כמעט
מתעוררת מהרעש שיש בשקט מאז שהלכת. המיטה קרה וריקה ואני מוצאת ביני לבינה הרבה דמיון. אני שומעת את הנשימות שלך, עוצמת עיניים, משתדלת לא לנשום, מרוכזת כל כולי בשאריות הקול שלך שעדיין יש מהם זכר בתוך הראש שלי. זאת תחושה כואבת, של שמיכה מלטפת, חונקת, כי היא לא אתה. הגשם הולם, הלב בועט, הרוח מעיפה, מחשבות לא מסיחה. זה עדיין אתה.
אני שואלת את עצמי איך זה שאתה עדיין כאן למרות שחלף לא מעט זמן. איך עדיין לא נתתי לך ללכת למרות שהלכת מזמן? ואולי זה מה שלא נותן לי לצעוד קדימה? השאיפות שלך מושכות אותי אחורה - הנשיפות בועטות אותי בחזרה למציאות.
כבר כמעט בוקר ובין סיוט לסיוט יעבור עוד יום בלעדיך. אף על פי שהשינה אמורה לטעון אותי בכוחות רעננים, מחודשים, אני מרגישה שהסוללה שלי מרוקנת. כי מאז שאתה שם אני עובדת על כוחות אחרונים, על אחוזים בודדים של סוללה, עושה רק את מה שצריכה. ואני דועכת, מצפצפת, קוראת לעזרה. מחפשת שקע או משהו לשקוע בו, להיטען ממנו. שישיב לי את הכוחות עד למאה אחוז.
