הז'אנרים
כל הז'אנרים

דרג ספר זה מתוך 5
8 דירוגים
3 ממוצע
1
3
2
0
3
1
4
2
5
2
1
כנפיים 4: ייעוד

כנפיים 4: ייעוד


דרג ספר זה מתוך 5
8 דירוגים
3 ממוצע
1
3
2
0
3
1
4
2
5
2
1
37 
37 
סדרה:‎ כנפיים - 4
גודל (עמ'): 256
מו"ל: מטר הוצאה לאור

תקציר

הסיום עוצר הנשימה של סדרת "כנפיים".

"באמת חשבתי שזה עלול להיות הסוף", לחש טמאני אל לורל בקול צרוד. כששפתיו נצמדו אל צווארה ולחייה ורפרפו על עפעפיה היא לא נסוגה ממנו... היא נישקה אותו בחזרה באותה תשוקה יוקדת".

 

עכשיו לוֹרֶל יודעת את האמת: יוּקִי היא בת חורף נדירה, פֵייה בעלת עוצמה בלתי רגילה - וקטלנית. קְלִיאָה מתכננת להשתמש בה כדי לסייע בכיבוש ובהשמדת אָבָלוֹן.

אבל השפעתה של קְלִיאָה חורגת הרבה מעבר לבת חורף אחת שיצאה משליטה. כשטָמַאנִי, דייוויד וצ'לסי לצִדה, לוֹרֶל מתכוננת להתמודדות עם ימיה האחרונים של אָבָלוֹן, ארץ הפֵיוֹת, בספר האחרון המביא לסיומה עוצר הנשימה של סדרת "כנפיים".

זהו הספר הרביעי בסדרת "כנפיים". הספרים הקודמים: "כנפיים", "כשפים" ו"אשליות" ראו אף הם אור בהוצאת מטר והיו לרבי מכר.

המשך קריאה
  • ISBN: 99-1902
  • גודל (עמ'): 256
  • מו"ל: מטר הוצאה לאור
  • יצא לאור ב-: 14/11/2014
  • שם המחבר: אפרילין פייק
  • תורגם ע"י: יעל ענבר

1

טמַאנִי הצמיד את מצחו אל שמשת החלון הקרירה ונאבק בנחשול של תשישות. שינה לא באה בחשבון, לא כל עוד הדבר היחיד המפריד בינו לבין בת חורף כעוסה הוא קו דק של מלח שולחן.

הלילה הוא היה פֶר־גְלֵייזִ'י כפול ומכופל.

בדרך כלל הוא נשא בגאווה את הכינוי עתיק היומין. הכינוי הגדיר אותו כשומר של לוֹרֶל, כמגן שלה. אבל היתה לו משמעות עמוקה יותר, משמעות שהרחיקה לכת מעבר לתפקיד המסורתי יותר של האָ־פֶר־פַאריֶה. משמעות הכינוי פֶר־גְלֵייזִ'י היתה "מפקח", ותפקידו של טָמַאנִי היה לא רק לשמור על ביטחונה של לוֹרֶל אלא גם לוודא שתבצע את המשימה שהטילה עליה אבלון כשהיתה ילדה.

ואולם, עכשיו היה עליו גם לפקח על כך שיוּקִי תישאר כלואה.

הוא שלח מבט אל האסירה שלו. הכיסא של יוּקִי עמד על רצפת הלינוליאום השחוקה במרכז מעגל עבה של גרגירי מלח לבנים. היא ישנה, לחייה נחה על ברכיה, ידיה כבולות ברפיון מאחור. היא נראתה מכווצת. מובסת.

בלתי מזיקה.

"הייתי מוכנה לוותר על הכול בשבילך." קולה היה חרישי אבל ברור.

טָמַאנִי חש כיצד שַׁאר מתאבן לשמע קולה, שהפר את הדומייה הכבדה.

היא בעצם לא ישנה. והיא לעולם לא תוכל להיות בלתי מזיקה, הוא הזכיר לעצמו. הפרח הלבן הקטן שלבלב במרכז גבה וסימן אותה כבת חורף היה הוכחה מספקת לכך. עברה למעלה משעה מאז כבל אותה דייוויד לכיסא — שעה מאז חשפה צֶ'לְסִי את ההוכחה הניצחת כי היא אכן בת חורף — וטָמַאנִי עדיין לא התרגל למראה. הוא עורר בו פחד צונן שרק לעתים נדירות חש בעבר.

"באמת. בגלל זה עצרתי אותך לפני שהכנסת אותי לדירה." יוּקִי הרימה את מבטה, יישרה את רגליה והתמתחה ככל שהצליחה במצבה. "אבל ידעת את זה, נכון?"

טָמַאנִי נצר את לשונו. הוא אכן ידע. ולרגע קל התפתה לאפשר לה להתוודות. אבל זה לא היה נגמר בטוב. בסופו של דבר יוּקִי היתה מגלה שהפגנת החיבה שלו מזויפת, ואז הוא היה נתון לחסדיה של בת חורף דחויה. עדיף לשים קץ להעמדת הפנים.

הוא קיווה שהוא לא מרמה את עצמו בקשר לזה. היא מסוכנת; הוא לא אמור להרגיש שום אשמה על כך ששיקר לה מלכתחילה, ועוד הרבה פחות עכשיו, כשידע שגם היא שיקרה. שליטתם של בני החורף בצמחים אפשרה להם גם לחוש בחיים צמחיים מרחוק, כך שמרגע שפגשה יוּקִי את טָמַאנִי, היא ידעה שהוא בן פיות. וגם את לוֹרֶל היא זיהתה. היא הערימה על כולם.

אז למה הוא עדיין תוהה אם עשה את הדבר הנכון?

"היינו יכולים להיות זוג נהדר, טָם," המשיכה יוּקִי, קולה משיי כמו שמלתה הכסופה המקומטת, אבל חדור נימה זדונית נוקבת שעוררה בטָמַאנִי צמרמורת. "לוֹרֶל לא תעזוב אותו בשבילך. היא אולי פיה כלפי חוץ, אבל בפנים היא לגמרי בת אנוש. עם או בלי דייוויד, היא שייכת הנה, ואתה יודע את זה."

טָמַאנִי התחמק ממבטו של הקפטן שלו, הסתובב בחזרה לעבר החלון ובהה החוצה בחשכה, כשהוא מעמיד פנים שהוא מביט ב... משהו. כל דבר שהוא. חייו של שומר רוויים באכזריות, וגם טָמַאנִי וגם שַׁאר ראו זה את זה נוקטים אמצעים קיצוניים כדי להגן על מולדתם. אבל תמיד כנגד איוּם ברור, תוקף אלים: אויב מוכח. טרולים הם האויבים שלהם — כך היו מאז ומעולם. בני החורף הם שליטי אבלון, ואף־על־פי שיוּקִי הונתה אותם, היא מעולם לא פגעה בהם בפועל. משום מה כבילתה בשלשלאות נדמתה כגרועה יותר מאשר הריגת מאה טרולים.

"אתה ואני, טָם, אנחנו דומים," המשיכה יוּקִי. "אנחנו מנוצלים בידי אלה שלא אכפת להם מה אנחנו רוצים או מה מסב לנו אושר. אנחנו לא צריכים להיות איתם; אנחנו צריכים להיות יחד."

טָמַאנִי חזר והציץ בה באי־רצון. הוא הופתע לראות שהיא לא מביטה בו תוך כדי דיבור — היא בוהה דרכו, מבעד לחלון, כאילו היא מתבוננת באיזה עתיד מזהיר שהיא עדיין מדמיינת לעצמה כאפשרי. טָמַאנִי ידע שאין בזה טעם.

"אין בעולם אף דלת שיכולה להיסגר בפנינו, טָם. אם תערוב לי, נוכל אפילו ללכת בשלווה לאבלון. נוכל לחיות שם יחד ולגור בַּארמון."

"איך את יודעת על הארמון?" שאל טָמַאנִי אוטומטית, וכבר כשיצאו מפיו המילים הוא ידע שהוא נוגס בפיתיון. אנחה כמעט בלתי נשמעת נמלטה מפיו של שַׁאר, וטָמַאנִי תהה אם כתגובה על טיפשותה של יוּקִי או על טיפשותו שלו.

"או שנוכל להישאר כאן," היא המשיכה בשקט, כאילו טָמַאנִי לא אמר מילה. "נוכל ללכת לכל מקום שנרצה, לעשות כל דבר שנרצה. עם השליטה שלך בחיות והשליטה שלי בצמחים, העולם כולו יהיה שלנו. אתה יודע, זיווג של בן אביב ובת חורף הוא מוצלח מאוד. הכישרונות שלנו משלימים זה את זה באופן מושלם."

טָמַאנִי תהה אם היא מבינה עד כמה היא צודקת — או עד כמה זה לא מפתה אותו.

"הייתי אוהבת אותך לנצח," היא לחשה והרכינה את הראש. שערה הכהה והמבריק צנח קדימה והסתיר את פניה, והיא משכה באף בשקט. האם היא בוכה או כובשת צחוק?

טָמַאנִי קפץ לשמע דפיקה על הדלת. עוד לפני שהספיק לפסוע אפילו פסיעה אחת ניגש שַׁאר בשקט אל חור ההצצה.

טָמַאנִי נדרך, סכינו קפוצה באגרופו — מוכן ומזומן. האם זאת קְלִיאָה? לזה נועד הכול — המעגל, יוּקִי הכבולה באזיקים — מלכודת מתוחכמת כדי להפיל בפח את בת הסתיו התככנית שאולי מנסה להרוג אותם.

ואולי לא.

לו רק יכלו לדעת בוודאות.

עד שיֵדעו, טָמַאנִי נאלץ להניח שהן אכן מהוות סכנה — קטלנית.

אבל שַׁאר פתח את הדלת, בהעוויית פנים רגעית, ולוֹרֶל נכנסה לחדר ובעקבותיה צֶ'לְסִי.

"לוֹרֶל," זה כל מה שהצליח טָמַאנִי להגיד, ואצבעותיו הרפו מהסכין. למרות העובדה שאהב את לוֹרֶל מאז ומעולם, ולמרות העובדה שבזמן האחרון הפכו ל... יותר מידידים, הוא עדיין חש פרץ של שמחה בכל פעם שראה אותה.

היא החליפה את שמלת הערב הכחולה הכהה — זאת שלבשה כשחיבק אותה בזרועותיו לפני למעלה משנה בפסטיבל הסָמְהֵיין, כשנישק אותה בלהט רב כל־כך. זה נראה לו רחוק כל־כך.

לוֹרֶל לא הביטה בו עכשיו; היא התמקדה ביוּקִי.

"את לא אמורה להיות כאן," לחש טָמַאנִי.

לוֹרֶל קימרה גבה בתגובה. "רציתי לראות בעצמי."

טָמַאנִי חשק שיניים. למען האמת, הוא כן רצה שתהיה כאן, אבל התשוקות האנוכיות שלו עמדו בסתירה לדאגתו לשלומה. האם יצליח אי־פעם ליישב בין שתיהן?

"חשבתי שהלכת לחפש את דייוויד," אמר טָמַאנִי לצֶ'לְסִי, שעדיין היתה לבושה בשמלת הערב האדומה הכהה. היא נפטרה מנעלי העקב, כך ששולי השמלה נערמו לרגליה כמו שלולית

דם.

"לא הצלחתי למצוא אותו," אמרה צֶ'לְסִי, ושפתיה רעדו באופן כמעט בלתי מורגש. היא שלחה מבט אל לוֹרֶל, שעדיין בחנה במבטה את האסירה השותקת.

"יוּקִי?" שאלה לוֹרֶל בהיסוס. "את בסדר?"

יוּקִי הרימה את עיניה ונעצה בלוֹרֶל מבט נזעם, קשוח כפלדה. "אני נראית לך בסדר? נחטפתי! אני כבולה באזיקים לכיסא מתכת! איך את היית מרגישה?"

נימת קולה הארסית של בת החורף הכתה בלוֹרֶל כמו גל מתנפץ והיא נסוגה צעד אחד לאחור. "באתי לבדוק מה שלומך." לוֹרֶל העיפה מבט בטָמַאנִי, אבל טָמַאנִי לא היה בטוח מה היא רוצה. עידוד? רשות? הוא הביט בה בהבעה כאובה ומשך קלות בכתפיו, בחוסר ישע.

לוֹרֶל פנתה בחזרה אל יוּקִי. הבעת פניה של בת החורף היתה חתומה, וסנטרה זקור. "מה קְלִיאָה רוצה ממני?" שאלה לוֹרֶל.

טָמַאנִי לא ציפה שתענה, אבל יוּקִי פגשה במבטה של לוֹרֶל ואמרה בפשטות, "שום דבר."

"אז למה באת?"

עכשיו יוּקִי חייכה, חיוך מעוקם וקנטרני. "לא אמרתי שהיא אף פעם לא רצתה ממך שום דבר. אבל היא כבר לא צריכה אותך."

עיניה של לוֹרֶל זינקו אל טָמַאנִי ואחר־כך חזרו ליוּקִי.

"לוֹרֶל, תקשיבי," אמרה יוּקִי, קולה שקט ומעודד. "אין צורך בכל ההצגה הזאת. אני אדבר איתך אם רק תוציאי אותי מפה."

"מספיק," אמר טָמַאנִי.

"נראה אותך נכנס הנה ומשתיק אותי," אמרה יוּקִי. היא נעצה מבט נוקב בטָמַאנִי ולאחר מכן נפנתה בחזרה אל לוֹרֶל. "מעולם לא עשיתי שום דבר שפגע בך ואת יודעת שיכולתי. יכולתי להרוג אותך מיליון פעמים, אבל לא עשיתי את זה. זה לא נחשב

בכלל?"

טָמַאנִי פתח את הפה, אבל לוֹרֶל הניחה יד על חזהו כדי להשתיק אותו. "את צודקת. אבל את בת חורף. הסתרת את זה, למרות שאין ספק שידעת מי אנחנו. למה?"

"למה את חושבת? ברגע שהחברים החיילים שלך גילו מה אני, הם השביתו את הכוח שלי וכבלו אותי לכיסא!"

טָמַאנִי שנא את העובדה שהיא צודקת — שלוֹרֶל לא תוכל להכחיש את דבריה.

"טוב, אולי אנחנו פשוט צריכים לפתוח דף חדש," אמרה לוֹרֶל. "אם נצליח לפתור את כל העניין לפני שקְלִיאָה תגיע, עוד יותר טוב. אם את יכולה פשוט להגיד לנו..."

"המפתחות אצל טָמַאנִי," אמרה יוּקִי ושלחה אליו מבט מלא זדון. "תנו לי לצאת מפה ואני אספר לכם מה שאתם רק רוצים לדעת."

"אין סיכוי," אמר טָמַאנִי במאמץ מכוּון להישמע משועמם.

לוֹרֶל קטעה את שיחתם ופנתה שוב אל יוּקִי. "נראה לי שזה יהיה הכי בטוח לכולם אם..."

"לא!" צעקה יוּקִי. "אני לא מאמינה שאת בכלל משתתפת בזה! אחרי מה שהם עשו לך? להורים שלך?"

טָמַאנִי קימט את המצח; מה הקשר להוריה של לוֹרֶל?

אבל לוֹרֶל כבר הנידה את הראש. "יוּקִי, אני לא אוהבת את העובדה שהם גרמו לי לשכוח. אבל אני לא יכולה לשנות את העבר..."

"לשכוח? אני לא מדברת על שיקויי זיכרון. מה עם הרעל?"

"אוי, בחייך..." פלט טָמַאנִי.

לוֹרֶל השתיקה אותו. "יוּקִי, את יודעת מי הרעיל את אבא שלי?"

טָמַאנִי היה די בטוח בתשובה, וידע שגם לוֹרֶל בטוחה בה — ברור שזאת היתה קְלִיאָה. אבל אם לוֹרֶל תצליח לשכנע את יוּקִי לאשר את החשדות שלהם...

"אבא שלך?" יוּקִי נראתה מבולבלת. "למה שירעילו את אבא שלך? אני מדברת על אמא שלך."

לוֹרֶל חזרה והביטה בטָמַאנִי, והוא הניד את הראש ומשך קלות בכתפיו. מה יוּקִי מנסה לעשות?

"את בכלל לא יודעת, מה? איזה צירוף מקרים מוזר זה שבני הזוג שבמקרה היו הבעלים של האדמה מסביב לשער במקרה היו חשׂוּכי ילדים — ורק המתינו שתופיע להם בחיים תינוקת קטנה ובלונדינית. כמה... נוח. את לא חושבת?"

"מספיק," אמר טָמַאנִי בקול נוקב. הוא צריך היה לנחש; עוד משחקים. יוּקִי רק חיפשה דרכים לגרום להם לפקפק בעצמם — וזה בזה.

"הם עשו את זה," אמרה יוּקִי. "חמש־עשרה שנים לפני שבכלל הופעת על סף דלתם, בני הפיות וידאו שאמא שלך תשתוקק כל־כך לתינוק עד שתאמץ אותך בלי לשאול שאלות. הם פגעו בה, לוֹרֶל. וידאו שלעולם לא תוכל ללדת ילדים משלה. הם הרסו לה את החיים, ואת תומכת בהם."

"אל תקשיבי לה, לוֹרֶל. זה לא נכון," אמר טָמַאנִי. "היא סתם מנסה לשחק איתך משחקים."

"באמת? למה שלא נשאל אותו?"