הז'אנרים
כל הז'אנרים

דרג ספר זה מתוך 5
5 דירוגים
4
ממוצע
1
0
2
1
3
0
4
2
5
2
1
כל הימים
קתרין גרלוף
37 

כל הימים

קתרין גרלוף

דרג ספר זה מתוך 5
5 דירוגים
4
ממוצע
1
0
2
1
3
0
4
2
5
2
1
37 
37 
גודל (עמ'): 212
מו"ל: חרגול

תקציר

כשיוּלי, הצעירה ירוקת השיער, מתיישבת ביום חורף קפוא ליד קלרה, הקשישה שמתחילה לשכוח הכל, על הספסל שעל גדת האגם, לשתיהן אין מושג מה הקשר ביניהן.
בימים המעטים שעוד נותרו לה, קלרה מתאמצת להיזכר בכל מה שהיה פעם חשוב. יולי מנסה לשחזר את העבר של משפחתה, כדי שתוכל לספר עליו לבת שתיוולד לה עוד מעט. איך זה שיולי מרגישה קירבה משונה לקשישה המבולבלת, ומה מסקרן כל-כך ביולי, שקלרה בכל זאת חושבת עליה מדי פעם?
"כל הימים" הוא סיפורן של ארבע נשים, ארבעה דורות במשפחה אחת, המנסות כל אחת בדרכה להתמודד עם העבר, האישי והלאומי, לחשוף סודות משפחתיים, לזכור ולהיזכר, אולי אפילו להתפייס, לפני שיהיה מאוחר מדי.
בלשון תמציתית, מדויקת ובהירה, ובחיבה עמוקה לגיבורותיה, קתרין גרלוף כתבה סאגה משפחתית נוגעת ללב על הזדקנות ושכחה, זיכרון ואהבה, מלחמה ומשפחה.
קתרין גרלוף נולדה ב-1962 במזרח גרמניה. היא הייתה עיתונאית, ובין השאר עבדה גם בבית-אבות. כל הימים הוא ספרה השני, והראשון המתורגם לעברית.
המשך קריאה
  • ISBN: 978-965-13-2303-4
  • גודל (עמ'): 212
  • מו"ל: חרגול
  • יצא לאור ב-: 01/04/2012
  • שם המחבר: קתרין גרלוף
  • תורגם ע"י: גדי גולדברג
  • זמין להשאלה: כן

הבטן של יוּלי גדולה כל־כך, עד שהיא לא יכולה לראות את העולם שלרגליה.

עוד יומיים, אם חישבנו נכון, היא חושבת. הרגליים שלה מדשדשות בשלג וחורשות בו תלמים.

כמו מפלסת־שלג, היא חושבת, או זוג מחליקיים רחבים במיוחד. יולי מנסה לאמוד את המרחק אל הספסל הקרוב.

אלפיים קילומטר, היא ממלמלת ויוצאת לדרך.

על הספסל בפארק יושבת דמות עטופה בשכבות של בגדים. היא יושבת נינוחה על שמיכת צמר ישנה ובוהה באוויר. יולי צונחת על ידה באנחה. הדמות העטופה מנתרת קלות, עד כדי כך כבדות האשה והבטן.

בוקר טוב, יולי אומרת ושולחת מבט חטוף אל זוג עיניים תכולות חיוורות. היא מסירה את הכפפות העבות ונושפת בעסק גדול אוויר חם על עשר אצבעות קרות. הדמות מזמזמת לה פזמון של חג המולד, משהו על פעמונים קטנים מצלצלים ותנו לי להיכנס ילדים. יולי מחייכת ונושפת לפי הקצב.

כדאי לך להפסיק לאכול כל־כך הרבה, יקירתי, אומרת הדמות ומתקרבת אל יולי.

אני מצפה לילד.

אה, אומרת הדמות העטופה וחוזרת לבהות באוויר. קודם עבר כאן ילד אחד. הוא נראה כמו איזה ארנב, היו לו אוזני צמר ורודות. איך קוראים לדברים האלה ששׂמים על הראש?

כובעים, יולי אומרת.

כובעים, ממלמלת הדמות ולועסת קצת את המילה. כובעים. תמיד קראו להם ככה?

אני חושבת שכן.

אז כנראה שכחתי את זה. אני קוראת עיתון כל יום, יקירתי, אבל הראש שלי כמו מסננת. גם אם אני קוראת את העיתון שלוש פעמים, תמיד הוא נראה לי חדש. זה חוסך כסף. יולי מחייכת ומתכוננת לסיפור נושן.

המציאו עכשיו מטפחות ראש, יקירתי, שלא נשרפות. אני זוכרת את זה כי זה היה כתוב בעיתון. במטפחות האלה נשים יכולות להתכסות במעבדות לכימיה. הן עצמן רצו בזה. שיהיו מטפחות שלא יכולות להישרף. והן מאמינות במשהו שאנחנו אפילו לא יכולות לדמיין לעצמנו. את יודעת כמה דברים מסתתרים במילה "נשים"? נים, שי וים. אני מתאמנת בלמצוא מילים מפני שכל־כך הרבה מילים הולכות לי לאיבוד. קשה להאמין שנשים רוצות מטפחות שלא יכולות להישרף.

אני כבר זקנה, יקירתי. המילים הולכות לי לאיבוד. מה שאני אומרת, נעלם לתמיד מהראש שלי. אני הולכת ומתרוקנת. הסיפור עם המטפחות נשאר לי. אבל הוא לא מבטא שום מחשבה. הוא רק זיכרון שעוד לא אבד.

זיכרון שעוד לא אבד, חושבת יולי. באיזה עצב היא אמרה את זה.

מותר לך להישאר לשבת כאן, גברתי הצעירה. ואל תאכלי כל־כך הרבה. זה הספסל שלי. תפסתי עליו חזקה כדי להעיד שאני חזקה. שאני בחזקת גמורה. כל מה שאני אומרת מונח שם בקרקעית האגם. אם אומר עכשיו "זריחת הירח", לא תוכלי לשאול אותי עוד איך קוראים לזה. המילה נתמלטה. ברחה. אני כבר זקנה מדי. אני גם לא יכולה יותר לזהות הבדלים. אני לא יכולה להחזיק במילים. לפני כמה ימים שאל אותי שוטר איך קוראים לי. הפריע לו שאני יושבת כאן. בשלג. אמרתי לו את שמי. מאז הוא נעלם. אז בעצם את יכולה לקרוא לי איך שאת רוצה. תני לי שם, איזשהו שם, כדי שאוכל לומר לאחרים איך קוראים לי ואז לשכוח אותו. הכי גרוע זה לא שהעולם נעלם. אנחנו מגיעים לגיל הרבה יותר מדי מופלג. זה מה שגרוע. תראי, כל מה שאנחנו עוד יכולים לעשות זה לנפנף בכנפיים הנרפות. ותוך כדי כך המוח שלנו גווע. אני נשארת לשבת על הספסל עד שהאגם יחזיר לי את כל המילים שלי. איפשהו על הקרקעית נמצא השם שלי. ובלעדיו אני לא הולכת הביתה.

יולי מקשיבה להרצאה הארוכה ומורטת בשערותיה הירוקות. היא כבדה ועייפה מכדי לדוג לזקנה שֵם מקרקעית האגם. אולי באיזה יום אחר.

רגע אחד היא מרגישה אחריות וכורכת לזקנה את הצעיף כמה פעמים סביב הצוואר. רגע קצר של דאגה לזולת שחולף במהרה. הסיפור על המטפחות שלא נשרפות נשמע לה מוכר. גם הזקנה נראית לה מוכרת. קצת. אולי. עיניה התכולות חיוורות מצאו להן מחוז חפץ באופק. יולי קמה והולכת. רק רגע קצר ארכה הנחמה.