הז'אנרים
כל הז'אנרים

דרג ספר זה מתוך 5
0 דירוגים
0
ממוצע
1
0
2
0
3
0
4
0
5
0
2
גם ב - Kindle
כדברא - היומן המפוצל

במקום 38 

26.6 

כדברא - היומן המפוצל


דרג ספר זה מתוך 5
0 דירוגים
0
ממוצע
1
0
2
0
3
0
4
0
5
0
2

במקום 38 

26.6 

במקום 38 

26.6 

גודל (עמ'): 239
מו"ל: דני ספרים
  • ISBN: 390-3104
  • גודל (עמ'): 239
  • מו"ל: דני ספרים
  • יצא לאור ב-: 16/06/2018
  • שם המחבר: ליאת רוטנר, מיכל קופר-קרן
  • זמין להשאלה: כן

תקציר

מאז שקירקי זוכרת את עצמה היא לא משתלבת בסביבה. יש לה חזיונות מוזרים שבהם היא רואה את העתיד, ואיש לא יודע על כך, פרט לאחותה אביגיל. לילה אחד, לאחר הגיעה לגיל שש־עשרה, נגלית אליה אישה מסתורית וקוראת לה לבוא בעקבותיה. קירקי יוצאת למסע לאיתורה, ובמהלכו היא מגלה שהיא אינה בת אדם רגילה, וכי נכון לה תפקיד שישנה את גורל העולם וישפיע על כל הקרובים אליה.
לילה, לעומתה, גדלה מגיל קטן להיות כדברא. בעת שילדים אחרים משחקים במשחקים רגילים, היא מתאמנת בלחשים וצופה באמה, הכדברא החזקה ביותר, ומקפידה להסתיר מכולם, כולל מבן זוגה שחר, את האמת על עצמה.


כשלילה פוגשת בקירקי משתנים כללי המשחק. במלחמה מול הגרומלים, אויבי הכדברות, נאלצות השתיים לשתף פעולה, אך משהו עומד ביניהן ומחבל בסיכוייהן להצליח.
הספר "כדברא" מאת ליאת רוטנר מבוסס על סדרת הטלוויזיה המצליחה מאת מיכל קופר-קרן, סיוון שיקנאג'י ועינת שחק. הוא פותח לפנינו עולם סודי, קסום ומפתיע, שבו שום דבר הוא לא מה שחשבנו, וכבר אין לדעת מי הטובים ומי הרעים. כמו הסדרה גם הספר מלא התרחשויות, מתח וקסם.

ליאת רוטנר היא סופרת לנוער ולמבוגרים, בעלת ארבעה ספרי זהב ושני ספרי פלטינה. כתבה 17 ספרים, ביניהם "מיקו בל" ו"תיכון ברנסון", מנחה סדנאות כתיבה, מספרת על סיפור הפיכתה לסופרת רבי־מכר בהיותה ילדה במסגרת הרצאות בבתי ספר. ליצירת קשר: האתר האישי Liarothner.com , והערוץ "ליאת רוטנר" ביוטיוב.

מיכל קופר-קרן היא תסריטאית בעלת תואר שני בתסריטאות מאוניברסיטת ניו יורק. יוצרת ותסריטאית ראשית של סדרות טלוויזיה כמו "כוכב הצפון", "יומני החופש הגדול", "האי", "ראש גדול" ועוד. בשנת 2017 יצרה את סדרת הילדים והנוער "כדברא" לצד סיון שיקנאג'י ועינת שחק.

  • ISBN: 390-3104
  • גודל (עמ'): 239
  • מו"ל: דני ספרים
  • יצא לאור ב-: 16/06/2018
  • שם המחבר: ליאת רוטנר, מיכל קופר-קרן
  • זמין להשאלה: כן

פרק 1

קירקי

ירושלים

"כָּדַבְּרָא!"

בחיים לא היה לי חלום כזה. התעוררתי במיטה רועדת, מנסה לעכל. ברקע נשמע רק תקתוק השעון שעל הקיר. אביגיל, שישֵנה מעברו השני של הקיר, כנראה כבר היתה רגילה לקולות שאני משמיעה בזמן השינה, כי היא לא באה לבדוק מה קורה. ישבתי ככה, בחושך של החדר, מבולבלת ומכוסה בשמיכה.

כָּדַבְּרָא?

אם רק הייתי יודעת שחיַי עומדים להשתנות כתוצאה מהחלום הזה, ובעיקר המילה הזאת שהופיעה בו והדהדה במוחי, אולי הייתי מצילה את עצמי: הייתי מתהפכת לצד השני, עוצמת עיניים בחוזקה ומנסה להירדם. מי יודע, אולי אפילו הייתי מצליחה. ושוכחת.

אבל הִתעלמות מחלומות קצת קשה, כשאת לא נערה נורמלית.

ואת זה שאני לא נורמלית הזכירו לי טוב מאוד היום.

26 שעות לפני כן

"כל הכבוד לעודד שהביא את הרמקולים האלה והציב אותם באמצע הרחוב, אחרת לא היתה לנו מוזיקה," אמרה לי אביגיל, כשהגענו שתינו אל רחבת הסקייטבורד.

היא נענעה את ראשה לקצב מוזיקת ההיפ־הופ והביטה אל הרחבה. היו שם נערים ונערות בגילים שונים, מחליקים וקופצים מהרמפות. ידעתי שאביגיל אוהבת את המקום הזה. לא נראה לי שאמנות הסקייטבורד רוֹוחת בקרב נערות בנות שש־עשרה, ובטוח שזה לא מה שהוריה קיוו שתעשה עם עצמה כשתתבגר, אבל לאחותי לא היה אכפת.

כמעט כלום לא היה ממש אכפת לה.

נפרדתי ממנה כשהיא פנתה לשוחח עם חבריה.

"את תהיי בסדר?" שאלה.

גלגלתי עיניים. "כן, אָבי," עניתי אוטומטית.

הפתיע אותי שאביגיל דואגת לי. איכשהו, במיוחד בחוץ עם אנשים, תמיד היתה זאת היא שידעה כיצד להשתלב, בעוד אני הייתי קצת שונה. אפילו עכשיו, בין כל לובשי הג'ינס והטישרטס הזרוקים, הייתי היחידה בשמלה ובשיער ארוך פזור, ולדברי אביגיל הזכרתי יותר נסיכה אבודה מאשר נערה שמשחקת בחוץ עם החברים.

אבל אני מסתדרת בכל מקום. גם כאן.

הרכבתי את האוזניות והתחלתי לרסס גרפיטי על אחת החומות. מוזיקת ההיפ־הופ רעמה ברקע, ומאחורי גבי הילדים ביצעו פעלולים מדהימים על הסקייטבורד, אבל אני לא ממש התעניינתי בזה. הציורים שלי על החומה עניינו אותי הרבה יותר.

אני מציירת מאז שאני זוכרת את עצמי. הציורים תמיד עזרו לי להימלט ממחשבות, מסיוטים, מהמציאות שבה אני לא תמיד מרגישה את עצמי מחוברת לבני גילי. כך, לא משנה מה קורה סביבי, אני יכולה לשקוע בעולם אחר.

אבל אז...

פתאום זה קרה.

הכול התערפל סביבי. העולם כולו נעשה מטושטש. קפאתי. הקולות והאנשים סביבי נעו כמו מתוך חלום, מתוך כוכב אחר, ובאוזניי הלך והתגבר צלצול פעמוני רוח.

הגרפיטי נעלם ובמקומו ראיתי, לשנייה אחת, מעין חלום בהקיץ: אחד החברים של אביגיל, עודד, מבצע קפיצה מדהימה באוויר עם הסקייטבורד, ואז מאבד את שיווי המשקל ומתרסק בזעקת כאב אל הרצפה שלמטה.

מצמצתי. התמונה הדמיונית שהבהבה מול עיניי נעלמה.

כל נערה אחרת היתה בוודאי נלחצת מהזיות שתוקפות אותה באמצע היום, מניחה שחטפה מכת שמש או התייבשות ואומרת לעצמה שמוטב, אם היא מתחילה לדמיין דברים, שתשב קצת ותנוח. אבל אני...

האמת היא, אני לא נערה רגילה. וברגע שזה קרה, קפצתי על רגליי וצרחתי אל אביגיל: "עודד עומד ליפול!"

היא הסתובבה מבולבלת.

לא בזבזתי זמן וזינקתי אליהם בריצה. "עומרי!" צרחתי, "תפוס את עודד!"

אביגיל פתחה את פיה, בטח כדי לענות לי שלא אדאג, שהם ביצעו את התרגיל הזה מיליון פעם, ואם סקייטבורד מפחיד אותי אני לא חייבת להסתכל, אלא שאז לתדהמתה עודד, שהיה עסוק בתרגילי סקייטבורד, באמת התחיל ליפול לעבר הרמפה.

"עומרי!" צעקתי שוב.

עומרי, שעמד למטה בקצה הרמפה, עם הגב אלינו, שמע אותי. הוא הספיק לזנק אל עודד ולתפוס אותו בחוזקה רגע לפני שהראש שלו נחבט ברצפה.

כולם פלטו קריאות הפתעה.

"עודד," קרא עומרי. "אתה בסדר?"

עודד היה ההמום מכולם. הוא לא היה רגיל ליפול, ויותר מזה לא היה רגיל שתופסים אותו ככה ברגע האחרון.

"איך ידעת לתפוס אותי?" קרא אל עומרי.

אביגיל הפנתה אלי באטיות את ראשה. כמוה עשו עוד כמה ילדים. הם הביטו בי ממושכות, במי שניחשה באורח פלא את הנפילה הבלתי צפויה הזו.

"ה... הפינה הזאת... אני פשוט יודעת שהיא מסוכנת," גמגמתי.

הסתובבתי במהירות והלכתי משם, מרכיבה שוב את האוזניות על ראשי. הגעתי אל החומה שצבעתי והכנסתי את הצבעים שלי בזריזות בחזרה אל התיק.

אביגיל באה בעקבותיי.

"צ'יקָה, את בסדר?" לחשה. היא היתה היחידה שידעה באמת מה קרה, ולמה. אך היא לא התכוונה לספר זאת לאחרים.

התפתלתי באי נוחות ואביגיל, שקלטה את מצוקתי, הנמיכה את קולה ללחישה: "בגלל... 'זה'? הישארי, אף אחד לא שם לב."

אבל אני המשכתי ללכת. "עזבי, איבדתי את החשק לצבוע. אני חוזרת הביתה. תישארי."

ידעתי שכוונתה של אביגיל טובה, אבל לא הייתי מסוגלת לדבר עם אף אחד, גם לא איתה. שנאתי את מה שקורה לי, ושנאתי את עצמי בגלל זה.

קיוויתי שלא הרסתי לה את היום, כפי שעשיתי פעמים רבות בעבר. רק היא מבינה איך זה יכול להיות שצפיתי מראש את הנפילה של עודד והצלתי אותו ברגע האחרון.

כי זו לא הפעם הראשונה שזה קורה לי.

אמרתי לכם: אני לא נערה רגילה.

***

הלכתי הביתה, ואביגיל המשיכה ללכת אחריי. היא קיפצה כל הדרך בעצבנות.

"בואי לא נלך הביתה, נלך לאכול," קראה. "סושי או משהו?"

באותו רגע לא הבנתי למה היא מתעקשת ללכת לאכול. מה שקרה ברחבת הסקייטבורד גרם לי לרצות פשוט להניח את הראש על הכר ולשכוח מכל מה שקרה היום. לשכוח מכל הדברים הלא טבעיים האלה שקורים לי מאז שאני זוכרת את עצמי ושאביגיל היא היחידה בכל העולם, מלבד אמא ואבא, שיודעת עליהם ועל הסוד הגדול שלי.

אז למה היא רוצה שנלך לאכול עכשיו, תהיתי בלבי. ניגשתי ופתחתי את דלת הבית לקול מחאותיה של אביגיל.

ואז נשתלתי במקומי.

מיד הבנתי למה היא לא רצתה שנחזור מהר כל כך.

הסלון היה מלא בחברים שלי - מנפחים בלונים, מנסים לתלות שלט, מקשטים עוגה. כולם עצרו בבת אחת כשהופעתי בפתח הבית והביטו בי בבלבול. ואני רק עמדתי והבטתי בהם בתדהמה.

אביגיל באה ונעמדה לידי.

"הפתעה?" אמרתי בייאוש.

הילדים היו נבוכים. על השולחן היו בלונים רבים שעדיין לא נופחו. אחת הילדות "נתפסה" כשנכנסתי בזמן שרוקנה שקית צ'יפס לצלחת.

"הממ... וואו," אמרתי והתאמצתי לחייך, מנסה להסתיר את אי הנוחות שלי מהמצב. עם כל אהבתי לאחותי ואף על פי שזכרתי שאכן יש לי היום יום הולדת, בכל יום אחר הייתי אולי ממש מתלהבת מההפתעה שהכינה לי, אבל היום לא ממש התחשק לי להיות נחמדה אל מישהו.

אבל כולם התעשתו וניגשו לחבק אותי אחד אחד. חברים מבית הספר, חברים מהשכונה, את חלקם הכרתי יותר, חלקם פחות.

"למה היא חזרה הביתה כל כך מוקדם?!" שמעתי את אחת הילדות לוחשת לאביגיל.

הרגשתי נורא. שום דבר לא הולך היום כמו שצריך. רגע אחד אני מתנהגת באמצע השכונה כמו רואת עתידות משוגעת, ועכשיו גם הרסתי את ההפתעה הנחמדה הזאת. ניסיתי לגרש ממוחי את המחשבות ולהתרכז בכוס השתייה שהביאו לי, ואז קלטתי את יהלי מהכיתה שלי.

הוא נשען על הקיר, שוחח עם כמה מחבריו ונראה כל כך טוב, שקיוויתי שאני לא מסמיקה. הסתובבתי במהירות, כדי שאם זה נכון, שלא יראו אותי, ומשכתי בשרוולה של אביגיל שבדיוק חלפה על ידי.

"מה יהלי עושה כאן?" לחשתי במצוקה.

אביגיל צחקקה. כנראה גם כאן היא התכוונה לעזור, אבל רק הביכה אותי יותר. יהלי הוא דוגמה קלאסית לבעיות הקבועות שיש לי עם בנים: לאלה שמוצאים חן בעיניי אני לא מסוגלת להגיד או לעשות משהו שיגרום להם להבין זאת, ואלה שאני לא מחבבת או לא אכפת לי מהם משום מה מתאהבים בי. מאחר שיהלי היה שייך לקבוצה השנייה, אביגיל ראתה כנראה צורך "לקדם" את העניינים, והזמינה אותו למסיבה שלי.

"נו, תיגשי אליו," לחשה בשמחה.

היא גררה אותי אל מעגל הרוקדים, ואז משכה אל הרחבה גם את יהלי, והתחלנו לרקוד יחד.

בחיי שהייתי שמחה להמשיך את הסיפור כך: יהלי נדלק עלי, היינו לזוג רשמי בשכבה, הפכתי לציירת מפורסמת בעיר למרות גילי הצעיר ועברתי עם אביגיל כל מיני חוויות טיפוסיות של גיל ההתבגרות. אבל אם זה היה נמשך ככה, לא הייתי מרגישה צורך לכתוב את היומן הזה. ולא הייתי נשאבת לתוך כל הדבר המטורף הזה שהכריח אותי להתמודד עם מי שאני באמת, ועם האִיום על חייה של אחותי.

ואז, תוך כדי הריקוד חוויתי את זה שוב. צלצול עמום של פעמוני רוח, ופלשבק פתאומי בעיני רוחי. תמונה מהירה של טלי ונטע, שתי חברות של אביגיל, עומדות בצד עם הכוסות, כשלפתע מישהו מתנגש בטלי מאחור והיא מפילה את כוס הזכוכית, והיא מתנפצת על הרצפה. וכשהיא מתכופפת להרימה, אצבעותיה נפצעות מהשברים.

התנערתי, הסתובבתי אל קצה החדר וצעקתי, "טלי!"

באמת טלי ונטע עמדו שם, אבל אף אחד לא התנגש בהן. והכוס היתה שלמה בידיה של טלי. הן הפנו אלי מבט שואל וצעדו למקום אחר בחדר. גם יהלי שעמד מולי הביט בי בהשתאות.

"הכול בסדר?" שאל.

הנער שהיה אמור להתנגש בטלי נדחף באותו רגע אל הנקודה ההיא, אבל לא פגע באיש.

לא יכולתי לשאת את זה עוד. מלמלתי "סליחה" וברחתי מהסלון אל החדר. יהלי ושאר החברים נשארו ברחבת הריקודים.

אביגיל נכנסה בעקבותיי אל החדר שלי.

"צ'יקה," אמרה.

נכנסתי למיטה והתחפרתי בתוך השמיכה. "לא בא לי לצאת. תני לי קצת זמן לבד. טוב?"

אביגיל הסתכלה לכיוון הסלון ואז אלי, ואז שוב לכיוון הסלון עם המסיבה, כמי שמתלבטת אם להיות אמפתית וקשובה ולאפשר לי את המרחב הזה עכשיו, או להתעצבן עלי שככה אני גומלת לה על כל ההשקעה והניסיון לשמח אותי.

"אז... לקפל את כולם?" פלטה.

תגידי לא, חשבתי. תגידי לה שאת צריכה רק כמה דקות. שתכף תחזרי. שהכול בסדר, שהיא האחות הכי מהממת בעולם, ומגניב שהיא מסדרת לך את יהלי ו...

"אני לא רוצה מסיבה עכשיו," שמעתי את עצמי אומרת.

אביגיל נשכה את שפתיה. יכולתי לראות שהיא כועסת.

"טוב. כולם," צעקה בפתאומיות ויצאה אל הסלון, "יאללה, לחַזלֵש. קירקי לא מרגישה טוב. בואו תעזרו לי לפַנות פה. מי רוצה להמשיך לגלידה במרכז העיר?"

משכתי את השמיכה מעל לראש, מנסה לשכוח מהכול, להתעלם מקולות גרירת הכיסאות והניקיון שהחלו להישמע.

כשיצאתי בסוף מהחדר, עמדתי לבד בסלון, שהיה מלא בלונים, חלקם תלויים על הקיר וחלקם על הרצפה. הם לא סידרו הכול ומצאתי את עצמי דורכת על במבה ועל בייגלה, מה שהגביר את תחושת הבדידות שהרגשתי. השלט "מזל טוב, קירקי!" שהם ציירו בטושים היה תלוי במעוקם, כי הסלוטייפ בצדו השמאלי נתלש. זה נראה מעורר רחמים. הבטתי סביב והיה לי עצוב.

***

אני אף פעם לא חולמת. אני תמיד מתעוררת מטושטשת כשהדבר האחרון שאני זוכרת הוא מה שהיה לפני שהלכתי לישון. אבל באותו הלילה חלמתי, בפעם הראשונה.

בין הרים ועצים, מול אגם רחב ידיים, עמדה אישה בגבה אלי. היתה לה צמה ארוכה שהשתלשלה על גבה והיא פרשה את זרועותיה לשמים, כמתפללת, ומלמלה משהו.

בהתחלה לא הצלחתי להבין, זה נשמע כמו מילות קסם או לחש עתיק. עלה בידי לחדד את מבטי בתוך החלום, אם קיימת אפשרות כזאת בכלל, ולראות את האצבעות שלה. הן הצביעו אל האופק, כאילו היא מזמנת משהו.

על אצבעה האמצעית היתה טבעת עם אבן טורקיז עגולה.

ופתאום שמעתי את קולה, חד וברור, ממלא את כולי:

"בואי, ילדה אבודה שלי,

בואי הביתה.

אני כאן.

בואי אלי, ילדה אבודה,

אני מחכה לך."

ואז היא אמרה מילה שמילאה את כל כולי ופוצצה את החלום בקול מהדהד וחזק: "כָּדַבְּרָא!"

התעוררתי בבת אחת רועדת, המומה. שכבתי במיטה כשקולה עדיין מהדהד בראשי, וברקע דממת החדר, עם קול תקתוק השעון.

בואי, ילדה אבודה שלי, בואי הביתה...

"הביתה". מעולם לא היה לי מושג מהו הבית האמיתי שלי. אני ילדה מאומצת, ואף שההורים שלי, נורית ומייק, הם האבא והאמא הכי מהממים בעולם, ואביגיל היא האחות שבחיים לא אחליף, עדיין הם לא המשפחה המקורית שלי. המשפחה המקורית שלי כנראה פשוט לא רצתה בי כשהייתי תינוקת. כבר התרגלתי למחשבה הזאת, היא כבר לא העציבה אותי ואפילו כמעט לא חשבתי על כך. ואם כן חשבתי, זה היה בוודאי באחד מהחלומות ששכחתי כשהתעוררתי.

בואי, ילדה אבודה שלי, הביתה...

איזה בית?!

ומה המילה הזאת שהיא לחשה שם בחלום?

מצאתי את עצמי בחשכת החדר מתנפלת אל מול המחשב. ישבתי כך שעות ארוכות, משוטטת ברחבי האינטרנט. גוגל כבר התייאש מלהראות לי דברים שקשורים למילה "קדברה", "קדברא", "כָּדַבְּרה" וכו'.

קירקי, תירגעי, נזפתי בעצמי. ממה את כל כך מתרגשת? אפשר לחשוב, סוף סוף את זוכרת חלום שחלמת! סוף סוף את לא מתעוררת כשאין לך מושג מדוע בכית תוך כדי שינה, כי החלום נותר טרי בזיכרונך. אז מה? למה זה מושך אותך כאילו יש שם איזו אמת אפלה ומדהימה שאת עומדת לגלות?

אבל לא היתה לי תשובה לכך. הידיים שלי המשיכו להקליד מאליהן את הדבר היחיד שזכרתי מהחלום חוץ מהמילה כָּדַבְּרָא:

אגם.

אגם בין חולות במדבר.

ואז, ברגע שהזנתי את המידע, נפרשו למולי תמונות של אגמים שונים. וביניהן תמונה אחת מוכרת במיוחד, ומתחתיה הכיתוב: "האגם הנסתר, קיבוץ כנען".