הז'אנרים
כל הז'אנרים
סדרה:‎ כוח סיגמה - 9

דרג ספר זה מתוך 5
4 דירוגים
3.5
ממוצע
1
1
2
0
3
1
4
0
5
2
3
כוח סיגמה 9: עין האלוהים
ג'יימס רולינס

במקום 44 

26.4 

כוח סיגמה 9: עין האלוהים

ג'יימס רולינס

דרג ספר זה מתוך 5
4 דירוגים
3.5
ממוצע
1
1
2
0
3
1
4
0
5
2
3

במקום 44 

26.4 

במקום 44 

26.4 

סדרה:‎ כוח סיגמה - 9
מו"ל: מודן הוצאה לאור

תקציר

ג'יידה שו, אסטרופיזיקאית צעירה ומבריקה, מגלה ביום בהיר אחד כי כוכב השביט 'אַייקון', הנע במסלול סמוך לכדור הארץ, משחרר אנרגיה חריגה העלולה להסיט אסטרואידים ממסלולם ולהפנותם למסלול התנגשות המסכן מיליוני תושבים. כדי להתחקות אחר האנרגיה של ‘אַייקון' נעזרת ממשלת ארצות־הברית בלוויין חדשני המכונה “עין האלוהים“. שניות לאחר שהעביר למרכז הבקרה תמונות מדאיגות של חורבן, הלוויין מתרסק.
כאשר מתברר כי חלקיו התפזרו במונגוליה, מגויס כוח סיגמה, ואיתו גם ג'יידה, למשימה אולטרה־סודית למציאתם. אל חברי הכוח מצטרף גם ויגור ורונה, שקיבל מתנה משונה: גולגולת עתיקה וספר כרוך בעור אדם. על הגולגולת חרות התאריך שבו יגיע העולם אל קיצו, התואם את נתוני הלוויין שהתרסק.
במירוץ נגד השעון חוצים גריי, סייצ'ן, קוואלסקי וחבריהם החדשים את הגלובוס ממערב למזרח, מנסים לאתר את שרידי הלוויין. עד מהרה מתברר כי הסכנה אינה נשקפת רק מהאנרגיה הקוונטית בחלל, אלא מגורמים ארציים מאוד השואפים לגדולה, ואינם בוחלים באמצעים הקטלניים ביותר כדי להשיגה.
כמיטב מסורת ספרי כוח סיגמה, ג'יימס רולינס רוקח עלילת מתח רווית אדרנלין המורכבת מאמיתות היסטוריות ומדעיות ומגיבורים עזי נפש ואנושיים עד כאב.
ספרי סיגמה הקודמים של רולינס - ‘מפת העצמות', 'מסדר שחור', 'השער לגיהינום', 'מושבת השטן' ו'קשר דם' - יצאו לאור בעברית בהוצאת מודן.
המשך קריאה
  • ISBN: 20-53031
  • מו"ל: מודן הוצאה לאור
  • יצא לאור ב-: 30/05/2013
  • שם המחבר: ג'יימס רולינס
  • תורגם ע"י: דפנה לוי

הערות מזווית היסטורית

מהי האמת? כשמדובר בעבר, זו שאלה שקשה לענות עליה. וינסטון צ'רצ'יל אמר פעם שההיסטוריה נכתבת בידי המנצחים. אם הוא צדק, איך נוכל לבטוח באמת במסמך היסטורי כלשהו? ההיסטוריה הכתובה התחילה לפני כששת אלפים שנה בלבד, והיא עוקבת רק אחרי צעדיהם המתומצתים ביותר של בני־האדם על האדמה. וגם הרישום הזה מלא פערים שהופכים את ההיסטוריה לשטיח פרום ואכול עש. והמרשים מכול הוא שמבעד לחורים המרופטים האלה אבדו רבות מהתעלומות הגדולות ביותר בהיסטוריה, המצפות להתגלותן המחודשת - ובכלל זה אירועים שמציינים תפניות היסטוריות מכריעות, אותם רגעים נדירים שמשנים ציוויליזציות.

רגע אחד כזה התרחש בשנת 452 לספירה, כאשר צבא החורבן של אטילה ההוּני שטף את צפון איטליה והותיר אחריו שובל של הרס. מול ההמון הברברי שלו היתה רומא כמעט חסרת מגן, ונפילתה היתה ודאית. האפיפיור ליאו הראשון יצא מרומא ופגש באטילה על גדות אגם גארדה. הם דיברו ביחידות, בחשאי, בלי תיעוד כתוב של חילופי הדברים. אחרי הפגישה הזאת אטילה נסוג מהניצחון הוודאי, מבזיזת רומא בידי הברברים שלו, ועזב מייד את איטליה.

***

מדוע? מה נאמר באותה פגישה ששיכנע את אטילה להימנע מניצחון ודאי? ההיסטוריה אינה מספקת תשובה.

המשיכו לקרוא כדי לגלות כמה קרובים היינו להרס עצמנו, רגע אבוד בזמן כאשר הציוויליזציה המערבית עצמה התקרבה לחורבן מול חרב שלופה - הלא היא "חרב האל".

הערות מזווית מדעית

מהי המציאות? זו השאלה שפשוט ביותר לענות עליה - וגם קשה ביותר. במרוצת הדורות היא בילבלה פילוסופים ופיזיקאים כאחד. אפלטון, בספרו 'המדינה', תיאר את העולם האמיתי כלא יותר מצל מהבהב על קיר מערה. מוזר, אבל כעבור אלפי שנים מדענים חזרו והגיעו למסקנה דומה.

דף זה, שעליו כתובים הדברים האלה (או הצג האלקטרוני), עשוי בעיקר מלא־כלום. אם נביט יותר לעומק במה שנראה מוצק נגלה מציאות העשויה ממסות של אטומים. אם נפרום את האטומים האלה נמצא בתוכם גרעין קשה זעיר של פרוטונים ונויטרונים, מוקף קליפות ריקות שמחזיקות כמה אלקטרונים חגים במסלול. אבל אפילו החלקיקים הבסיסיים האלה יכולים להתחלק לחלקיקים זעירים עוד יותר: קוורקים, בוזונים, נייטרינו וכדומה. אם נעז ונעמיק עוד יותר, ניכנס לעולם הביזארי המכיל רק מיתרים רוטטים של אנרגיה, שאולי הם המקור האמיתי לאש שהטילה את הצללים הרוטטים במערה של אפלטון.

אותו דבר מוזר יקרה גם אם נביט החוצה, אל תוך שמי הלילה, אל תוך מרחב נבצר מהשגה, חלל ריק חסר גבולות מנוקד במיליארדי גלקסיות. ואולי אפילו הגודל העצום הזה אינו אלא יקום אחד בין רבים, מתרחב והולך החוצה אל תוך מערכת של עולמות. ומה בדבר היקום שלנו עצמנו? ההשערה האחרונה טוענת שכל מה שאנחנו חווים - ממיתר האנרגיה הרוטט הזעיר ביותר ועד הגלקסיה העצומה המסתחררת סביב מערבולת של חורים שחורים קורעי מציאות - אינו אלא הולוגרמה, אשליה תלת־ממדית, ואולי אנחנו חיים בעצם בתוך הדמיה.

האם זה ייתכן? האם ייתכן שאפלטון צדק מלכתחילה: שאנחנו עיוורים למציאות האמיתית שמסביבנו, שכל מה שאנחנו יודעים אינו אלא צל מהבהב על קיר מערה?

הפכו את הדף הזה (אם זה דף) וגלו את האמת המפחידה.

הקדמה

קיץ, 453 לספירה

מרכז הונגריה

המלך מת לאט מדי על מיטת כלולותיו.

הרוצחת כרעה מעליו. היא היתה בתו של נסיך בורגונדי ואשתו השביעית של המלך, שנישאה לו בלילה הקודם, ועכשיו היתה כבולה לשליט הברברי הזה מתוקף הנישואים והתככים. פירוש שמה, אילְדיקוֹ, היה לוחמת נועזת בשפת מולדתה. אבל היא לא הרגישה נועזת בשעה שרעדה מפחד בצד האיש הגווע, עריץ צמא דם שזכה לשם שוט האלוהים, שהיה לאגדה חיה והחזיק, כך מספרים, באותה חרב עצמה שנשא אֵל המלחמה הסקיתי.

היה די בשמו בלבד - אטילה - לפתוח שערי עיר ולפרוץ מצור, כה נורא היה הפחד שהוא הטיל. אבל עכשיו, עירום וגוסס, הוא לא נראה מפחיד יותר מכל אדם אחר. הוא היה גבוה ממנה רק במקצת, אבל נשא עליו את השרירים העבים והעצמות הכבדות של בני עמו הנוודים. עיניו - מרוחקות זו מזו ושקועות עמוק בארובותיהן - הזכירו לה עיני חזיר, בייחוד כשהביט בה בעיניים עמומות בעודו בוטש בתוכה במשך הלילה, ועיניו מרושתות אדום מרוב ספלי היין שגמע במשתה הכלולות שלהם.

עכשיו היה תורה להסתכל עליו, לאמוד כל התנשמות כבדה, כל חרחור, בניסיון לשער כמה זמן נותר עד שייקח אותו המוות. היא ידעה עכשיו שהיא חסכה יותר מדי ברעל שנתן לה הארכיבישוף של ואלאנס, שהעביר לו הארכיבישוף של וינה, והכול באישורו של גוֹנדיוֹק מבורגונדי. היא חששה שהעריץ יחוש בטעמו המריר של הרעל בגביע הכלולות, ולא העזה לשים יותר.

היא לפתה את בקבוקון הזכוכית, הריק למחצה עכשיו, וחשה שידיים אחרות, גבוהות יותר אפילו מהמלך גונדיוק, בוחשות בעלילה הזאת. היא התרעמה על כך שעול כזה היה צריך ליפול על כפות ידיה הקטנות. איך זה שגורלו של העולם - עכשיו וגם בעתיד - מוטל עליה, אישה בת ארבעה־עשר קיצים בלבד.

אך דמות עטויה גלימה שהופיעה על סף בית אביה לפני חצי חודש אמרה לה שאין מנוס מהפעולה המרושעת הזאת. היא כבר הובטחה למלך הברברי, אבל בלילה ההוא היא הובאה אל מול האיש הזר הזה. היא ראתה בחטף נצנוץ של טבעת זהב על ידו השמאלית לפני שהספיק להחביא אותה. הוא סיפר לה אז - לפני שנה בלבד - את הסיפור על הצבא הברברי של אטילה שהביס את הערים פָּדוֹבה ומילאנו בצפון איטליה, וטבח בכל מה שעמד בדרכו. גברים, נשים, ילדים. רק מי שנמלטו אל ההרים או אל ביצות החוף שרדו לספר את סיפורי אכזריותו.

"על רומא נגזר ליפול מתחת לחרבו המתועבת," הסביר לה הקרדינל בחדר המשפחה הלא־מוסק. "הוד קדושתו האפיפיור ליאו, ביודעו את הגורל הוודאי הצפוי מידם של הברברים המתקרבים, עזב את עירו ויצא לפגוש את העריץ על גדות אגם גארדה, והודות לכוחו השמיימי הצליח האפיפיור לגרש את ההוני חסר הרחמים.

אבל אילדיקו ידעה שלא כוח שמיימי לבדו הוא שהסיט את הברברים מדרכם - אלא גם האמונות התפלות המפחידות של מלכם.

גם היא עצמה היתה אחוזת פחד עכשיו, ושלחה את מבטה אל תיבה שניצבה על במה קטנה לרגלי המיטה. התיבה הקטנה הזאת היתה מתנה ואיום כאחד ששלח האפיפיור היום. אורכה וגובהה לא עלו על אלה של אמת ידה, אבל היא ידעה שהתיבה הכילה את גורל העולם בתוכה. היא פחדה לגעת בה, לפתוח אותה - אבל היא תעשה זאת, ברגע שבעלה החדש ימות באמת.

היא יכלה להתמודד עם פחד אחד בלבד בכל פעם.

מבטה נשלח באימה אל הדלת הסגורה של חדר הכלולות המלכותי. מבעד לחלון החווירו שמי המזרח עם הבטחה ליום חדש. עוד מעט, עם שחר, אנשיו יגיעו אל חדר השינה. המלך חייב למות לפני כן.

היא הביטה בדם המבעבע מנחיריו עם כל נשימה מאומצת. היא הקשיבה לחרחור הצורם בחזהו כששכב שם על גבו. שיעול חלוש הביא עוד דם אל שפתיו, שזרם דרך זקנו החצוי ונקווה בגומת גרונו. היה אפשר לראות שם את הלמות ליבו, שהרטיטה את הבריכה האפלה הזאת עם כל פעימה.

היא התפללה שימות - ומהר.

הישרף באש הגיהינום, שם מקומך...

וכמו שמעו השמיים את תחינתה, נשימה מחוספסת אחרונה נמלטה מגרונו המוצף של האיש ודחפה עוד דם אל שפתיו - ואז שקע בית החזה שלו בפעם האחרונה ולא התרומם עוד.

אילדיקו פלטה קריאת הקלה חרישית, ודמעות הציפו את עיניה. המעשה נעשה. שוט האלוהים הסתלק סוף־סוף, ולא יוכל להמיט עוד חורבן על העולם. ויפה שעה אחת קודם.

אז, בבית אביה, הקרדינל סיפר על תוכניתו של אטילה להפנות את צבאו פעם נוספת לעבר איטליה. היא שמעה שמועות דומות במשתה החתונה, התרברבויות גסות על הביזה הקרובה של רומא, על התוכניות למחוק את העיר עד היסוד ולטבוח את כולם. היתה סכנה שמשוּאת הציוויליזציה תכבה לעד תחת חרבות הברברים.

אבל במעשה הדמים שלה, ההווה ניצל.

ואולם, היא עדיין לא סיימה.

עדיין נשקפה סכנה לעתיד.

היא התרחקה בזחילה על ברכיה החשופות ונעה אל מרגלות המיטה. היא התקרבה אל התיבה הקטנה בפחד גדול יותר מזה שחשה בשעה שמזגה את הרעל למשקה של בעלה.

התיבה החיצונית היתה עשויה ברזל שחור, שטוחה מכל הצדדים עם מכסה על צירים. לא היו עליה קישוטים חוץ משני סמלים חרוטים. הכתב לא היה מוכר לה, אבל הקרדינל אמר לה למה לצפות. זאת היתה אמורה להיות שפת אבותיו הרחוקים של אטילה, אותם שבטים נודדים שבאו מן המזרח הרחוק.

היא נגעה באחת הכתובות, המורכבת מקווים ישרים פשוטים.

"עץ," היא לחשה לעצמה, בניסיון לאזור כוח. הסמל אפילו נראה דומה במקצת לעץ. היא נגעה בשכנו התואם - עץ שני - ביראת כבוד גדולה.

רק אז היא מצאה את הכוח להביא את אצבעותיה אל מכסה התיבה ולפתוח אותה. היא גילתה בפנים תיבה שנייה, וזאת היתה עשויה כסף מבריק. הכתובת על המכסה היתה גולמית גם היא, אבל ניכר שנעשתה בכוונה מרובה.

הקווים הפשוטים אמרו ציווי או הוראה.

היא הבינה שהזמן דוחק, ייצבה את אצבעותיה הרועדות, הרימה את המכסה של תיבת הכסף וגילתה בפנים תיבה שלישית, הפעם מזהב. פני התיבה זהרו ונראו נוזליים באור הלפיד. הסמל החרוט כאן נראה כמו איחוד של הסימנים הקודמים שנחרטו בברזל ובכסף, ניצבים זה מעל זה, ויצרו מילה חדשה.

הקרדינל הזהיר אותה מפני משמעות המילה האחרונה הזאת.

"אסור," היא חזרה בנשימה עצורה.

בזהירות רבה היא פתחה את התיבה הפנימית ביותר. היא אמנם ידעה מה תמצא, אבל המראה בכל זאת הרעיד את פלומת השיער לאורך זרועותיה.

מלב תיבת הזהב זרחה אליה העצם המצהיבה של גולגולת. הלסת התחתונה היתה חסרה, והעיניים הריקות הביטו בעיוורון כלפי מעלה, כאילו אל השמיים. אבל כמו התיבות עצמן, גם העצם היתה מקושטת בכתובת. שורות כתובות ירדו מהקרקפת בספירלה הדוקה. השפה לא נכתבה כמו זו שהופיעה על שלוש התיבות, אלא בכתב העתיק של היהודים - או כך אמר לה הקרדינל. כמו כן, הוא סיפר לה על מטרתו של שריד כזה.

הגולגולת היתה חפץ עתיק של לחש יהודי, קריאה לאלוהים לרחמים וגאולה.

האפיפיור ליאו העניק את האוצר הזה לאטילה כחלק מתחינתו להצלת רומא. בנוסף לכך הוא הזהיר את אטילה ואמר לו שהקמע החזק הזה אינו אלא אחד מרבים השמורים ברומא ומוגנים על ידי זעם האל, וכל מי שיעז לפרוץ את חומותיה נגזר עליו למות. כדי להדגיש את דבריו סיפר האפיפיור את הסיפור על המלך אלאריק הראשון, מנהיג הוויזיגותים, שבזז את רומא ארבעים שנה קודם לכן ומת בצאתו מן העיר.

אטילה, שחשש מגורל דומה, סב על עקביו ונמלט מאיטליה עם האוצר היקר הזה. אבל כמו תמיד, נראה שהזמן שיכך לבסוף את הפחדים והזין את תשוקתו של ההוני להטיל פעם נוספת מצור על רומא, ולהעמיד במבחן את הסיפור על זעם האל.

אילדיקו הביטה מעבר לגופו חסר הישע.

נראה שהוא כבר נכשל במבחן הזה.

בסופו של דבר, אפילו האדירים שבגיבורים אינם יכולים להימלט מהמוות.

היא ידעה מה עליה לעשות ושלחה את ידה אל הגולגולת. אבל עיניה נפלו על השריטות במרכז הספירלה. הבקשה הכתובה על הגולגולת היתה תחינה להצלה מפני מה שנכתב שם.

צוין שם התאריך של סוף העולם.

המפתח ליום הגורלי הזה היה מונח מתחת לגולגולת - חבוי מתחת לברזל, לכסף, לזהב ולעצם. משמעותו נגלתה רק כעבור חודש, בעקבות בואו של כומר נסטוריאני מפרס לשערי רומא. הוא שמע על המתנה שניתנה לאטילה ממרתפי האוצרות של הכנסייה, מתנה שרומא קיבלה פעם מנסטוריוס עצמו, הפטריארך של קונסטנטינופול. הכומר סיפר לאפיפיור ליאו את האמת על שלוש התיבות והעצם, איך הן הגיעו ממקום רחוק יותר ממזרח לקונסטנטינופול, והועברו הלאה לשמירה בעיר הנצח.

בסופו של דבר הוא סיפר לאפיפיור על האוצר האמיתי של התיבה - ביחד עם גילוי שמו של האיש שפעם התנוססה הגולגולת הזאת על צווארו בעודו בחיים.

אצבעותיה של אילדיקו נגעו בשריד הזה עכשיו ורעדו שוב. העיניים הריקות ננעצו בה כמדומה, אמדו את זעמה, אותן עיניים שפעם זכו להביט, אם אמת דיבר הנסטוריאני, באדון שלה, בישוע הנוצרי.

היא היססה להזיז את השריד הקדוש ממקומו - ונענשה על היסוסה בדפיקה על דלת החדר. קריאה גרונית נשמעה. היא לא הבינה את שפת ההונים, אבל ידעה שאנשיו של אטילה, לאחר שלא יצליחו לזכות בתגובה ממלכם, יפרצו פנימה מייד.

היא השתהתה יותר מדי.

היא הזדרזה עכשיו והרימה את הגולגולת כדי לגלות את מה שמונח מתחת, אבל לא מצאה דבר. בתחתית התיבה היה רק סימן מוטבע בתוך הזהב, בצורת מה שפעם היה מונח שם, צלב עתיק - שריד שעל פי המסופר נפל מהשמיים ממש.

אבל הוא נעלם, נגנב.

אילדיקו הסתכלה על בעלה המת, אדם שהיה ידוע בתחבולותיו הממולחות לא פחות מבמעשי אכזריותו. אמרו גם שהיו לו אוזניים מתחת לכל שולחן. האם נודע למלך ההונים על הסודות שסיפר הכומר הנסטוריאני ברומא? האם הוא לקח את הצלב השמיימי לעצמו והחביא אותו? האם זה היה המקור האמיתי לביטחונו העצמי המחודש והפתאומי שיהיה בכוחו לבזוז את רומא?

הצעקות בחוץ גברו, החבטות בדלת נעשו בהולות יותר.

אילדיקו המיואשת החזירה את הגולגולת לעריסתה וסגרה את התיבות. רק אז היא צנחה על ברכיה וכיסתה את פניה. התייפחויות זיעזעו את גופה בשעה שלוחות הדלת התנפצו מאחוריה.

דמעות חנקו את גרונה באותה יסודיות שבה חנק הדם את גרונו של בעלה.

אנשים נדחפו לחדר. צעקותיהם התחדדו בראותם את המלך מוטל על ערש דוויי. ואז בא הבכי.

אך איש לא העז לגעת בה, הכלה הטרייה המתאבלת, כשהיא התנדנדה על ברכיה בצד המיטה. הם האמינו שדמעותיה נשפכו על בעלה המת, על המלך המת, אבל הם טעו.

היא בכתה על העולם.

עולם שעכשיו נחרץ דינו להישרף.