הז'אנרים
כל הז'אנרים

דרג ספר זה מתוך 5
3 דירוגים
3.7
ממוצע
1
1
2
0
3
0
4
0
5
2
1
כמים אנחנו
39 

כמים אנחנו


דרג ספר זה מתוך 5
3 דירוגים
3.7
ממוצע
1
1
2
0
3
0
4
0
5
2
1
39 
39 

תקציר

אנני אוֹ - רעיה, אם ואמנית בגיל העמידה - מחוללת טלטלה אדירה בקרב בני משפחתה. אחרי עשרים ושבע שנות נישואים, עם שלושה ילדים, מתאהבת אנני בוִויוֶוקָה. אהובתה העשירה, התרבותית והבוטחת היא סוחרת אמנות ממנהטן, שהובילה אותה אל ההצלחה המקצועית.
ויווקה ואנני מתכננות להינשא זו לזו בעיר הולדתה של משפחת אוֹ בקונטיקט, שם הוּתרו נישואים חד-מיניים זה לא כבר. אבל החתונה הממשמשת ובאה מעוררת רגשות מעורבים ופותחת תיבת פנדורה של סודות ארסיים שתססו עד כה מתחת לפני השטח.
'כמים אנחנו' הוא דיוקן סבוך ורב-רבדים של נישואים, משפחה והצורך העקשני בהבנה ובקשר, שמסופר לסירוגין על ידי בני משפחת או השונים - אנני הנון-קונפורמיסטית; אוריון, בעלה לשעבר, הפסיכולוג; אריאן, בתה מתקנת העולם; אנדרו המרדן, אחיה התאום; ואחרונה חביבה, מריסה - בת הזקונים בעלת הנפש החופשייה.
באמצעות הומור וחמלה מכמירת לב, מפליא וולי לאמב לתאר את מהות החוויה האנושית ומשרטט גיבורים מלאי חיים ובלתי נשכחים, שנאבקים כדי למצוא נחמה וגאולה בעיי החורבות של אובדן וטראומה.
'כמים אנחנו' הוא יצירת מופת מרתקת, רחבת יריעה ומרוממת רוח, המעמיקה לחקור את המורכבויות של הלב האנושי ואת הדרכים שבהן אנו מבקשים למצוא אהבה ומשמעות בחיינו.
וולי לאמב חיבר ספרים רבים שהיו לרבי-מכר, שניים מהם שומר אחי והזדמנות נוספת ראו אור בהוצאת מטר. הוא חי בקונטיקט עם רעייתו כריסטין. לבני הזוג לאמב שלושה בנים.
המשך קריאה
  • ISBN: 99-2002
  • גודל (עמ'): 578
  • מו"ל: מטר הוצאה לאור
  • יצא לאור ב-: 25/11/2015
  • שם המחבר: וולי לאמב
  • תורגם ע"י: כנרת היגינס־דוידי
  • זמין להשאלה: כן

גוּאלטיֶירו אניֶילו

אוגוסט 2009

"אני מבינה שהחלטתו של הפתולוג בנוגע למותו של ג'וזפוס ג'ונס היתה שנויה במחלוקת. מה דעתך, מר אניילו? האם הוא מת בתאונה או שהוא נרצח?"

"נרצח? אני לא יכול לומר בוודאות, מיס ארנופסקי, אבל יש לי חשדות. הקהילה השחורה היתה משוכנעת שזה מה שקרה. שני אחים כושים גרים בבית הזה עם אישה לבנה? זה היה בלתי נסבל מבחינת חלק מהאנשים אז."

"אנשים לבנים, אתה מתכוון."

"כן, בדיוק. כשהתחלתי לעבוד כמנהל מוזיאון סטטלר ועברתי עם משפחתי לתְרי ריבֶרז, אני זוכר שהופתעתי מהשמועות שיש כאן תא פעיל של הקו־קלוקס־קלאן. ותמיד נראה לי תמוה שג'ו ג'ונס מעד ונפל עם הראש למטה לבאר צרה שהוא ידע היטב על קיומה. הרי זאת באר שממנה הוא נהג לשאוב מים. אבל אם אכן היה פשע, הוא מעולם לא נחקר ככזה. אז מי יודע? הדבר היחיד שהייתי בטוח בו הוא שג'ו ג'ונס היה צייר מוכשר ביותר. לצערי, אני הייתי היחיד שראה את זה בזמנו. ברור שעכשיו, הרבה אחרי מותו, עולם האמנות למד להכיר בגאונות שלו ויצירותיו מבוקשות מאוד. זה עצוב — טרגי, אפילו. אין לדעת לאילו הישגים היה מגיע אילו היה חי עד לגיל ארבעים או חמישים. אבל הגורל רצה אחרת."

אני למעלה בסטודיו שלי, משוחח עם פטריס ארנופסקי, הבחורה המתולתלת בעלת פני האגס. כשהתקשרה בשבוע שעבר אמרה שהיא עובדת על סדרת כתבות פרופיל על האמנים הבולטים במדינה עבור כתב העת "קונטיקט". שהם כבר פרסמו כתבות על סול לוויט, פול קדמוס והמאייר ונדל מיינור. עכשיו הטילו עליה לכתוב כתבת פרופיל על חייו ומותו של ג'וזפוס ג'ונס לקראת תערוכה שעומדת להיפתח במוזיאון אמריקן פולק ארט. "אני מבינה שאתה היית האוצר היחיד שאִפשר לו להציג את עבודותיו עוד בחייו," היא אמרה. אמרתי לה שזה נכון. הסכמתי לדבר איתה על זיכרונותי מג'ו. וכך, כעבור שבוע, הנה אנחנו כאן.

מיס ארנופסקי בודקת את מכשיר ההקלטה הקטן שהביאה לריאיון ושואלת אותי כיצד הכרתי את ג'וזפוס ג'ונס.

"ראיתי את ג'ו בפעם הראשונה באביב 1957, כשהוא הגיע לפתיחת התערוכה 'נופי ים בניו אינגלנד מהמאה התשע־עשרה'. זו היתה כותרת יומרנית לעניין שכולו שביעות רצון עצמית — תערוכה שמאחוריה עמד מקומי עשיר, אספן של יצירות אמנות בנושאי ים, שסבא שלו עשה מיליונים בסחר ימי. הוא שילם למוזיאון בעין יפה בתמורה לעבודת האוצרות שלי, אבל השתעממתי עד בכי כשתליתי את התערוכה: כל הציורים האלה של ספינות קרב ואוניות מפרשים וספינות קיטור בים, כל ההערצה הזו למלחמה ולכסף.

"ביום הפתיחה, בשעות אחר הצהריים, הייתי שקוע בשיחת חולין עם מרייטה קולסון, נשיאת אגודת ידידי סטטלר, כשהיא השתתקה פתאום והביטה במשהו מאחורי. פניה הרצינו. 'מה יש לנו פה?' היא אמרה. 'בעיות?' עקבתי אחר מבטה לקצה הגלריה וראיתי את ג'ונס. בין כל הלקוחות האמידים וכסופי השיער שהגיעו לפתיחה, הוא בלט בגוון המהגוני של עורו ובאפו השטוח, במבנה גופו החסון, גוף של עובד כפיים ובסרבל של עובד כפיים.

"מרייטה ואני עקבנו אחריו במבטינו בשעה שעבר מציור לציור. הוא החזיק ארגז קרטון גדול, ואולי בגלל זה הוא הזכיר לי את המלך האתיופי נושא המנחה שהונצח בציור 'הערצת חכמי קדם' — לא הציור המפורסם של ג'נטילה דה פבריאנו אלא ציור מאוחר יותר של אלברכט דירר, ששילב את העקרונות הקלאסיים של הרנסנס האיטלקי באמנות הצפון אירופית שלו בצורה נפלאה. את מכירה עבודות שלו?"

"אני מכירה את דירר, אבל לא את הציור המסוים הזה. אבל תמשיך."

"אז כל השיחות בגלריה השתתקו וכל הראשים הופנו אל ג'וזפוס. 'אני מקווה שאין שום דבר מסוכן בארגז שלו,' אמרה מרייטה. 'אתה חושב שאנחנו צריכים להודיע למשטרה?' הנדתי את ראשי לשלילה והלכתי לקראתו.

"הוא עמד מול ציור השמן 'לה אמיסטד' של קולקינס, האונייה שהובילה עבדים אפריקנים לקובה. הציור מתאר את מרד העבדים נגד שוביהם. 'ברוך הבא,' אמרתי. 'יש לך עין טובה. זה הציור הטוב ביותר בתערוכה.'

"הוא אמר לי שהוא אוהב ציורים שמספרים סיפור. 'כן, כן, ציורים נרטיביים,' אמרתי. 'גם אני נמשך אליהם.' שערו המקורזל וגבותיו העבותות היו אפורים מאבק מלט, והסרבל שלבש היה מלוכלך ומוכתם בצבע. הוא התקשה ליצור קשר עין. מדוע בא?

"'גם אני מצייר תמונות,' הוא אמר. 'זה חזק ממני.' הבנתי למה הוא מתכוון, כמובן. האם בעצמי לא ציירתי לעתים מתוך הכרח יותר מאשר רצון כבר עשרות שנים? 'אני גואלטיירו אניילו, מנהל המוזיאון,' אמרתי והושטתי את ידי. 'ואתה?'

"הוא אמר לי את שמו. הניח את הארגז על הרצפה ולחץ את ידי. גודלה של כף ידו היה כפול משלי ועורו היה מחוספס כמו נייר זכוכית. 'אתה זה שאמרו לי לדבר איתו,' הוא אמר. הוא לא פירט מי אמר לו ואני לא שאלתי. הוא הרים את הארגז והחזיק אותו בזרועות פשוטות קדימה בציפייה שאקח אותו מידיו. 'יש פה כמה ציורים שלי. רוצה לראות אותם?'

"אמרתי לו שעכשיו זה לא הזמן המתאים. אולי הוא יכול לחזור ביום אחר בשבוע הקרוב? הוא הניד את ראשו. הוא עובד, אמר. אבל הוא יכול להשאיר אותם כאן. היססתי, בהנחה שאין בו יותר כישרון מכפי שאפשר למצוא אצל שאר ציירי סוף השבוע שהיו פונים אלי לעתים קרובות — אלמנות עשירות וחובבנים, בדרך כלל, שנעלבו כאשר לא הענקתי אישור לגאונות האמנותית שהם הניחו שהפגינו. לא רציתי להיות זה שיבשר לו את הבשורה המרה. ובכל זאת ראיתי שבואו לכאן לא היה עניין של מה בכך עבורו, וגם לא רציתי לאכזב אותו. 'אתה יודע מה,' אמרתי לו, 'רואה את השולחן שם, עם הקערה של הפונץ'? תשים את הארגז מתחת לשולחן. אני אבדוק את העבודות שלך כשאני אוכל ואחזור אליך. יש לך טלפון?'

"הוא הניד את ראשו. 'אבל אתה יכול להתקשר אל הבוס שלי כשתהיה מוכן לדבר, והוא יודיע לי. אני לא יודע מה המספר שלו, אבל הוא מופיע בספר טלפונים. מר אנגוס סְקְלוּט.'

"'הקבלן?' שאלתי, והוא הנהן. מר וגברת סקלוט תרמו בנדיבות למוזיאון, וגברת סקלוט היתה חברה באגודת הידידים שלו. 'אז בסדר, אני אהיה בקשר.' הוא הודה לי על זמני. הזמנתי אותו להתכבד בפונץ' ובעוגיות, אבל כשהביט לעבר השולחן עם הכיבוד וראה כמה אורחים נועצים בו מבטים, הוא סירב בניד ראש.

"הוא נשאר עוד זמן מה. האנשים התרחקו מכל מקום שאליו הלך כאילו היה משה לפני ים סוף, אבל הוא לא הצליח לעמוד בקסם היצירות שמולן עצר ושאותן בחן בעניין רב. כשראיתי אותו הולך לבסוף לכיוון היציאה, מרייטה ניגשה אלי. 'אני מתה מסקרנות, גואלטיירו,' היא אמרה, פיה מעוות בחצי חיוך לעגני. 'מי החבר הצבעוני החדש שלך?'

"הבטתי בה בלי לענות וחיכיתי שהבוז יימחק מפניה. כשזה קרה, אמרתי לה, 'הוא אמן. האם לא בשביל זה בדיוק קיימת אגודת ידידי סטטלר? כדי לתמוך באמני הקהילה?' היא הנהנה בנימוס קר, הסתובבה והלכה.

"אירוע הפתיחה בגלריה הסתיים בחמש אחר הצהריים. ליוויתי את אחרוני האורחים אל הדלת. המסעידים ארזו את קערת הפונץ' ואת מגשי העוגיות, קיפלו את המפה והחזירו את השולחן למקומו הקבוע בכניסה לאולם. השרתים אספו את הכיסאות לערמות והתחילו לטאטא את הרצפה. והנה הוא, לבדו באמצע הרצפה: הארגז של ג'ונס. לקחתי אותו למעלה למשרדי. אחר כך לבשתי מעיל, ירדתי למטה ונעלתי את הבניין בדרכי החוצה. במהלך סוף השבוע שכחתי לחלוטין מג'וזפוס ג'ונס.

"אבל ביום שני בבוקר, שוב הארגז הזה. פתחתי אותו, הוצאתי כעשרים ציורים קטנים של ג'ונס ופרשתי אותם לפני על משטח העבודה שלי. הוא השתמש במה שנראה כמו צבעי אמייל לקירות, והריח בהתאם. שתיים מן העבודות צוירו על עץ לבוד, אחת על דיקט. כל השאר על קרטון. הדמעות בעיני טשטשו את המראה של מה שהונח לפני."

"ומה היה לנגד עיניך?" שואלת מיס ארנופסקי. "אתה יכול לתאר את מה שראית?"

"לא היתה לו שום הבנה של עקרונות הפרספקטיבה; זה קפץ לעין מיד. הרבה מהדמויות שהופיעו בציורים שלו היו חסרות פרופורציה. הוא לא הבין כלום בטכניקת אור וצל; לא היה שום משחק של צל ואור באף אחד מהציורים. אבל היה לו חוש עיצובי אינטואיטיבי ורגישות נפלאה לצבע חי. הנושאים שלו — בוקרים ואינדיאנים, להטוטנים וחיות ג'ונגל, מפלים גועשים, נשים עירומות או כמעט ללא בגדים — הפגינו את כל המאפיינים של האמנות הנאיבית המודרנית. אבל כל ציור היה עדות לחזון ייחודי. וג'וזפוס ג'ונס היה בהחלט צייר נרטיבי; תמונותיו פרשו סיפורים שהיללו את חיי הכפר המחוספסים, אבל הזהירו מפני כוחות מאיימים שארבו בשיחים ומאחורי עצים.

"התקשרתי לאנגוס סקלוט והוא אמר לי היכן עובד ג'ונס באותו יום. סחבתי את הארגז למכונית שלי ונסעתי לאתר הבנייה. ג'ו הכיר לי את אחיו, רופוס. השניים עסקו בבניית אח אבן ענקית בתוך הבית הבלתי גמור. הצעתי שנדבר בחוץ כדי שאוכל לבשר לו את החדשות הטובות על כישרונו האמנותי."

"הוא בטח התרגש מאוד לשמוע את זה," אומרת האורחת שלי.

"לא, דווקא להפך. הוא לא הופתע, לא חייך; כאילו ידע כבר מה אני עומד לומר. שאלתי אותו כמה זמן הוא מצייר. בערך שלוש שנים, הוא אמר. סיפר שהתחיל ביום שבו התעורר מחלום על אישה עירומה יפהפייה שרוכבת על אריה. הוא לקח עיפרון נגרים וחתיכת עץ, כך אמר, כדי שיוכל לצייר את החלום לפני שיתפוגג כמו ערפל. הוא רצה לזכור אותו, אבל לא היה בטוח למה. כל אותו יום, אמר, הוא חשב על האישה על גבו של האריה. וכך, בסוף יום העבודה, הוא קיבל רשות ממר סקלוט לקחת ממחסן הצבע כמה פחים שכבר היו כמעט ריקים. הוא הלך הביתה וצייר את מה שרשם על העץ אחרי שראה אותו בחלום. הוא אמר שמאז לא הפסיק לצייר. החזרתי לו את ארגז הציורים שלו והוא הניח אותו על האדמה בינינו. 'ספר לי על עצמך,' אמרתי. הוא נראה חשדן, אני זוכר. שאל אותי מה אני רוצה לדעת. 'מה שאתה רוצה לספר לי,' אמרתי."

"ומה הוא רצה לספר לך?" שואלת מיס ארנופסקי. "אני מבינה שזה היה לפני הרבה שנים, אבל יעזור לי מאוד אם תוכל להיזכר בדברים בצורה מדויקת ככל האפשר."

מה שקורה אחר כך מוזר מאוד. כשציור שאני עובד עליו הופך למוקד העניין הבלעדי שלי — כשאני "נכנס לזה", כפי ששמעתי אנשים קוראים לזה — קורה לפעמים שאני נכנס למצב של מעין טראנס. ועכשיו זה קורה לא עם האמנות שלי, אלא עם הזיכרונות שלי. מיס ארנופסקי, שיושבת מולי, מתפוגגת והעבר נעשה מוחשי וחי יותר מההווה...

ג'ו בוטש בנעל העבודה שלו באדמה וחושב על כך באריכות. "סבא שלי מצד אבא שלי היה עבד בחווה של טבק וירג'יניה, וסבתא שלי היתה אישה חופשייה." אחרי השחרור הם עברו צפונה לשיקגו, וסבו התקבל לעבודה במכלאת בקר. משפחתה של אמו כבר שלושה דורות בשיקגו, הוא אומר. "במשך השבוע מאמא חפפה ראשים של נשים עשירות במספרה יוקרתית במלון במרכז העיר, ובסופי שבוע הטיפה בכנסיית השחורים. אבא שלי התחיל לעבוד במכלאה, כמו אבא שלו. אבל הוא היה צריך להרביץ לפרות בין העיניים עם פטיש כדי להכין אותן לשחיטה וזה היה עושה לו סיוטים, אז הוא התפטר. הוא מצא עבודה במפעל ללבנים ולמד להיות בנאי — והיה מצוין בזה. כשאני ורופוס היינו בני שלוש־עשרה וארבע־עשרה, אבא התחיל לקחת אותנו איתו לעבודה, וככה למדנו בעצמנו לעבוד עם אבן וטיח." אביו היה בנאי טוב ממנו, ג'ו אומר, אבל רופוס טוב משניהם. "הוא אמן שמשתמש בשפכטל ומלט במקום במכחול, זה מה שמר סקלוט אמר לו," ג'ו אומר ומחייך מאוזן לאוזן. "וזה נכון."

אני שואל אותו כמה זמן הוא גר בתרי ריברז. מאז 1953, הוא אומר, וכשאני אומר לו שזו השנה שבה גם אני עברתי לכאן עם משפחתי, עיניו מתרחבות ולאט לאט מתקבעות על עיני. הוא מהנהן בידענות, כאילו העובדה שהגענו לכאן באותה תקופה קשורה יותר לגורל מאשר לצירוף מקרים.

שני הוריו כבר נפטרו אז, הוא מספר לי, ורופוס בדיוק השתחרר מחיל הים. הוא דחק בג'ו שיעבור למזרח כי היתה לו תוכנית. הם ימצאו עבודות טובות במספנה בגרוטון, וישתתפו בבניית הצוללת הגרעינית הראשונה של אמריקה, הנאוטילוס. אבל אנשי המספנה נרתעו משכירת צבעונים לעבודה, מחשש להשלכות ולהטרדות גזעניות מצד העובדים הלבנים. "אז לקחנו כל עבודה שיכולנו למצוא. עבדנו בטבק בהרטפורד, עבדנו במנסרה, חפרנו קברים. עבדנו בבנייה בכל פעם שמצאנו משהו, שהיה כמעט אף פעם. המזל הכי גדול שלנו היה ביום שבו מר סקלוט בא לבקר את המצבה של אחותו בבית הקברות בוויליאמנטיק," הוא אומר. "רופוס ואני חפרנו קבר בהמשך השורה, והוא בא אלינו ושלושתנו התחלנו לדבר. מר סקלוט שמח מאוד לשמוע שנכון שעכשיו אנחנו חופרים קברים אבל שבדרך כלל אנחנו בנאים. הוא אמר שהוא בדיוק פיטר את הבנאי שלו בגלל שהיה שיכור בזמן העבודה. ואדוני, עוד לפני שהוא חזר לאולדסמוביל השחורה והגדולה שלו ונסע משם, כבר היתה לנו עבודה בחברת הבנייה של מר סקלוט. זה היה אמור להיות רק לתקופת ניסיון של חודש, כדי שמר סקלוט יוכל לראות איך אנחנו עובדים, אם אנחנו חרוצים ואפשר לסמוך עלינו, ואם אנחנו לא שיכורים. אבל אחרי השבוע הראשון נהיינו קבועים כי מר סקלוט אהב את מה שעשינו — יותר את העבודה של רופוס, אבל גם את שלי."

מר סקלוט הוא הבוס הטוב ביותר שהיה לו אי פעם, ג'ו אומר. כשאני שואל אותו למה, הוא אומר, "כי הוא משלם טוב והוא איש טוב. נותן לנו לגור בשטח שלו, ואפילו לא אכפת לו שרופוס מצא לעצמו אישה לבנה. רוף התחתן עם החברה שלו כשהוא שירת באירופה והביא אותה לפה אחרי שמצאנו עבודה קבועה. היא הולנדית." ג'ו נוגע בקצה נעלו בארגז הקרטון שעל הרצפה. "יש לי עוד ציורים בבית. מלא. אם אתה אוהב את אלה, אולי תרצה לראות גם אותם." אני אומר לו שאני רוצה, ואנחנו קובעים להיפגש בביתו בשעה שש באותו ערב.

הבית הוא מבנה קטן בקצה אדמתו של סקלוט. אני נוסע בהתאם להנחיותיו של ג'ו על כביש הגישה של בית משפחת סקלוט, ואחר כך לאט על דרך עפר מלאת מהמורות עד שאני מגיע לפלג קטן. אני חונה ויוצא מהמכונית, וחוצה את הפלג על שתי קורות עץ שהונחו מעליו. אישה לבנה ורזה — אשתו ההולנדית של אחיו של ג'ו, אני מבין — עומדת בחוץ ותולה בגדים כשלגופה כותונת דקה בלבד. כשאני שואל אותה אם ג'וזפוס בבית, היא מצביעה באגודלה לכיוון הדלת. לפני שאני מספיק לדפוק על הדלת היא נפתחת בתנופה וג'ונס מזמין אותי להיכנס.

הבית מטונף. הוא מצחין מריחות בישול ישנים ומשתן חתולים, ויש בלגן בכל מקום. חתול מנומר ישן על השולחן במטבח בינות לכלים מלוכלכים, עיתונים ישנים ומאפרה שעולה על גדותיה מרוב בדלי סיגריות מעוכים. אני מרגיש שהרצפה מתחת לנעלי מלוכלכת. הציורים של ג'וזפוס נמצאים בכל מקום: שעונים זה על זה על הקירות ועל אדני החלונות, על המקרר שדלתו סגורה בעזרת סרט הדבקה. ציורים נוספים פזורים על המזרן שעל הרצפה ועל המיטה המתקפלת. "איך קוראים לזה?" אני שואל את ג'ו ומצביע על דמות נשית בבגד ים שני חלקים העומדת בשדה של חבלבלים כחולים, תוכי על ראשה וזרועותיה פשוטות לצדדים. "זה ששם? זה 'נערת התוכי'." כשאני לוקח אותו לידי להביט בו מקרוב, המקקים שהסתתרו מתחתיו נמלטים לכל עבר.

אבל ניהול משק הבית אינו קשור לעניין. אני בוחן בעיון כל עבודה שהוא מראה לי, נדהם גם מההספק המרשים וגם מהכישרון הגולמי הטמון בו. אני נשאר שם שעות. אחדים מציוריו מוצלחים יותר מאחרים, כמובן, אבל אפילו אלה שהושקעו בהם פחות מאמצים הציגו קסם אקזוטי וטבעי ואת השימוש הנועז הזה בצבעים. לפני שאני הולך לדרכי, אני מציע לו תערוכה בסטטלר. הוא מסכים. כשאני מגיע הביתה אני אומר לאשתי שייתכן שזה עתה גיליתי כישרון חדש וענקי.