הז'אנרים
כל הז'אנרים

דרג ספר זה מתוך 5
1 דירוגים
5 ממוצע
1
0
2
0
3
0
4
0
5
1
0
ככה זה תמיד

ככה זה תמיד


דרג ספר זה מתוך 5
1 דירוגים
5 ממוצע
1
0
2
0
3
0
4
0
5
1
0
44 
44 
גודל (עמ'): 406
מו"ל: מודן הוצאה לאור

תקציר

לרוזי‭ ‬ופן‭ ‬יש‭ ‬חמישה‭ ‬ילדים‭,‬ וזה‭ ‬אומר‭ ‬שיש‭ ‬להם‭ ‬גם‭ ‬הררי‭ ‬כביסה‭,‬ אינסוף‭ ‬ארוחות‭ ‬לבשל‭ ‬וחוגים‭ ‬שצריך‭ ‬להסיע‭ ‬אליהם‭.‬ אבל‭ ‬רוזי‭ ‬ופן‭ ‬שמחים‭ ‬בחלקם‭ ‬וחייהם‭ ‬מלאים‭ ‬חלומות‭ ‬ורודים‭ ‬על‭ ‬משפחה‭ ‬שמחה‭ ‬ומגובשת‭.‬ אלא‭ ‬שילדים‭ ‬קטנים‭ ‬הם‭ ‬תמיד‭ ‬מתכון‭ ‬להפתעות‭.‬‭‬

ולכן‭ ‬כשקלוד‭,‬ בנם‭ ‬החמישי‭ ‬והאהוב‭,‬‭‬ מבקש‭ ‬ללכת‭ ‬לגן‭ ‬לבוש‭ ‬בשמלה‭ ‬וחולם‭ ‬להיות‭ ‬נסיכה‭ ‬כשיגדל‭,‬ רוזי‭ ‬ופן‭ ‬מתלבטים‭ ‬כיצד‭ ‬עליהם‭ ‬להגיב‭.‬ הם‭ ‬מרגישים‭ ‬שכל‭ ‬מה‭ ‬שהיה‭ ‬ברור‭ ‬להם‭ ‬בנוגע‭ ‬לתפקידם‭ ‬כהורים‭, ‬עומד‭ ‬עכשיו‭ ‬למבחן‭.‬ אהבתם‭ ‬לבנם‭ ‬ורצונם‭ ‬לאפשר‭ ‬לו‭ ‬חופש‭ ‬בחירה‭ ‬נתקלים‭ ‬בתגובות‭ ‬עוינות‭ ‬ולעיתים‭ ‬אף‭ ‬מסוכנות‭ ‬של‭ ‬סביבתם‭,‬ והם‭ ‬מוצאים‭ ‬את‭ ‬עצמם‭ ‬אבודים‭ ‬ומבולבלים‭.‬

הם‭ ‬עוברים‭ ‬דירה‭,‬ ובלי‭ ‬שיקבלו‭ ‬החלטה‭ ‬מודעת‭ ‬הם‭ ‬הופכים‭ ‬את‭ ‬סיפורו‭ ‬של‭ ‬קלוד‭ ‬לסוד‭ ‬משפחתי‭.‬ אבל‭ ‬סודות‭ ‬לא‭ ‬יכולים‭ ‬להישמר‭ ‬לנצח‭,‬ וכשהסוד‭ ‬הזה‭ ‬מתגלה‭ ‬הם‭ ‬נאלצים‭ ‬לקבל‭ ‬החלטות‭ ‬קשות‭ ‬שאת‭ ‬השלכותיהן‭ ‬הם‭ ‬לא‭ ‬יכולים‭ ‬לשער‭.‬

ככה‭ ‬זה‭ ‬תמיד‭ ‬הוא‭ ‬סיפור‭ ‬מתוק‮–‬מריר‭ ‬על‭ ‬הורים‭ ‬מיטיבים‭, ‬על‭ ‬משפחה‭ ‬תומכת‭ ‬ועל‭ ‬אהבה‭ ‬ללא‭ ‬תנאים‭.‬ לורי‭ ‬פרנקל‭ ‬היא‭ ‬מחברת‭ ‬רב‭ ‬המכר‭ ‬‘להתראות‭ ‬בינתיים‘‭, ‬שיצא‭ ‬בעברית‭ ‬בהוצאת‭ ‬מודן‭ ‬ושבה‭ ‬את‭ ‬ליבם‭ ‬של‭ ‬קוראים‭ ‬רבים‭.

"‬סיפור‭ ‬משפחתי‭ ‬אינטימי‭...‬ הדילמות‭ ‬ההוריות‭ ‬היומיומיות‭ ‬הם‭ ‬המקום‭ ‬שבו‭ ‬פרנקל‭ ‬זוהרת‭.‬“‭‬ ניו‮–‬יורק‭ ‬טיימס‭ ‬בוק‭ ‬רוויו

“אמיץ‭,‬ מורכב‭,‬ לעיתים‭ ‬מעורר‭ ‬חלחלה‭ ‬ומצחיק‭ ‬מאוד‭...‬ פרנקל‭ ‬היא‭ ‬מספרת‭ ‬סיפורים‭ ‬מן‭ ‬המעלה‭ ‬הראשונה‭.‬“‭‬ סיאטל‭ ‬טיימס

המשך קריאה
  • ISBN: 20-533977
  • גודל (עמ'): 406
  • מו"ל: מודן הוצאה לאור
  • יצא לאור ב-: 24/01/2018
  • שם המחבר: לורי פרנקל
  • תורגם ע"י: נעה שביט
  • זמין להשאלה: כן

פעם, לפני שנים רבות, נולד קלוד

אבל קודם נולד רוּ. רוזוולט וולש־אדמס. הם החליטו למקֵף בגלל - ולמרות - כל הסיבות הרגילות, אבל בעיקר כדי שבכורם יישא את שם סבו בלי להישמע נשיאותי מדי, לחץ שנדמה להוריו מוגזם לאדם זעיר וחדש במשקל שני קילוגרמים ושבע מאות ושמונים גרם. קודם נולד רו, כולו ורוד ודביק וקולני ופלאי. ואז נולד בן. ואז התחבטו והתלבטו והחליטו רק עוד אחד, ולפיכך קיבלו תאומים - רייג'ל ואוריון - שללא ספק עתידים להתרעם על שמותיהם כשיחצו את גיל ארבע, ובמיוחד כשרייג'ל יגלה שהוא נקרא על שם הבוהן של קבוצת הכוכבים. אבל לעת עתה הם עדיין קטנים ורעשניים מכדי שיהיה להם אכפת. הקפיצה משניים לארבעה נדמתה אסטרונומית, ולכן פנו הוריהם לשמיים ממעל.

ובגלל כל זה, למרות השכלתה המדעית הנרחבת, אמונתה בתבונה והיגיון, נטייתה המובהקת לחשיבה בצד ימין של המוח, ומעבר לכול גם כרופאה שהתנהגות כזו היא למטה מכבודה, הקדישה רוזי וולש את חמש־עשרה הדקות שקדמו ליריית השיגור של קלוד להזזת מיטתה ממקומה ליד הקיר אל מרכז החדר כדי שתפנה למזרח־מערב במקום לצפון־דרום. התלמוד, לטענת אימה, מבהיר נחרצות כי בנים רבים ייוולדו לאדם שמיטתו פונה צפונה, ולמרות שרוזי הטילה ספק רב בכך - וברוב הכתוב בתלמוד באופן כללי - היא החליטה לא לקחת סיכון. היא גם הגישה בחשאי לבעלה סלמון לצוהריים, וגם, למרות היותם כמובן מבוגרים, עוגיות שוקולד צ'יפס ברוח אמונה תפלה גרמנית שהמליצה על בשר אדום וחטיפים מלוחים לאדם המבקש יורש, ותענוגות אחר צוהריים לאלו המתאווים לבנות. אותו אתר הציע גם להניח כף עץ מתחת למיטה כדי להביא לעולם בת, והיא אכן עשתה זאת, ואז הרגישה מטומטמת וזרקה אותה על השידה, ואז חשבה שפֶּן יצחק עליה - ובצדק - אם יראה אותה שם, והחביאה אותה במקום המסתור הקרוב היחיד: מתחת למיטה. אם לא יועיל, לא יזיק.

אותם מקורות ההולכים ונעשים מפוקפקים המליצו גם על התנוחה המיסיונרית, והיא נענתה בשמחה. מבחינתה, התנוחה המיסיונרית הייתה כמו גלידת וניל: נחשבת למשעממת ולבחירה המועדפת על אנשים תפלים, חסרי דמיון ושחוקים, אך למעשה הכי טובה. היא אהבה להסתכל על פרצופו של פן כל כך מקרוב שהוא התפרק לחתיכות כמו ציור מודרני. אהבה שחזית גופו צמודה לשלה לכל האורך. לתחושתה, אנשים שצריכים לעשות את זה הפוך ומאחורה - או שמוסיפים בייקון מסוכר או מלח ים מעושן או חתיכות בצק עוגיות לגלידה שלהם - כנראה מפצים על מוצר נחות מלכתחילה.

המקורות המפוקפקים המליצו גם שהאישה תימנע מלגמור, אבל צריך לשים את הגבול איפשהו.

פעם, לפני שנים, דוקטור רוזלינד וולש ובעלה עשו סקס ספונטני שהתרחש מעצמו, סקס שפשוט התבקש, סקס שהתקיים ממגוון סיבות אבל גם מפני שלא הייתה להם ממש ברירה. עכשיו, עם ארבעה בנים ושתי משרות, הסקס היה יותר טוב אבל פחות בלתי נמנע. אולי יותר נמנע? בכל מקרה, כזה שקדמו לו תכנון ושיחה, ולא קריעת הבגדים מעל הגוף והטחה כנגד קירות. רוזי עבדה במשמרת לילה בבית החולים באותו שבוע. פן עבד מהבית. הם אכלו צוהריים, ואז הוא עבד על מחקר לספר שלו בזמן שהיא עשתה כושר, ואז היא הביאה כף, הזיזה את המיטה לאמצע החדר ופשטה את כל בגדיה.

פן ישב על קצה המיטה, מרכיב עדיין משקפי קריאה, מחזיק עדיין ביד אחת מרקר ובשנייה מאמר על מחסור במזון במלחמת העולם השנייה. "הדבר האחרון שאני רוצה זה להוריד אותך ממה שהולך לקרות עכשיו." הוא הניח את המאמר, הסיר את המשקפיים ואז את הבגדים ונשכב לידה. "אבל את קולטת שזה מה שסיבך אותנו בבלגן הזה מלכתחילה."

"לנסות לעשות בת?" זה היה נכון. עם בטוח־הפעם־בת שכנעו את עצמם להמשיך לנסות אחרי בן.

"להתפשט באמצע היום," אמר פן.

"איזה בלגן?" חייכה.

"ראית את חדר המשפחה השבוע?"

"אני אף פעם לא נכנסת לשם."

"בלגן זו הגדרה עדינה. בלגן מכסה את רמת האסון, אבל לא את מידת הסכנה. אם חדר המשפחה היה שדה תעופה, רמת הכוננות הייתה בקו האדום."

"תמיד," אמרה ונישקה אותו בפה ואז בצוואר ואז שוב בפה.

"תמיד," הסכים סביב לשונה.

זמן קצר אחר כך, אבל לא קצר מדי, קרה קלוד, כדרכם של דברים מסוג זה, למרות ששלושתם עדיין לא ידעו זאת בזמנו. תמיד נראה לרוזי שימושי מבחינה אבולוציונית אם הנקבה הייתה מרגישה את הזרע מפרה את הביצית. ככה היא הייתה יודעת להפסיק לשתות ולאכול סושי וסוגים טובים של גבינות יקרות חודש שלם ואפילו יותר לפני שבדרך כלל עשתה זאת. חלק כל כך חשוב מהחיים - הפריה –ואנחנו מפספסים אותו לגמרי. בנוסף, פעם, לפני שנים, סקס היה מלווה בתנומה של ערימת האיברים, רגליים שלובות עדיין מעקצצות, או בהתפלספויות בעלות משמעות עמוקה עד השעות הקטנות של הלילה, או לפעמים בעוד סקס. עכשיו פן חזר למאמר שלו על מחסור במזון, והקציב לעצמו שבע דקות לקרוא בעירום, שעון על ראש המיטה לפני שיירד למטה להכין אוכל במשך שלושים וחמש דקות ואז ייסע לגן להביא את רייג'ל ואוריון. רוזי התלבשה והתארגנה לעבודה והלכה לתחנת האוטובוס לפגוש את רו ובן. וכל אותו הזמן קלוד עמל בחשאי על היווצרותו, קודם במפגש ואז, בימים ובשבועות ובחודשים הבאים, על חלוקה וחלוקה וחלוקה.

אנשים תמיד אמרו לרוזי, "מה, את קתולית?" אבל בלי להרים את הקול בסוף כמו שעושים כשבאמת שואלים שאלה. או שהיו אומרים לה, כאילו בצחוק, "את יודעת שיש אמצעים למנוע דברים כאלה." או שאמרו, "כל עוד זה אצלך ולא אצלי," מה שהיה מיותר, משום שזה ברור, או שאמרו, "כולם שלך?" כן, כולם. אימא בוועד ההורים שנה קודם לקחה את רוזי הצידה לייעץ לה לא לנעוץ קונדומים בלוח ההודעות ליד המיטה, גם אם זה נראה פתרון אחסון כל כך נוח, והתוודתה שהלקח נלמד בדרך הקשה, מנידה בראשה אל תלמיד כיתה א' בפינה שליקק דבק מהאצבעות. סוגיית מבנה המשפחה נראתה לרוזי נושא אינטימי לא פחות מהפעולה שהתניעה את התהליך, וכמוהו בלתי הולם לשיחת חולין - שלא לדבר על שיפוט גלוי - בין מכרים. אבל זה מה שקרה, כמה פעמים בשבוע בדרך כלל. וזה מה שקרה בתחנת האוטובוס בזמן שהמתינה לרו ובן וחצי כמעט־קלוד שהתקדם בשצף קצף לעבר מחציתו השנייה.

"אין לי מושג איך את עושה את זה." התר. שכנה שלה. זה עוד משהו שאנשים תמיד אמרו, ביקורת במסווה של מחמאה.

רוזי צחקה. צחוק מלאכותי. "נו, את יודעת."

"לא, התכוונתי ברצינות." אבל היא לא התכוונה ברצינות. "כאילו, אולי לפן אין עבודה, אבל לך יש."

"פן עובד מהבית," אמרה רוזי. שוב. זו לא הייתה השיחה הראשונה ביניהן בנושא. הן ניהלו אותה בכל פעם שהאוטובוס איחר. מה שקרה בכל פעם שירד שלג. מה שקרה כל יום בחודשים מסוימים. לדעתה, היה על בית הספר היסודי של מדיסון ויסקונסין להכשיר את נהגי האוטובוס שלו במיוחד לתנאי שלג - פשוט מתבקש, לא? - אבל מתברר שהיא הייתה היחידה שחשבה כך. אבל היה אז ספטמבר וחם עם ריח של סופת רעמים לפנות ערב, אז מי יודע למה האוטובוס איחר.

"התכוונתי, אני יודעת שהוא עובד." התר פתחה כמעט כל משפט ב"התכוונתי", שלדעתה של רוזי השתמע מעצמו. "אבל זאת לא עבודה."

"לכתוב זאת עבודה." העבודה של פן על הספר - אותו כינה ר"מ כקיצור לרומן מחורבן - עדיין לא פרנסה אותם, אבל הוא עמל על זה בשקדנות מדי יום. "פשוט לא עבודה מתשע עד חמש כזאת."

"זה בכלל נחשב?"

"גם העבודה שלי לא מתשע עד חמש." היא הציצה בשעונה. למעשה, היא הייתה אמורה להיות בבית החולים בעוד קצת למעלה משעה. משמרות לילה זה אכזרי, אבל יותר פשוט לתמרון. לפעמים היה קל יותר לוותר על שינה מאשר למצוא מטפלת לכל הימים הקצרים והחופשות והחגים והשתלמויות מורים ואספות הורים. וניתן גם לומר שהלילות בחדר המיון היו בדרך כלל רגועים יותר מלילות בבית עם המשפחה שלה. ולפעמים כרוכים בפחות דם.

"כן, אבל התכוונתי שאת רופאה," אמרה התר.

"אז?"

"אז רופאה זה עבודה אמיתית."

"גם סופר."

"אין לי מושג איך את עושה את זה," חזרה התר ואמרה בנענוע ראש. ואז הוסיפה בצחקוק, "ולמה."

דווקא "איך" הייתה שאלה יותר קלה מ"למה". ל"איך" הייתה אותה תשובה כמו לכל הדברים הבלתי אפשריים שבכל זאת עושים. מיום ליום. צעד צעד. כולם בשביל אחד ואחד בשביל כולם. או כל קלישאה אחרת שמכפילה מילים באופן די הולם בהתחשב בכמויות אצלה בבית. היא זירזה את הבנים - חלק מהבנים - אל המכונית. אם תיאלץ לנהל את השיחה הזאת עם התר בתחנה כל יום, כבר עדיף לה להתחיל לאסוף את הילדים מבית הספר. נראה לה מגוחך לנסוע לתחנת האוטובוס וחזרה. אוטובוס לא אמור להביא ילדים מהבית לבית הספר? היא אהבה את בית החווה הישן ורחב הידיים שלהם ואת שישים הדונמים מגודלי הפרא והמוזנחים שלהם. היה אסם שנותר ממנו בעיקר זכר, ופלג מסתורי ורטוב מספיק לשחק בו, אבל לא עמוק או מהיר מספיק לעורר דאגה. הבית נועד למשפחה חקלאית, כזאת עם הרבה ילדים שהשכימו לפני הזריחה לעזור לחלוב פרות או לפזר מספוא או מה שזה לא יהיה שילדי חווה עושים. לרוזי ופן לא היה מה לחלוב וגם לא חיות מלבד הכלבלבה (יופיטר, מתנה ליום הולדת ארבע של התאומים), אבל בהחלט היו להם ילדים שהשכימו קום. ילדים שנזקקו לחדרי שינה רבים שהיו בשפע בבית החווה, וגם חדר תינוק מושלם צמוד לחדר השינה הראשי שהדיף תמיד ניחוח טלק וקירותיו היו צבועים בצהוב - למקרה שפעם תגיע תינוקת. המרצפות לא היו ישרות. הקירות לא היו אטומים לרעש. לקח הרבה זמן למים להתחמם. אבל רוזי אהבה את החספוס הפרוע של הבית, שהלם את החספוס הפרוע של משפחתה. למשל, כשכרכוב נשרט - וזה קרה - אף אחד לא התרגש. אבל לפעמים בית סטנדרטי בפרברים, בדרך ללא מוצא שהאוטובוס מגיע אליה, נדמה פשוט יותר. לפעמים פשוט לא היה לה כוח. היום היא הרגישה עייפה. לא היה לה מושג למה, אבל היא צריכה להתגבר על זה בכל מקרה. יום העבודה שלה טרם החל.

בבית היא המשיכה עם ה"מיום ליום", "צעד צעד" ו"אחד בשביל כולם". פן נישק את הילדים לשלום, נישק אותה לפרידה, ויצא להביא את רייג'ל ואוריון. היא השתלטה על הכנת הארוחה - מקפיצה את הירקות שפן חתך, מתבלת את האורז שבישל, צולה את השרימפס שהשרה (היא עדיין לא ידעה שחצאי קלוד החותרים במהירות להתאחות שללו כל סיכוי שהימנעות מבשר אדום תניב בת). בזמן שהשעועית רתחה היא רוקנה את קופסאות האוכל, בדקה בתאים, עברה על דפים. בזמן שהרוטב הצטמצם, סיימה לשטוף כלים מהערב הקודם. בזמן שניגבה אותם קטעה את תחרות הגלגיליות שקיימו רו ובן בסלון שלוש פעמים (לא שבסוף הצליחה לגרום להם להפסיק, פשוט בשלב מסוים הצליחה שלא יהיה לה אכפת יותר).

ואז רו ערך את השולחן ובן מזג מים לכוסות. ואז פן, רייג'ל ואוריון חזרו הביתה, רטובים ועצבניים שלושתם - פן מהתנועה, שלדבריו הייתה איומה בגלל הגשם, ורייג'ל ואוריון ממשהו שקשור לארגז חול שרוזי לא הצליחה להבין אבל צקצקה בהזדהות לגביו בכל זאת. אם יש פקקים היא צריכה לצאת מוקדם לעבודה. אם היא צריכה לצאת מוקדם לעבודה, היא צריכה לצאת עכשיו. פן הוציא את השרימפס מהגריל ואת האורז מהסיר, הקפיץ אותם בווק עם הירקות, הוסיף רוטב ואת השעועית, והעביר חלק מהנ"ל למכל פלסטיק ענקי, הוסיף כף ודחף את הכלי לידיה של רוזי בזמן שבדקה כמה מהדברים שבשום פנים אסור לה לשכוח באמת נמצאים בתיק שלה. חלקם. היא חילקה נשיקות פרידה זריזות לכולם ויצאה למכונית. אם התנועה באמת כבדה כמו שפן אמר, היא תוכל לאכול בדרך לבית החולים.

איך? ככה. מיום ליום. צעד־צעד. כולם בשביל אחד. זה לא שהיא ופן תכננו ליישם שוויוניות זוגית והורות זן מאוזנת. פשוט הייתה הרבה יותר מדי עבודה לשני אנשים, אבל כששניהם מילאו כל רגע פנוי, חלק ממה שצריך באמת קרה.

מידה כנגד מידה. טובים השניים מן האחד.

"למה", זאת שאלה יותר מורכבת. רוזי חשבה על זה כל הדרך לבית החולים, לא באותו יום, אבל 257 ימים אחרי זה, כשנולד קלוד. הלידה התחילה ברצינות באמצע ארוחת ערב, למרות שידעה כל הבוקר ואחר הצוהריים שזה הולך להגיע. הרגליים גירדו לה בצורה מסוימת ממש לפני שהתחילו הצירים. היא הכירה את התחושה מניסיונה הרב, ושיערה שהתינוק עומד להגיע למוחרת או אפילו יום אחר כך, כך שלמרות שהצירים נעשו תכופים והתחזקו היא הכינה ארוחת ערב. אבל בין להעביר את הסלט וממש לסיים את הפסטה, הצירים עברו מכל שבע דקות לכל שלוש. פן אמר, "אז מה לגבי קינוח?" רוזי אמרה, "אולי בית חולים במקום."

השאלה איך יחזרו הביתה נותרה פתוחה, אבל לעת עתה הם עדיין נכנסו במכונית אחת. רוזי התמקמה במושב הקדמי, ברוגע אבל במאמץ לא מבוטל. פן לקח את התיקים. לא לרוזי, שנזקקה למעט מאוד. מלכתחילה היא לא הייתה הטיפוס שיכין אוסף מוזיקלי או קולאז' או כרית מיוחדת לחדר הלידה, ובכל מקרה כבר הספיקה לקלוט שאפילו קומץ הדברים שהביאה בפעמים הראשונות היה מיותר. לא, התיקים היו לאימא שלה, והכילו אספקה לצורך בילוי שעות ואולי ימים ברצף בחדר המתנה עם ארבעה בנים קטנים ועליזים - ספרים, רכבות, לגו, דבק ליצירה, קרטוני מיץ, חטיפי גרנולה, בובות פרווה, שמיכות וכריות מועדפות. רוזי לא נזקקה לכרית מיוחדת לבית החולים. זה היה ההבדל בינה לבין הבנים שלה.

זבל של ילד אחד ייראה לאחר כאוצר. חוזרים לנקודת ההתחלה.

כל הדרך לבית החולים, בזמן שהילדים שרו "פיטר פן" בכיסאות הבטיחות והבוסטרים - הבייביסיטר שלהם כיכבה במחזמר בתיכון שלה - ופן לחץ את ידה והתאמץ, לשווא, להיראות נינוח על ידי ציות לכל תמרורי הגבלת המהירות, והיא התאפקה לא להגיד לו להזיז כבר את התחת, עברה לרוזי מילה אחת ויחידה בראש: פּוֹפּי. אם התינוק יהיה בת - והוא הרי חייב, חייב להיות: היא אכלה דגים ועוגיות, עשתה סקס אחר הצוהריים עם הפנים מזרחה, עשתה את הקטע עם הכפית, וחוץ מזה, הגיע תורה - היא תקרא לה פופי.

הם בחרו את השם עוד בהיריון הראשון, ורוזי בחרה אותו עוד קודם, מאז ישבה על מיטת בית החולים של אחותה הקטנה בזמן שההורים שלהם יצאו להפסקה בקפטריה ביום קודר אחד. רוזי קלעה את שער פאתה של פופי, ופופי קלעה את שער הבובה שלה ואמרה פתאום משום מקום, "אף פעם לא תהיה לי ילדה קטנה לקלוע לה צמות." קולה נשמע צרוד. כיום רוזי יודעת שזה בגלל הכימותרפיה, אבל בזמנו נדמה היה כאילו משהו נאבק - ומצליח - להגיח מתוך אחותה הקטנה, טרול או מכשפה או שד, יצור שכבר הצליח לפרוץ לפרקים פה ושם: קול מקרקר, עיניים אדומות מתגלגלות, חבורות שפרחו לאיטן ואז התפשטו והתרבו כאילו התקלפו משכבת עור סגול שארבה מתחת לפני השטח העדינים יותר. במקום לפחד שאבה רוזי נחמה מהמחשבה. היא קידמה בברכה את יציאת השד מאחותה משום שנראה יותר ויותר ודאי שפופי לא תוכל לשרוד את המחלה האיומה והנוראה הזאת שהס מלהזכיר, אבל אולי השד יצליח. פופי השד נראה חזק בהרבה. בפופי השד הייתה רוח קרב.

"תשמרי על תלתן בשבילי?" קרקרה פופי. כמו כל ילדי משפחת וולש, הבובה של פופי נקראה על שם פרח.

רוזי הנהנה. היא לא הייתה מסוגלת ליותר. אבל אז חזר אל פופי קולה הרגיל: "לאן ניסע לחופשה?"

"מתי?"

"כשאצא מפה."

"לא'דעת." עד אותו זמן הזדמן להם לנפוש רק בבית של סבא וסבתא, שהריח כמו מרתף. "לאן את רוצה לנסוע?"

"סיאם," אמרה פופי מייד.

"סיאם?"

"כמו ב'אנה ומלך סיאם'." הסרט היה גולת הכותרת של ספריית הווידיאו הדלה בבית החולים, ולפופי היה הרבה זמן להעביר שם.

"ניסע לכל מקום," הבטיחה רוזי. "ברגע שתצאי מפה. טוב, בטח נצטרך לחכות ארבע שנים עד שיהיה לי רישיון. אפשר לנסוע לסיאם ברכב?"

"לא'דעת. כנראה." פופי חייכה באושר. "את כזאת טובה בצמות." התברר שזה היתרון הכי גדול של הסרטן. שער הפאה של פופי היה הרבה יותר ארוך ועם הרבה פחות קשרים משערה האמיתי. "לבת שלך יהיה כזה כיף."

באותו רגע החליטה רוזלינד וולש, בת שתים־עשרה, שני דברים: לבת שלה יהיה שיער ארוך, ממש, עד אחרי הישבן, והיא תקרא לה פופי. בשלב מסוים גילתה רוזי שסיאם נקראת עכשיו תאילנד, אבל היא תגיע לשם רק אחרי כמה גלגולי חיים, וגם אז לא לחופשה. זאת הייתה הפעם האחרונה שלה לבדה עם אחותה.

כל הדרך לבית החולים, בזמן שפן מלמל, "תנשמי, תנשמי," ורו שר, "אני יכול לעוף," ובו ורייג'ל ואוריון שאגו חזרה במלוא ריאותיהם הקטנות, "אררר־רררר," רוזי לחשה, "פופי. פופי. פופי. פופי."

עשרים דקות אחרי שהגיעו לשערי בית החולים עמד התינוק לצאת.

"תדחפי," אמרה הרופאה.

"תנשמי," אמר פן.

"פופי," אמרה רוזי. "פופי. פופי. פופי."

בגלל זה? האם ניסתה שוב ושוב להביא לעולם בת כדי להגשים חלום ישן של אחותה, הילדה בת העשר? האם האמינה שהבת הזאת תגדל, ובגיל עשר תהיה הילדה הקטנה שאבדה לה - פופי שלה - ותמשיך מהמקום שבו הפסיקה פופי להגשים את ההבטחה שהייתה צפונה באותם חיים רכים שנגדעו ונכרתו בעודם באיבם? שכל עוד תמשיך למלא את רחמה, אולי פופי או גרסה כלשהי של פופי - פופי־שד שהמתין בעין צופייה - תקבץ את האטומים הפזורים שלה ותחזור הביתה? זה נורא לדמיין את אחותך המתה משתכנת לה ברחמך? האם זה לא נחשב כסימן לאי שפיות לעשות שוב ושוב אותו דבר בציפייה לתוצאות שונות?

חסר לה בורג. מסובבת על כל הראש. טרלללה.

או שאולי מדובר באיזו אמונה עתיקה ומושרשת עמוק, שעדיף שיהיו כמה שיותר ילדים כי את לא יכולה לדעת מתי תאבדי אחד? הם היו כל כך שבורים כשפופי מתה, רוזי ואימא ואבא שלה. אחד זה לא מספיק. זה תמיד היה לא מאוזן. כבר לא שניים נגד שניים. כבר לא היה יותר מישהו לשחק איתו, לרוץ אליו, לשמור. היא ידעה שאימא שלה ראתה כפול, ראתה תמיד את פופי בפינות, בצילה של רוזי, לצידה של רוזי בהצגות בית ספר ובמסיבות וטקסי סיום. פופי ממש מאחורי רוזי ופן בחתונה, פופי מתנשפת חרש לצידה של רוזי בזמן שכל ילדיה נולדו. אפילו כשאביה של רוזי עזב את העולם ממש לפני שרו הגיע אליו, אימא שלה ראתה את צללית הרפאים של פופי ליד כרסה התפוחה של רוזי לצד הקבר, מבכה בלאט את כל שאבד, וזה לא היה רק האבא. לפחות אז הן נשארו אחת מול אחת. האיזון חזר.

אחד זה לגמרי לבד. לא לשים את כל הביצים בסל אחד.

אז אולי זאת הסיבה. או שאולי רוזי ופן פשוט אהבו תינוקות, את ההבטחה והבלגן והלכלוך הכרוכים בהם, איך שכל התינוקות התחילו אותו דבר וכמעט מייד נעשו שונים לחלוטין. רוזי אהבה את ההמולה הצווחנית של משפחתה הגדולה ומרובת הנפשות, בלִיל האהבה שהציף את בית החווה־המועדון שלהם, קקופוניה שרק היא ידעה לפענח, סערה משתוללת שבמרכזה היא ופן, מחייכים ומסתחררים יחדיו.

"תדחפי," אמרה הרופאה.

"תנשמי," אמר פן.

"פופי," אמרה רוזי.

ואז, במהרה, "זה בן! תינוק זכר בריא, יפהפה, מושלם וחסר סבלנות," אמרה הרופאה. "בחורצ'יק זריז. מזל שלא נתקעתם בפקקים."

אחד אחרי השני, חשבה רוזי. מה שהיה הוא שיהיה.

מצא מין את מינו. אח קטן. לפחות הבנים ידעו מה לעשות.

פגישה אחת.

פן היה בן יחיד. בפגישה הראשונה שלהם, כשרוזי שאלה, "אז, יש לך אחים או אחיות?" ופן ענה, "לא. בן יחיד," רוזי ענתה, "אוי, אני מצטערת," כאילו אמר שנותרו לו רק שלושה חודשים לחיות או שגודל על ידי טבעונים מעל מעדניית בוטיק.

"אה, תודה. זה בסדר," אמר והבין רק כמה שניות אחר כך שהתגובה הייתה לחלוטין לא במקום. הוא התקשה להתרכז. הוא התקשה לתפקד באופן כללי, כי דמו סער בעורקיו בקצב ובעוצמה כפולים מהרגיל משום שלא הצליח להאט את ליבו שהתחיל להאיץ כמה שעות לפני שנסע לאסוף אותה. לפני שעשה זאת לא היה לו מושג למה זה קורה. רוזי הייתה חברה של חברים של חברים, סידור של מישהי שבכלל לא הכיר ושנתקל בה באיזשהו ערב במסיבה כשהיה שיכור עד רוח שטות. הוא למד אז לתואר שני, עשה מאסטר במדעי הרוח והתעורר כל בוקר בתהייה למה הוא עושה מאסטר במדעי הרוח. מישהי מקורס ספרות ימי הביניים שלו (איך זה קשור לכתיבת רומן לא היה לו שמץ של מושג) גררה אליו אישה שלא הכיר, שאמדה אותו רגע במבט בוחן ולבסוף שאלה, "אז, רוצה לצאת עם רופאה?"

"סליחה?"

"אני מכירה רופאה רווקה בקטע של משוררים."

"אני לא משורר."

"הבנת למה התכוונתי."

"לא הבנתי."

"היא ממש חמודה. נראה לי שאולי תסתדרו מעולה."

"אין לך מושג איך קוראים לי."

"היא לא בקטע של שמות."

"זאת לא הנקודה."

"בכל זאת."

איך אפשר להתווכח עם היגיון כזה? בכל זאת. אין מה לענות בתגובה ל"בכל זאת". הוא משך בכתפיו. בזמנו הייתה לו מדיניות לא לסרב לחוויות חדשות עם פוטנציאל ייחודי כדי שיהיה לו על מה לכתוב בעתיד. לצאת עם רופאה שאוהבת משוררים, כי מישהי שבחיים לא פגש חשבה שהם יסתדרו מעולה, נראה מתאים להגדרה.

ובזאת זה הסתכם. חומר לכתיבה. חומר לכתיבה ושינוי אווירה ופילוסופיית חיים חדשה של לא לסרב. הוא לא פחד מזה, אבל גם לא ציפה לכך במיוחד. יחסו לפגישה היה ניטרלי לחלוטין, כאילו מדובר בקפיצה למכולת לקנות חלב. אבל אז, בערך שעה לפני שהתכוון ללכת להתקלח ולהתלבש, בזמן שישב על הספה בדירת הסטודיו שלו וקרא את 'התופת' של דנטה, התחיל לדפוק לו הלב. הוא הרגיש שלחייו מסמיקות וששפתיו מתייבשות ושכפותיו מזיעות. הרגיש מין צורך אבסורדי למדוד כמה חולצות כדי לראות איזו הכי מתאימה. הרגיש פתאום מתוח, ולא היה לו שמץ של מושג למה. הוא חשב שאולי זו שפעת. לרגע ממש שקל להתקשר לבטל למקרה שהוא מידבק, אבל האישה עבדה בבית חולים כך שבוודאי גיבשה לה אסטרטגיה כלשהי להימנעות מחיידקים.

הוא נעצר מול דירתה וישב במכונית, מנסה להאט את הנשימה, מחכה שיפסיקו לרעוד לו הברכיים, אבל כשהתברר שזה לא הולך לקרות הרים ידיים וצלצל בפעמון שלה. כשפתחה את הדלת ופן ראה אותה הוא אמר, "או."

זה לא שרוזי הייתה כזאת יפהפייה, למרות שהיא הייתה, כלומר, הוא חשב שהייתה, כלומר, כך היה נדמה לו. הוא נאלץ להסתמך על רושם מעורפל לגבי המראה החיצוני שלה משום שלא היה מסוגל להסתכל עליה. היא כאילו הוארה מהגב, ושמש מסנוורת מאחוריה לא אפשרה לעיניו להסתגל ולראות אותה כמו שצריך. או שכאילו הוא התעלף והכתמים השחורים בצדדים קיפלו את שדה הראייה שלו לתיבות אוריגמי קטנות יותר ויותר. אבל זה לא היה העניין. זה היה כמו שהמכונית נקלעת לסחרור על כביש קפוא, והחושים שלך נדרכים כל כך שהזמן כאילו מאט כי אתה מבחין בַכול, ואתה יושב לך במכונית המסתחררת ומחכה, מחכה לראות אם אתה הולך למות. הוא לא היה מסוגל להסתכל עליה, כי כל החושים וכל שבריר שנייה וכל אטום בגופו היו מאוהבים בה. זה היה מוזר.

פן אומנם עשה תואר שני במדעי הרוח, אבל הוא היה סופר, לא משורר, והוא לא האמין באהבה ממבט ראשון. הוא גם התגאה בעצמו בעבר על כך שאהב נשים בגלל שכלן, ולא בגלל הגוף שלהן. האישה הזאת טרם אמרה לו מילה (למרות שהוא יצא מתוך הנחה שאם היא רופאה היא כנראה די חכמה), והוא לא הצליח להתרכז במראה שלה, ובכל זאת נדמה היה שהתאהב בה. היא לבשה - כבר - כובע, צעיף ומעיל פוך בעובי עשרה סנטימטרים שהגיע עד מגפיה. בלתי אפשרי להתאהב באישה רק בגלל הגוף שלה בוויסקונסין בינואר. אבל כשעמד פעור פה בפתח ביתה הוא הזכיר לעצמו שזו לא אהבה ממבט ראשון. נדמה שזה קרה קצת לפני זה. נראה שהתאהב בה בערך שעה וחצי קודם על הספה שלו באמצע 'קנטו V' עוד לפני שבכלל ראה את רוזי. מניין גופו ידע זאת, חזה זאת, מעולם לא הבין, אבל הוא צדק - צדק בהחלט - ומהר מאוד כבר לא היה לו אכפת.

לכן לא היה בשיאו במסעדה. קודם כול, דעתו הייתה פזורה. ושנית, הוא ידע. הוא כבר החליט. הוא בעניין - הם יכולים לוותר על שיחת ההיכרות. ולכן כשרוזי, רוזי הזוהרת, הקורנת והמקסימה מתחת לכל השכבות שהשילה מעליה, חייכה אליו בביישנות ואמרה שהיא מצטערת שהוא בן יחיד, הוא אמר קודם כול: זה בסדר. וכמה שניות אחר כך, כשהמוח שלו הספיק לעכל, המשיך, "רגע. לא. מה? את מצטערת שאני בן יחיד?"

היא הסמיקה. גם הוא היה מסמיק אלמלא הייתה זרימת הדם שלו ממילא בהספק מרבי. "מצטערת," אמרה. "אני תמיד חושבת... אחותי, אה... לא הרגשת בודד?"

"לא ממש."

"כי היית ממש קרוב להורים שלך?"

"גם זה לא ממש."

"כי אתה סופר? אתה אוהב להיות לבד בחושך ולהרהר עמוקות?"

"לא!" צחק. "טוב, אולי. לא יודע. לא נראה לי שהרהרתי עמוקות בחושך. אבל גם לא נראה לי שהרגשתי בודד. מה איתך? אני מבין שהיו לך אחים ואחיות?"

רוזי הקורנת התעננה, ופן מייד הצטער מכף רגל ועד ראש. "הייתה לי אחות. היא נפטרה בגיל עשר כשהייתי בת שתים־עשרה."

"אוי, רוזי, אני מצטער." הפעם ידע פן שאמר את הדבר הנכון.

היא הנהנה אל הרול שלה. "סרטן. זה על הפנים."

הוא ניסה לחשוב מה להוסיף, אבל לא מצא, ואחז בידה במקום זה. היא נאחזה בו כמישהי שנופלת מגובה רב. הוא התנשם בהפתעה מהכאב החד, אבל כשניסתה להרפות, נבוכה, החזיר לה לחיצה חזקה יותר. "איך קראו לה?" שאל בעדינות.

"פופי." היא צחקה, נבוכה מעט. "רוזי. פופי. הבנת? ההורים שלי אהבו לגנֵן. יש לה מזל שלא קראו לה גלדיולה. זו לגמרי הייתה אפשרות."

"בגלל זה את חושבת שכל כך עצוב להיות בן יחיד?" הוא שמח לראות אותה שוב מחייכת, אבל מעודו לא פגש מישהו שהתייחס להיעדר האחים שלו כאל טרגדיה. "כי ככה זה היה אצלך?"

"יכול להיות." משכה בכתפיה. "אולי בגלל זה ישר מצאת חן בעיניי. שנינו ילדים יחידים."

הוא ניסה להקשיב לה, אבל שמע רק שישר מצא חן בעיניה.

אחרי זה, הרבה אחרי, גם היא אמרה שזו הייתה אהבה מלפני מבט ראשון, שכל הבוקר ואחר הצוהריים הסתובבה בידיעה לא ברורה שזאת הולכת להיות הפגישה הראשונה האחרונה בחייה. בעוד שאותו זה הלחיץ בטירוף, אותה זה דווקא הרגיע. בעוד שהוא מאס בשיחות החולין, היא ידעה שיש להם כל הזמן שבעולם. עד כמה שמובטח לנו זמן בעולם. כלומר, לא מובטח כלל.

אחרי זה, לא הרבה אחרי, פן שכב במיטתו, מחייך אל התקרה בחושך. הוא ניסה להפסיק, באמת, וצחק על עצמו על זה, אבל לא הצליח. לא הצליח להחניק, להרחיק, להדחיק את מה שנדמה כזרע זעיר של סוד, ידיעה כלשהי, יציבה כגז אציל, זוהרת כזהב: פופי. לבת שלי יקראו פופי. לא החלטה. הבנה. משהו שהיה נכון זה מכבר - מאז שרוזי הייתה בת שתים־עשרה, לפני מחצית מחייו - רק שהוא עדיין לא ידע.