הז'אנרים
כל הז'אנרים

דרג ספר זה מתוך 5
9 דירוגים
3.8 ממוצע
1
0
2
1
3
3
4
2
5
3
2
כנפיים 2: כשפים

כנפיים 2: כשפים


דרג ספר זה מתוך 5
9 דירוגים
3.8 ממוצע
1
0
2
1
3
3
4
2
5
3
2

במקום 37 

24.1 

במקום 37 

24.1 

סדרה:‎ כנפיים - 2
גודל (עמ'): 302
מו"ל: מטר הוצאה לאור

תקציר

"אסור לי להופיע בסערה ולהצהיר על הכוונות שלי. אני לא יכול 'לגנוב' אותך ממנו. אני מוכרח לחכות ולקוות שיום אחד את תבקשי", אמר טָמַאנִי.

"ואם אני לא אבקש?", שאלה לוֹרֶל, כמעט בלחש.

"אז כנראה אחכה לנצח".

 

אף על פי שלוֹרֶל השלימה עם העובדה שהיא פֵיָה, היא מסרבת לוותר על חייה עם בני האדם - במיוחד על החבר שלה, דייוויד - ולעבור לחיות באָבָלוֹן, ארץ הפֵיוֹת. אבל כשמגיעה הזמנה מאָבָלוֹן, היא נמשכת לשם ומתקשה לעמוד בקסמיו של בן הפֵיוֹת המקסים טָמַאנִי. בסופו של דבר נאלצת לוֹרֶל לבחור, והבחירה שלה עלולה לשבור את לבה.

 

אפרילין פייק המציאה סיפורי פיות מאז שהיתה ילדה בעלת דמיון מפותח. בגיל עשרים סיימה את לימודי התואר הראשון בכתיבה יוצרת. אפרילין מתגוררת כיום עם בעלה ושלושת ילדיה בפיניקס שבאריזונה. זהו הספר השני בסדרת ספרי הפיות של אפרילין פייק.

הספר הראשון בסדרה, "כנפיים", ראה אף הוא אור בהוצאת מטר והיה לרב מכר.

המשך קריאה
  • ISBN: 99-1773
  • גודל (עמ'): 302
  • מו"ל: מטר הוצאה לאור
  • יצא לאור ב-: 10/11/2012
  • שם המחבר: אפרילין פייק
  • תורגם ע"י: יעל ענבר

1

לוֹרֶל עמדה מול הבית ובחנה במבטה את שולי היער. גרונה היה מכווץ מרוב מתח. הוא היה שם, במקום כלשהו, וצפה בה. לא היתה שום משמעות לעובדה שעוד לא יכלה לראות

אותו.

זה לא שלוֹרֶל לא רצתה לפגוש אותו. לפעמים היא חשבה שהיא יותר מדי רוצה לפגוש אותו. להסתבך במערכת יחסים עם טָמַאנִי זה כמו לשחק בנהר גועש. אם מתקדמים צעד אחד עמוק מדי הזרם אינו מרפה לעולם. היא בחרה להישאר עם דייוויד ועדיין האמינה כי זאת הבחירה הנכונה. אבל האמונה הזו כלל לא הקלה את המפגש.

וגם לא מנעה מידיה לרעוד.

היא הבטיחה לטָמַאנִי שתבוא אליו אחרי שתקבל רישיון נהיגה. אף־על־פי שלא הגדירה תאריך מדויק, היא אמרה שתבוא במאי. עכשיו היה כמעט סוף יוני. הוא בטח ידע שהיא מתחמקת ממנו. הוא בוודאי נמצא כאן עכשיו — הראשון שיבוא לקדם את פניה — והיא לא היתה בטוחה אם עליה להתרגש או לפחד. הרגשות התמזגו לתערובת משכרת של משהו שהיא מעולם לא הרגישה קודם לכן — ולא היתה בטוחה שתרצה להרגיש שוב אי־פעם.

לוֹרֶל שמה לב שהיא לופתת את הטבעת הזעירה שנתן לה טָמַאנִי בשנה שעברה, זאת שענדה על שרשרת דקה מסביב לצווארה. היא ניסתה לא לחשוב עליו במהלך חצי השנה האחרונה. ניסתה, הודתה בפני עצמה, ונכשלה. היא אילצה את עצמה לשחרר את הטבעת הקטנה והתאמצה לגרום לזרועותיה לנוע לצִדה בטבעיות, בביטחון, כשהתחילה ללכת לעבר היער.

כשנפלו עליה צללי הענפים זינק כתם ירוק־שחור מתוך אחד העצים והניף את לוֹרֶל בזרועותיו. היא צרחה באימה שהתחלפה לשמחה.

"התגעגעת אלי?" שאל טָמַאנִי באותו חצי־חיוך מקסים שהִפנט אותה מאז הפעם הראשונה שפגשה אותו.

בן רגע נגוזו ששת החודשים האחרונים, כאילו לא היו מעולם. עצם מראהו, קרבתו אליה, פוגגו כל פחד, כל מחשבה... כל החלטה נחושה. לוֹרֶל כרכה סביבו את זרועותיה וחיבקה אותו בכל כוחה. היא לא רצתה להרפות ממנו לעולם.

"אני אתייחס לזה בתור 'כן'," נאנק טָמַאנִי.

היא אילצה את עצמה להרפות ממנו ולסגת לאחור. זה היה כמו לנסות לגרום לנהר לזרום לכיוון ההפוך. אבל אחרי שניות אחדות היא הצליחה, ורק עמדה בשקט ובלעה בשקיקה את מראהו. אותו שיער שחור ארוך במקצת, אותו חיוך פיקח, אותן עיניים ירוקות מהפנטות. עננת מבוכה אפפה אותה ולוֹרֶל השפילה את מבטה אל נעליה, מבוישת מעט מקבלת הפנים הנלהבת שלה ואינה בטוחה מה עליה להגיד עכשיו.

"ציפיתי שתבואי מוקדם יותר," אמר טָמַאנִי לבסוף.

עכשיו, כשהיתה כאן איתו, היא הרגישה שהחשש שלה לבוא לכאן היה מגוחך. אבל לוֹרֶל עדיין זכרה את בור הפחד הצונן שנפער בקרבה בכל פעם שחשבה על פגישה מחודשת עם טָמַאנִי. "אני מצטערת."

"למה לא באת?"

"פחדתי," השיבה בכנות.

"ממני?" שאל טָמַאנִי בחיוך.

"בערך."

"למה?"

היא נשמה נשימה עמוקה. הגיע לו לשמוע את האמת. "קל לי מדי להיות כאן איתך. אני לא סומכת על עצמי."

טָמַאנִי גיחך. "טוב, אני לא יכול ממש להיעלב מזה."

לוֹרֶל גלגלה עיניים. היעדרותה הממושכת בהחלט לא הפחיתה את היהירות שלו.

"מה נשמע?"

"בסדר. טוב. הכול טוב," גמגמה.

הוא היסס. "מה שלום החברים שלך?"

"החברים שלי?" שאלה לוֹרֶל. "אתה יכול אולי להיות קצת יותר שקוף?"

לוֹרֶל נגעה בלי משים בצמיד כסף שענדה על ידה. עיניו של טָמַאנִי עקבו אחר התנועה.

טָמַאנִי בעט בעפר. "מה שלום דייוויד?" שאל לבסוף.

"מצוין."

"ואתם...?" הוא השתתק והניח לשאלה לרחף באוויר.

"אתה שואל אם אנחנו זוג?"

"אפשר לומר שלזה התכוונתי." טָמַאנִי חזר והעיף מבט בצמיד הכסף המורכב. תסכול העיב על פניו והפך את מבטו החטוף למבט חודר, אבל הוא פוגג אותו בחיוך.

הצמיד היה מתנה מדייוויד. הוא נתן לה אותו בדיוק לפני חג המולד בשנה שעברה, כשהם נעשו רשמית לזוג. זה היה שָׂרִיג כסף מעודן ועליו פרחים זעירים שמרכזם אבני חן. אמנם דייוויד לא אמר את זה במפורש, אבל לוֹרֶל חשדה שהצמיד נועד לשמש משקל נגד לטבעת הפֵיוֹת שהיא עדיין ענדה כל יום. היא לא היתה מסוגלת להסיר את הטבעת הזעירה מצווארה, וכפי שהבטיחה, בכל פעם שחשבה על הטבעת היא חשבה גם על טָמַאנִי. עדיין היו לה רגשות כלפיו. היו אלה בעיקר רגשות חצויים ומבולבלים, אבל חזקים דיים כדי לעורר בה רגשות אשמה בכל פעם שמחשבותיה נדדו לכיוון זה.

דייוויד היה כל מה שיכלה לצפות מחבר. הכול מלבד מה שלא היה, מה שלעולם לא יוכל להיות. אבל גם טָמַאנִי לעולם לא יוכל להיות מה שדייוויד היה.

"כן, אנחנו זוג," השיבה לבסוף.

טָמַאנִי שתק.

"אני זקוקה לו, טָם," אמרה בקול רך אבל לא מתנצל. היא לא היתה מסוגלת, או מוכנה, להתנצל על כך שבחרה בדייוויד. "כבר הסברתי לך את המצב."

"בטח." הוא העביר את ידיו מעלה ומטה על זרועותיה. "אבל הוא לא כאן עכשיו."

"אתה יודע שאני לא אהיה מסוגלת לחיות עם זה," אילצה את עצמה להגיד. אבל קולה היה בקושי לחישה.

טָמַאנִי נאנח. "אז אני פשוט איאלץ להשלים עם זה?"

"אלא אם כן אתה באמת רוצה שאני אהיה לבד."

הוא כרך זרוע אחת סביב כתפיה — הפעם בחיבוק ידידותי. "אני בחיים לא אוכל לרצות דבר כזה."

היא כרכה סביבו את זרועותיה וחיבקה אותו חזק.

"לכבוד מה זה?" שאל טָמַאנִי.

"לכבוד זה שאתה אתה."

"טוב, אני בהחלט לא אסרב לחיבוק," אמר. נעימת קולו היתה סתמית, מבודחת, אבל הוא כרך סביבה את זרועו האחרת בחוזקה, באופן כמעט נואש. לפני שהספיקה להתרחק ממנו, זרועו נשמטה מכתפה והצביעה אל המשך השביל. "בואי," אמר טָמַאנִי. "מכאן."

פיה של לוֹרֶל התייבש. הגיעה השעה.

לוֹרֶל תחבה יד לכיס ומיששה לפחות בפעם המאה את הגלויה עם התבליט. היא הופיעה על הכרית שלה בוקר אחד בתחילת מאי, חתומה בחותם שעווה וקשורה בסרט כסף נוצץ. ההודעה היתה קצרה — רק ארבע שורות — אבל הן שינו הכול.

עקב טבעה הלקוי ביותר של השכלתך הנוכחית, הרינו מזמנים אותך לאקדמיה של אָבָלוֹן.

אנא התייצבי בשער בשעות הבוקר המאוחרות, ביום הראשון של הקיץ. נוכחותך תידרש במקום למשך שמונה שבועות.

לקוי ביותר. אמא שלה לא היתה מאושרת במיוחד מהניסוח. אבל בעצם, בזמן האחרון אמה שלה לא היתה מאושרת במיוחד משום דבר שהיה קשור לפֵיוֹת. אחרי שהתגלה לראשונה שלוֹרֶל היא פֵיָה, הכול היה בסדר, באופן מפתיע. הוריה תמיד ידעו כי יש משהו שונה בבתם המאומצת. אמנם התברר שהאמת מטורפת לגמרי — לוֹרֶל היא ילדה מוחלפת, בת פֵיוֹת שהושארה תחת חסותם כדי שתירש את אדמתם המקודשת של בני הפֵיוֹת — אך הם השלימו איתה בקלות מפתיעה, לפחות בהתחלה. הגישה של אביה לא השתנתה, אבל במהלך החודשים האחרונים התחילה אמה להילחץ יותר ויותר מהמחשבה שלוֹרֶל אינה בת אנוש. היא הפסיקה לדבר על הנושא, אחר־כך סירבה אפילו לשמוע עליו, והמצב נעשה קריטי לפני חודש, כשלוֹרֶל קיבלה את ההזמנה. בעצם זה היה דומה יותר לזימון. לוֹרֶל נאלצה להתווכח איתה לא מעט, ואביה נאלץ להשקיע מאמץ רב בניסיונות שכנוע עד שאמא שלה הרשתה לה ללכת. היא הגיבה כאילו, איכשהו, יש סיכוי שתחזור אפילו עוד פחות אנושית מכפי שהיתה עד אותו רגע.

לוֹרֶל שמחה שלא סיפרה להם שום דבר על הטְרוֹלים. לא היה לה שמץ של ספק שהיא לא היתה עומדת כאן היום אילו סיפרה.

"את מוכנה?" לחץ טָמַאנִי על לוֹרֶל, כי הרגיש שהיא מהססת.

מוכנה? לוֹרֶל לא היתה בטוחה אם היא תוכל אי־פעם להיות מוכנה לזה יותר... או פחות.

היא הלכה אחריו בשתיקה במעבה היער, בין העצים שסיננו את אור השמש והטילו צל על דרכם. השביל בקושי היה יכול להיקרא שביל, אבל לוֹרֶל ידעה לאן הוא מוביל. בתוך זמן קצר הם יגיעו אל עץ קטן ומסוקס, זן נדיר ביער הזה, אבל מלבד זאת בעל מראה רגיל לגמרי. אף־על־פי שהתגוררה כאן שתים־עשרה שנים מחייה וסיירה הרבה במקום, היא ראתה את העץ רק פעם אחת — כשהחזירה את טָמַאנִי מהקרב עם הטרולים, פצוע וכמעט חסר הכרה. באותה פעם היא ראתה את השינוי שעבר העץ והצליחה להציץ בחטף במה שנמצא מעבר לו. היום היא תעבור בשער.

היום היא תראה את אָבָלוֹן במו עיניה.

כשהעמיקו אל תוך היער התחילו בני פֵיוֹת נוספים ללכת בעקבותיהם, ולוֹרֶל אילצה את עצמה לא לשרבב את צווארה ולנעוץ בהם מבט. היא לא היתה בטוחה שתצליח אי־פעם להתרגל לשומרים היפהפיים והשתקנים האלה, שאף פעם לא דיברו איתה ורק לעתים נדירות פגשו במבטה. הם תמיד היו שם, גם כשלא יכלה לראותם. היא ידעה זאת עכשיו. היא תהתה לרגע כמה מהם צפו בה מאז שהיתה ילדה קטנה, אבל תחושת המבוכה היתה עזה מדי. מילא שהוריה צפו בתעלולי הילדות שלה, אבל העובדה שצפו בה גם זקיפים על־טבעיים אלמונים היתה סיפור אחר לגמרי. היא בלעה את רוקה, התמקדה בדרך שלפניה וניסתה לחשוב על משהו אחר.

עד מהרה הם הגיעו, הגיחו מבין חלקת עצי סֶקְווֹיָה שהתקבצו בצורה מגוננת סביב העץ העתיק והמפותל. השומרים בני הפֵיוֹת הסתדרו בחצי מעגל, ובעקבות תנועה חדה שביצע שַׁאר, מנהיג השומרים, חילץ טָמַאנִי את ידו מלפיתתה ההדוקה של לוֹרֶל והצטרף אליהם. לוֹרֶל, שעמדה במרכז בין כתריסר השומרים, לפתה את רצועות התיק שלה. נשימתה האיצה כשכל אחד מהשומרים הניח יד אחת על קליפת העץ, בדיוק במקום שבו התפצל הגזע הגדול והכבד לשני ענפים עבים. ואז התחיל העץ לרטוט והאור שבקרחת היער נראה כאילו הוא מתקבץ סביב ענפיו.

לוֹרֶל היתה נחושה בדעתה להשאיר את עיניה פקוחות הפעם, לצפות במהפך כולו. אבל גם כשצמצמה את עיניה בנחישות מול הזוהר אילץ אותה הבזק אור מסנוור לעצום אותן רק לשבריר שנייה. כשחזרה ופקחה עיניים כבר נהפך העץ לשער הזהב הגבוה והמקומר בעל קורות הזהב, המעוטרות בקנוקנות זרוּעוֹת פרחים סגולים. שני עמודים חסונים משני הצדדים עיגנו את השער לקרקע, אבל מלבד זאת הוא עמד לבדו ביער המואר באור השמש. לוֹרֶל פלטה נשימה שהיא אפילו לא שמה לב כי היא עוצרת, ומיד שבה ועצרה את נשימתה כשהשער התחיל להיפתח כלפי חוץ.

חום זרם החוצה מהפתח, ואפילו ממרחק שלושה מטרים חשה לוֹרֶל בניחוח הבשׂוּם של חיים ושל צמיחה, שהיא זיהתה משנים של עבודות גינון משותפות עם אמא שלה. אבל הניחוח הזה היה חזק יותר — בושם טהור של אור שמש קיצי מזוקק. היא חשה איך כפות רגליה מתחילות לנוע קדימה מאליהן וכמעט עברה דרך השער כשמשהו משך בידה. לוֹרֶל התיקה את עיניה מהשער והופתעה לראות כי טָמַאנִי יצא משורת השומרים כדי לאחוז בעדינות בידה. נגיעה בידה האחרת עוררה אותה להביט שוב מבעד לשער.

גֵ'יימִיסוֹן, בן החורף הזקן שפגשה בסתיו שעבר, הרים את ידה הפנויה והניח אותה על זרועו, כמו ג'נטלמן בסרט על בני מלוכה. הוא שיגר אל טָמַאנִי חיוך לבבי, אבל מבטו היה נוקב. "תודה שהבאת אלינו את לוֹרֶל, טָם. אני אלווה אותה מכאן."

ידו של טָמַאנִי לא הרפתה ממנה מיד. "אני אבוא לבקר אותך בשבוע הבא," אמר בקול שקט, אבל לא בלחש.

שלושתם עמדו בשקט כמה שניות, קפואים בזמן. ואז הִטה ג'יימיסון את ראשו והניד אותו פעם אחת לעבר טָמַאנִי. טָמַאנִי החזיר לו מנוד ראש ושב למקומו בחצי המעגל.

לוֹרֶל חשה במבטו, אבל פניה כבר התחילו להסתובב בחזרה אל הזוהר הקורן שבקע משער הזהב. משיכתה של אָבָלוֹן היתה חזקה מכדי שתתעכב אפילו על הצער הנוקב שחשה על כך שהיא נאלצת להיפרד מטָמַאנִי זמן קצר כל־כך אחרי שנפגשו שוב. אבל הוא יבוא לבקר אותה בקרוב.

ג'יימיסון עבר דרך שער הזהב, שחרר את אחיזתו בידה המונחת על זרועו וסימן לה להתקדם. "ברוכה השבה, לוֹרֶל," אמר בקול רך.

לוֹרֶל, שנשימתה נעתקה מגרונה, פסעה קדימה, חצתה את מפתן השער, כפות רגליה דרכו על אדמת אָבָלוֹן בפעם הראשונה. זאת לא באמת הפעם הראשונה, הזכירה לעצמה. מכאן אני במקור.

לרגע קל היא לא הצליחה לראות דבר מלבד עלים של עץ אלון ענקי שהתפרש מעל ראשם ואדמה כהה ותחוחה מתחת לרגליה, מרופדת בעשב שופע ירוק כאזמרגד. ג'יימיסון הוביל אותה אל מחוץ לחופת העלווה ואור השמש זרח על פניה, חימם מיד את לחייה וגרם לה למצמץ.

הם היו במעין פארק מגודר. שבילי אדמה שחורה ועשירה התפתלו בתוך הצמחייה השופעת שטיפסה על גדר האבן. לוֹרֶל מעולם לא ראתה גדר גבוהה כל־כך — בוודאי נדרשו עשרות שנים כדי לבנות גדר כזאת ללא בטון. הגן היה זרוע עצים, וקנוקנות ארוכות ומרובות עלים השׂתרגו סביב הגזעים שלהם והתפתלו סביב הענפים. היא ראתה פרחים רבים על הקנוקנות, אבל כולם היו סגורים בחוזקה כנגד חום היום.

היא הסתובבה לאחור כדי להביט בשער. הוא כבר היה סגור, ומעבר לקורות הזהב שלו היא ראתה רק חשכה. השער עמד במרכז הפארק ולא היה מחובר לשום דבר — הוא פשוט ניצב זקוף, מוקף בכעשרים שומרות. לוֹרֶל הִטתה את ראשה. היה שם משהו. היא פסעה פסיעה אחת קדימה, וחניתות בעלות להבים רחבים, שלהן חודים שנראים כאילו הם עשויים בדולח, הצטלבו מול

עיניה.

"זה בסדר, המפקדת," נשמע קולו של ג'יימיסון מאחורי לוֹרֶל. "מותר לה להסתכל."

החניתות סרו מדרכה של לוֹרֶל והיא פסעה קדימה, בטוחה שעיניה מתעתעות בה. אבל לא, בניצב לשער עמד שער נוסף. לוֹרֶל המשיכה ללכת עד שהקיפה ארבעה שערים, כולם מחוברים באמצעות העמודים החסונים שלוֹרֶל זיהתה מצדו האחר של השער. כל אחד מהעמודים היה מחובר לשניים מהשערים, וכולם יחד יצרו ריבוע מושלם סביב האפלה המוזרה שהמשיכה לרחף מאחוריהם, למרות העובדה שהיא היתה אמורה להיות מסוגלת להסתכל מבין הקורות היישר בשומרים שעמדו מצדו האחר.

"אני לא מבינה," אמרה לוֹרֶל שחזרה ונעמדה על יד ג'יימיסון.

"השער שלך הוא לא השער היחיד," אמר ג'יימיסון בחיוך.

לוֹרֶל זכרה במעורפל שטָמַאנִי דיבר על ארבעה שערים בסתיו שעבר, כשהגיעה אליו חבוטה וחבולה אחרי שהטרולים השליכו אותה לנהר הצֶ'טְקוֹ. "ארבעה שערים," אמרה בשקט ודחקה ממוחה את החלק המטריד של הזיכרון.

"אל ארבע כנפות תבל. צעד אחד יכול להביא אותך הביתה, אל הרי יפן, אל הררי סקוטלנד, או אל שֶׁפֶךְ נהר הנילוס במצרים."

"זה מדהים," אמרה לוֹרֶל ונעצה את עיניה בשער. שערים? "אלפי קילומטרים בצעד אחד."

"והמקום הפגיע ביותר בכל אָבָלוֹן," אמר ג'יימיסון. "אבל זה מתוחכם, לא? הישג אמיתי. המלך אוֹבֶּרוֹן יצר את השערים, במחיר חייו, אבל המלכה אִיזִיס היא זאת שהסוותה את השערים מהצד האחר — רק לפני כמה מאות שנים."

"האלה המצרית?" שאלה לוֹרֶל בנשימה עצורה.

"היא רק קרויה על שם האלה," אמר ג'יימיסון בחיוך. "עד כמה שהיינו רוצים להאמין אחרת, לא כל הדמויות החשובות בהיסטוריה האנושית הן בני פֵיוֹת. בואי, האָ־פֶר־פַאריֶה שלי ידאגו אם נתעכב יותר מדי."

"המה שלך?"

הוא שלח אליה מבט שהביע בהתחלה תימהון ואז נעשה נוּגֶה באופן מוזר. "האָ־פֶר־פַאריֶה," הוא חזר ואמר. "שומרי הראש שלי. יש איתי לפחות שניים כל הזמן."

"למה?"

"כי אני בן חורף." ג'יימיסון הלך לאטו לאורך שביל העפר ודומה ששקל את מילותיו בקפידה לפני שדיבר. "הכישרונות שלנו הם הנדירים ביותר מכל כישרונות בני הפֵיוֹת, ולכן מכבדים אותנו. אנחנו היחידים שיכולים לפתוח את השערים, ולכן שומרים עלינו. ואָבָלוֹן עצמה עלולה להיפגע מכוחנו, ולכן אסור שניפול אי־פעם בידי אויב. עם כוח גדול..."

"באה אחריות גדולה?" סיימה לוֹרֶל את המשפט.

ג'יימיסון הסתובב אליה, מחייך עכשיו. "ומי לימד אותך את זה?"

לוֹרֶל השתתקה, מבולבלת. "אמממ... ספיידרמן?" אמרה בקול רפה.

"כנראה יש אמיתות שהן באמת אוניברסליות," צחק ג'יימיסון, וקולו חזר כהד מגדרות האבן הגבוהות. הוא הוסיף ואמר בנימה רצינית, "זה ביטוי שאנחנו, בני החורף, משתמשים בו לעתים קרובות. המלך הבריטוני ארתור אמר אותו אחרי שהיה עֵד לנקמה האיומה שנקמו הטרולים בקָמֶלוֹט. הוא תמיד האמין שההרס התרחש באשמתו, שהיה בכוחו למנוע אותו."

"וזה נכון?" שאלה לוֹרֶל.

ג'יימיסון החווה בראשו לעבר שני שומרים, שעמדו משני עבריהן של דלתות עץ ענקיות שהובילו אל מחוץ לגדר. "נראה שלא," הוא אמר ללוֹרֶל. "אבל זאת בכל־זאת תזכורת טובה."

הדלתות נפתחו חרישית וכל המחשבות פרחו מראשה של לוֹרֶל כשהיא וג'יימיסון יצאו מן השטח המגודר אל צלע גבעה.

צמחייה ירוקה יפהפייה גלשה לכל הכיוונים במורד הגבעה עד שנעלמה באופק. שבילים שחורים התפתלו בין המוני עצים שהיו פזורים בין כרי מרעה ארוכים זרועי פרחים ובין אשכולות ססגוניים של משהו שלוֹרֶל לא הצליחה לזהות — הם נראו כמו בלונים ענקיים בכל צבע שאפשר להעלות על הדעת, אשר נחו על פני האדמה והתנוצצו כמו בועות סבון. בהמשך המורד, בטבעת שנראה כי היא מקיפה את מרגלות הגבעה, היו גגות בתים קטנים, ולוֹרֶל הבחינה בנקודות צבעוניות מתנועעות, שכנראה היו בני פֵיוֹת נוספים.

"יש... אֲלָפִים," אמרה לוֹרֶל, שלא ממש קלטה שדיברה בקול.

"כמובן," אמר ג'יימיסון, קולו שופע עליצות. "כמעט כל בני הגזע שלנו גרים כאן. אנחנו מונים עכשיו יותר משמונים אלף." הוא השתתק. "זה בוודאי נשמע לך מעט."

"לא," מיהרה לוֹרֶל להגיד. "זאת אומרת, אני יודעת שיש הרבה יותר בני אדם, אבל... מעולם לא דמיינתי לעצמי כל־כך הרבה בני פֵיוֹת במקום אחד." זה היה מוזר. זה גרם לה להרגיש גם נורמלית וגם ממש חסרת חשיבות. היא פגשה בני פֵיוֹת אחרים, כמובן — ג'יימיסון, טָמַאנִי, שַׁאר, השומרים שראתה מפעם לפעם — אבל המחשבה על אַלְפֵי־אֲלָפִים של בני פֵיוֹת במקום אחד היתה כמעט יותר מכפי שיכלה לקלוט.

ידו של ג'יימיסון נגעה בשיפולי גבה. "יהיה לך זמן לסייר בפעם אחרת," אמר בקול שקט. "אנחנו מוכרחים לקחת אותך לאקדמיה."

לוֹרֶל הלכה בעקבות ג'יימיסון לאורך גדר האבן. אחרי שהם עקפו את פינת השטח המגודר הרימה לוֹרֶל את עיניה אל מעלה הגבעה ושוב נעתקה נשימתה. במרחק כמחצית הקילומטר במעלה המדרון המתון ניצב מגדל עצום שהתרומם אל קו הרקיע ממרכזו של בניין רחב ידיים שנראה כאילו יצא היישר מתוך ג'יין אייר. הוא נראה פחות כמו טירה ויותר כמו ספרייה מפוארת, כולה אבנים אפורות רבועות וגגות משופעים בתלילות. בכל הקירות היו קבועים חלונות ענקיים, וגם בתקרה הזדהרו חלונות בין רעפי הצפחה כמו אוצר של מִנְסָרוֹת מלוטשות. כל המשטחים היו מכוסים בצמחים מטפסים, ממוסגרים בפרחים, הציצו מבעד לעלווה, או שימשו מצע בצורה זו או אחרת למגוון עצום של צמחים.

דבריו של ג'יימיסון השיבו לשאלה שלוֹרֶל היתה נדהמת מכדי לשאול. הוא הצביע על המבנה ביד אחת כשאמר, "האקדמיה של אָבָלוֹן."