את החומות שלי חזק מספיק. בימים אלה אני מפחדת מכל דבר.

אבל היום הזה עשוי להיות אחד הימים האחרונים שלנו ביחד בתקופה הקרובה, ולכן אני מסכימה לצאת איתו לאגם. הוא צופן זיכרונות נעימים רבים כל-כך, ואני מרגישה שגם מה שקרה שם בפעם האחרונה היה יכול להיות זיכרון נעים. יש הרבה רגעים שהייתי רוצה להיאחז בהם לעד, אבל אני חוששת שהם תמיד יעמדו בצילו של אותו זיכרון נורא שאינני מצליחה להרפות ממנו.