הז'אנרים
כל הז'אנרים

דרג ספר זה מתוך 5
0 דירוגים
0
ממוצע
1
0
2
0
3
0
4
0
5
0
0
גם ב - Kindle
כרטיס לכיוון אחד
35 

כרטיס לכיוון אחד


דרג ספר זה מתוך 5
0 דירוגים
0
ממוצע
1
0
2
0
3
0
4
0
5
0
0
35 
35 
גודל (עמ'): 270
מו"ל: ספרי ניב

תקציר

היא אוספת את הרסיסים השבורים וזורקת בחמת זעם לפח. הולכת לחדרה, פושטת את בגדיה ולובשת חזיית תחרה שחורה ומעליה גופיית טריקו צבעונית. מכנסי הג'ינס מחליפים את החצאית השמרנית, ונעלי ההתעמלות - את הנעליים עם סוליות הגומי. השינוי החיצוני הנשקף מהמראָה מעודד אותה ומכניס בה זיק של חיוּת. היא עוברת מחדר לחדר. מארגנת את החפצים המפוזרים, מציעה את המיטות, פותחת חלונות לאוורור, משקה את העציצים, שואבת אבק. בודקת שכל החפצים חזרו למקומם והכול נקי. לאחר מכן מוציאה מארנקה את כל המזומן ותוחבת אותו לכיס האחורי של מכנסיה, אוספת את שערה בקוקו גבוה ומהודק. לשבריר שנייה היא בתיכון, שוב לפני בריחה מבית הספר. אבל הפעם יש לה תוכנית. האומנם?

 

יעל, מורה לספרות, נשואה ואם לארבעה, מחליטה לברוח מהבית ליום אחד. תוכניתה לחזור הביתה עד הערב משתנה כאשר המציאות הישראלית חובטת בפניה ומשנה את מסלול חייה, מַפגישה אותה עם החללים בחייה, עם חוסר הוודאות, הפקפוק וחוסר האונים. היא נסחפת אל תוך עולם אחר – יקום מקביל שמתקיים לא הרחק מביתה, שמגלה לה דברים שהיא לא ידעה על עצמה, על מערכות היחסים שלה ועל העתיד שלה. המציאות החדשה עוטפת אותה ברַכּות, והיא מתמסרת אליה, אולם עולמה האמיתי מחכה לה, והיא צריכה לקבל החלטה.

 

כלנית קין נולדה בחולון ב-1960. מורה למחול, צלמת ואומנית רב-תחומית. זכתה ב-2014 בתחרות "פרס סמיט" לעידוד הכתיבה העברית מטעם "חבר לעט". זוהי יצירתה השלמה הראשונה היוצאת לאור.

  • ISBN: 1272-564
  • גודל (עמ'): 270
  • מו"ל: ספרי ניב
  • יצא לאור ב-: 01/03/2020
  • שם המחבר: כלנית קין
  • זמין להשאלה: כן

פרק 1

ספטמבר 2002

רעננה

הטלפון מצלצל. האיש שלה בעברו השני של הקו.

“בוקר טוב", היא מנסה קול עליז במיוחד.

“איזה בוקר, אצלי כבר צהריים, יצאתי בשש מהבית. יעלי, תבדקי מה מצב החשבון בבנק", הוא מבקש, נימת ציווי מתגנבת לקולו. אולי זה מה שהיא שומעת.

“גם אתה ליד טלפון", היא מתקשחת.

“אני בישיבות כל היום ולא יהיה לי רגע פנוי".

‘ואני משחקת כל היום', היא רוצה לומר. “עוד משהו?" היא נשמעת סרקסטית.

“לא, זה הכול". הוא לא קולט את נימת קולה, אולי מתעלם. “אני ממהר. הישיבה שלי מתחילה עוד חמש דקות ואני צריך לשירותים. ביי". הוא טורק.

“להתראות", היא לוחשת לשפופרת הדוממת ומתיישבת.

היא מרגישה כמו בלון שהוציאו לו את כל האוויר. המחשבה על עוד יום בבית הספר גורמת לה להרגיש רע. ‘אולי אהיה חולה?' היא חושבת. יש לה דקות ספורות בלבד כדי להחליט ועדיין לעמוד בלוח זמנים הקשוח שאימצה לעצמה. ‘אולי אברח מבית הספר...' המחשבה מחזירה אותה אחורה לתיכון. כמה פעמים היא “הרגה" בני משפחה שונים כדי לזכות בשחרור המיוחל מבית הספר. תמיד הצליחה. פעמים רבות עמדה מול המחנכת, עוטה על פניה ארשת של מסכנה, הולכת ללוויות בכל פעם שכותלי בית הספר סגרו עליה. ‘אולי גם היום תהיה לי לוויה? אבל אני מוכרחה שתהיה לי תוכנית', היא חושבת. פעם, כשהצליחה לברוח מבית הספר, עם היציאה משעריו הייתה אופפת אותה תחושת החמצה. אין לה מה לעשות בחוץ, ודווקא שם בפנים, בכיתה שלה, בזמן שהיא הולכת, דווקא שם, מתרחשים הדברים החשובים. תלמידים "מריצים" קטעים על המורים, שם מתקיימת הפעילות האמיתית. ברגשות מעורבים הייתה פונה לבית הריק ומבלה בו את שארית היום עד שאביה יחזור הביתה והיא תגיש לו את הארוחה. לפעמים ירדה לחוף הים, לפעמים טיילה בגלריות ביפו, אבל תמיד עם חברה או קבוצה של חברים שלאחד מהם כבר הייתה מכונית. הזיכרונות מציפים אותה. אבא שלה המתוק... היום הנורא ההוא...

בבוקר ההוא יעל הגיעה לקִריה מוקדם. היא פתחה את כל דלתות הארונות ואת המשרדים השונים של המדור, חילקה את הדואר בין הקצינים השונים, אספה את הניירת והמכתבים שעברו עליהם אתמול ותייקה את המסמכים בקלסרים כבדים, שעל סידורם היא אמונה. בכל רגע נתון ולכל קריאה של כל אחד מהקצינים, סא"ל קובי הבכיר, והזוטרים - רס"ן יוסי וסג"ם אריק, היא תענה מיָדית ותשלוף כל מסמך שיבקשו ממנה. את המשרד שלה היא חולקת עם בקי, רב"ט כמוה, כמו גם את תורנויות הפתיחה בבוקר ואת תורנויות הסגירה בלילה, לפעמים אף אחרי עשר בלילה, עד שקובי מחליט סוף-סוף לנסוע למשפחתו במושב. הוא נוסע במכוניתו הצבאית הביתה, והיא נאלצת לצאת בשעה מאוחרת לאבן גבירול או לדרך חיפה ולתפוס אוטובוס אחרון הביתה לקריית שלום. אין זו שעה לקחת טרמפים. בבוקר היא מספיק אמיצה להרים יד ולהיאסף לתוך מכונית זרה כדי לקצר את זמן ההגעה. אחרי שנה ויותר בשירות הצבאי יש אנשים קבועים שעוצרים, קצינים שמשרתים בקריה או אנשים שעובדים באזור של רחוב קפלן.

המחלקה מתמלאת אנשים והיום נכנס לתאוצה. שיחות טלפון נכנסות ויוצאות, העברת שיחות לבכיר ולזוטרים, תיאוּמי פגישות, ניירות ועוד ניירות, ערמות על ערמות. אלה שלא נכנסים לתיקים נגרסים לנחשי נייר שנאספים בשקי פלסטיק ענקיים. לפעמים היא חשה שיום יבוא והניירות יכסו אותה כליל, יחנקו אותה. כל כך רצתה לעשות שירות משמעותי, לעסוק בהדרכה או לצאת לקורס קצינות. אבל כבת יחידה לאביה האלמן ידעה שהיא צריכה להיות כל יום בבית. להיות איתו, להכין לו אוכל, לנקות את הבית. “אַת המשפחה היחידה שלי", הוא חוזר ואומר והיא עונה, “גם אתה המשפחה היחידה שלי".

“את לא מאמינה מה קרה לי אתמול בערב". בקי נכנסת כרוח סערה עם קומקום חשמלי מלא מים ביד אחת וספלים רחוצים בשנייה.

יעל מרימה אליה עיניים שואלות ובקי ממשיכה תוך כדי הטיית ראש, “קובי סיים אתמול בלילה אחרי אחת-עשרה. חשבתי שאני משתגעת. כבר לא היה לי מה לעשות. הדפסתי את כל המכתבים ותייקתי הכול, הגשתי לו קפה ועוד קפה, רמזתי לו שהמשפחה שלו בטח מחכה לו. כלום. לא זז".

“מסכנה", יעל משתתפת בצערה בכנות ומקווה שהערב כשתסגור הוא יֵצא מוקדם כי היא עוד צריכה לעבור במכולת ולקנות מצרכים הביתה.

“אז התקשרתי לעדי שיבוא לאסוף אותי. הוא ברגילה. ו..." על פניה של בקי נפרס מבט מלא משמעות.

“נו... את הורגת אותי עם המתח הזה", יעל צוחקת.

“אחר כך התקשרתי הביתה ואמרתי לאימא שלי שאני צריכה להחליף מישהי בתורנות לילה..." בקי ממשיכה.

“ו..." יעל מסוקרנת.

“נסעתי לישון אצל עדי", בקי לא מצליחה להסתיר את מבטה המלא שביעות רצון.

“אני לא מאמינה..." יעל פוערת זוג עיניים.

בקי מסובבת אליה את גבה, טורחת ברעש גדול בהכנת הקפה לדיון המי יודע כמה ליום זה. ראשוני הקצינים כבר ממלאים את חדר הישיבות של קובי, מבטם מראה בוודאות שהם בשלים לקפה. יעל שונאת את טקסי הקפה ואת החובה להכינו. היא מרגישה מושפלת בכל פעם שהיא צריכה להכניס את המגש לדיון כאשר מבטי הגברים מונחים עליה. בקי עושה זאת בשמחה.

“יעל," ראשה של רוני, הפקידה של הרמ"ח מהקומה למעלה, מציץ בדלת המשרד. “הרמ"ח ביקש שתיכנסי למשרד שלו", היא אומרת.

“מה קרה?" ליבה הולם.

רוני פותחת את הדלת לרווחה ונכנסת. “אני לא יודעת", היא מושכת בכתפיה. אבל מבטה מסגיר שהיא יודעת משהו.

מעולם לא נקראה לרמ"ח כך סתם באמצע היום. אבל בתחילת השבוע הייתה לה תורנות ערב אצלו. ‘האם לא סגרתי אחריי היטב?' היא חרֵדה. ‘אולי לא נעלתי את הכספת כמו שצריך... רק שהוא לא ישאיר אותי שבת...' היא מטפסת במדרגות במהירות.

“אני יכולה להיכנס אליו? הוא לבד?" היא מסבה מבטה אל רוני שעולה במדרגות אחריה.

“רגע, אני אבדוק". רוני עוקפת אותה, מתיישבת ומדברת אל האינטרקום: “יעל פה. היא יכולה להיכנס?"

“כן", היא שומעת את קולו העמוק בוקע, “תכניסי אותה". כואב לה בחזה.

רוני פותחת לרווחה את הדלת ויעל נכנסת מהוססת. “שבי בבקשה", הוא מורה לה בעדינות על אחד משני הכיסאות העומדים מול המכתבה שלו. ‘בחיים שלי לא ישבתי כאן', יעל חושבת כאשר רוני סוגרת את הדלת בשקט. אפילו את ראיון הקבלה למחלקה עשה לה ה-ע' רמ"ח.

“אני לא יודע איך לבשר לך את זה... לכן אומר לך בפשטות..." קולו של הרמ"ח שקט ורך והוא מטה את גופו קדימה.

‘מה קורה פה...' המחשבות ממשיכות להתרוצץ בראשה עד שהיא לא מצליחה לשמוע את מה שהוא אומר לה.

“אבא שלך מאושפז בבית חולים", הרמ"ח משעין את זרועותיו על שולחן הכתיבה. יעל מתמקדת בשרוולי חולצתו המקופלים בקפידה.

“ביקשו ממני להודיע לך ולדאוג לשלוח אותך עם מישהו לאיכילוב".

“זה כאן, מהעבר השני של הקריה. אני יכולה ללכת לבד. יש לי אישור לצאת באמצע היום?" היא כל כך מבולבלת. ‘אבא שלי...' “אמרו לך מה קרה לו?" היא אוספת לרגע את עצמה.

דפיקה קלה בדלת עוצרת את מחשבותיה. “כן", קולו של הרמ"ח חוזר לרעום ומחריד אותה ממקומה. בדלת עומד הסרן מאג"ם. “עזרא, כפי שדיברנו, תיקח את יעל לאיכילוב במכונית שלי".

“עֶזי", הסרן מתקן את מפקדו.

“עכשיו!" הרמ"ח מתעלם וחוזר להביט ביעל במבט רך. “עזרא ילווה אותך לכל מה שתצטרכי. יאללה, תיסעו".

עזרא מוריד אותה בכניסה לבית החולים והיא נכנסת, תועה בין מסדרונות לבין דלפקי קבלה, מבקשת לקבל מידע. מעבירים אותה ממקום למקום. היא מרגישה מסוחררת ודמעות עולות בעיניה כאשר אחות מורה לה לשבת על ספסל בצד ולחכות שהרופא יתפנה אליה ויסביר לה. ‘יסביר לי מה...?' היא תוהה. ‘מה קורה פה...? איפה אבא שלי...? מה קרה לו...?' המון אנשים חולפים על פניה, הריח מכה באפה, הזִקנה, הסבל, גרירת הרגליים, הקביים... היא עוצמת עיניים ומשעינה את ראשה לאחור על הקיר הקר.

“יעל," יד חמה מונחת על כתפה והיא פוקחת עיניים. עזרא לידה. “האחות פה רוצה שתלכי איתה לחדר של הרופא".

“תבוא איתי", היא חרדה.

“בטח, בשביל זה באתי".

האחות מובילה אותם במבוך המסדרונות. עזרא לידה, מוביל אותה בעזרת כף ידו המונחת-לא-מונחת במורד גבה.

בחדר של ראש המחלקה, כפי שכתוב על דלתו, היא מרגישה כמו ילדה נזופה שנשלחה למנהל בית הספר. הרופא מורה להם להתיישב ומדפדף בחשיבות רבה בדפים שהוא מוציא מקלסר דק. כשהוא מרים מבט אליה עיניו מתרככות. “אבא שלך, בני, עובד בעירייה?" הוא שואל, “על משאית פינוי גזם?"

יעל מהנהנת בראשה, ‘מה זה קשור בכלל...' “איפה אבא שלי?" היא נזעקת.

“לאבא שלך היה אירוע לבבי במהלך עבודתו. עובר אורח מצא אותו ליד המשאית והזעיק אמבולנס. זה קרה ממש לא רחוק מכאן, בכיכר מַסרִיק". הוא מוריד מבטו לניירות כדי לוודא את המידע שהוא מוסר לה, וחוזר להביט בה. “הוא הגיע מיד למיון. טיפלו בו מיד..."

יעל מתנדנדת קדימה ואחורה כמו מנסה להאיץ ברופא.

“הצוות שלנו במיון עבד קשה והרבה. הם ניסו לעשות הכול אבל לצערי... אבא שלך נפטר".

ידה של יעל נשלחת אל פיה לחסום את הצעקה שעולה בגרונה ועיניה נפערות באימה. שום קול לא יוצא. עזרא מניח את זרועו על כתפה. היא מסתובבת אליו וקוברת את ראשה בכתפו. הברזלים של דרגותיו ננעצים בלחְיה, אך היא לא חשה בהם. גופה רועד ושום דמעה לא מוצאת את דרכה החוצה.

למחרת היא יושבת על מזרן שעזרא פרש בסלון ביתה, שהיה גם החדר של אבא שלה. היממה האחרונה כמעט נמחקה לה. היא רק זוכרת את ידו של עזרא נמצאת שם כל הזמן לתמוך בה.

הלוויה, השבעה, העלייה לקבר. אנשים באים והולכים, אומרים דברים, שואלים, מקשיבים זה לזה, והיא אילמת. מדי פעם ידו של מישהו תוחבת לידה כוס קפה או תה, פרוסת עוגה או כריך. היא טועמת כזית, לוגמת כזרת ומותירה בצד. בראשה תמונות השבעה של אִמה, הן מתערבבות לה עם המציאות. ‘אני יתומה... אין לי משפחה... שום משפחה...' ולא יוצאות לה דמעות.

בתום השלושים היא עולה שוב לקבר. קומץ אנשים מלווה אותה, עזרא ביניהם. למחרת היא חוזרת למשרד בקריה. האנשים סביבה מתייחסים אליה כאל זכוכית שבירה וטוב לה עם זה. היא לא רוצה לדבר. בכל ערב עזרא מקפיץ אותה הביתה ובכל בוקר הוא אוסף אותה מהבית.

“זה ממילא בדרך מהבית שלי ברעננה", אמר לה ביום הראשון, היא לא מתווכחת. הוא נכנס איתה הביתה, סוחב את שקיות האוכל שקנה, עוזר לה להכין ארוחה קלה ויושב איתה עד שעיניה נעצמות. הוא מכסה אותה בשמיכה שהוא מביא מהחדר השני ועוזב. סוגר אחריו בשקט את הדלת.

“למה אתה עושה את זה?" היא שואלת אותו ערב אחד, אחרי ימים רבים.

“כי הרמ"ח נתן לי פקודה", הוא מחייך.

יעל מחייכת אליו בחזרה. “באמת קוראים לך עֶזי?" היא שואלת.

הוא מהנהן בראשו. “קוראים לי עזרא, על שמו של סבא שלי, זכרו לברכה, והכינוי שלי הוא עֶזי".

“איזה מין כינוי זה עֶזי? העֶז שלי?" החיוך גדֵל ומתפשט על פניה, הופך לצחוק שהולך ומתגבר ומדביק את עזרא. היא אוחזת בבטנה ומתגלגלת ממושכות על הספה. באחת הצחוק הופך לבכי. עזרא אוחז בה בעדינות ולאט היא מתכרבלת בזרועותיו, מכתימה את חולצתו בדמעות.

“אני לא יכולה לקרוא לך עזי", היא חוזרת לצחוק לתוך כתפו. זה מזכיר לי עז, מֶה... מֶה... מֶה... אני אקרא לך עזרא, במלרע, או עזר".

“לא חשוב איך תקראי לי," הוא מצטרף לצחוקה, “אני תמיד אגיע".

אחרי כמה שבועות עזרא נשאר לישון אצלה. בימים הראשונים ישן על הספה בחדר של אבא והיא ישנה בחדרה. לילה אחד היא מתעוררת ומרגישה אותו נכנס מתחת לשמיכה שלה, נצמד לגבה המקומר, מנשק ומלטף אותה בשתיקה.

“תחזור למיטה שלך", היא לוחשת לו.

“אני לא אעשה לך משהו שאת לא רוצה", הוא ממשיך ללטף אותה והיא מרגישה על קרקע בטוחה.

הוא מתחכך בעדינות בישבנה והיא חשה את ההתקשחות. גופה גם מתקשח, אחרת. “אתה מוכרח להיזהר", היא שוב לוחשת.

“את לא סומכת עליי?"

היא חשבה שהיא לא סומכת על עצמה. ‘את צריכה להיזהר', פקדה על עצמה.

“אני לא אכנס..." הוא לוחש, “אני אצא בזמן... אל תדאגי..."

הוא פושט את תחתוניו ומסיר את שלה, נשכב מעליה, סומך את גופו בזרועותיו ומחכך את איברו ברטיבות שמתפשטת לה שם למטה. הוא מענג ומלטף אותה. ‘תיזהרי...' היא מזכירה לעצמה שוב, “תיזהר, בבקשה תיזהר..." היא לוחשת שוב וקולה לכאורה מעודד אותו. תנועותיו הופכות מהירות. “תיזהר..." קולה מייבב, נעים לה, היא מתענגת על התחושות החדשות. כאב פולח את תחתית בטנה כשהוא ננעץ בתוכה שוב ושוב, עד שאנחה פורצת מפיו והוא קורס עליה.

“תקום, בבקשה תקום", היא דוחפת אותו מעליה, מזנקת מהמיטה, וממהרת למקלחת לשטוף את עצמה כמה שיותר מהר, שוטפת את הריח שלו ממנה יחד עם הדם.

שבוע אחרי הוא מזמין אותה לארוחת שישי עם המשפחה שלו. יעל מצפה בקוצר רוח מעורב בחרדה קלה לפגוש את אביו ואמו, ואת אחותו ואחיו הצעיר. ארוחה משפחתית נשמעת לה נפלא. כשנפתחת הדלת היא המומה מכמות האנשים בסלון הבית. עזרא עובר מאחד לשני, מציג אותה לפניהם, והיא זוכה לחיבוקים ונשיקות כמו שלא זכתה בכל חייה. היא לא מצליחה להבין מי קשור למי ואיך, אך מבינה שהם אחים ואחיות של הוריו, בני ובנות זוגם, ילדיהם ואפילו כמה נכדים.

“את יכולה לעזור לי להביא את הקינוח?" נינה, אימא של עזרא פונה אליה, והיא הולכת אחריה למטבח. בלי אומר נינה מחבקת אותה בחום ויעל מרגישה בבית.

שבוע אחרי כן עזרא עובר לגור איתה בדירה בקריית שלום. הם לא תמיד יוצאים וחוזרים ביחד אבל היא אוהבת שהוא בסביבה, מרגישה שקטה ובטוחה. עזרא אומר לה “אני אוהב אותך" שוב ושוב והיא מאמינה לו.

“היית אצל הרופא היום?" הוא מחבק ומנשק אותה אחרי מספר שבועות, כשנכנס הביתה ב"היי" גדול. “לקחת מרשם לגלולות?" הוא מרחיק אותה מעט ומביט בעיניה.

“אני לא צריכה", היא מביטה בו חזרה.

“מז'תומרת?" הוא מכווץ את גבותיו. הוא לא מצליח לקרוא אם היא מתבדחת.

“אני בהיריון".

“איך זה יכול להיות... רק פעם אחת... בלי..." הוא מגמגם.

“מתברר שפעם אחת מספיקה", היא נועצת בו מבט. “מה נעשה?"

בשקט הפריך והשביר שהשתרר בדירתם הקטנטנה היא חשבה, נסערת, ‘אצטרך לעשות הפלה... אני מוכרחה להיפטר מההיריון הזה... זה מיותר לגמרי...'

“אז בואי נתחתן", הוא כורע ברך בתאטרליות לפניה.

“אתה לא נורמלי, תקום כבר", היא מנסה למשוך אותו למעלה.

“אני מצטער שלא קניתי לך טבעת", הוא מטה את ראשו קלות וקורץ לה. “מבטיח למלא את החסר כבר מחר, אבל אני לא קם מפה עד שתגידי לי כן".

היא התחתנה, השתחררה מהצבא וילדה בסתיו. שנה אחר כך הכניסה את אלעד למשפחתון והתחילה ללמוד לתואר ראשון בספרות באוניברסיטת תל-אביב. ההורים של עזרא היו כל כך מאושרים וקנו להם בית ברחוב הסמוך לביתם ברעננה. הם מכרו את הדירה הקטנה בקריית שלום. היא ארזה בארגזי קרטון את בגדיה, ספרים, כמה מזכרות, כמה כלים ואת אלבומי התמונות שלה שאבא שלה הכין באהבה גדולה.

“אני אוהב לצלם אותך", היה אומר ורודף אחריה עם מצלמת לייקה משומשת שקנה, ומצלם אותה בכל הזדמנות. היא אהבה מאוד להצטלם, הייתה נעמדת בפוזות שונות, באירועים שונים, לבד או עם אחרים. “יהיו לך המון תמונות להראות לילדים שלך. תבטיחי לי שיהיו לך המון ילדים, משפחה גדולה, ולי המון נכדים, תבטיחי", היה מאיץ בה להתחייב והיא הייתה רק מהנהנת בראשה. פעם אחת כשחזרה מבית הספר וסיפרה לו שהמורה אילנה דיברה איתם על טקס יום השואה שייערך למחרת בבית הספר, אבא שלה אמר, “רגע... יש לי אחת", הלך למגירה שליד המיטה שלו, פשפש בה ארוכות ושלף תמונה.

“זאת המשפחה שהייתה לי", הצביע באצבע מיובלת על התמונה והעביר את אצבעו מאחד לשני: “זה אבא שלי, וזאת אימא שלי, אלה האחים שלי, זאת אחותי, ופה למטה, הקטן, זה אני". הוא התקשח, התאמץ להחזיק את עצמו. “כולם הלכו, כמו שאימא שלך הלכה. רק אַת המשפחה שלי. רק את". גופו הִטלטל והבהיל אותה נורא.

“אבא", היא חיבקה אותו בכל כוחה, ניסתה לעצור את הרעד שאחז בגופו.

“אני בסדר... אני בסדר..." הוא החזיר לה חיבוק. “את צעירה מדי..." הוא מעולם לא חזר לדבר והיא, שזכרה כמה נסער היה, לא שאלה עוד.

כשהייתה עסוקה באריזת תכולת הבית, באותה מגירה ליד הספק-ספה-ספק-מיטה של אבא, היא מצאה את התמונה. על גבה היה כתוב ‘1937'. היא הפכה את התמונה. במרכזה ילדה יפה לבושה שמלה לבנה כולה מלמלות, ושערה עשוי בקבוקים, אסופים בסיכת כסף. משמאלה אישה מבוגרת לבושה שמלה כהה עם תחרה במפתחה ובקצות השרוולים, וענק פנינים ענוד לצווארה. מימינה גבר מבוגר לבוש בחליפה כהה. משני צידי המבוגרים היושבים עומדים שני בחורים צעירים בחליפות בהירות עם מבט רציני, כביכול, אבל מתאמץ להחניק התפרצות צחוק. יעל חייכה. על השטיח למרגלותיה של הילדה יושב ילד קטן. ‘אבא', יעל נגעה בפני הילד שבתמונה והעבירה את אצבעותיה בעדינות על שפתיה. ‘סבתא, סבא, דוד, דודה, דוד'. לחשה, המילים לא אומרות לה דבר.

כשפרקה את הארגזים בביתם החדש, חודשים ארוכים אחרי שעברו, התמונה הופיעה שוב. יעל הוציאה את אלבומיה, דפדפה בהם וחיפשה מקום לצרף את התמונה. משלא מצאה מקום מתאים הניחה את התמונה על השידה ליד המיטה שלה. אחר הצהריים לקחה את אלעד לטיול בעגלה למרכז העיר.

“אני יוצאת לסידורים בעיר", אמרה לעזרא. “אתה צריך משהו?"

“תמסרי את הפילם שסיימנו לצלם בשבת", עזרא הגיש לה את הגליל הצהוב-שחור.

בפוטו היה תור. אלעד נרדם בעגלה ועיניה שוטטו בין המסגרות הרבות שנמכרו בחנות. מסגרת דקה מוכספת עם פספרטו לבן צדה את עיניה. בערב היא שמה את התמונה במסגרת החדשה והציבה אותה על השידה שלה בסמוך לתמונה הממוסגרת של אביה. למבטו התמה של עזרא היא אמרה, “זאת המשפחה של אבא שלי, משם". הוא לא שאל, ממילא לא היה לה מה לספר.