הז'אנרים
כל הז'אנרים

דרג ספר זה מתוך 5
3 דירוגים
5 ממוצע
1
0
2
0
3
0
4
0
5
3
7
כלואים 1: כלואים

כלואים 1: כלואים


דרג ספר זה מתוך 5
3 דירוגים
5 ממוצע
1
0
2
0
3
0
4
0
5
3
7

במקום 35 

29.1 

במקום 35 

29.1 

גודל (עמ'): 332
מו"ל: אדל

תקציר

כשפקחתי את עיניי, הייתי בתא, וגופי היה מכוסה חבורות.

לא בכלא.

נחטפתי ונכלאתי.

לא הייתי לבד. חלקתי את התא עם גארין וודס, הגבר שאהבתי מאז שהייתי ילדה.

הגבר שלא יכולתי להיות איתו בגלל הסוד. גבר שיהרוג אותי אם יגלה על מה היה הסוד.

מישהו רצה לענות אותי.

לענות אותנו.

לאחד מאיתנו זה הגיע.

וזה לא היה גארין.

כלואים מאת סופרת רבי המכר מרני מאן הוא רומן מתח, אפל ומרתק. המסע עומד להיות לא פשוט בכלל, אבל כשתישאבו אל הפחד, תבינו את מהות ההישרדות. תקראו על כאב ותזדהו עם קשיי היום־יום עד שיגיע הרגע שממנו תוכלו לצמוח. בספר הזה החברות היא ערך עליון שמשתלב בערך חשוב לא פחות, אהבת המשפחה. תתכוננו להתאהב, זה בלתי נמנע. סדרה בת שלושה ספרים, כל ספר על גיבור אחר.

  • ISBN: 111-9-20-18-9
  • גודל (עמ'): 332
  • מו"ל: אדל
  • יצא לאור ב-: 19/08/2018
  • שם המחבר: מרני מאן
  • תורגם ע"י: טל לוי אסקרי
  • זמין להשאלה: כן

פרולוג

גארין

לפני שש עשרה שנים

"מצטער על האיחור, חבר'ה." השלכתי את הז'קט שלי על המיטה והתיישבתי על הרצפה בין קיילי ובילי. "תראו לי מה השגתם הערב."

"זה לא היה ערב טוב עבורי," אמרה קיילי. היא הייתה לבושה עדיין בז'קט שלה ושפשפה את זרועותיה כאילו לא הצליחה להתחמם. הושטתי יד לאחור, והרמתי את המעיל שלי מהמיטה כדי שאוכל להעביר לה אותו. "הינה, שימי את זה עלייך; זה יחמם אותך." תמיד היה לה קר. הנחתי שזה היה קשור לעובדה שהייתה רזה כל כך, וזה משום שלאימא שלה לא היה מספיק כסף לאוכל. היא מכרה את תלושי המזון שלה תמורת כסף.

כמו אימא שלי.

כמו אימו של בילי.

אנו הילדים שחיינו ב'לב' – זה היה שמו של פרויקט הדיור שלנו – נאלצנו להרוויח את כספנו בעצמנו ולקנות את המזון שלנו.

ארבעה רחובות ארוכים עם למעלה ממאתיים דירות, ואף אחד לא היה מוכן לוותר אפילו על קופסה של מקדונלד'ס. אולי קראו לו על שם השריר שהשאיר אותנו בחיים, אך מה שהיה פה, לא היה חיים.

ה'לב' מצץ לגמרי את החיים מכולנו.

"תודה, גארין." קיילי שילבה את רגליה מלפנים, וכיסתה אותן עם הז'קט.

חייכתי אליה. "הערב היה לי ממש טוב," אמרתי, ושפכתי על השטיח את כל השטרות והמטבעות שהיו לי בכיס.

"שלוש מאות ארבעים ושמונה דולר."

"לעזאזל," אמר בילי. "תראו את כל כספי הסמים האלה." הוא ערם את המטבעות בערמה. "הרבה קבצנים הערב, מה?"

הקבצנים קנו לעצמם סמים עם מטבעות. ברוב הפעמים הם הושיטו לי כוס מלאה – אותה הכוס שאיתה קיבצו נדבות.

הייתי שומר את הכוסות בסמטה, בשורה על הקיר, ומכניס את הכסף הקטן לכיסים בכל פעם שהלכתי להתארגן על סחורה. מריו, הבוס שלי, היה בעל חנות פינתית. הוא החביא שם את כל ההרואין. הייתי הולך לשם ומחזיר למריו את המקדמה שלקחתי, ואז הייתי ממלא את כיסיי בבלונים ובשקיות קטנות.

הרואין היה הרבה יותר קל לסחוב מאשר המטבעות הכבדים. הוא גם לא משך את מכנסיי מטה.

"הייתם צריכים לראות את כל הנרקומנים שעמדו בתור הערב," אמרתי. "הייתי בטוח שיקראו לשוטרים."

"מישהי מהזונות ניסתה למצוץ לך?"

לא הבטתי בקיילי כשעניתי על שאלתו של בילי, "לא הערב." שנאתי כשדיבר על החרא הזה מולה. "אני לא מוכן שהזונות האלו ייגעו בי. לחצי מהן אין אפילו שיניים."

"שמעתי שזה גורם להן למצוץ טוב יותר, רק עם חניכיים בלי שיניים. אתה יכול לתאר לעצמך?"

"ממש לא. אני ממש לא רוצה לדמיין."

הרגשתי את קיילי בוהה בי, אך המשכתי להסתכל על בילי. "איך היה לך הערב?" שאלתי אותו.

"לא יכולתי למצוא שום דבר למשכן חוץ מנגן דיסקים וכמה מקדחות ישנות. המניאק הקמצן בחנות המשכון נתן לי רק שתיים עשרה דולר על זה משום שהמקדחות היו חלודות כל כך. חורף מזדיין. אנשים דואגים לנעול את הדברים שלהם בפנים כי קר כל כך."

"שתיים עשרה זה לא כזה גרוע," אמרה קיילי.

בילי השליך חבילת שטרות על הרצפה, וחיוכו הסגיר את העובדה שהוא עדיין לא סיים. "לא, אבל שישים ושתיים זה עדיף. קיבלתי חמישים דולר על הצמיגים."

"צמיגים?"

"אתה נועל את הרכב שלך כדי שלא אצליח לגנוב שום דבר. אז אקח לך את הצמיגים כדי שלא תוכל לנסוע לשום מקום."

"אוי, איזה קטע." צחקה קיילי.

החטפתי לבילי אגרוף בכתף. "זה ממש דפוק. אתה יודע את זה, נכון? אקרע אותך אם תגנוב לי את הצמיגים."

בילי גנב הכול. לא היה אכפת לו אם היה לזה ערך רגשי, אם זה היה הדבר הזול ביותר שהיה לך, או אם היו אלה הצמיגים שעל רכבך. משפחה וחברים היו הדברים היחידים שהיה אכפת לו מהם. הוא לא פחד מכלום.

כמו כולנו ב"לב."

חוץ מקיילי.

"אתה מתכוון שתקרע אותי אם אגנוב לאימא שלך את הצמיגים כי אתה לא מבוגר מספיק כדי לנהוג עדיין."

"גם אתה לא," החזרתי לו. "חוץ מזה, הרכב של אימא שלי עוקל מזמן, כך שאין לה צמיגים שתוכל לגנוב."

"אתה יודע שלא אקח דבר מאף אחד מכם." בילי הביט בשנינו. "אבל המזדיינים האלו שאני גונב מהם, הם יכולים לנסות ולהרביץ לי כמה שהם רק רוצים. הם לעולם לא יתפסו אותי. אני מהיר מדי." "גארין!" צעקה אימא מלמטה.

"מה?" צעקתי חזרה.

"אני יוצאת. תוודא שאתה מזיז את התחת שלך והולך לבית הספר בבוקר. לא כדאי לך שאקבל עוד טלפון שיספר לי שהברזת שוב. אתה שומע אותי?"

"כן, אני שומע אותך."

בסופו של דבר העברתי את מבטי לכיוון קיילי. היא חייכה אליי.

בפעם האחרונה שהברזתי מבית הספר, עשינו זאת יחד. עישנו ג'וינט בחדר שלי ותפסנו מונית לביתו של מריו כדי לשחות בבריכה המקורה שלו. זה היה לאחר שלקחתי אותה לקנות בגד ים. בגד הים היחיד שהיה לה היה ביקיני עם חור ענק מאחורה שחשף את החריץ בישבנה. היא הרגישה לא בנוח ללבוש את זה, אבל אלוהים, כמה שרציתי שתלבש, גם אם הייתי צריך להחזיק את הנשימה ולצלול כדי לפתוח את עיניי עד שהן שרפו מהכלור. הייתי עושה זאת רק כדי לראות קצת יותר מגופה. לא סיפרתי את זה לקיילי. במקום זאת, הצעתי לקנות לה אחד חדש. היא לא יכלה להרשות זאת לעצמה, ובשל כך היא לא הייתה באה לשחות בכלל. וזה אומר שהיא גם לא הייתה באה לים באותו הקיץ. לא יכולתי להניח לזה לקרות. הים היה הדבר הטוב ביותר בעיר הארורה הזו.

"כמה הרווחת הערב?" שאלתי אותה.

השיער שלה כיסה את פניה. ולמרות שרציתי מאוד לתחוב אותו אל מאחורי אוזנה, לא עשיתי זאת. לא ברגע זה ובטח לא מול בילי.

היא הושיטה את אגרופה הקמוץ ופתחה אט אט את אצבעותיה. על כף ידה נחו מספר שטרות מקומטים. "חורף עכשיו. אין אנשים בים שאוכל למכור להם בקבוקי מים, ואין תיירים שמטיילים על הטיילת. וכשאני מנסה לקבץ נדבות מחוץ לקזינו, אף אחד לא מוכן אפילו לתת לי את הכסף הקטן שלהם מכיוון שהם הפסידו כל כך הרבה כסף בקזינו. אני לא ברמה שלכם."

"אז תגרמי להם להסתכל עלייך, קיילי," אמר בילי. "תבליטי את הציצים שלך, תרימי קצת את החצאית, ותגרמי להם לרצות לפתוח את הארנקים שלהם."

"סתום ת'פה, בילי!" המבט שנעצתי בו הבהיר לו שלא התבדחתי. עוד מילה ואקרע אותו. לא היה אכפת לי שהוא החבר הכי טוב שלי. הוא לעולם לא ייתן הוראה שכזו לקיילי.

"אתה רוצה שאיזה גבר יחטוף אותה מהרחוב ויאנוס אותה? כי זה מה שיקרה אם היא תעשה את זה."

"לעזאזל, גארין, אתה צודק. לא חשבתי בכלל. ברור שאני לא רוצה שמשהו כזה יקרה לקיילי."

קיילי הפילה את המזומן בחיקה וקברה את ידיה בתוך הז'קט. "זה בסדר. אני יודעת שלא התכוונת לזה, בילי."

"את משתדלת מאוד להרוויח כסף, ואני יודע את זה," אמר לה בילי.

היא הנהנה. "אני ממש לא יודעת מה עוד לעשות עד הקיץ."

הקול שלה היה רך וידעתי שהיא ניסתה שלא לבכות. "גארין, אתה סוחר טוב כל כך, ואתה עושה המון כסף ובילי, אתה הנוכל הטוב ביותר בכל בית הספר שלנו. אתה יכול לגנוב טבעת יהלום מהאצבע של מישהי והיא לא תדע בכלל. אני לא יודעת לעשות כלום."

"בולשיט," נבח בילי. "את חכמה יותר ממני ומגארין, ויש לך יותר כשרון משנינו יחד. הדברים האלה שאת עושה על המחשב זה משהו שאף פעם לא ראיתי."

"אתה מתכוון לעיצובים שלי?"

"כן, אלו."

"אבל חסרים בהם כל כך הרבה פרטים, ואני חייבת עוד הרבה מאוד תרגול. הזמן היחיד שיוצא לי לעבוד עליהם זה בזמן השיעור השני של מר גונתר... אלא אם כן אימא מתכוונת לקנות לי מחשב, וכולנו יודעים שזה לא יקרה."

"כן, מה שתגידי. הם טובים," הוא אמר. "ממש ממש טובים."

חיכיתי עד שבילי סיים לכפר על דבריו. "הוא צודק," אמרתי. "את טובה מדי בשביל להיות שם בחוץ ולפתות, ובהחלט טובה מדי בשביל לסחור. אז רק תתמקדי בלמכור את העיצובים הללו ותשאירי את ענייני הרחוב לנו."

היא תחבה לבסוף את שערה מאחורי האוזן. שמחתי שהוא כבר לא הסתיר את פניה, אך רציתי מאוד שאצבעותיי הן אלה שיעשו זאת. "אתם משלמים על הכול, וזה ממש לא הוגן," היא אמרה. "אני חייבת לעזור איכשהו ואני חייבת לחשוב על דרך להחזיר לכם."

לא נתנו לה הרבה – אוכל, בדרך כלל, קצת בגדים, נסיעות במונית ברחבי העיר מכיוון שלאיש מאתנו לא היה רכב. שמחתי לעשות זאת. הייתי מוכן לקנות לה אוכל מדי יום אם היא הייתה מאפשרת לי. אבל לא הסכמתי בשום אופן שתחזיר לנו.

"את עוזרת," אמרתי.

"איך?"

"כן, איך?" שאל בילי.

שלחתי לעברו עוד מבט נבזי כדי שישתוק. "פשוט תסמכי עליי, קיילי, שאת עוזרת."

קיילי הייתה הסיבה שבגללה לא עזבתי את בית הספר ועברתי לגור באחת הדירות של מריו כדי לסחור כל הזמן. זה היה עדיף מלגור ב'לב' עם אימי ואחותי. אבל קיילי גרה מספר דירות מעליי, והיא הייתה ברוב השיעורים שלי, אז נשארתי.

רציתי להיות קרוב אליה.

"תוכלי להחזיר לנו כשתרוויחי את הכסף הגדול ממכירת העיצובים שלך כשאני וגארין עדיין נהיה כאן, נמשיך לגנוב ולסחור," אמר בילי.

"אני לא אהיה כאן," אמרתי. "נותרו לי עוד ארבע שנים, ואז אני מסתלק מאטלנטיק סיטי."

"לאן אתה הולך?" שאל בילי.

"וגאס. מריו מכין אותי לעבוד במלון שלהם שם. ברגע שאהיה בן שמונה עשרה ואקבל את התעודה שלי, אני בחוץ."

קיילי עדיין לא ידעה זאת, אבל התכוונתי לקחת אותה איתי. במעבר לווגאס נוכל כולנו להרוויח יותר כסף, ואוכל כנראה לדאוג להם לעבודה בקזינו. "טוב, אני הולכת לקולג'," אמרה קיילי.

ראשינו הסתובבו לכיוונה. הילדים פה לא הלכו לקולג'. רובם לא הצליחו להגיע לשנה הראשונה בתיכון.

"זה..."

"מטרה גדולה מצידך," אמרתי, וסיימתי את המשפט של בילי.

"אני חייבת לנסות לקבל מלגת לימודים מלאה. כל החיים רציתי ללכת לקולג'. איכשהו, אגרום לזה לקרות."

הייתי חייב לדבר עם מריו ולבדוק אם יש לו או למישהו מהחברה שלו קשרים במכללות סביב וגאס. אולי הוא יוכל להכניס אותה. אשלם על הלימודים שלה, ואוכל לגרום לזה להיראות כאילו קיבלה מלגה. זו הדרך היחידה שבה תיקח ממני כסף וכנראה הדרך היחידה לוודא שתבוא לווגאס.

"אם זה מה שאת רוצה," אמרתי לה, "זה יקרה."

"יש עוד זמן עד שזה יקרה," היא אמרה. "ומכיוון שהקיץ עוד רחוק, אולי אוכל לעזור לך לסחור שם בטיילת." היא הביטה לכיוונו של בילי. "או שאוכל לעזור לך לפלח – "

"אין מצב, קיילי," קטעתי אותה. "אמרתי לך, תשאירי את ענייני הרחוב לנו." הרמתי את הכסף שלי מהרצפה ותחבתי אותו לכיס.

בדרך כלל לקחתי עשרים דולר מהרווחים שלי בכל לילה כדי לקנות אוכל, ואת השאר חסכתי. אבל הערב, התכוננתי לבזבז קצת יותר. "בואו, חבר'ה."

"לאן הולכים?" שאל בילי. "התרוצצתי כל הלילה והרגליים שלי כואבות. אני מקווה שאתה לא לוקח אותנו רחוק מדי."

קיילי הושיטה לי את המעיל שלי ולבשתי אותו תוך כדי הליכה לכיוון הדלת.

"זה לא רחוק," אמרתי.

"להביא סוודר או משהו?"

הדאגה בקולה של קיילי גרמה לי לעצור בכניסה ולהסתובב אליה. אני קניתי לה את החולצה שלבשה מתחת, והיא לא הייתה עבה מספיק כדי לחמם אותה.

הוצאתי קפוצ'ון מהארון שלי. "זה מחמם יותר מכל מה שיש לך בבית."

היא הורידה את הז'קט, לבשה את קפוצ'ון ורכסה את הז'קט מעליו. היא דחפה את אפה לתוך הקפוצ'ון. "זה מריח כמוך."

"זה הכי אהוב עליי. אני לובש את זה הרבה."

היא משכה החוצה את פניה וחייכה. "אני יודעת."

"אנחנו מתכוננים לקשקש על הקפוצ'ון המסריח שלך כל הלילה או שהולכים?" נבח בילי.

גלגלתי את עיניי. "כן, בואו."

"לאן אתה לוקח אותנו, גארין?" שאלה קיילי, והשתרכה מאחוריי.

ירדנו במדרגות ויצאנו מהדלת הקדמית, לאחר שעברנו את דירותיהם של קיילי ובילי בדרך החוצה מ"הלב". "אני לוקח אתכם לארוחת ערב כי כולנו חייבים לאכול משהו. ואז, נלך ליהנות איפשהו." אצטרך להתקשר למריו כשנגיע לארוחת הערב. הוא הרשה לי להשתמש בבריכה המקורה שלו ולבלות בחדר המשחקים שבמרתף שלו בכל פעם שרציתי, אך אצטרך לבקש ממנו רשות להביא איתי את חבריי. ואז אצטרך לדבר עם בילי. אף פעם לא הבאתי אותו למריו. פחדתי שיגנוב משהו. הייתי חייב שיבטיח לי שלא. בילי לא יפר הבטחה – לא לי בכל אופן.

"מתאים לי קצת ליהנות," אמר בילי.

חיכיתי שקיילי תאמר משהו. כשהיא לא אמרה, האטתי, כדי שתוכל להדביק אותי.

"מה איתך?" שאלתי אותה.

חיוכה היה רחב יותר מהחיוך שחייכה בחדר השינה שלי למרות שהיא רעדה כעת. "ברור שמתאים לי."

"יופי." הפסקתי ללכת, ושלושתנו יצרנו מעגל צפוף.

שיניה של קיילי נקשו חזק עד כדי כך שבילי ואני שמענו.

הייתי חייב להוציא אותה מהקור הזה.

"אתה בטוח שאתה לא יכול לרוץ, בילי?"

"אהה, לכל הרוחות. אני תמיד יכול לרוץ אם אני חייב."

אחזתי בידה של קיילי והתחלנו לרוץ.

"אז תתחיל לרוץ!" צעקתי אליו מעבר לכתף.

קיילי הצליחה לבסוף להפסיק לרעוד ברגע שלגמה מהשוקו החם בארוחת הערב. שלושתנו טרפנו המבורגרים עם בייקון וגבינה יחד עם תוספת גדולה של צ'יפס וטבעות בצל ויצאנו לכיוון מריו.

ידעתי שקיילי נהנתה אצלו; היא לא הפסיקה לחייך ולצחוק כל הלילה. מריו הרשה לנו אפילו להכין ביצים לארוחת הבוקר ונתן לנו טרמפ לבית הספר. קיילי נרדמה על כתפי עוד לפני שמריו יצא מהשכונה שלו. לא רציתי להעיר אותה כשהגענו לבית הספר. היא הייתה זקוקה לשינה. אך כשהערתי אותה, אהבתי את הצורה שבה עיניה נראו כשפקחה אותן ממש לאט ושפשפה את הקצוות באצבעותיה הקטנות.

שיט, אהבתי את זה מאוד.

אך לא היו עוד הרבה לילות כאלו – שלושתנו יחד, פיכחים, מרוויחים ברחובות וחוגגים עם הרווחים שלנו.

הלילות שבאו לאחר מכן לא היו מהנים בכלל. הם היו טרגיים.

הרסניים.

הם היו לגמרי חשוכים...