הז'אנרים
כל הז'אנרים

דרג ספר זה מתוך 5
0 דירוגים
0 ממוצע
1
0
2
0
3
0
4
0
5
0
0
כל הוורידים הולכים אל הלב
יואב בן-ארי

כל הוורידים הולכים אל הלב

יואב בן-ארי

דרג ספר זה מתוך 5
0 דירוגים
0 ממוצע
1
0
2
0
3
0
4
0
5
0
0
20 
20 
גודל (עמ'): 234

תקציר

כל הוורידים הולכים אל הלב, ספרו הראשון של יואב בן-ארי, הוא אוסף סיפורים על אהבה ועל מערכות יחסים אחרות. אבל מערכות היחסים בספר הזה רחוקות מלהיות שגרתיות: פגישה רומנטית המתנהלת בצל פולש לא קרוא; אהבה נכזבת בין אישה לקיר; קשר זוגי שאינו מתרחש בין גופי האוהבים אלא בתוך אחד מהם; אהבת ילד לרֹאשן; חיזור עיקש של חתולים אחר אדם; טנגו של גיבור ובבון, ועוד.
ביד בוטחת ובתנועה בין גרוטסקה מבריקה ובין רגעים כאובים ואינטימיים, בין מחנק לנשימה, נבנה הקובץ כווריאציות על נושא הקשר הזוגי – הקשר שבין ידידים, בין אויבים ובין אהובים, והקשר הסבוך מכולם – זה שבין אדם לעצמו.
כך, הספר אינו רק אוסף של סיפורים העומדים זה לצד זה, אלא יצירה מורכבת שחלקיה מהדהדים זה בזה, מעירים זה לזה, ואף מבקרים זה את זה.
המשך קריאה
  • ISBN: 978-965-7628-00-3
  • גודל (עמ'): 234
  • יצא לאור ב-: 06/08/2013
  • שם המחבר: יואב בן-ארי
  • זמין להשאלה: כן

פּייר

הסיפור של פייר היה שונה. היה לו שֵם. מבט כזה. הוא התפתח ככתוב.

עכבישים, גמלי שלמה, חגבים וחרגולים, זחלי אֲרינָמָל ועש, אלו ואחרים — כל פרוקי הרגליים הנפלאים שזימן הטבע לידיי — הוכנסו כולם לכלֵי זכוכית או פלסטיק שקופים, שמכסם מנוקב חורי אוויר ומצע של חול מרפד את תחתיתָם. זהות כל יצור היתה מווּדאת ב"אנציקלופדיה לחי והצומח של ארץ־ישראל", או ב"מדריך החרקים ושאר פרוקי הרגליים של ישראל", או בספרים אחרים שאכלסו את ארוני ("מה זה, אתה מקריא לו סיפור?" היתה אמי מצחקקת למראה הספר הפתוח אל מול השלל החדש), וכך למדתי את השיוך הטקסונומי של כל אחד, במה עליי להאכילו, וכיצד מן הראוי לגדלו.

בריכוז עילאי ובסקרנות מדעית התהפנטתי למראה הלסתות (כֶּלִיצֶרוֹת, אם לדייק) של החגב (מִצחן דו־גוני, אם לדייק) הנפערות במכניזם יעיל ומורכב, כמין סחלב רובוטי שברירי, הנסגר לנגוס על שוליו של עלה. אחרי כן פתחתי קצת את מכסה הצנצנת, לפַתּי את החגב באצבעותיי, והעברתיו לצנצנת סמוכה. מחזה ביעותים קסום ועדין התחולל אז לנגד עיניי. אחד הזרדים הניצבים בצנצנת החל לנוד לקצב הרוח. לנוד, ולהתקרב אל החגב, שלא חשד במאום. אלא שרוח לא היתה בצנצנת, והזרד לא היה זרד. היה זה גמל שלמה (גמל שלמה ריבטיני), אשר נעץ בחגב את כדורי עיניו החומים, הזכוכיתיים, והתנודד לעברו דרוך, נמרי, ממוקד, על זרדי רגליו העדינים, וברגע אחד חותך, מבלי להסיט מבטו, במחושים משוכים אחור, כשהקרבה כבר מתוחה להתפקע, השליך קדימה במהירות את זרועותיו הקוציות וסגר ומשך ונגס ונגס כבקלח תירס בחגב, שעדיין היה חי ומפרפר (וכואב?) באיבריו, שנתלשו ונבלעו אחד־אחד.

כצופה בסרט אימה התבוננתי. כאשר סיים ארוחתו, סגרתי את חלון החדר, פתחתי את מכסה הצנצנת והוצאתי אותו בעדינות, מאפשר לו לטייל בנחת על כפי, בינות לאצבעותיי, כאילו האצבעות הן ענפים של צמח. כשנעמד, הפוך, תלוי על הזרת, מנקה־ממולל בכליצרותיו את קצה רגלו האחורית, שאותה משך אל הפה בזרועו בתנועה חתולית, קירבתי את כפי אל פניי ומיקדתי מבטי בתנועת הכליצרות המהירה על פני הרגל, עד שמצמצו עיניי פתאום, והוא נדרך, חדל מניקיונו, ובמחושים זקופים סובב אליי את משולש ראשו החייזרי. מבטינו נפגשו. סיבוב הראש, כשהגוף עדיין קפוא בתנוחת הניקיון, הקנה מעין נופך אנושי לכדורי הבדולח של עיניו — אף כי לא ניתן היה לטעות בחרקיותן. כך הביט בי בדריכות, אולי טעה לחשוב שעינִי הממצמצת היא חרק מתנועע, או טורף מסוכן.

את היצורים הקטנים נשבעתי לשחרר בחזרה אל הטבע, כלומר אל המגרש הנטוש הסמוך לביתנו, מקץ ימים או שבועות או אף חודשים. לרוב עמדתי בכך. לעתים הקדים אותי המוות, והיצור נמצא מוטל כבוי בתחתית הכלי. אז הייתי תוהה, שמא נתרשלתי ושכחתי להאכילו, או שדבר־מה אחר נעשה שלא על פי מהלכם הראוי של הדברים. רגש האשמה היה דוקר בי אז, דקירה קלה וקהה ולא פוצעת, כדקירת קיסם.

פייר היה שונה מן היצורים האחרים. הוא היה חולייתן. אמנם כן, לעתים רחוקות נאספו אל כליי לטאות. אבל פייר זכה לשם משלו, שם פרטי, ואילו ללטאות, כמו לשאר יצוריי, לא היה שם כזה, והן הסתפקו בשמות כגון 'חוֹמֶט פַּסים' ו'נְחוּשׁית עֵינוֹנִית', כלומר בשמות מינן ותו לא. ממילא לא היה טעם לתת להן שם, שהרי הקפדתי לשחררן בתוך לא יותר משבוע: הן היו יצירי טבע נהדרים כל כך, ומוגנות בחוק. האחריות שבגידולן הכבידה עליי.

גם לצוויץ היה שם פרטי, וגם הוא היה חולייתן. מצאתי אותו יום אחד על הארץ, סמוך לפתח הבניין, מצייץ בהיסטריה להוריו הדרורים. חששתי שחתולֵי הסביבה עלולים לטרוף אותו, והחלטתי בלא מעט חדווה להצילו. נשאתיו בכפי והוא המשיך לצייץ בלועו הצהבהב ולנופף אין־אונים בכנפיים, שעוד לא ממש היו לו. גופו היה חם ופועם בכף ידי. ריפדתי סל של קש בסמרטוט רך, והנחתי אותו בפנים. הוא דידה הלוך ושוב בתוך הסל, ניסה לדלג החוצה ללא הצלחה, ומתח צווארו קדימה תוך ציוץ. באמצעות פינצטה — הדבר הקרוב ביותר למקור אם שהיה ברשותי — הגשתי אל מקורו פירורים של גבינה צהובה ושל לחם. הוא התקשה להבין שאני מנסה להיטיב עמו. צייצתי לו בשפת אמו, אך לא נראה שהשתכנע. בדאגה מהולה בתקיפות הכרחית ניסיתי, על אף התנגדותו, למעוך את בסיס מקורו הרך באצבע ואגודל, ולהחדיר אל עומק הלוע את המזון. לעתים זה הצליח, חרף ההתנגדות הכללית, והוא סגר את עפעפיו הדקיקים, בלע, ונשתתק לרגע. "יופי צוויץ" אמרתי בגאווה, כהורה לזאטוט אשר ניאות לבלוע תרופה. ניסיתי לקרוא שביעות רצון בעיניו הנפקחות אליי.

אלא שמאוחר יותר באותו היום היה עליי לצאת לחוג לחיות מעבדה במכון ויצמן למדע. היססתי אם ללכת. "צריך להאכיל את צוויץ," אמרתי בדאגה להוריי. היססתי והיססתי, עד שאבי, שהתכונן להסיעני לחוג, נהיה קצר רוח. "יש לי הרבה עבודה, תחליט כבר," אמר בזעף כבוש. ואמי אמרה: "אני מציעה שתלך. זה חשוב, החוג, אנחנו משלמים על זה הרבה. הגוזל לא יעוף לך. אני אאכיל אותו." הדגמתי לה כיצד מתבצעת ההאכלה. העניין שִעשע אותה.

אבא, שהחזיר אותי מן החוג, פנה לחדר העבודה, ואילו אני נחפזתי אל חדרי. "מה עם צוויץ?" שאלתי בדרך את אמא, שהיתה בסלון. "הציפור הזאת, כמה רעש היא עשתה!" אמרה וחיקתה אותו בציוצי צחוק קולניים.

צוויץ ישן מכווץ, שקוע בתוך הסמרטוט, גופו עולה ויורד עם נשימותיו האטיות. עפעפיו היו מהודקים על עיניו.

אמי נכנסה אחרי אל החדר. "הוא אכל?" שאלתי בשקט. כיסיתי רכות את גוף הגוזל בשולי הסמרטוט.

"קצת, לא כל כך הצלחתי, כל הזמן הוא זז וצייץ. פעם אחת הוא בלע... אבל כמה רעש הוא עשה!..." שוב צחקה את ציוציו, הפעם בשקט, שלא להעירו, והדגימה את פיו הפעור וצווארו הנמתח. גיחכתי לתנועותיה. "בסוף הוא נרדם," אמרה.

צוויץ לא התעורר עוד. למחרת בבוקר התעוררתי אני, כשעה לפני צלצול השעון, ורכנתי מן המיטה אל הסל הסמוך. מצאתי אותו בתנוחה שבה היה שרוי אמש, בלב הסמרטוט, עיניו עצומות. וגופו כבוי. שפתיי נתעוותו לרגע. משהו קטן היה קיים וחי וחם בעולם, ופעם ונשם, עד שנרדם ודמם ואיננו. בכי רחוק נתדפק מבפנים על דלתות עיניי.

הדלתות לא נפתחו. דרור הבית, בסך הכול. פלטתי גיחוך אמיץ ויבש.

ריבועים

אבל הסיפור של צוויץ אירע בימות הקיץ, חודשים ספורים אחרי הסיפור של פייר, שהחל באחד מלילות הסתיו.

פייר לא הכיר את הוריו. גם אני לא הכרתי אותם. יש מקום לשער שהמפגש ביניהם התנהל בערך כך:

אביו של פייר התמקם על עלה נוּפָר גדול ורחב, אשר בִּצבץ מתוך המים, ספק צף על פניהם. סביבו היה הלילה אפל למדי, ורק משהו מאור הירח הזריח את האוויר, ופנסים רחוקים נִצנצו ככוכבי ענק. תחתיו השתכשכו המים ברוח המרחפת, מאדווים רכות את העלה, והקנים הצפופים התרשרשו וחרקו ממעל. במונחים אנושיים, השעה היתה מאוחרת. שום רכב או אדם לא חלפו בכביש שמעבר למדשאה הסמוכה. ממקומו על העלה יכול היה בקלות לחשוב כי ברכת המים אינה אלא בּיצה פראית, קדמונית, רחמית. האווירה נכונה. הוא היטיב עמידתו, נרטב מגל קטן שהתנגש בשולי העלה, ונשם עוד כמה מנשימותיו המהירות. עת הזֶמֶר הגיעה. גרונו נתנפח ונתמלא אוויר, כבלון מסטיק, ופלט מקרקר וחזר ונתנפח ופלט וחזר וכן הלאה והלאה, בקול קִרקור רם ונורא ומצחיק, חזור וקרקר, מונוטונית, חזור וקרקר וקרקר וקרקר — — —

אמו של פייר, ששרצה אותה עת על הקרקע למרגלות הקנים הסמוכים והתעסקה בבליעת עש גדול, הטתה קלות את גופה. ונדרכה. הורמונים קצפו בדמהּ. עורה נתבעבע. היא היתה בשֵלה. מיד סיימה לבלוע את העש המפרפר ובחמישה דילוגים נמרצים חפזה אל המים, שבלעוה בגיהוק רטוב. רגליה הכו לאחור בנחישות והיא קרבה אל העלה, אל קרקורי התאווה המפתים.

הוא הבחין בה בהתקרבה. קרקוריו הנרגשים גברו. רגלו הקדמית התרוממה מעט בעצבנות והונחה שוב באותו המקום. ראשה כבר כמעט נגע בֶּעָלֶה, כאשר ניתר פנימה במגושם. ניגון הקרקורים פסק. רק פריטת הליווי של הרוח בקנים ובמים הוסיפה לנעום. הוא שחה אליה — מה גדולה היא! כמעט פי שניים מגודלו! — טיפס על גבה, ונעץ את אצבעות רגליו הקדמיות תחת בתי שִׁחייה. ריר נתמזג בריר. היא החלה לשחות לאורך הברֵכה, רגליה בועטות אחורה במרץ. המים המתנגדים לשחייתם, תנועות רגליה הנמרצות, המרטיטות את גופה הגדול, גבה החלקלק המהודק אל בטנו, כל אלה עוררו בו דבר־מה והוא חזר לקרקר נלהבות. הקרקור הנלהב, הגוף החלק המתלפף מהודק אל גבה, האצבעות המיובלות בבתי השחי, המים המתנגדים לשחייתם — אלה עוררו בה דבר דומה. זה היה הרגע. היא סימנה לו ברטט גוף חשאי, והוא נענה וסימן בעווית משלו, והיא נענתה ופלטה מאחורי גופה שרוך רירי שקוף וארוך, אשר נותר מאחורי שחייתם כשובל הסילון אחרי המטוס, ובה בעת פלט הוא את ענן זרעו, שרובו נמהל במי הברכה, וקצתו נספג אל השרוך והִפרה את הביצים השחורות הספונות בו. היו כמה אלפי ביצים בשרוך, וכך גם בשרוכים הספורים שנפלטו מיד לאחריו. השרוכים הופקרו לגלים ולזרמים, נסחפו אל שולי הברֵכה, הסתרבלו בסבך גבעולי הנופר.

הפורקן הושג. אביו של פייר השתתק. הוא ניתק עצמו מן הגוף העצום ושחה לשולי הברכה. ענף שרכן משיח סמוך שימש לו סולם אל השוליים הבטוניים, ומהם דילג בכבדות אל המדשאה, שם נתמזל מזלו ללכוד צרצר. אמו של פייר טיפסה על אחד מעלי הנופר. תחתיה, בשרוך אשר נתפס בגבעול העלה, כבר החלו התאים העובריים להתחלק. היא לא מצאה בכך כל עניין. לאחר שבהתה אל תוך הלילה, קפצה שוב למים, שחתה אל השוליים, טיפסה החוצה על זיזי בטון וחזרה אל סבך הקנים.

כשבועיים או שלושה לאחר ההזדווגות התוודעתי לפייר לראשונה. היה זה אחר צהריים קריר, אך בהיר ונעים, ולא מעט מתושבי רחובות נהנו ממזג האוויר ומשלוות הגנים של מכון ויצמן למדע. אמהות טיילו עם עגלות בשבילים, וילדים קולניים שיחקו כדורגל על אחת המדשאות הרחבות. במדשאה שמול בניין הפיזיקה, בין השביל לברכת הנוי, רבץ זוג תיכוניסטים, נער ונערה. ממבטיהם זה בזה, מרחש מלמוליהם וצחוקיהם החרישיים, מנגיעת ליטוף מתגרה, וכן מוודאות השדיים תחת סוודר הנערה האפור וממוצקות ביטחונו העצמי של הנער, יכולתי להכיר כי לא תרחק השעה והתגפפות של ממש תתחולל כאן. כמעט חזרתי על עקביי במבוכה. אולם מיד התעשַתּי. והרי הפעם לא באתי לשם שיטוט סתם ותצפית בדְרָרות ובחוגלות. הפעם באתי מצויד, לשם מטרה מוגדרת, יוצאת דופן. הסבתי מהם אפוא את פניי וצעדתי לרוחב הדשא, היישר אל הברכה.

שלדג לְבַן חזה ריסק את השתקפות בניין הפיזיקה ועלה מן המים בנפנוף כחול, נעמד על אחד הקנים, ובלע איזה שרץ שהיה אחוז במקורו העבה. כאשר הבחין בי בהתקרבי היסס רגע, טִלטל ראשו מעלה־מטה בעצבנות, ואחר נִפנף שוב בכחולותיו והסתלק תוך צריחות חדות וקצובות — מין שילוב רעשני של צלצול טלפון ורטט ממטרה. שפירית אדומה נטרדה מגבעולה עם הגיעי, ריחפה כמסוק אדום וחזרה לנחות שוב על אותו גבעול, כנפיה השקופות מצולבות לגופה. רכנתי אל המים. בתוך דמותי המשתקפת רחשו חיים. מיני פשפשי מים וזחלי שפיריות שחו אנה ואנה, וחלזונות שחורים היו דבוקים אל שולי הברכה. כל אלה לא משכו הפעם את לבי. אמי, שעבדה כפיזיקאית בבניין הסמוך, סיפרה שראתה ראשנים בברכה. מטרת בואי היתה אפוא אחת:
רֹאשָׁן.

פייר ואֶחיו בקעו כשבוע או שבועיים קודם לכן מבעד למעטפת הרירית של שרוכי הביצים ונפוצו בהמוניהם ברחבי הברכה. בצורתם הפשוטה — גוף סגלגל וזנב, כתאי זרע שחורים — לא היה דבר כדי לרמוז למראה הוריהם, או למראה הצפוי להם לכשיתפתחו. כה קטנים היו. חלקם נדבקו בפיהם אל דפנות הברכה הכחולות, וחלקם נחבאו אל האצות והרקב אשר כיסו את הקרקעית. מפעם לפעם, כאשר זרם מים הפתיע אותם, או איזה צל־פתאום נפל, או כשהאור השתבר קצת אחרת, נבהלו אחדים ושחו בטלטול זנב נמרץ, אך גלִי וענוג, ומיד עייפו מן השחייה ונרגעו שוב.

הוצאתי מתיקי צנצנת זכוכית ומילאתי אותה במי הברכה. גלים נתפשטו מנקודת המגע של הצנצנת במים, וכמה מן הראשנים ומן השרצים האחרים נרתעו מעט ונפוצו. הנחתי את הצנצנת המלאה על שולי הבטון של הברכה, ושלפתי רשת קטנה בעלת ידית מוארכת, מן הסוג המשמש ללכידת דגי אקווריום. שני ראשנים הצליחו לחמוק. השלישי נלכד. הוצאתי אותו מן הרשת והנחתי בכף ידי. התבוננתי בגופו הקטנטן והשחור, הדבוק רטוב, כמעט נטול תנועה, אל עור היד הבהיר. בחנתי את סנפיר זנבו הקרומי השקוף, הנמתח מעל ומתחת לשדרת הזנב השחורה, את פיו הפצפון ואת עיניו השחורות, הזערוריות, הנבלעות כמעט בשחור הגוף. אחר כך, כדי למשוך עוד את תענוג הדַיִג, שחררתי אותו, וצפיתי בשחייתו ההיסטרית בחזרה אל רקבובית הקרקעית. עוד ראשן חמק מן הרשת. ועוד אחד נלכד. וזה היה האחד. זה היה פייר.

הוא דמה בכל לראשן הקודם. דמה לכל הראשנים האחרים. הכנסתי אותו לצנצנת, ומיד התחיל לשחות במעגלים, צמוד לדפנות הזכוכית, גדל ומתעוות בהתרחקו ממבטי, חוזר למצבו הטבעי בהתקרבו, בהתאם למשחקים האופטיים של קימורי
הזכוכית.

לאחר שסגרתי היטב את הצנצנת, הוצאתי מתיקי בקבוק פלסטיק ומילאתי אותו במי הברכה. את הבקבוק ואת הרשת החזרתי לתיק, ואילו את הצנצנת נשאתי בידיי, כדי שלא תתהפך ותתגלגל עם פייר. יד אחת אחזה היטב בתחתית הצנצנת, והשנייה אחזה היטב בגופה, מצמידה אותה לבטני, שחלילה לא אפיל.

זוג התיכוניסטים עדיין לא נכנס לשלבים המתקדמים של ההתמזמזות כאשר חלפתי על פניהם בראש מורם וגאה, מתעלם מהם לחלוטין. אף הם התעלמו ממני, ולא זיכו את צנצנתי במבטים הסקרניים שהיתה ראויה להם. לעומת זאת, במבט כזה זיכה אותי ילד קטן, שחלף על פניי עם אמו ההרה כשעשיתי דרכי לשער המכון. עיניו היו עיני זאטוט גדולות, והוא נעץ אותן בצנצנת והצביע ושאל "מה זה?" ומשך ביד אמו, וזו הניחה את ידה השנייה על בטנה ולא ידעה מה תשיב, ואני — אף כי נהניתי מסקרנותו — המשכתי לצעוד מבלי להתעכב.

סמוך לשער נתקלתי בנעמה ובגִיזְמוֹ. נעמה, שלמדה בכיתה ח' המקבילה, היתה נמוכה מאוד ולא יפה במיוחד, אולם משהו בוטח, עצמאי ונבון היה בהליכותיה, והיא נמנתה עם מה שניתן לכנות 'העילית החברתית' של השכבה, אף כי לא על האגפים השחצניים במובהק שבה. "היי," נעצרה עתה וחייכה אליי. בפעמים הנדירות שבהן יצא לנו לשוחח, נהגה עמי על פי הרגלי הנחמדות והחברותיות הטבועים בה, הרגלים המושתתים על ביטחון עצמי ועל תבונה. יחד עם זאת, ניכר תמיד כי נחמדות זו, ככל שהדבר נוגע לשיחה עמי, באה מתוך קוצר רוח ומידה של עליונות, שאף הם באו לה בטבעיות והדגישו את שייכותנו למסגרות חברתיות שונות.

"היי, מה נשמע," עניתי ורכנתי ללטף את גיזמו בידי האחת, כשידי השנייה עוד אוחזת בצנצנת. גיזמו — כלב בגודל בינוני, שצבעו חום ואוזניו זקורות — היה שלֵו ובוטח כגבירתו, והוא ליקק בחברותיות את כפי וכשכש בזנבו הפרוותי. "הוא מעורב, נכון?" שאלתי את נעמה, מנסה לקשור שיחה, בעוד ידי מחליקה על צווארו. "כן," ענתה, "נראה לי." לאחר מסכת קצרה של ליקוקים וליטופים מאס גיזמו בחילופי המגע ונפנה אל נעמה. "גיזמו מתוק שלי," חייכה לעברו. זנבו כשכש במרץ. היא כפפה את גופה והגישה לו את פניה תוך מצמוץ שפתיים, והוא משך אוזניו לאחור, טפף קלות בכפותיו והרים ראשו ללקק את פיה ואת אפה. לא ידעתי כיצד עליי לנהוג לנוכח כל זאת, וכמעט שנפרדתי מהם לדרכי, אולם עתה, כשהיתה כפופה, הבחינה נעמה סוף־סוף בצנצנת. "מה זה?" שאלה בהתרוממה. "אה, זה," אמרתי בסיפוק, כביכול מופתע, "זה ראשן שתפסתי עכשיו, פה בברכה מול הפיזיקה. זה של קרפדה, אני חושב. אני לא ממש בטוח, יכול להיות צפרדע, אבל נראה לי קרפדה. אני הולך לגדל
אותו."

הביטה בי. שתקה. "למה לך לגדל אותו?"

לרווחתי לא נתקלתי עוד בשום מכר בדרכי הביתה. צעדתי בצעדים מהירים, וברוח עכורה מעט. צנצנתו של פייר נישאה עתה בתיק, שכן הצמדתהּ לבטן החלה להיראות לי מוזרה־משהו, ונחרדתי לסכנת ההתנגשות בעוברֵי אורח בלתי זהירים. כשקרבתי לבית, בשעה שהערב כבר האפיל את הרחוב, הלכה והתפוגגה תחושת לבי העכורה, וכשעליתי במעלית נשתכחה ממני לגמרי. בהיכנסי יצאה אמא מן המטבח תוך שהיא מנגבת את ידיה במגבת. "נו," התבדחה, "מה הבאת לאכול?" גיחכתי להערתה. חלפתי ביעף על פני חדר העבודה, תוך המהומי שלום חטופים עם אבי, שרכן שם על המחשב, ונחתתי בחדרי. אמא צעדה אחריי. "תַראה, תראה מה צדת," אמרה בעליצות. הוצאתי ברוב הדר ובזהירות את הצנצנת מן התיק, כפי שדתיים שולפים אתרוג מקופסתו, והצגתי בפניה. "תיזהרי," ביקשתי.

היא נטלה את הצנצנת והתבוננה. "רק אחד?"

הוצאתי מן הארון קופסת פלסטיק מלבנית ולבנה ששוליה נמוכים, ומילאתי אותה במים מהבקבוק. בינתיים מיצתה אמי את ההתבוננות בצנצנת והניחה אותה על השולחן. "קצת מסריחים המים, לא? אי אפשר מהברז?"

"לא. ככה כתוב במדריך." פתחתי את הצנצנת ובעדינות שפכתי את פייר עם המים אל הקופסה. שחִייתו היתה תחילה מהירה ומבוהלת, אולם בלית ברירה מצא מיד מרגוע בתחתית הקופסה, באחת מפינותיה. כה שלֵו היה המראה, ויחד עם זאת — כה טעון. "תקשיב שנייה," אמרה אמא, "אתה רעב? מה דעתך על פסטה? אה? מתאים לך? הכנתי בולונז." נקשתי בעדינות על דופן הקופסה והתבוננתי בריטוטי הזנב המניעים את הגופיף לאורך צלע המלבן. פייר שלי הקטן.


מבטי נותר שקוע במים במשך חודש וכמה שבועות, עוקב אחר המתרחש בקופסה שבה הלך פייר והתפתח מיום ליום כעובּר ברחמו. מדי בוקר, עם הקימה מן המיטה, מדי שובי מבית הספר אחר הצהריים, וכן בערב לפני השינה, ובכלל, בכל פעם שנקרתה לי הזדמנות, בחנתי אילו שינויים חלים בו. האכלתי אותו בפירורי חסה, כרוב, ובקליפות המלפפון והגזר שאמי הותירה אחר בישוליה. עונג רב היה ממלא את לבי למראה הנגיסות הקטנות והזריזות שהיה נוגס בנקב פיו הזערורי. "טעימה לך החסה?" הייתי שואל בחיוך שבע רצון, ספק אותו, ספק את עצמי. קופסת הפלסטיק נתמלאה בפירורי גלליו — עדות מעודדת להליך עיכול תקין — ומפעם לפעם צעדתי למכורתו, כדי לשאוב מי ברכה טריים בבקבוק. הקופסה הועמדה על השולחן סמוך לחלון, ודאגתי להותיר את התריס פתוח, כדי שתישטף בחום השמש, כאשר זו הציצה מבעד לעננים ולבניינים.

"קל לזהות את ראשני הקרפדה הירוקה על פי סנפיר הזנב שראשיתו בקצה הגוף ועל פי צורתם הסגלגלה וצבעם השחור." כך האנציקלופדיה. פייר ענה להגדרה, אך גם דמה להפליא לתרשים המציג ראשן של צפרדע הנחלים. ובכן, מהו? מסקנתי הארעית והבלתי מספקת היתה שמדובר בראשן של קרפדה ירוקה. ואולם, הֶעֱרכתי, רק בתום התהליך, עם הופעת צורת הבוגר, יתברר מה היה צפון בחובו. רק אז תיחשף מהותו האמיתית.

השמש והמזון עשו את שלהם. תחילה, בשבועות הראשונים, גדל גופו של פייר וזנבו התארך. מיצור זרעוני, שאורכו אינו עולה בהרבה על סנטימטר, הוסיף מילימטר למילימטר, עד שהיה לדרקון מים מפואר שאורכו שלושה או ארבעה סנטימטרים. עורו השחור הִבהיר, ודגם מנומר ניכר בו.

בקוצר רוח ציפיתי לרגע הגדול שבו יצוצו רגליו האחוריות. והרגע הגיע. תחילה במרומז, בניצנים כמעט לא ניכרים, שבקלות אפשר היה להתבלבל בינם לבין צינור ההפרשות הקצר, המצוי אף הוא בבסיס הזנב. אחר כך צמחו זיזי הרגליים המנוונים ובלטו יותר ויותר. אחר כך נתעקמו מפרקי הברכיים ואחר כך נתרקמו אצבעות דקיקות, ולתנועות הזנב של השחייה נוספו סוף־סוף תנועות הדחיפה המשוטיות של הרגליים.

ואז הגיע תור הקדמיות. ראשונה בִצבצה הקדמית השמאלית, ופייר נראה כגידם. על אף המראה המטריד־משהו ידעתי כי זהו מהלכם הטבעי והראוי של הדברים. בערך כשהיתה השמאלית בחצי הדרך שבין המנוּונוּת ההתחלתית המוחלטת לרגליוּת הקרפדית המושלמת, החלה לצוץ אחותה הימנית, והדביקה לבסוף את קצב גדילתה.

בד בבד עם התקצרות הזנב נתקצר צינור העיכול, חדל להתאים לעיכול מזון מן הצומח, ופייר החל תקופה של צום, שתלווה אותו עד סוף הגלגול. וזימים פנימיים נתנוונו. ריאות התפתחו. התחוללו שינויים הנסתרים מן העין. התחוללו שינויים פנימיים.

והנה מתקרב הרגע. הנה היום קרב. רק איזה בדל זנב שעוד לא נבלע בגוף, ואיזה משהו עמום, לא מוגדר לגמרי בגופו, איזה ליטוש אחרון, קווים אחרונים שעוד לא שורטטו, רק הם שוללים ממנו את תואר הבוגר. ומיום ליום הולך העיצוב ומושלם.

במרכז הקופסה הצבתי חלוק נחל שאספתי פעם בטיול. מחצית החלוק שקועה היתה במים, ומחציתו השנייה הציצה מתוכם. ועל גבי החלוק, יום אחד, חצה פייר את גבול העולמות. בצעדים מגושמים, כתינוק הצועד את צעדיו הראשונים, או דובר את מילותיו הראשונות, או כוולד הנוגע לראשונה, באצבעות מהוססות, בעולם החוץ־רחמי, טיפס פייר לנגד עיניי ועלה לעולמנו, עולם האוויר, ונשם ברטט גרון מהיר. וכתינוק המתלבט בצעדיו ובדבריו וחוזר לזחול ולמלמל, או כוולד הנרתע מן העולם ומתרפק שוב אל בטן אמו, כך חזר פייר והתגלגל מחוף האבן אל המבטחים המוכרים והרטובים בכל פעם שמשהו בעולמו החדש נראה לו שלא כשורה, כלומר בכל פעם שנעתי בצורה מחשידה. ולאחר התלבטות קלה במים, כשראה שאינני אלא סלע דומם, שב לטפס מגושם אל העולם האווירי. ספק־רמז אחרון עוד נותר מן הזנב. עד מחר בבוקר ייעלם ודאי לחלוטין. כמעט בוגר. קרפדה ירוקה? צפרדע נחלים? גם עתה לא הייתי משוכנע, שכּן נימור גוני החום טרם סימן דפוס מובהק. רגליו הדקיקות נתקפלו בעדנה מזוּותת לצדֵי הגוף, ועיניו בלטו מעלה מתוך קודקודו, מתבוננות אליי, מטומטמות. מטומטמות, אולם ככלות הכול — חולייתניות. העיניים האלה של פייר.

"תִראי איזה חמוד, הוא יצא מהמים!" בישרתי לאמא, שנכנסה אל החדר. "אני אלך מחר למכון לשחרר אותו..."

"מחר? כבר?" פייר החליק אל המים כשהתכופפה אמי אל הקופסה. "בלופ," צחקה, "איזה קטנצ'יק — ממש להשחיל בחוֹר של צ'יריוז... תשמע רגע," התרוממה לפתע, החיוך עוד בקולה אך דיבורה מרצין, "אתה מקשיב? אל תשכח לסדר פה את הבלגן. כל הבגדים האלה, והשולחן. חייבים לנקות פה... ההההלו?! אתה קולט אותי בכלל?"

ריבועים

בבוקר מצאתי אותו סמוך לדלת החדר, כתם קטן וכהה, יבש לחלוטין בתוך סבך דליל אך עכור של שערות וסיבי אבק. גופו כמו נמעך אל המרצפת והוא דקיק ושטוח כפיסת קרטון שגזרוה לצורת קרפדה. תנוחות הרגליים — הימנית האחורית מתוחה מלוא הרגל אחורה, והימנית הקדמית מתוחה מלוא הרגל קדימה — סיפרו על שהתחולל בזמן שישנתי, מקפיאות את רגעי המאבק האחרונים.

הנה כי כן, זנבו של פייר נצטמצם הלילה והיה כלא היה. מערכת העיכול החדשה שלו ביקשה טעימה ראשונה. כוח ניתור נכנס ברגליו. יצר התנועה דחק בו. הוא קפץ, באחת משעות הלילה, מן הקופסה אל השולחן, וקפץ שוב והתרסק מן השולחן אל הרצפה הקשה והקרה. ועוד נותר בו כוח, והוא שוטט כה וכה בניתורים, ואסף בדרכו מסיבי אבק החדר ומשערות ראשי שהתגוללו פה ושם באין רואה על הרצפה. שאיפתו היתה להוסיף ולנתר, אולם סבך האבק והשערות הצמית אותו אל המרצפות וסגר על תנועותיו. כמו נמר אשר נלכד ברשת ציידים נאבק בסבך הסוגר עליו, המייבשו כמגבת, מושיט אנה ואנה את גפיו, באלימות נואשת, שרק הלכה וסיבכה אותו יותר ויותר. כך התקדם בצעדים אטיים לשום מקום, אוסף עוד ועוד אבק, זוחל על רצפת החדר הרחבה והצחיחה, עד שהמים, ויחד עמם כוחות החיים, התנדפו כליל מעורו.

לאחר שהשחלתי תחתיו דף נייר וזרקתי אותו עם הנייר אל הפח, התלבשתי, יצאתי מן החדר והלכתי אל השירותים, שם שטפתי את הדמעות והשתנתי ורחצתי את ידיי ושוב את הפנים. כשיצאתי נפתחה דלת חדר השינה של הוריי, ואבי הופיע וראה אותי ושאל, "קרה משהו?"

שתקתי רגע.

"פייר מת."

הוא הנהן, ואמא, שעוד שכבה במיטה, שמעה את רחש דיבורנו השקט ושאלה בקול, "מה זה? מה קרה?"

"פייר מת," ענה אבי.

היא קראה לי אל החדר. התריסים היו סגורים, ואור החדר היה עמום, וממקום עומדי ליד הפתח התקשיתי לפענח את מבע פניה המדויק, אולם הצלחתי לזהות מין חיוך דק בזווית פיה, חיוך מבלבל ולא צפוי, ויחד עם זאת, במובן מסוים, צפוי מאוד, כאילו זה מהלכם הראוי של הדברים, והיא שאלה שוב בטון כאילו מופתע: "מה קרה?"

"פייר מת," עניתי חלושות. "הוא קפץ על הרצפה והתייבש. לא שמתי מכסה."

"אוֹוֹוֹי, אז אתה עצוּוּוּב?" היא משכה את תנועות החולם והשורוק ואיזה רעל רע היה מהול בחיוכה ובקולה, כמעט בלתי מורגש אך נוכח מאוד ומחלחל.

ואבא אמר: "זה לא מצחיק."