הז'אנרים
כל הז'אנרים

דרג ספר זה מתוך 5
0 דירוגים
0
ממוצע
1
0
2
0
3
0
4
0
5
0
0
ככה לא חושבים

במקום 30 

27 

ככה לא חושבים


דרג ספר זה מתוך 5
0 דירוגים
0
ממוצע
1
0
2
0
3
0
4
0
5
0
0

במקום 30 

27 

במקום 30 

27 

גודל (עמ'): 399
מו"ל: ספרי ניב

תקציר

ככה לא חושבים, רומן פסיכדלי מקומי אך אוניברסלי, מספר על השנים הערמומיות שבהן הישראלים את מדינתם משרתים ואחר כך בוחרים לעצמם חיים, ועל כוחם של המדעים והפילוסופיות של היוגה והכלכלה.

  • ISBN: 1272-222
  • גודל (עמ'): 399
  • מו"ל: ספרי ניב
  • יצא לאור ב-: 20/05/2018
  • שם המחבר: בועז ימיני
  • זמין להשאלה: כן

פרק ראשון

בוא הביתה - צוות קופירייטרים בוחר את שיר הנושא שילווה קמפיין חדש לגבינה לבנה עם גרגירים רכים.

גלגלי איירבוס שמנים מזדקפים לפקודת קברניט.

חלפו רק מספר דקות מהרגע שבו דיילת ותיקה, שרק חפצה לצאת מידי חובה, סיימה לסקור את יעד הנחיתה באוזבקית תוקפנית וקשוחה ובאנגלית מסורבלת וכבדה.

בוקר, השעה שבע ושלושים והטמפרטורה על הקרקע כבר הגיעה לעשרים מעלות צלזיוס. שמש בהירה מאירה את נמל התעופה הקרוי על שם מכריז קום מדינת ישראל "בן גוריון". מרחק השדה ממרכז המטרופולין היהודי היחיד בכל היקום כולו הוא פחות מחמישה-עשר קילומטרים.

גם בניו יורק יש יהודים רבים, בערך פי עשרה מאשר בתל אביב, אך עדיין אין היא עיר העבריים.

מקסימום זה נמל התעופה "כפר טרומן", בעייפות משעשע הוא את עצמו עכשיו. KFT היה צריך להיות קוד השדה, ממשיך, ובדעתו זו מאשש את תפיסת המרחב שכה נפוצה בקרב שוכני העיר - אלו שנולדו וגדלו בה, כמוהו, ואלו שהיגרו אליה - תפיסה הרואה בנקודה הנמצאת מחוץ למחוג של ארבעה קילומטרים מבית הקפה שבמפגש שדרות רוטשילד עם רחוב מזא"ה, ככזו שאינה בתל אביב.

גופו כלוא עכשיו בתנועה המעיקה עליו במיוחד, מן הדברים היחידים שהוא באמת לא סובל.

האיירבוס מתחיל להנמיך גובה במהירות נפילה מתגברת.

סיטואציה נוספת אשר לה שמורה פינה אפלה בנשמתו היא המראה, אך פרט לשני הפכים משלימים אלו אין הוא נוהג למקם גופו בתנועה שבה נשימתו נמעכת ובטנו מתהפכת, וחרדתו נוטה להשתלט.

דברים רבים יכולים להשתבש בגבהים, הוא חושב, ומתעלם מהסטטיסטיקה של ענף התעופה.

כבר מהפעם הראשונה, והבודדה בחייו, שהתיישב על שרפרף נדנדה הוא ידע; שינויים חדים ומהירים בזווית שבין הקרקע לאבריו הפנימיים אינם מתקבלים בגופו בברכה.

וכך יצא שמעולם לא רצה להיות טייס קרב באיזה F-16 סקסי בחיל האוויר של צבא ההגנה לישראל, ושמעולם לא הדאיג את הוריו באיומים שהנה הוא רוכש אופנוע כבד.

וכך גם יצא שנחיתה והמראה, בסדר הזה ממש, הן סיטואציות המעיקות עליו במיוחד.

אך באין ברירה הוא נאלץ לסבול אותן, ואם לא היה עושה כן לא היה מגיע לשום מקום שבו היה; בין אלו מקומות ממערב וממזרח ביחס להיכן שהוא עכשיו, ובין מקומות אשר שם חווה או למד.

בפועל, המראה מעיקה עליו פחות, פיזית או נפשית, או שתיהם יחד. יש לו היכולת להבטיח הסתברות גבוהה לכך שיגיע אל רגע האצת המטוס שיכור ומבושם מחומרים משובחים. ואל כל אחת מההמראות שלקח בהן חלק פסיבי בחייו, הוא הגיע מן הקרקע שעליה התברך הוא, ועודנו מבורך, ביכולת השנויה במחלוקת להשיג חומרים מאלחשים ומעלחשים ובטעם איכותי למשקאות חריפים. בגבהים, משם הוא צולל עכשיו אל הנחיתה האחרונה בחייו, מעוניין שמאזן ההמראות והנחיתות יישמר מאוזן לעד, אלו התנאים המקומיים המגדירים את האילוצים, ועל כן כל שנותר לו הוא לקוות לאיכות יחסית ולנדיבות אבסולוטית מצדה של חברת התעופה המארחת אותו על אחד ממטוסיה.

בזה הרגע הוא שיכור ממש. שיכור כלוט מאלכוהול כפי שלא היה יותר משנה, מאז עבר עוד ערב גדוש בתסכול ועצבים וגמיעה סדרתית של פחיות בירה מקומית זולה בקטמנדו הצפופה.

אף שזוהי טיסת לילה, שבה רוב אסירי המטוס שסביבו התקפלו והתגרדו במושבים הצרים של מחלקת ה"אקונומי" - כשניסו לשרוף מספר שעות בשינה כפויה - הוא שמר על רמת שכרות אחידה וגבוהה לכל אורכה. הוא עשה זאת בחסות בקבוק וודקה הולנדית, אחת שהוא מחבב, ולהפתעתו מצא אותה לפני כשמונה-עשרה שעות בדיוטי של שדה התעופה הקרוי על שם בת המנהיג "אינדירה גנדי".

הוא תכנן לבקר טרם הטיסה באחד האזורים המבוססים של ניו דלהי, אלו שבחלקה הדרומי. חשב לקחת מטרו אל האזור הקרוי בפי תושביו "סאקט", ומשם לתפוס טוקטוק אל הקניון הנקרא בפי בעליו "אמפייר גראנד וולק". האמין ששם ימצא בקבוק מזכוכית עבה שתוכו ינעים טיסתו זו.

התמזל מזלו כשהחליט בהגיונו שאין לו זמן לטיול שכזה בעיר הצפופה שבה לא שהה. שגרת ההרים והמחשבות המעטות, שהיה שקוע בהן בחודשים האחרונים, החביאו מזיכרונו את העובדה שאפילו הבודק הביטחוני המחפף ביותר לא היה מתיר לו לעלות למטוס כשבאמתחתו נוזל שהגיע מחוץ למתחם הסטרילי של שדה התעופה. ודאי שלא על מטוס שיעדו הוא ישראל - יעד שבו הבדיקות הביטחוניות יסודיות ומוקפדות אף יותר מן הנורמה המקובלת במדינות המערב המאובטח.

בדיוק שלוש יממות חלפו מהבוקר שבו התעורר מוקדם אף מהרגיל והחליט לחזור ולגעת באדמת הולדתו, ועד הרגע שיגיע מיד; הרגע שבו ינחת על בטנה הרכה (מבחינה ביטחונית בעיקר) הקרויה "גוש דן".

ויותר משנה חלפה מן הלילה שבו ניתק מן הגוף והאדם, והחוץ המוחש ופגש את הכול, וקול היה. וכיום, אחר ההכול, מחוספס הוא בהרבה. אין זו טענה כבדה להוכחה אם מכירים בכך שלפני כן, לפני החלום שהתגשם והמסע המורכב שבא בעקבותיו, לא היה הוא מחוספס כלל, אף לא מעט.

בחושיו הכבויים הוא מרגיש את האיירבוס מונחת על המסלול בעדינות ורכות מגע שאינם מאפיינים קברניטים מזרח-אירופיים. "בבבבוםםםם," לעצמו לוחש בקול חרישי אך מצפצף. וכמו בסיומה של כל טיסה, פשוט לא נתפס הצינור המעופף הזה, נדהם הוא כליל ממטוסים בכלל.

ואני, אני בחרתי שיהיה מבושם ועייף ומבולבל, ושישוב דווקא עכשיו. ככה יש לי עניין.

גלגלי המטוס חדלים מלהסתובב ודלתו הקדמית נפתחת לרווחה בידי אותה דיילת ותיקה.

קהל הנוסעים, רובו המוחלט ישראלי, העומד בכיפוף טרם כובתה הנורה המחייבת חגירת חגורת בטיחות דלה בישיבה, מתחיל להישפך מבטנו של הצינור המעופף לתוך תעלה שרוולית. זו תובילם אל מדרגות נעות, ומשם, על מסלולים נעים, אל ביקורת הגבולות אשר בסיומה ייגשו לאסוף מטלטליהם.

רגעים סתמיים של בין לבין - כל שנותר לאדם לעשות בהם הוא לאטום הכרתו לסביבה ולצוף אל עבר המפל, נזכר במסקנה, משוכנע הוא שניסחה בקפידה, כששם רגלו על מסלול נע שבדרכו הכפויה.

בתור לביקורת הדרכונים הוא מתפכח מהקהות שהביא על עצמו עוד בניו דלהי, כשסיים שלושה בקבוקים גדולים של בירת "קינגפישר" מקומית במונית לשדה התעופה. נהג המונית סיים את הרביעי.

זוג מטיילים צעירים, שניהם במחצית הראשונה של שנות העשרים, עומד מחובק ומאוהב בתור המוביל אל אחת מבין שתי שוטרות הגבולות הבודדות שנשארו לסופה של משמרת הלילה. הוא כבר הבחין בזוג ובחן אותו בחטף בחניית הביניים הארוכה שעשו בטשקנט.

שמחתם, מהחזרה? מהאהבה? מהחזרה עם אהבה? משהו חדש לחלוק, והנאתם המנותקת והטהורה, אלו מדגדגות לו ומושכות אותו להצמיד להם סיפור בדיה רכה. רגע לפני שהוא מתחיל לצקת פרטים ולפרק את שעיניו רואות לרסיסים של עבר, הוא מזדהה עם האהבה שהם מפיצים לכל עבר וללא עכבה. זו שבתוכו, זו הממתינה להמשך מימושה, מזכירה קיומה. דמיונות של עצמו כעובר מפותח, מתהפך, משתובב ושוחה ברחם רוח אימא של יצירה, בריאה, מציפים את מראות תודעתו עכשיו.

ואהבת את אשר מושלך עליך.

פחות משלוש שניות של חלימה ערה והוא שב לאולם הנוחתים המקורר יתר על המידה. אחראי התחזוקה טרם התאימו לאקלים האביבי המתחולל במישור החוף הישראלי בימים האחרונים.

בעין ימין, חשאית, מבצעית ועקומה, הוא בוהה לא בוהה בזוג המפיץ אדוות נעימות עשויות חיבה, נתפס בחיוכיהם הנבוכים והכנים ובנגיעות האהבה שאינן נחסכות או מוצנעות מהזר.

אהבה חדשה, בוחר להאמין. כנראה נרקמה בהרי ההימליה או על חופיו של האוקיינוס ההודי ברגעים של אחדות הוויה, הוא טועה בשמחה. זו לא סוגיה שבה האמת מעניינת אותו באמת.

הזוג בכלל נפגש בפושקר, על גדת האגם, במדינת המדבר והמסחר באבנים יקרות - ראג'סטן.

באותה המהירות שבה לפני שניות התמלא באהבתם, חרדתו תוקפת ומציפה אותו עכשיו. ללא הכנה או התראה. כה מוקדם? הוא צולל לתמונות ורגשות של מות חיבורם ושל בדידותם, בעת שהם מחפשים זה את זה בתוך חללים חשוכים וחסרי ריח, בין קירות הכולאים כל פרט לגבולות האבל והצער, בין גבולות מתרחבים שלהם נטייה להתפשט ולהיות בלתי ניתנים לתחימה.

הוא חש כאב, כזה שלעתים לא ירפה בהיעדר סיועם של בעלי מקצוע מומחים בעלי זכות - ולעתים אף חובה שכוחה מחוק ושבועה - לחלק מרשמים לכדורי עזר נפשיים, יומיים ברוב המקרים.

מאז נחשף לקיומם, עוד לפני שהומלצו והוגשו לו בעת ששירת כחייל, התנגד לאותם כדורים של מרפאים בטענה שכל תכליתם היא לעמעם את קיצוניות המחשבה ולאפשר את המשך צעידתו של הגוף אל הנורמליות החובקת כול. טוטליטריות של נורמליות ניסו להשליט עליי, כיום הוא כבר יודע לעצמו להסביר את שנשמתו קראה ואת שאז חשב והרגיש באינסטינקט חיוני של שימור עצמי.

"כן... להתקדם שם," שוטרת הגבולות מזמינה בחוסר סבלנות כלפי השבים וכלפי עבודתה, ומקיצה את מיכאל מחלומותיו והזיותיו על אהבה, חרדה, קב"נים וכדורים פסיכיאטריים. "קדימה, קדימה," הצעירה פוקדת עליו ומשנה את תנועת היד שהזמינה ביובש לתנועה מזרזת ומאיצה בסוגה של אלימות.

הוא ניגש אליה כשדרכונו עמוס הוויזות והחתימות מוחזק פתוח בעמודו הראשי ומושט ביד ימין לפנים. בעדינות כנועה מחדירו דרך האשנב שבחלון הראווה הקטן, השקוף והמשוריין.

היא נוטלת את הדרכון בשתי ידיה, תוך שהיא מעניקה מבט נוקב אל תוך עיני הדבש שמולה.

מטרת המבט להעניש על שנדרשה להתאמץ בידה ובקולה וביוזמתה לקדם את השב מן הגולה.

השוטרת הצעירה מתחילה לדפדף בין עמודיו של הפנקס הכחול, שניים קדימה ואחד לאחור, מתקדמת עוד מספר עמודים ושבה לבחון את זה הראשי. מקלידה בחשאיות במסוף שמולה ומחזירה לדרכון עיניה. עכשיו, שוב שולחת מבט חטוף, הפעם נוקב פחות, אל תוך עיניו של מיכאל, שיכורות מעייפות ומוודקה. עיניה שלה כחולות, ממש על גבול התכלת, ותואמות את חזותה הסובייטית לשעבר.

תשומת לבו התזזיתית נמשכת לנצנוץ שמקורו במספר אבנים דמויות יהלומים, אשר משובצות בחלק מציפורניה הארוכות. לא ייתכן שאלו אמיתיות, חושב ומהרהר במחשבה שמא זו אופנה חדשה השמורה לעולות ברית המועצות לשעבר, או שמא זהו סגנון התגנדרות חוצה עדות וגזעים. במהרה הוא מחליט שלא להסיק מסקנות מבוססות תרבות וגנטיקה, ונאלץ להעריך עם עצמו שעוד יפגוש סוג כזה של גנדור ברחובות תל אביב ובשאר מרכזי התרבות והעסקים הלא רבים של מדינת ישראל.

לרגע קט שכח שכלל אין הוא מתכוון ממש להרבות ביציאות מבית הוריו. לא לשם כך שב.

"איך קוראים לאבא שלך?" שוטרת הגבולות שואלת במנגינת דיבור של שאלה מכשילה.

"אבי."

כמה שניות עוברות.

"כמה זמן היית מחוץ לגבולות המדינה, מיכאל?"

טון משונה, אינו מצליח לאפיינו. "כמעט חמש שנים תמימות." בסופן הרבה מזה לא נותר...

"באיזו מדינה שהית הכי הרבה?" ממשיכה חקירתה ומעלעלת בין עמודים כחולים קטנים, ויזות צבעוניות גדולות וכל מיני חתימות. "אני רואה פה מספר... אה, הופה," נפלט לה, "אני מבינה," מוצאת את החותמת השחורה של ארצות הברית של אמריקה. "ארצות הברית?" ספק שואלת ספק קובעת.

"את מבינה נכון, אנסטסיה," מיכאל מאשר ופונה אליה בשם המופיע על גבי התג המוצמד לשדה הימני. אותו ואת תאומו הוא מוצא נאים, אף שקשה לו לאומדם מבעד לסוודר המשטרתי.

ארשת פניה מסגירה מיד את אי שביעות רצונה מפנייתו האישית. יצא לה כבר לדמיין בעבר מה היה קורה אילו רוב רובם של הנוסעים והשבים היו פונים אליה בשמה הפרטי. הסיקה שכל הקשיחות והניכור באופן שבו היא מבצעת עבודתה, אלו הכרחיים לשרידותה, היו מתמסמסים ונעלמים באחת.

אנסטסיה שונאת לענוד תג שם. בכל אחת מעבודותיה, מגיל חמש-עשרה, נאלצה לעשות כן.

אנסטסיה, חיבתו של מיכאל לשם זה מלווה אותו כבר שנים. בערך מאז החל להתעניין בבנות ואז בנערות, איפשהו בסביבות גיל הבר-מצווה. כל בחורה שהכיר אשר ענתה לשם זה הייתה לטעמו איכותית ונאה, וה"אנסטסיה" החדשה הזו, שזה עתה נחשף לקיומה, אינה גורמת לו לשקול שנית את ההכללה המקננת בראשו לגבי מאפייניה המובהקים של "אנסטסיה נפוצה".

יפות ומשובחות, עבודה נאה, מפרגן להורים שנשאו את המרכיבים שבקודן הגנטי של בנותיהם.

ובכל זאת, לא היה מייחל לעצמו "אנסטסיה", ובטח שלא היה מסתדר עם שוטרת של מדינה.

"ברוך השב, מיכאל, הכול אותו דבר," מפתיעה היא במידע ורומזת למאבקים, חיצוניים ופנימיים.

הפערים נפערו לחלוטין... אכן הוא מודע למציאות הקיומית במדינה שאליה הוא חוזר אחרי תקופה ארוכה של היעדרות יזומה. וגם יש לו מספר תיאוריות אשר מסבירות מדוע ארץ הולדתו קפואה על שמריה ועודנה מתבוססת בבוץ של שנאת חינם, אהבת סתם והישרדות פיקטיבית וכפויה.

אם לא היה ממהר לאסוף את תרמילו ולהתחיל את בוקר היום העמוס בתוכניות שלו ושל חבריו, היה פורס משנתו לפניה ומגיש לה דינו וחשבונו על מצבה הנוכחי של היהודית הישראלית המודרנית.

תחילה היה מצטט לפניה משפט רוסי עתיק (כך לו נאמר), ששמע בחצי אוזן באחד הערבים הפחות צלולים שהיו לו בחודשיו הראשונים בניו יורק: "יהודים הם כמו דשן אדמה; פזר אותם כראוי על פני השטח וזכה לפריחה, אך אם תרכז מהם יותר מדי בטריטוריה צפופה, יהרגו הם את האדמה." אחר כך היה מפליג ונסחף עם מילותיו ושוטף את אנסטסיה, שגם לקשיחותה הוא בעל כורחו נמשך, בפיסות מתפיסת המציאות שלו (קונספציות שאימץ בגלות, רובן המוחלט מבוססות על תצפיות חיות ותצפיות בדיעבד שעורבבו ותואמו עם ה"חוכמות העתיקות" שאליהן נחשף בפינות שונות ומשונות של מסלולו העקלקל). היה מספר לה, כאילו זה מקרה שקרה, כאילו זו האמת לאמיתה, שיהודים הם זן של נוודים, וכשם שדבורים מסוימות נועדו לאבק זנים ספציפיים של פרחים - על אותו משקל של הבנת הבריאה, תפקידם הקוסמי-מיסטי-מהותי של היהודים הוא לנדוד על הכדור בין העמים וללמדם, באמצעים של דוגמה אישית (הדרך היחידה לחנך על פי הגאון איינשטיין), רוחניות אמת מהי. היה גם מעדכן אותה בניצחונם של הצוררים הנאצים, בהישגיהם האדירים כשהשמידו את חוכמת החסידות ותרבות חיי השכינה, שאפיינו חייהם של מיליוני יהודים אירופאים טרם הפכו לבהמות משא, תחילה, ולאפר ועפר אחר כך. מובן שגם היה מפנה את תשומת לבה לחרון אפה של הנשמה הגדולה; מסביר לאנסטסיה איך המודעות האבסולוטית מבחינה בכך ששליחיה הנאמנים - באשמתם ובזכותם של טבעם הטובעני לשבת ולהעמיק - מאבדים עצמם לדת ולדעת ומהלכים על סימני עקבות מגפי חורף זולים של אחרים. יהודים עתיקים אחר עמים מודרניים.

אך למיכאל אין פנאי משנתו לפרוס, ואנסטסיה רק רוצה להעביר את חצי השעה הקרובה בחתימות והקלדות ושתיקה, ולסיים את משמרת הלילה שנעתרה לקחת מקולגה שהתחננה להחלפה.

היא מכה את דרכונו בחותמת התאריך של בקרת הגבולות ומכתימה אחד מעמודיו בדיו נוספת.

מיכאל עומד עכשיו ליד חגורת מיטלטלין מספר חמש, מופתע לטובה מן המהירות שבה הליך השחרור ממתחם שדה התעופה מתרחש לו. אינו מצליח לקבוע אם עליו לייחס זאת לטרמינל המשוכלל או לשעת הנחיתה. הנוסעים שהיו עמו על הטיסה, והוא עצמו, הם לקוחותיו היחידים של הטרמינל בזה הרגע. נראה שזוהי הסיבה. קשה לי להאמין שפרויקט כלשהו תוכנן, הוקם ומופעל בצורה מקצועית, מקצוענית ואופטימלית במדינות הישראלים והיהודים, הוא לא יכול שלא לחשוב אחר שהכיר שירות אדיב וטיפול מקצועני מהם בארצות הברית של אמריקה ובאוסטרליה המדינה.

תרמילו מתגלגל במורד המגלשה הנעה לכיוון הרצועה הסיבובית, שם יסתובב במעגל שחור אפור מטלי, תעשייתי ומשעמם, עד שמישהו או משהו יוציאו מן הלולאה החוזרת שעליה נתקע.

אני אציל אותך! מיכאל חושב וניגש לתרמיל בתחושת רווחה מוכרת כשהכבודה בשלום הגיעה.

ביציאה מאולם הנוחתים הוא מרגיש לראשונה את מזג האוויר בתל אביב רבתי. אלו הם חודשי האביב ("אביב ערבי" - מתחילת השנה מכנים אותו הפרשנים לענייני ערבים, בעקבות פרוץ הפרעות שהחלו עם הצתו העצמית של מוחמד בועזיזי), ובשעות בוקר מוקדמות שורר עדיין קור באוויר.

קרירות זו חביבה עליו, בעיקר בשל סלידתו מחום ולחות שכה מאפיינים את האקלים שבו גדל, ועכשיו הוא צועד כשתרמילו, דמוי קיטבג צבאי, תלוי גבוה על כתפיו ושתי ידיו מורמות מעט לצדי גופו הרזה אך רחב. כפות ידיו פתוחות ומתוחות, לא בחוזקה, לכיוון שאליו מושכות רגליו. הוא ניתק מן הרגע ומהתנועה על מדרכת האספלט שמחוץ לאולם קבלת הפנים, ומתחיל הוזה את עצמו פוסע יחף וקל בשדות של שיבולים, בין אלומות ועשבים שוטים ופראיים הרטובים כלאחר גשם טרופי כבד ומרנין. חוזר בן רגע אל חיפושי הפטריות בשטחי המרעה הפרטיים, אדמתן של פרות גדולות ובריאות, שעל צואתן גדלות מנות פסילוסיבין, בחלקה הצפון-מזרחי של אוסטרליה היבשת.

שם, באזור טרופי זה, בילה מספר חודשים ברדיפה אחר פסטיבלים מסחריים. שם גם התמזג עם "היפים חדשים" רבים, אלו אשר רואים עצמם כחלק הארי של תרבות הפסיכדליה, שנותרה וממשיכה את זו שהייתה באופנה בסוף שנות השישים. שם גם היו הרגעים - החוויות והאנשים - שבהם גובשו דעותיו על נשים מודרניות, סמים עוצמתיים (לאו דווקא קשים) ומדריכי יוגה גמישים.

מספיקה לו בדיוק שליש השנייה כדי לחוש ולשחזר את שהרגיש ועבר בכל אותם ימים של התכנסויות המוניות ושיטוטים בודדים בשטחים פתוחים, שבהם השמיים נראו לו כשדות כחולים והקרקע נעה תחת רגליו כים של ירוק. היה ונגמר, לשם לא אחזור, מצהיר בתגובה למה שעולה בו.

ללא כל שלט או הכוונה, אופי התנהלות שוודאי הייתה לו השפעה מכרעת על תוצאת הביניים של אישיותו המתפתחת, הגיע לתור המחכים למונית ספיישל למחוז חפצם. הוא מישיר מבט בשלישית אל אותו זוג אוהב ומאוהב שעורר אותו והציף בו מחשבות הנגועות בסם האהבה. הפעם, באשמת חלקיק השנייה שנשמתו הציפה בדעתו חלק מזיכרונות אוסטרליה, אין הזוג מנעים את רגעיו.

הידיים המחזיקות, לא שחררו מטשקנט, להן הוא לועג. המבטים, האופן שבו הוא אינו נותן לה להרים דבר משא כבד, עוד רגע יסחוב אותה "שק קמח". דבר אינו חודר שריונו עכשיו, מחשבות ניסיון ולוגיקה אריסטוטלית קרה כובשות אותו, והוא לא מאמין בחוסן אהבתם הרומנטית. תמימים.

לא התעכב שניות רבות מדי בספקנות העוקצנית שחש. תפס עצמו, הבין שאינו במקום הנכון.

כשחזה בכנות בשטף קיצוני של מחשבותיו, ככה סתם יורד על זוג ממש אוהב, מיד חשב שייתכן מאוד שדעתו חלשה מן המסע הארוך שעשה, ושכדאי שיתעלם וחיש ישכח מכל אשר אירע מאז נחת, ושאולי אף עדיף שישכח את כל אשר קרה מאז ירד מן ההר והחל מסע טכני לארץ שבה נולד.

מגיע תורו לומר לסדרן המוניות את היעד שאליו חפצה נפשו להגיע. "אני ליפו," הוא אומר.

הסדרן רושם ומיידע אותו שעלותה הכוללת של הנסיעה, לאחר העמסת התוספות שחייב כל נוסע לשלם על פי חוק ותקנה, עשויה להסתכם במאתיים שקלים ישראליים, חדשים ואדומים.

"מאתיים?!" מיכאל פולט בכוונה וברוגז על המציאות הכלכלית שאליה היה מודע לחלוטין שהוא שב. "איך זה קרה?" בקול נמוך משחרר לאוויר שאלה, ללא ציפייה אמיתית לתשובת הסדרן או בכלל.

סדרן המוניות חש שהבחור הצעיר אינו תוקף אותו או מנסה להתמקח על עלות העסקה. הוא מתחיל לו להסביר, בקול גבוה שאינו מתיישב עם הגוף המדושן והמגושם של מוציאו - שהחוזים העתידיים על חבית נפט במגמת עלייה; ששוק הדיור שרוי במצב של בועה המוחזקת על ידי אלו שיש להם הון נזיל; שבשוק החלב אין תחרות או יבוא; ושבענפים הפיננסים שולטים קרטלים. ושבכלל, בלי פרופורציה לכלום, הכול בשמיים. מפרט לו מדוע עלות המחיה הבסיסית - הישרדות במונחים מודרניים - בשחקים. "יקר לחיות פה, חביבי. הנה המונית שלך, ברוך השב," הבין שזו הברכה הנכונה.

המונית היא מדגם ישן של מרצדס. מהמוניות שבשעת לידתן, כשעלו לראשונה על הכביש איפשהו באמצע בשנות התשעים, היו שיא המילה האחרונה בתחום הרכבים היוקרתיים וגרמו בעיקר לניקור עיניהם של נהגים אחרים. לעתים זכו למחמאות ולעתים גם לשריטות חוזרות ונשנות.

מיכאל משכיב את תרמילו בתא המטען וניגש אל המושב הקדמי. הוא פותח את דלת הנוסע ומבטו נתפס באותן שריטות עבות שהיו הקש ששבר את גב הנהג, שאותן לא תיקן ולקיומן אף התרגל.

"לאן נוסעים?" הנהג שואל את מיכאל לפני שזה הספיק להניח את מלוא ישבנו על המושב.

"ליפו, בבקשה."

"מקום ספציפי ביפו או שפשוט תקפוץ מהרכב בכיכר השעון?"

מיד מיכאל מבין שנהג המונית שעליו נפל הוא מסוג הטיפוסים שבמצב רוח מסוים לא יפספסו את הזדמנות לעקוץ את האדם שתקוע עמם, מבחירה אמנם. "חס וחלילה," ברצינות מתנגד, "אקפוץ בעלייה של רחוב יפת, אחרי אבולעפיה. תמיד העדפתי להתגלגל בירידות," מושך את הבדיחה.

נציג העם שייחלתי לו. דרוש לשלומו וקבל סקירה על מצב האזרח קשה-החודש במדינת ישראל.

הנהג מחבב את תשובתו של הנוסע הצעיר, בעיניו. ובדומה לו, גם הוא מרוצה, לפחות בינתיים, מהחברה המשעשעת והנעימה שהסדרן סידר לו לנסיעה הקצרה.

הם שותקים כל זמן שהמונית נוסעת בכבישים שבשטחו המאובטח של שדה התעופה, נוסעים ומאזינים לצלילים שאוזניו של הנוסע לא קלטו כבר שנים; מוזיקה ישראלית ים-תיכונית.

רק כאשר המונית עולה על כביש מספר אחד לכיוון תל אביב, הנהג שואל: "אז מאיפה חזרת?"

מיכאל: "זה בסדר מבחינתך שנדבר תחילה עליך?"

הנהג, ששוב מופתע מהזריזות וההומור בתשובה שקיבל, עונה בחיוך קל: "שאל מ'שאתה רוצה."

מיכאל מתמהמה מעט. "מה, מה שלומך? איך הולך? מה עניינים?" מנסח את שרצה לשאול.

לפתע עולה בו תחושת זיכרון מסוג של דז'ה וו. עשיתי את זה כבר... הוא אוהב כשזה קורה.

"אני משער שלא באמת מעניין אותך לשמוע על הניתוח של אשתי ועל איך שהבחור מהמוסך דפק אותי אחרי שנים שאני אצלו. או את הסיפורים של הילדים שלי, שיהיו בריאים, בעזרת השם."

השם יתברך! במחשבותיו מיכאל צועק בקול גדול, ואומר: "אתה משער ומבין נכון, אדון נהג."

"שמע, זה מאוד פשוט מה שקורה פה," חזר אחרי הרבה זמן הילד, נכונה הוא מניח ומרים את יד ימין מהמוט השולט בתיבת ההילוכים האוטומטית ומכופף אצבעותיו כאוחז וחונק כדור מספוג לחיץ. "שותים אותנו לגמרי, אני כבר ממליץ לבנים הגדולים שלי למכור דם וזרע. אם זה לא לשתות לנו את המיץ, אז אני לא יודע מה כן..." בתוכניות טלוויזיה נזכר, "בימי הביניים ובשואה לא הייתי..."

גם אסורה היא ההשוואה לימים נוראים יותר. כשמבצעים שקילות לנאצים ולקומוניסטים, ולמשטרים פאשיסטיים-טוטליטריים בכלל, רוב המסדרים וההסדרים השלטוניים נראים מפנקים.

"ותגיד, מה עם הערבים?" מיכאל שואל, מעוניין לדעת אם ישמע את התשובה שהוא מצפה לה.

"איזה ערבים?" הנהג מחזיר בשאלה.

"אתה יודע, יפואים כאלה."

מחוסר הבנה כללית של הנוסע, המהולה בתמיהה מקומית, ברצינות עונה הנהג: "אנא עארף."

המונית ממשיכה נסיעתה והשניים מנסים להבין בדיעבד מה האחר בדיוק אמר ולמה התכוון.

"הפלסטינים, התכוונתי לפלסטינים," מיכאל שובר שתיקה. "שטחים? שלום? כיבוש? מלחמה."

"על איזה שטחים בראש שלך, לא מצליחים להסכים על מחיר ולחתום עסקה על חייל בודד, אז נראה לך שיש סיכוי שנסכים על מחיר השלום והחלפת שטחים? שכח מזה, אין מחיר לשנאה שלהם."

"זה לא בטוח," מיכאל קובע בסקפטיות עצמית. הדור שלנו, בכל העולם, לא כל כך בעניין של לשנוא את עצמו. אולי אתכם... ברוחו שלו מפיח תקווה המבוססת על הרשעת הדור שעמו נמנה הנהג.

"בייביבומרס"... כמה קלקולים עשיתם, איזה מין עולם לנו בניתם...

הנסיעה מתארכת. רבים זוחלים לפרקים לתל אביב וממנה בתחילתו ובסיומו של כל יום עבודה.

קשה למיכאל לראות זאת, להיישיר מבט אל אורך חייהם של רבבות אדם. הוא עייף וממשיך לאבד גובה. שריונותיו, מגני הרגש והרוח, נמצאים במצבם החלש ביותר מזה חודשים. הוא יודע, הוא זוכר, רק אתמול בניו דלהי ראה. אך מחזה האנשים בדרכים - במלכודות הפח והברזל הממונעות שלהם, מתגלגלים באטיות אל השולחנות שבמשרדים שבהם הם רואים מטרה, קיום והגשמה - גורם לו לרצות לפרוץ מן המונית ברגע נוסף שבו הכלים עומדים דום, ולטפס על אחד הג'יפים הכבדים שבסביבה ומשם לקרוא ולהטיף להתעוררות מציאותית, מודעות התנהגותית ואחדות תודעה.

כך קרה לו בוורנאסי, כשזינק מריקשת אופניים על משאית שנתקעה באמצע הכביש והחל לתקוף את המאזינים ולהזהירם ששיווה - הצלע המשמידה של משולש האלים ההינדואי - יענישם אם תמשיך לאבוד דרכם. האירוע הזה, אילולא היה ער לאפשרויות תוצאותיו, עלול היה באלימות לגדוע חייו.

המצב השתנה וכעת זה ברור - בעירו שלו נמוך מאוד הוא הסיכוי שיאבד את הקשר שבין דעתו, גופו ונפשו על מילים וקול בלבד (אלא אם יגדף את האדם הלא נכון ברגע הלא נכון ממש).

פה זה מקסימום אשפוז בכפר איזון, לא נשמע כזה חרא. אני אוהב כפרים, במיוחד את זה שלי...

השתיקה וחוסר התנועה מושכים את מיכאל לחשוב על דברי הנהג, ועל מה שראה והתרשם דרך אתרי החדשות הפופולריים שבאינטרנט, בעת ששהה מעבר לגבולות האויבים והשכנים של ישראל המדינה. מה שנחרת בזיכרונו כתודעה הקולקטיבית של השמאל הפציפיסטי הישראלי, שהוא עצמו היה חלק ממנה בהיותו נער בסוף שנות התשעים, חלקת התודעה ששרדה את רצח רבין ואת ניסיונות השלום של ברק; זו שהאמינה שאם נפייס אז נתפייס - נראה לו שלא נותרה לה מסה קריטית של ממש בקרב אוסף האנשים היוצרים את הישראליות, או היהדות הציונית העכשווית. לדעתו, ישראל של אלפיים ואחת עשרה שרויה במאבקים ובדרישות פנים-חברתיות ובמיס-קונספציה פרמננטית לגבי המציאות מול ה"אויב המוסלמי". במגמה זו הבחין בעיקר במהלך חצי השנה האחרונה, בפעמים המעטות שהיה יורד מן הכפר המבודד שבהרי ההימליה כדי להשלים שליחויותיו החשובות ולהתעדכן במה שקורה על הכדור. אף שלח איזה מייל סתום להוריו פה ושם. לא אפשר היה שלא להכיר במגמה של התעוררות בדגש פנים חברתי-כלכלי, על חשבון זה השכונתי.

מהפיכה, בראשו עוברת המילה, מהסוג שנדון להיכשל ואחריה יבוא ייאוש סופי מהמצב והשלמה בכפייה, או חיפוש אחר פתרונות במקומות אחרים. הוא חושב ומדמיין את המקומות הפנימיים שבהם שהה ושבהם בהה ארוכות בשנתיים האחרונות, לאחר שהחיים והחומרים לא הותירו לו ברירות.

הנהג ירד במחלף הראשון של תל אביב מדרום, ועכשיו הם מתקרבים לכניסה ליפו ממזרח.

משה הנהג שואל: "בחורצ'יק, אפשר לשאול אותך מה אתה עושה?"

איזו שאלה מערבית... גם בהודו זו נשאלת על ידי אלו שאיבדו את מסורתה של חצי היבשת.

"אני כותב," עונה את התשובה שהכין מבעוד מועד לכל אלו שלא יראוהו כראוי וישאלו.

"מה כותב, ספר? אתה סופר?"

"אין לי מושג מה זה סופר... אני כותב."

"או-קיי... איזה ספר? רק אם מותר לשאול, כמובן," משה חש לראשונה תוקפנות מצד לקוחו.

מיכאל לוקח לעצמו מספר שניות לפני שהוא עונה, אינו יכול לתאר מה לו במהלכן קורה. "זה נקרא 'מדוע קפיטליזם לא באמת עובד? תשובה בארבעה ממדים'."

הנהג בהחלט מתרשם ואומר: "נשמע מאוד מלומד, אני מבין שאתה דוקטור לכלכלה או משהו."

"או משששהו," מיכאל מושך את מילה.

(א) שמאן (ב) מטפל אבוריג'יני (ג) נאגא באבא (ד) כל התשובות נכונות.

"אני מסמן ד'."

"מה?" משה שואל בחוסר הבנה חשדנית, ובן רגע זו הופכת לדחייה שיפוטית.

"מה?" מיכאל חוזר אחריו בחדות מילה ותנועת צוואר. יורה את המילה בפניו, כמעט יורק עליו.

השיחה בינם, או מה שזה לא היה, נגמרה, ולא רק מכיוון שהגיעו אל הנמל. גם אם הייתה לפניהם עוד נסיעה עד לקריית שמונה, משה הנהג לא היה מתייחס לקשקושיו של נוסעו, ובנימוס היה מבקש את סליחתו ואומר לו שהוא מעוניין להתרכז בדרך ובנהיגה, מסיבות בטיחותיות, כמובן.

כזה הוא משה, נהג מונית כבר יותר מעשרים שנה. הופעה קלה של התנהגות משונה אצל אדם גורמת לו להירתע ולהיסגר לפניו. אינו רוצה במגע עם יצורים, חיות במיוחד, שאין הם מובנים בעיניו.

מיכאל סוגר את דלת המונית בעדינות ומבלי לומר מילה.

גם השלמת העסקה נעשתה בדממה מוחלטת. הנוסע בחן את המונה, הוסיף את התוספות שצוינו לפניו טרם עלה למונית, והגיש לנהג שטר של מאתיים שקלים (השטר המקומי היחיד שהיה בידיו, שאותו שמר בכיסוי דרכונו בחמש השנים האחרונות). המהירות שבה פתח דלתו וניגש לתא המטען הבהירה לנהג שאין לו צורך להכין את העודף, שעמד על שני שקלים ושבעים אגורות, לנוסע התימהוני. מיכאל השאיר את הדלת פתוחה בעת שניגש תרמילו לקחת. חשש, ברגע של פרנויה זעירה, שיש סיכוי סביר שמשה יסתלק ברגע שרכבו יהיה נטול נוסע וכל הדלתות יהיו סגורות בבטחה.

רק עכשיו, בצעדיו הראשונים על נמל יפו לכיוון דרום, הוא משתחרר ומבין שחווה רגע של פחד אי-רציונאלי, פחד שהייתה לו התגלמות במציאות החומר. שקר שהוליד שטות. השארתי את הדלת פתוחה. אחרי הכול הגבתי לפחד, קוטל הנפש והתבונה, חושב ומעוניין להשאיר גם פחד זה מאחוריו.

עיניו מורמות לים התיכון וזה נראה לו קדוש וחי. אין הוא רואה קצף וגלים, אין נחשול או השתקפות, רק חלק אדמה עם תודעה, דומה לכוכב שאותו סטניסלב לם תיאר לעד, "סולאריס". מבטו זז מן הכחול, נמשך לשמאלו, למראות מסעדות וארמונות מגורים עם חניות פרטיות. מודרנה עיצובית משותפת לכולם. היהודים קנו את יפו, בעיניו הוא רואה את אשר באתרי החדשות לא ראה.

"זיכרון יהודי"... בניגוד גמור לתיאוריה הגורסת שהעם היהודי הוא בעל הזיכרון החי והעתיק ביותר מבין עמי עולם, מיכאל גורס שהיהדות, כפי שהיא מתגלמת בהיבטים הפוליטיים והכלכליים של ישראל המדינה, היא כוח אנרגטי נגדי והופכי משורשו ליהדות, במובנה הדתי ביותר של המילה.

דתות. כולם דתיים, כולנו בטריפ, בסרטים. עניין של זמן עד שזה יקרה. ואולי אהיה חלק מזה...

שוב הוא תופס עצמו נאבד במחשבותיו, כבר מופתע פחות מגמישותן אך מאוכזב יותר מכך שאין לו זמן לשבת בשקט וחלקן לרשום. צעדיו מושכים אותו לעזוב את הנמל, להיפרד מהים, וכעת הוא עולה עם הכביש דרום-מזרחה, לכיוון אחת משכונות תת-העיר יפו. מבצרי היוקרה הרבים מתחלפים במבנים ישנים, שערכם אינו אפשרי למדידה כלכלית בשל הזיכרונות הדבוקים בקירותיהם ושוכנים תחת משקופי דלתותיהם. משפחות ערביות החיות יחדיו, מנין ועד סב. המודל המשפחתי הדומה ביותר לעמי אסיה שאני מכיר. הוא עושה דרכו לכיוון בית עסק של משפחה כזו עכשיו. הם יודעים לדאוג לאלו שלהם, כבר לפני שנים חשב, זמן רב לפני שנסע והכיר משפחות בהודו ונפאל.

מרחוק הוא מבחין ב"בן אצולת החומוס" שאיתו התיידד בשנה שקדמה לטיסתו לניו יורק. במהלך אותה שנה היה פוקד את ביתו, את החומוסייה, כארבע פעמים בשבוע בממוצע, בסטיית תקן נמוכה.

עלי מזהה במבט רביעי בלבד שזהו מיכאל העושה דרכו אליו.

במבט ראשון התמקד בתרמיל הגדול המתנשא כשלושים וחמישה סנטימטרים מעל לראשו של הבחור הארוך הצועד לכיוונו בנחישות, לבוש ג'ינס כחולים רחבים ללא שפשופים או גוונים, חולצת צווארון וי לבנה חדשה, ארוכת שרוולים, ולרגליו כפכפי גומי לבנים ופשוטים, הכי דקים שאפשר.

עלי קופץ מהכיסא המשקיף אל הים, מהשרפרף שעליו הוא נוהג לשבת בשעות הבוקר המוקדמות, כשמספר הסועדים מצומצם לאלו המשוגעים באמת על הגרגר החום דמוי הישבן. ידיו המורמות, חיוכו הרחב וצעדיו הגדולים מחצינים שמחתו ממראה פניו של מיכאל. איזה תלתלים גידל, ממש רעמה. כשהיה חייל היה מגלח את הראש בקביעות, עלי שם לב לאחד מהשינויים הרבים שבמיכאל.

"א-סלאם עליכום, אחונא!" ברכה עלי קורא בתנועת רגליים מתגברת.

"ועליכום א-סלאם!" היהודי מלידה מחזיר בהגייה ערבית מושלמת, שאותה רכש כששירת בצבא.

הם מתחבקים עכשיו, חיבוק גברי ארוך ומחויך. עלי מניח את כף ידו הימנית על עורפו של מיכאל ובידו השמאלית מחבק את אחורי כתפו הנגדית. מיכאל כורך ידיו סביב החלק העליון של מותני עלי בחופשיות, באין תרמיל שמפריע, ומצמיד כפות ידיו הפתוחות על גבו הארוך והצר.

דברים רבים קורים במהלך חמש השניות שהם עומדים שם, מחובקים.

אם ערבייה משקיפה עליהם במקרה, בעת תליית הכביסה של בנה, מאחת הקומות השניות המשקיפות על שיפוע הכביש. גרונה נחנק למראה תמונת הצעירים, שבעיניה אוהבים אהבת אחים.

קולגה של עלי, "נסיך חומוס" אחר, חש בוז ואף ניצוץ של כעס למפגן אחוות הגברים פורצת גבולות העמים. המפגש היום-יומי עם הלקוח היהודי רק העמיק אצלו את החשד והאיבה הכמעט טבעיים. הוא מבוגר יותר, ובניגוד לעלי וחברו היהודי, שהיו בתחילת התיכון כשפרצה האינתיפאדה השנייה, הוא זוכר ימים שבהם היהודי מתל אביב היה אויב לכל דבר ועניין. שלא יחשבו שערביי ישראל הם לא צד בעימות. אתכם, ואת כל הכסף שלכם, שממנו הוא חי, נעיף מכאן כשנתאחד, תוקף ומייחל.

אלו הם האיחולים שעליהם התבסס התת-מודע של מיכאל כשהזכיר ושחזר לו דעותיו על אופיו של "זיכרון העם היהודי", בעת שחזה בתוצאות הפלישה הציונית לחלקה הדרום-מערבי של תל אביב.

מיכאל ועלי, שאלו הרגעים שלהם בלבד אך אינם מיועדים רק בשבילם, חווים אף הם, בדומה לצופים בהם, שתי חוויות שונות לחלוטין. בשביל עלי, האיחוד עם ידיד שהעביר עמו בקרים רבים בשיחות שטחיות ועמוקות כאחד, הוא רגע השובר את שגרת הבוקר הרגילה; שגרה שאותה הוא חי כבר שש שנים כמעט. סדר יום שנשבר לעתים רחוקות אך מבורכות בעיניו. עבור מיכאל, זהו מפגש ראשון עם נשמה מוכרת ומכירה מאז שדרך שוב על אדמת נעוריו. בשניות הללו הם עדיין עומדים שם מחובקים. מיכאל חוזר להיות החייל המסיים לגזור קטעי עיתונות באחת הקומות העליונות של בסיס הקריה, ובורח במהרה לשבת עם ידידו ל"ארוחת בוקר של אלופי הגרגרים", כפי שהם נהגו לקרוא לרגעים שבהם היהודי היה אוכל מנת מסבחה עם פול שכוסתה בשכבה של שמן זית ותבלינים.

זה התחיל ביומו השני של מיכאל כג'ובניק, לאחר שהצליח לעבור לתפקיד חסר משמעות בשנה הסדירה האחרונה לשירות החובה. אז פגש את עלי ביומו השני שלו כעובד מן המניין, לאחר שנים שבהן הסתובב בין רגליהם של אחיו ובני דודיו כשהם מנקים שולחנות ומגישים מנות, וחוזר חלילה.

"שלא תחשוב שהפסקתי לאכול גרגרים חמים על הבוקר," מתכוון הוא לתבשילי עדשים הודיים. "חשבתי עליך הרבה, אחי," מיכאל אומר כשהם משחררים את לפיתותיהם איש מרעהו.

"אז מה נשמע, גבר? בוא, בוא תאכל אחד בריא," המון שמן זית ותבלינים, "אתה נראה גמור."

הם צועדים מספר צעדים לפתח חדר החומוסייה הקטן, שם מיכאל פושט את תרמילו בתרגולת קרבית, המסגירה את היותו בוגר מסלול באחת מהיחידות הלוחמות הרבות של צבא ההגנה לישראל.

בחור היושב בפינה הרחוקה של השולחן הפנימי ביותר מבחין בדבר ונתקף נוסטלגיה, רעה מבחינתו, ותחושות אשם. נזכר בעצמו, במדים, בתנועה דומה בימיו בסיירת. מדוע מיהרתי להתחיל לעבוד? שואל עצמו מכיוון שמיכאל מזכיר לו גם שמעולם לא טייל בעולם. רק החלפתי את המדים, חושב, ומודה שהוא מוטרד מכך שחלקה האחורי של חולצת הכפתורים שלגופו יצאה מלחץ מכנסיו המחויטים כשהתיישב לנגב. אפילו מגפיי מגולחצים כמו של טירון. תאבונו נעלם עוד לפני שסיים את מחצית מנת משחת החומוס עם המסבחה. הוא קם, מניח עשרים שקלים על הדלפק ונעלם.

מיכאל מתיישב מול הכיסא הריק שעליו ישב עלי לפני שקם לברך פניו. גבו אל זווית הנוף לים.

חברו חוזר מהמטבח עם שלושה בצלים החתוכים לאורך לרבעים ורוטב שום-פלפל-לימון. אינו מביא למיכאל פיתות כמו לשאר האדם. מיד הוא דורש ממנו לעבור לכיסא שעליו נהג לשבת כשהיה מעמיס גרגירי חומוס חמים, שבושלו לילה שלם בטחינה, על כפות אכילות עשויות בצל חי שהומלח.

מיכאל נעתר בשמחה ומבצע את ההחלפה. במהלך התנועה הוא חושב בהלצה על משחק הכיסאות שהיו משחקים בשנותיו הראשונות של בית הספר היסודי, ואיך ששיא המשחק היה כשאחת מבנות הכיתה, עדיף מהביישניות שבהן, הייתה מוצאת את ישבנה מוצמד לירכיו של אחד מהבנים. חמוד, חמוד מאוד, מעניין אם עדיין תמימות שכזו קיימת... נראה שכן, ילדים, מקווה שסדר עולם זה נשמר.

מחשבותיו של השב מן הגולה אסוציאטיביות במיוחד, כיאה לאדם שאינו שולט בהן כלל.

עלי חוזר בשנית עם קערה לבנה, בתוכה מנה וחצי של פול עם מסבחה. בתנועה סיבובית, המערבבת במקצת תכולתה, הוא מניח את המנה מעלת האדים על השולחן הקטן ומתיישב בגבו אל הים, ופניו פונות אל ידידו מצפון העיר.

"תאכל, גבר, בטח התגעגעת. אין מקום בעולם שתמצא משהו כזה," מצהיר בגאוות משפחה, ותוך ידיעה ממש שהם מבשלים את מנות הפול והמסבחה האיכותיות ביותר ביקום המוכר.

"לזה התגעגעתי, אחי, רק לזה ממש ממש התגעגעתי," מיכאל ממליח את פלחי הבצל שהפריד.

"וואלה. ככה ברגיל לא התגעגעת?"

"למה אתגעגע?"

"משפחה, חברים... מדינה שלך?" נזכר במשהו שלא עלה בו במחשבה ראשונה.

"על ה'מדינה שלך' אני לא באמת צריך לומר לך דבר. ובנוגע לחברים ומשפחה, זה רק הזמן יגיד. הכינו אותי לבוא בלי ציפיות." וככה גם צריך להיות. "אם הייתי דוחק את הרגע וחוזר קודם אז אולי... אבל זה פשוט היה רעיון גרוע." ומי מבטיח שזה רעיון טוב עכשיו? "והאמת שרק לאחרונה נולדו התנאים," ונזרעו הזרעים, "שאפשרו חזרתי. אבל עכשיו אני פה, ויש לי מה לעשות," ותחזיות.

"אני מאוד שמח שחזרת, אחונא, יש לי הרבה לספר לך," עלי עונה בפשטות מאחר שלא ממש הבין מה לו בדיוק נאמר. "אתה יודע, באותה השנה לא התחתנתי בסוף," מודה בבושת גבר שבגד.

"אני הרגשתי, אחי, אני הרגשתי," היהודייה הזורנת דפקה למסכן ת'מוח. "אני מאוד אשמח לשמוע על כל השטויות שעשית, אבל שנייה לפני, אני יכול את הפלאפון שלך לשלוח אס-אם-אס קצר?"

רק בן אדם אחד יודע שמיכאל נמצא עכשיו בעיר הולדתו, ולא על ההר ובכפר שבו לחיות בחר.

"גם אס-אם-אס ארוך, מיכאל, מה שאתה צריך," עלי מחדד ושולף את מכשירו הסלולרי במהירות וביראת כבוד השמורה לזקני עדה או למפקדי יחידה או למנכ"לי חברה.

מיכאל לא יכול שלא להרגיש שוב איך אלו הן דווקא החברויות שאינן קושרות, חברויות הנוצרות ומפסיקות ומשתנות, אולי אף אפשר להגדירן ייעודיות, המקלות בצורה משמעותית את היכולת לשמור את מערכת היחסים אופטימלית ונקייה בכל רגע ותחת כל סיטואציה נתונה.

עכשיו הוא מסתבך בתפעולו של המכשיר החכם, כאילו זה לומד מניסיונו ומניסיונם של אחרים, אך לבסוף מצליח לשלוח ולקרוא לליאור בהודעה: בוא לארוחת בוקר, באייה1.


11. אח, בהינדית.