הז'אנרים
כל הז'אנרים

דרג ספר זה מתוך 5
11 דירוגים
3.3 ממוצע
1
0
2
4
3
2
4
3
5
2
11
כסף, גאווה ודעה קדומה
קתי ויליאמס

כסף, גאווה ודעה קדומה

קתי ויליאמס

דרג ספר זה מתוך 5
11 דירוגים
3.3 ממוצע
1
0
2
4
3
2
4
3
5
2
11
39 
39 
גודל (עמ'): 208
מו"ל: שלגי

תקציר

מבחינתה של ליזי שארפ, איש העסקים לואיס ג'אמו הוא מר דארסי בשר ודם - גאה בצורה בלתי נסבלת, מחזיק בדעות קדומות מרגיזות... ונאה בצורה מוגזמת!

לואיס יודע בדיוק מה משפחות רודפות בצע כגון משפחת שארפ רוצות - את כספו. אבל הוא זקוק לרעיה. ליזי העצמאית אמנם אינה המועמדת המושלמת, אבל היא מתגלה כפיתוי רב עוצמה, ולואיס, היהיר ומלא הביטחון, בטוח שכדי להתחתן איתה יש צורך בסך הכל בשכנוע קטן...

  • ISBN: 50-1694
  • גודל (עמ'): 208
  • מו"ל: שלגי
  • יצא לאור ב-: 26/01/2011
  • שם המחבר: קתי ויליאמס
  • תורגם ע"י: רות בונדי

1

לואיס כריסטוף ג'אמו טרק את הדלת של הריינג' רובר וזיכה אותה במבט של שנאה. היה עליו לדעת לא לבטוח בסוכנות של השכרת רכב שהצהירה בגאווה שהיא היחידה בסביבה בטווח של שמונים קילומטר. העדר תחרות בריאה תמיד הביא לשירות סוג ג', והוא צדק באשר לכך גם הפעם. חבל שלא ארגן בעצמו את התחבורה שלו. הוא היה יכול בקלות להשתמש במסוק שלו ולוודא שאחת המכוניות המעולות שלו תהיה במצב הכן על מנת לאספו משדה התעופה.

אבל הוא רצה לבדוק את קשרי התחבורה בעצמו. לקוחות עשירים ומפונקים יצפו לתחבורה יעילה לקרוספילד האוס, אם יחליטו להגיע לשם ברכבת, כפי שעשה הוא. ולהמשיך מהרכבת במכונית – כפי שהוא בחר, לרוע מזלו.

הוא קילל בשטף מתחת לאפו, פתח את הטלפון הנייד שלו וזכה לקבל הודעת אין קליטה עסיסית.

סביבו, התחילה החשיכה החורפית לרדת, האזור הכפרי היה ריק מאדם ולא הסביר פנים. באוויר היה איום לשלג. נדמה שזה היה איום המשכי עבור תושבי סקוטלנד וכזה שהוא עצמו היה לוקח יותר ברצינות לו היה לו כדור בדולח שהיה מנבא כי מכוניתו השכורה – אין טובה ממנה, ילדי! – תִפח את נשמתה על כביש צדדי בהרי סקוטלנד, בערך ארבעים דקות מיעד הנסיעה שלו.

הוא הציל את מעילו מהמושב האחורי של הריינג' רובר הקשישה והחליט בו במקום שסוכנות השכרת הרכב היחידה ברדיוס של שמונים קילומטר תעמוד בקרוב בפני תחרות קשה, או שהוא ייסוג מההשקעה הזו במהירות שתסחרר את ראשיהם של חמשת המוכרים.

קרוספילד האוס – תוספת לרשימת הנכסים התפוחה שלו של מלונות בוטיק סביב העולם ושל בתי מלון כפריים בבריטניה – יהיה משביע רצון, אבל ממש לא הכרחי. הנקודה המכריעה בשיווק המלון הייתה מבחינתו מסלול הגולף שלו. המוכרים שיבחו אותו כבעל "מאפיינים מאתגרים", והפרשנות הצינית שלו לכך הייתה "מוזנח ברמות שלא מאפשרות לשחק בו."

אבל הוא ייראה בעצמו. אם יצליח לעשות לשם את דרכו רגלית.

והוא גם יהיה במצב להסדיר בצורה החלטית את הבעיה הקטנה הנוספת.

הוא לבש את מעילו כנגד רוחות דצמבר העזות והתחיל ללכת בכיוון בית האחוזה, מוחו עבר מהבעיות שלא היה מסוגל לפתור כרגע – במיוחד בגלל היותו נטול מכונית – אל הבעיות שעמדו בפניו שאותן בהחלט התעתד לפתור. ליתר דיוק, ההתאהבות הפתאומית של חברו בבחורה שלפני כל הדיווחים התאימה מאוד להגדרה של רודפת בצע. אף על פי שמעולם לא פגש בה, לואיס זיהה את הטיפוס: יפה מדי וענייה מדי, עם אימא שהייתה לחוצה להיפטר מחמש בנותיה לנותני ההצעות הכספיות הגבוהות ביותר.

פיו התעקם בחיוך של סיפוק קודר כשחשב שיופיע על מפתן ביתה של משפחת שארפ. ניקולס היה אמנם עשיר ומצליח, אבל הוא היה גם תמים מדי לטובתו הוא. אימא שארפ אמנם מסוגלת לתמרן את בנותיה הקטנות והיפות ולהעמיד אותן למסדר וניקולס – שביקוריו לקרוספילד האוס בתואנה שהוא בודק את הבניין נעשו תכופים עוד יותר – ממש בלע בצייתנות את הפיתיון. אבל הוא, לואיס, לא נולד אתמול.

וניקולס היה חבר יקר וותיק שללואיס היו את כל הכוונות לשמור על כבודו ועל חשבון הבנק.

שקוע לגמרי במחשבותיו, הוא נעשה מודע לשאגת המנוע של אופנוע רק כשזה כמעט דרס אותו. האופנוע חלף על פניו במערבולת של חצץ, קוטע את הדממה המפחידה של האזור הכפרי בדומה לצעקה בין קירותיה המקודשים של קתדרלה ואז הסתובב, מאט כך שהרוכב, לבוש כולו בשחור עם קסדה שחורה מתאימה, יוכל לבחון אותו.

יותר מכל דבר אחר, לואיס היה נרגז בגלל מה שהיה מבחינתו נהיגה פראית וחסרת אחריות.

"נורא חכם," הוא אמר בעוקצנות, התקרב אל הרוכב ונעמד קרוב אליו בצורה מאיימת. "ככה אתה מקבל ריגושים, נכון? האם אתה חושב שזה מסלול המרוצים הפרטי שלך ואתה יכול לרכוב על הדבר הזה בכל מהירות שעולה בדעתך?"

ליזי הייתה באמצע הורדת הקסדה שלה, אבל היא עצרה את תנועת ידיה באמצע, ואז הפילה אותן לצדי גופה.

כשעמד קרוב אליה, הבחור הזה היה גדול יותר, גבוה יותר ונראה הרבה יותר אכזרי מכפי שציפתה. אם כי הכירה את החלק הזה של האזור הכפרי כמו את כף ידה, והכירה גם את כל התושבים בסביבה, היא הייתה נבונה מספיק לקלוט שהיא הייתה בחברתו של זר ושבטווח צעקה מהם לא היה אף אחד.

היא לא יכלה להבחין בפני הבחור, אבל קולו היה כמו צליפת שוט, גרם לה להסתמר ולרצות לפגוש בצורה חזיתית את המתקפה שלו.

"לא הייתי חייבת לעצור בשבילך."

"האם אתה מתכוון להסיר את הקסדה כך שאדע מול מי אני נמצא?"

לבד על כביש חשוך, מוקפת בקילומטרים של בדידות שוממה כשהיא מסתכלת על גבר שנראה כאילו הוא מסוגל לשבור אותה לשניים אם יבחר לעשות זאת: הקסדה נשארת. שיחשוב שהוא מתמודד עם גבר אחר, כזה שיש לו קול גבוה.

"האם זו הייתה המכונית שלך שם?"

"יפה מאוד, שרלוק."

"אני לא צריכה להישאר כאן ולהקשיב לזה." היא השמיעה כמה סיבובי מנוע מזהירים וחיכתה להתנצלותו, שלא מיהרה להגיע.

במקום זה, הוא עמד, שילב זרועות ונעץ בה מבט מעריך. הירח העולה האיר את הזווית של פניו והיא התנשמה בחדות.

האיש הזה אריסטוקרטי, יהיר ובוטה, אבל הוא היה גם יפה. השיער השחור התעופף ברוח וחשף את קווי המתאר הקשים והמרתקים של פנים שהיו מושלמים בצורה מדהימה. פיו נמתח לקו צר ולא מרוצה, אבל לא היה צורך בדמיון רב כדי להבין שתחת נסיבות אחרות, הוא יהיה מלא וחושני.

"בן כמה אתה?" לואיס שאל לפתע. השאלה בלבלה את ליזי ולמשך כמה שניות היא שתקה ותהתה לאן הוא מכוון עם זה.

"למה? מה זה עניינך?"

"אתה ילד, נכון? בגלל זה אתה לא מוכן להוריד את הקסדה? האם ההורים שלך יודעים שאתה רוכב על הדבר הזה במהירות עצומה ומסכן חיים של אחרים?"

"אין כאן אף אחד אחר מלבדך! אפשר לסמוך על תייר שיתקע," היא מלמלה. היא החלה להזיע, זיעה נרגזת ועצבנית. "אם אתה לוקח על עצמך להתמודד עם החלק הזה של העולם, אז אתה אמור לדעת לעשות את זה ברכב אמין יותר."

"נסה לומר את זה לנוכל שבבעלותו סוכנות השכרת הרכב שליד התחנה."

"אה." פרגוס מקגינטי יכול להיות קצת ערמומי באשר לזרים השוכרים את המכוניות שלו. וכל מי שבחר את הריינג' רובר היחידה בחר שלא מדעת בתרמית נודעת לשמצה. היא פקפקה אם הרכב הזה ראה מוסך מאז תחילת המאה.

"חבר שלך?" לואיס הזועם שתק לרגע. "אז הוא בוודאי יכיר נער על אופנוע גדול, אם אחליט לדווח עליך להוריך... מה שגורם לי לחשוב שאין לך ברירה אלא לתת לי טרמפ ליעדי. או זה או שתמצא שאתה צריך לתת למשטרה תשובות מדוע אתה עולה על הדבר הזה כשאתה קטין."

ליזי חשה פיתוי להתפרץ בצחוק. כן היא יכלה להבין שהטונים הגבוהים של קולה הובילו אותו אל הרושם השגוי, וזה היה די מצחיק כשחשבה על זה. אבל איכשהו היא לא חשבה שזה גבר שייהנה מבדיחה על חשבונו. משהו בצורה שנשא את עצמו גרם לה לחשוב כי דווקא הוא מי שמורגל לצחוק על חשבון הזולת.

"אתה לא יכול פשוט להשאיר את המכונית כאן," היא התנגדה, רק כדי להיות קשה.

לואיס העמיד פנים כאילו הוא מסתכל סביבו, לפני שעיניו השחורות נחו שוב עליה. "למה? אתה חושב שיש אנשים שאורבים מאחורי השיחים, ומחכים לגנוב אותה? למען האמת, אם מישהו טיפש מספיק כדי לפרוץ לתוכה והוא מסוגל להסיע אותה/לנהוג בה מכאן שיהיה לו לבריאות. הוא יעשה לעולם שירות גדול."

ליזי משכה בכתפיה. "לאן אתה נוסע?"

"תרד מהמכונה הזאת ותגלה."

"לרדת ממנה? על מה אתה מדבר? חשבתי שאמרת שאני אתן לך טרמפ."

"האם אמרתי זאת? זו הייתה כנראה פליטת פה מטורפת. למה שאסכן את חיי על המושב האחורי של אופנוע שנוהג בו נער שאמור להיות בביתו ולעשות שיעורי בית?"

"אני יכולה להשאיר אותך כאן."

"באמת לא הייתי רואה זאת כאופציה במקומך."

ליזי זיהתה איום כששמעה כזה. "לאן אתה נוסע?" היא חזרה באי רצון. "אם זה לא בדרך שלי תצטרך לחכות כאן ואני אשלח מישהו לאסוף אותך."

לואיס כמעט צחק בקול בתגובה. לשלוח מישהו לאסוף אותו? קודם כל, הספיק לו מאזור הכפר הסקוטי כשהוא נראה בלילה מהזווית של נהג תקוע. וחוץ מזה, הוא לא מוכן להמר על כך שהנער יעשה את חובתו האזרחית כשהרבה יותר קל להיעלם לתוך הלילה ולנקום בזר שהשפיל אותו קצת.

"באמת? ובכן, אנחנו חלוקים בעניין. אני נוסע לקרוספילד האוס ואתה בא איתי."

קרוספילד האוס! ליזי קפאה.

"אתה יודע היכן זה, נכון?" לואיס אמר בקוצר רוח. "אני לא חושב שיש הרבה בתי אחוזה עם מסלול גולף בחלק זה של העולם."

"אני יודע היכן זה. למה אתה נוסע לשם?"

"סליחה?"

"פשוט תהיתי מדוע אתה נוסע לשם, כי אתה לא יכול להתארח שם... זה, אממ... עומד למכירה. אני לא חושב שהם ממשיכים להשכיר חדרים כרגע. ואם באת לשחק גולף, אז המסלול לא משהו. למען האמת, הוא הרוס."

"האם זו עובדה?" לואיס התבונן בדמות הדקה שירדה מהאופנוע וזזה הצידה כדי לאפשר לו לעלות עליו. "אז להשאיר את המחבטים שלי במכונית?"

"בהחלט. האם אתה בכלל יודע איך לרכוב על זה?"

"אתה תגלה מספיק מהר. בוא נגיד ככה – אני מעדיף לסכן את חיי בנהיגה שלי ולא לשים אותם בידיים של מישהו אחר." הוא התניע ונהנה לשמוע את הצליל המלא של המשנק. עבר הרבה זמן מאז שישב על אופנוע. הוא שכח איזו חירות ותחושת עוצמה אופנועים העניקו לך. זו תהיה נסיעה מהנה, במיוחד מכיוון שהתכוון להשתמש בה על מנת לחלץ מה שיותר מידע מהנוסע שלו. התקשורת עם ניקולס הייתה מוגבלת בצורה מתוסכלת לשבחיה של הבחורה ממשפחת שארפ, ביחד עם עובדה חיונית או שתיים באשר לאחוזה. אבל הבחור הזה הכיר בבירור את האזור, כמעט בטוח שהכיר את משפחת שארפ ומי לא ירצה קצת רכילות? במקום כמו זה, רכילות הייתה כנראה המשען העיקרי לקיומם!

"אז," לואיס צעק מעל שאגת האופנוע. "אז אם אתה מכיר את קרוספילד האוס, אולי אתה מכיר את המפקח שם... ניקולס טלבוט?"

"בערך..." ליזי נצמדה אליו. הוא לא היה לבוש בצורה מתאימה לאופנוע, אבל הצליח למשוך למעלה את מעילו, ודרכו היא הרגישה את השריריות של גופו. ברור שהוא כבר רכב על אופנוע קודם; זה היה ברור מהקלות שבה תמרן אותו. "למה?"

"אני כאן כדי לפקח עליו. הוא אמור לשלוח בחזרה דוחות על מצב המקום, אבל הדיווחים שלו לא מסודרים."

"באמת? אז אתה הבוס שלו."

"אפשר לומר."

"אתה בודק אותו?" ליזי שאלה בכעס. "זה נורא – בעצם ניקולס עבד באמת קשה!"

"אז את מכירה אותו?"

"אני לא מכירה אותו, אבל הוא... זו עיירה קטנה, וניקולס הפך לחבר פופולרי מאוד בקהילה."

"באמת? רכש לעצמו חברים...?"

"אני חושבת שאולי הוא מתעניין באחת הבחורות כאן, כן..." ליזי אמרה בטון זהיר, אם כי נאלצה לצעוק את המידע מעל רעש המנוע. היא הבינה שעדיין עליה לגלות את שמו של הבחור שאליו נצמדה בכל כוחה, אבל לפחות ידעה שהוא לא מסוכן, לפחות לא מסוכן בשבילה. אבל באשר לניקולס, האם הוא עלול לאבד את משרתו בגלל שלא שלח דוחות יומיים למישהו שהיה בבירור חולה שליטה?

"הוא באמת הזכיר משהו כזה." קולו של לואיס היה בלתי שיפוטי, מעודד, משכנע.

ליזי קלטה את זה וחשבה שתשמיע תירוצים לפיזור הנפש של ניקולס באוזני הבוס שלו, כי ידעה שניקולס לעולם לא ישמיע תירוצים בעצמו. הוא היה יותר מדי נעים הליכות ובלתי מתעמת. הוא בוודאי יגמגם ויתבלבל וכך יבטיח את פיטוריו, בגלל שהבחור על האופנוע היה מהסוג שפיטר אנשים. או שאולי אפילו לא היה אחראי לפיטורים. הרבה יותר הגיוני שהוא היה סוג של נער שליחויות, מישהו שנשלח לבדוק את המצב.

"מה הוא אמר?" ליזי שאלה בהיסוס. היא הבחינה שהיא כבר לא הצטרכה לצעוק, מה שאמר שהוא לא נסע כה מהר עכשיו. הכבישים היו חלקלקים, לא מוארים ובוגדניים, אלא אם כן הכרת אותם.

"הוא חושב שהוא מאוהב," לואיס אמר בצחוק יבש וציני; ליזי הוצפה בגל של עוינות משתוללת. לא שראתה באהבה ונישואים מטרה עליונה, אבל אחותה כן. אחותה הייתה מאוהבת בניקולס טלבוט עד מעל לראש והיא הזדעפה למחשבה שהזר הזה ראה לנכון לדבר בבוז על מצב שלא ידע עליו דבר.

"כן?" היא הצליחה לומר בקרירות.

"מאוהב במישהי שרוצה אותו בגלל כספו, זה מה שאני מניח מהקריאה בין השורות." אין טעם ללכת סחור-סחור. אם הנער ידע משהו באשר למה שקרה בעיירה או בכפר, אפילו אם היה צעיר מדי בכדי להתעניין באמת, אז הוא ידווח בחזרה – והדיווח שלו יספיק על מנת להזהיר שניקולס לא היה זמין לכל הרוצה להשיגו.

לואיס שבע מרודפות בצע. כשהיה בן תשע עשרה, צעיר ונאיבי מדי, התלבשה עליו אישה בת עשרים וחמש שהוא דמיין כי הוא מאוהב בה. כמובן, האהבה לא הגיעה לשום מקום וגם לא הזיכרונות.

כשנזכר באמבר ניוסם, עיניה הכחולות והגדולות, דמעותיה והצורה שבה שכנעה אותו שהיא הרה כך שתוכל לפלס את דרכה אל כספו, הוא הרגיש את כל האינסטינקטים של השימור העצמי שלו מתעוררים לחיים. היא לכדה אותו עם בטחונה העצמי בתקופה שכל הבחורות האחרות באוניברסיטה שיחקו משחקים, ולמשך תקופת מה הוא נהנה מכל מה שהיה לה להציע.

אבל אז הגיע הזמן להמשיך הלאה. הוא לא לקח בחשבון שהיא לא תהיה מוכנה לתת לו לעזוב. הוא עדיין לא למד שעליו לשמור בסוד את ההון העצום שירש. הוא שילם על כך את המחיר: שלושה חודשים של לחץ, בהם חשב יאלץ לשאת אישה שכבר לא אהב בגלל הילד שחשב שהרתה, רק כדי לגלות במקרה שהוא רומה על ידי מומחית.

ואז כשחשב על אחותו הצעירה ג'יזל – והדרך שבה כמעט רומתה על ידי מישהו שהיה קרוב מספיק למשפחה בכדי לדעת לא לעשות זאת – כל הנטייה שלו להקשיב לשטויות על אהבה ורומנטיקה נעלמה, כאילו טרק את הדלת של כספת השומרת על תכשיטי הכתר.

ניקולס היה פחות סקפטי ממנו, ולכן הרבה יותר פגיע למי שרצתה בו בשל כספו.

"איך אתה יודע זאת?" ליזי שאלה, לבה פועם במהירות.

"אני מומחה בפרשנות של משמעויות חבויות," לואיס הודיע לה. "שחקנית מזדקנת עם חמש בנות שאותן היא רוצה נואשות להשיא, זו יכולה להיות קלישה." זה לא היה טבעי שיתוודה, אבל הפעם זה התאים למטרותיו: מהשקט שלה הוא הרגיש שהכירה את המשפחה, והיו לה עמדות באשר אליה.

"לבטח שמעת עליהם?" הוא הזמין אותה. "על משפחת שארפ?"

"זו עיירה קטנה," ליזי מלמלה בלי להתחייב. לואיס שישב לפניה הרשה לעצמו חיוך קטן של הצלחה. "האם... האם ניקולס... מר טלבוט... סיפר לך את כל זה?"

"כפי שאמרתי, אני טוב בסאב-טקסט."

"וכפי שזה נשמע, גם בשיפוט מוקדם של אנשים אחרים," היא הטיחה בו ללא היסוס. "אתה מעולם אפילו לא פגשת במשפחת שארפ, אבל כבר גיבשת דעה באשר אליהם." לפניה היא ראתה את הבתים של פאתי העיר. באזורים הללו האדמה לא הייתה יקרה, ודונמים של שדות נמשכו בין בית לבית, אבל כולם עדיין הכירו אחד את השני והעיירה הייתה די מלאת חיים יחסית לגודלה. מאחורי העיירה היו אגמים קטנים, או לוכים ומשמאל לעיר, על ראש גבעה, שכן קרוספילד האוס.

ליזי מעולם לא הכירה אותו אלא במצב של כמעט הזנחה, אם כי במהלך השנים נעשו ניסיונות לא כל כך עקיבים להחזיר את בית האחוזה לחיים. הבעלים הנוכחיים, מכל מקום, לא היו מקומיים. הם היו אנשי עסקים עשירים מגלזגו, כולם שחקני גולף נלהבים שלפי השמועות רכשו את המקום מתוך גחמה רגעית ואז השאירו אותו על אש קטנה בגלל שלא העריכו מראש כמה זמן ייקח לשפץ את המקום. וכך נותרה האחוזה בעזובתה, עד לפני שלושה חודשים כשנמצא לה קונה.

"אתה צריך לפנות בפנייה הבאה שמאלה." קולה היה מאולץ כשכיוונה אותו אל קרוספילד האוס. "ותצטרך לנסוע לאט מאוד. הכבישים לא במצב טוב."

"ובאיזה מרחק אתה גר מהמקום?"

"אין כל צורך לדאוג לי. אני ממש מסוגלת למצוא את דרכי הביתה."

חולף ביעף על האופנוע הכפול ממנו בגודלו, לא היה ללואיס ספק. בפעם הראשונה מאז שעלה על האופנוע, הוא הפך מודע לגמרי לסביבתו. היה שלווה, הוא חשב, ולעומת זאת הייתה דממה של בדידות עמוקה. המקום הזה היה בהחלט שייך לקטגוריה השנייה. באופן אישי, הוא לא יכול היה לחשוב על שום דבר גרוע יותר משהות ארוכה בעיירה שבה למצוא קליטה סלולרית היה אתגר. אבל הוא היה בטוח שהיו הרבה אנשים שעבורם דבר כזה הוא ממש לפי המלצת הרופא, אנשים שמצאו שזה מרגיע לברוח מהשחיקה היומיומית של החיים בעיר.

גולף מעולם לא היה ספורט מושך מבחינתו של לואיס; הוא העדיף משהו שהעלה דופק. אבל היו בעולם הרבה אנשים ששיחקו גולף והוא מעריך שקרוספילד האוס יוכל להפוך למכרה זהב בתחום הגולף. האם השחקנית המזדקנת חשבה כמוהו, ולכן התבייתה על ניקולס? האם הייתה בכלל מודעת לכך שלא היה הקונה הישיר של הנכס?

היה רק דבר אחד או שניים נוסף שלואיס הרגיש שכדאי להבהיר לפני שהנער יחזור חזרה אל הקהילה עם סיפורים על האאוטסיידר.

"מה חושבים האנשים בעיירה על הקנייה של קרוספילד האוס?" הוא יזם שיחה בנתיב עוקף. הוא היה באמת סקרן.

"שזה יהיה נחמד שהמקום ישופץ," ליזי אמרה לו בקרירות. "הוא היה די דוחה במשך תקופה ממושכת. כמובן, שום דבר לא אומר שזה לא יתפתח באותה צורה כקודם."

"כלומר...?"

"כלומר שזה שלמישהו יש כסף עדיין לא אומר שיגרום למקום להצליח." שיביאו להצלחה.

"מישהו כמו ניקולס, אתה מתכוון."

"אני לא יודעת למה אתה מכוון."

"רצה הגורל, וניקולס אינו הקונה האמתי," לואיס אמר באגביות. "אם כי יש לו באמת כסף. וללא ספק בגלל זה הוא סומן כאן כמציאה. האמת היא שניקולס הוא מפקח בנייה שנשלח הנה כדי להעריך את המקום – לוודא שהוא לא יתמוטט לערימה של אבנים ברגע שהצ'ק ייחתם."

"מי אתה?"

"אני מופתע שלא שאלת את זה קודם."

ליזי חשבה שלא הגיעה לשאול קודם בגלל שהייתה עסוקה מדי בלשנוא אותו.

"שמי לואיס ג'אמו ואני הבחור שממן את המיזם הזה."

ידיה שהיו כרוכות סביב גופו השרירי התאגרפו והדופק שלה עלה.

"ניקולס הוא חבר טוב מאוד שלי," לואיס אמר בנעימות. "בעצם גדלנו יחד. אולי אנחנו לא דומים, אבל כל מי שמכיר אותנו יספר לך שאני מאוד מגונן כלפיו. אני גם הרבה יותר ערני כלפי רודפי בצע ממנו."

בדיוק בזמן, בית האחוזה התקרב; זה היה מראה נשגב. לאור הירח, הוא חלש על האופק – אפילו אם האור הקר של היום יחשוף את כל מגרעותיו. סביבם, נמתח מסלול הגוף, תופח ושוקע, ים שחור וקפוא של אדמה חשופה. גם זה יתגלה במלוא הדרו באור הבוקר, ללואיס לא היה ספק בכך.

הוא היה מנוסה בפיתוח נדל"ן, אם כי זה היה רק אחד מהתחומים בהם עסק, ונושא שהתחיל להתעניין בו רק לאחרונה. עם ההון שירש מאחוריו, הוא הצליח בכל זאת להטביע את חותמו בעולם הפיננסי, ובגיל שלושים הגיע לעמדה הנחשקת שבה היה יכול לבחור היכן רצה להשקיע את כספו.

וזה לא אומר שעשה אי פעם את הטעות והשקיע שלא בחוכמה.

"בניין מרשים," הוא מלמל, האט את האופנוע לעצירה וסובב אותו בחינניות לעצירה מלאה.

"נכון." לפי החשבון שלה, היא תראה את לואיס ג'אמו יותר מדי מבחינתה. בכוונה לעודד את הרומן המשגשג בין רוז וניקולס, אמן – גברת שארפ הידועה לשמצה, שלואיס יגלה בקרוב שהיא אמה – ארגנה נשף ריקודים בבניין העיריה לכל האנשים החשובים בסביבה ולעוד כמה המתגוררים במרחק רב יותר. ויותר מזה, ניקולס הביא את אחיותיו, עוד חיסרון קטן שלואיס יגלה בהקדם.

ליזי חששה ממה שהבטיח להיות ערב מסויט. אמה אומנם לא הייתה רודפת בצע, אבל היא הייתה נלהבת לגבי האפשרות שרוז תתחתן עם מישהו במצב כלכלי טוב. בעצם, זה היה גורל נעים שלעתים קרובות איחלה לכל בנותיה. הדמיון הפרוע של ליזי מיד חזה כל מיני שיחות בעייתיות אם הגבר שירד עכשיו מהאופנוע שלה יקלוט אפילו רמז קלוש לכך.

אוה, אלוהים! היא עשתה את כל המאמץ לחזור הביתה מלונדון הרחוקה – לקחה שבוע חופש שלם מבית הספר כך שתוכל לפגוש את ניקולס הנפלא, שעליו שמעה כל מה שרק אפשר – וזה היה רק מזלה הרע שחזרתה התנגשה עם מלאך נקמות בגובה מטר שמונים ושמונה בשליחות להגן על חברו הפתי מציפורניה של אישה בלתי מתאימה.

ועדיין לא היה לו מושג מי היא! לא שזה מצב שיוכל להימשך לתמיד. בשנייה שיספר שרוכב אופנוע לא מוכר הציל אותו מסכנות אזור הכפר הסקוטי הקפוא, סודה יתגלה. היא סיפרה לכולם במשפחתה שהיא לא יכלה לחכות כדי לעלות שוב על האופנוע וליהנות מהמרחבים הפתוחים ומהשקט היפהפה והאינסופי שהיה כה שונה מרחובותיה ההומים של לונדון.

ליזי חשה את הדחף לגנוח בקול.

"כמה זמן ייקח לך לחזור בחזרה לביתך?" הוא הסתובב אליה והיא הרגישה שוב את תחושת המחנק כשהציצה בזוויות המדהימות שלפניו מאחורי שריון ההגנה של קסדתה.

לשם שינוי, רוח הלחימה שלה, הגישה הבלתי נכנעת, נטשה אותה, והותירה אותה עם פה יבש ועם קושי מוזר לחשוב בצלילות.

באנחת השלמה, היא שלחה יד ופתחה את אבזם הקסדה.

"אז החלטת לבסוף לחשוף את זהותך?" לואיס אמר בציניות נשכנית. "צעד נבון. הייתי מגלה מי אתה במוקדם או במאוחר ממילא, אבל אל תטרח, אני לא אדווח להוריך על הנהיגה הפזיזה שלך על האופנוע שגדול..." כשמוחו עסוק בשאלה איך ישיג את החפצים שהשאיר במכונית השכורה שננטשה באמצע הדרך ובספקולציות באשר למה שימצא בתוך בית האחוזה המוזנח, הוא היה לגמרי לא מוכן לשיער השחור והארוך שהשתחרר מן הקסדה שהוסרה לבסוף.

לשם שינוי, לואיס כריסטוף ג'אמו מצא את עצמו מוכה אלם. הוא ציפה לראות נער בשנות העשרה שלו. במקום זה עמדה לפניו, כשראשה מושלך לאחור בהתרסה ועיניה הכהות מתנוצצות בעוינות, אישה בעלת תווים יפים ועיקשים, פה מלא שכרגע היה נתון בהעוויה ביקורתית, והגוף הדקיק והחינני של רקדנית.

"את לא בן," הוא שמע את עצמו מצהיר את הברור מאליו.

"לא."

"את בחורה על אופנוע."

"כן. מסתבר, שאני אוהבת אופנועים."

"למה לא אמרת לי את זה קודם?" קולו היה מאשים.

"למה הייתי צריכה? וממילא מה זה היה משנה?" משב רוח מקפיא גרם לה להצטמרר. "חוץ מזה," ליזי המשיכה, מספקת דלק לכעסה כשנזכרה בטון היהיר והמבזה שבו השמיע הכללות באשר למשפחתה, "התעניינתי לשמוע כל מה שהיה לך לומר על חברך."

לשבריר שנייה, לואיס תהה אם זו הייתה מושא התשוקה של ניקולס, אבל זה היה רעיון שפטר מעליו לפני שהיה לו זמן להשתרש. ניקולס השתפך על בלונדינית יפהפייה, עם מזג מתוק ועדין. מכל הבחינות, האישה שעמדה לפניו לא התאימה לתיאור.

"את מכירה גם את האישה, נכון?"

ליזי החליטה להתחמק מהשאלה בינתיים. "אני יודעת שאתה האדם היהיר, השתלטני והבלתי נסבל ביותר שפגשתי בכל חיי!" אמה תהרוג אותה שאמרה זאת. גרייס שארפ חיכתה בהתלהבות להגעתו של הגבר הזה. היא שמעה עליו הרבה – וליזי התביישה להודות בכך אפילו בינה לבינה – וגם על הונו העצום והמעמד האגדי שלו. ביחד עם ניקולס, הוא היה אמור להיות נקודת השיא המתנוצצת של הנשף שארגנה בקפידה – וגם הסיבה שאנשים כה רבים התעתדו להגיע, ליזי חשדה בקדרות.

"אני לא מאמין שאני שומע את זה."

"מעולם לא פגשת מישהו מהאנשים שחיים כאן ובכל זאת אתה חושב שזה בסדר להניח הרבה הנחות לגביהם. אתה סנוב, מר ג'אמו, ואני לא יכולה לסבול סנובים!"

"מר ג'אמו? לבטח אנחנו אמורים לפנות זה לזו בשמות פרטיים בהתחשב בנסיבות? ואולי עלינו להיכנס פנימה על מנת להמשיך בשיחה. קר כאן נורא." משב נוסף של רוח מקפיאה העיף את שערה סביב פניה, והוא התבונן מרותק כשמשכה את שערה לאחור ואספה אותו לזנב סוס ארוך על כתפה.

הוא מעולם לא חשב על עצמו כאדם שיפוטי, אבל היה עליו להודות שדעות מוקדמות שאפילו לא היה מודע לקיומן נרמסו כאן. למה שאישה לא תהיה על אופנוע – ואפילו הוא אופנוע חזק למדי? למה שלא תיהנה מאותה תחושה של חופש שזכר כי נהנה ממנה בעצמו לפני שנים כשהיה עדיין סטודנט באוניברסיטה? ולמה שלא תוכל להביע את דעתה? אם כי יש להודות – זה הציב בפניו בעיה גדולה יותר.

"אני לא חושבת," ליזי אמרה בחוצפה, דעתה מוסחת לרגע בגלל שינוי טון קולו. היא שלבה את זרועותיה והזדעפה לעברו.

"הוגן." הוא משך בכתפיו, ובחשיכה המוצלת היא הפכה מודעת לצמרמורת חשש שחלפה בגווה. "האשמת אותי שאני סנוב."

"וזה מה שאתה!"

"ואני לא בטוח שאני מעריך את זה." עיניו נסחפו אל הפה המלא והמתריס שלה. מתחת לז'קט העור, הג'ינס ומגפי הרכיבה הגבוהים, הוא לא יכול היה להבחין בגזרתה; זה לא הפליא שטעה בה וחשב שהיא נער. הוא תהה איך היא נראית מחוץ ללבוש הגברי ואז החזיר את עצמו לנושא הרלוונטי. הוא לא היה כאן כדי לזכות בתחרות פופולריות. הוא היה כאן כדי לתהות על קנקנו של קרוספילד האוס, לבדוק כמה יעלה להביא אותו למצב משביע רצון, ולהעמיד במקום את כל רודפות הבצע. זה היה לגמרי לא חשוב אם הבחורה שלפניו חשבה עליו כסנוב בגלל זה.

ליזי רצתה ללעוג לו, להשמיע הערה מזלזלת על כך שגברים כמוהו שנולדו לעושר ולייחוס לא זכאים לרמוס אנשים שאותם ראו כנחותים מהם חברתית. אבל היא הייתה מרותקת אל היופי הנוקשה של פניו. זה גרם לה לאבד את קו המחשבה שלה, דבר ששנאה. מבין כל הבנות במשפחתה היא תמיד התגאתה בהיותה ההגיונית, זו שהכי פחות סביר שתיפול תחת קסמו של גבר.

"זו לא הבעיה שלי," היא הצליחה לומר לו בקול מתנשא.

"לא, אני מניח שזה לא," לואיס ענה חלקות. "אבל באשר לדעות קדומות, אולי תרצי לעצור ולחשוב על אלו שלך."

פיה של ליזי נפער. "הדעות הקדומות שלי? אני האדם הכי פחות משוחד בעולם!"

"בדיוק האשמת אותי שאני סנוב. אבל את לא מכירה אותי."

צבע עז הכתים את לחייה והיא גיששה אחרי משהו לומר. "אתה צודק, קר כאן נורא, ואני צריכה לחזור הביתה," היא מלמלה לבסוף בקול נוקשה. "אתה יכול למצוא את המוסך המקומי בדפי זהב ולהתקשר אליהם להביא את המכונית, או להביא את הדברים שלך אל הבית או משהו. האם יש לך מושג כמה זמן תשהה כאן?"

ניצוץ של תקווה התעורר אצלה למחשבה שהחוויה האיומה של המכונית שנתקעה עשויה לגרום לו לחזור אל חיי העיר מהר מהצפוי; ובמקרה זה לא תהיה סכנה שתיתקל בו שוב. אבל כל התקוות התנפצו כששלח לעברה חצי חיוך, ולא השאיר אצלה כל ספק שקרא את מחשבותיה וידע בדיוק מה עובר בראשה.

"אין לי מושג." הוא הציץ מעבר לכתפו אל קרוספילד האוס העצום והקודר. "מי יודע כמה זמן ייקח לעבור על כל החדרים במקום הזה?"

"אבל... אבל לבטח אתה צריך לחזור ללונדון? וניקולס, האם בתור המפקח הוא לא בדק את כל זה?"

"אי אפשר להיות יותר זהירים יותר מדי." הוא התבונן בה בעיניים מוצרות. "למה? את פוחדת שתיתקלי בי במקרה שוב? זה מקום קטן, כפי שציינת; תכיני את עצמך לכך. ודרך אגב, תפיצי את החדשות שאני בעיירה ושאני אשים עין חדה על גברת שארפ ולהקת הבנות המרושעות שלה." ללואיס לא היה מושג מה גרם לו להוסיף זאת. בדרך כלל הוא לא האמין באיום בוטה, לרוב אפשר להרוויח הרבה יותר מסגנון מרומז.

"תמיד תוכל לומר להן בעצמך כשתראה אותן בנשף שאליו הוזמנת," ליזי הטיחה בחזרה. "ואשר ללהקת הבנות המרושעות, כבר הבהרת את עצמך לגמרי לאחת מהן."

"סליחה?"

"תן לי להציג את עצמי." אם כי ידה נשארה במקום. "שמי אליזבת שארפ ורוז היא אחותי."