הז'אנרים
כל הז'אנרים

דרג ספר זה מתוך 5
0 דירוגים
0
ממוצע
1
0
2
0
3
0
4
0
5
0
0
גם ב - Kindle
יקירתי רציתי לספר לך
37 

יקירתי רציתי לספר לך


דרג ספר זה מתוך 5
0 דירוגים
0
ממוצע
1
0
2
0
3
0
4
0
5
0
0
37 
37 
גודל (עמ'): 382
מו"ל: ידיעות ספרים

תקציר

שני סיפורי אהבה משתרגים זה בזה על רקע הדי מלחמת העולם הראשונה ברומן המרגש ורחב היריעה יקירתי רציתי לספר לך. ריילי פיורפוי, בן להורים ממעמד הפועלים, ונדין וייבני, בתו של מנצח תזמורת מפורסם בלונדון, נפגשים לראשונה כששניהם אך ילדים. כמה שנים מאוחר יותר מבשילה הקרבה ביניהם לאהבה, אולם הפערים המעמדיים מתנפצים בפניהם בד בבד עם הלמות התותחים המבשרים את פרוץ מלחמת העולם הראשונה. ברגע אחד של זעם וגאווה פגועה מחליט ריילי להתגייס לשורות הלוחמים, ומשנה את גורלו לעד.

בשעה שריילי ומפקדו, פיטר לוק, נלחמים על חייהם ועל עתיד מולדתם בשוחות בצרפת, ממתינות להן נדין וג'וליה לוק בעורף, שהזמן כמו עמד בו מלכת. הגעגועים, החרדה והבדידות מכרסמים בשתיהן, וכל אחת מהן מתמודדת איתם בדרכה. בין הקרבות, משוחררים מן המגבלות המעמדיים שנפרצו יחד עם גבולות אירופה, מבקשים ריילי ונדין למסד את אהבתם, אלא שאז מקבלת נדין מברק נורא שעתיד להפוך את כל שהאמינה בו על פיו.

יקירתי רציתי לספר לך הן המילים הפותחות את המברק הרשמי ששלחו הפצועים הבריטים במלחמת העולם הראשונה ליקיריהם בעורף. אך יותר מכך הן מרמזות על האימה, הזעם והזוועה האילמת הנידונים להישאר חרוטים לעד בלב הלוחמים, מעבר להישג תודעתם של אלה שנותרו בבית. ברומן הסוחף הנושא שם זה מתארת לואיזה יאנג את הצלקת שמותירה המלחמה על החיילים בשדה הקרב ועל האזרחים שבעורף, ומספרת על כוחה המחיה של אהבת אמת.

לואיזה יאנג כתבה עשרה ספרים, שתורגמו לשלושים ושש שפות. היא חיה בלונדון ובאיטליה.

  • ISBN: 3624227
  • גודל (עמ'): 382
  • מו"ל: ידיעות ספרים
  • יצא לאור ב-: 01/01/1970
  • שם המחבר: לואיזה יאנג
  • תורגם ע"י: הדסה הנדלר
  • זמין להשאלה: כן

פרק ראשון

לונדון, לקראת חג המולד, 1907

ביום יפה של שלג צח ומושלם, של שמים בכחול עז ושל התרגשות ילדוּתית תזזיתית, השליך דודנה של נדין וייבני, נוֹאֶל, כדור שלג בגני קנזינגטון. כדור השלג פגע ישירות בלחיו של ילד קטן שהם לא הכירו, והילד החל להתנשף ולצרוח, איבד את שיווי משקלו ונפל על משטח הקרח הדק שכיסה את פני הברֵכה העגולה. הילד, ששמו היה ריילי פיורפוי, עדיין צעק כשביקע את השכבות הקפואות השקופות ונפל פנימה - ואז הוא זינק שוב החוצה, ובעודו מתנשף, ניער מעליו שלג מימי ומים קפואים עד ששערו סמר, ואחר צחק בקולי קולות. נואל, שהיה מבוגר ממנו, הביט בו בספקנות. נדין עמדה מאחור וחייכה. מצא חן בעיניה שהילד הקטן צוחק. היא כבר ראתה אותו בפארק. הוא תמיד רץ ממקום למקום, טיפס על דברים, אסף דברים. פעם כבר נפגשו בין עליו הירוקים של עץ ערמון, באמצע הדרך לצמרת. היתה לו נוצת יונה בשיער, כמו ללוחם אינדיאני. גם אז הוא צחק.

ז'קלין וייבני הלבושה היטב, שעצמות לחייה גבוהות וכל מראהָ נוטה במכוון לבוהמייניות, התעקשה להביא את ריילי הביתה, לייבש ולחמם אותו. הם גרו קרוב: ממש מול שער הפארק, בצד השני של דרך בֵּייזווטר. "כולם באים הנה אחרי שהם נופלים למים," אמרה לו כשהם נחפזו לאורך השביל, בדרך לשער. "או אם יורד עליהם גשם. אנחנו התחנה הראשונה לאנשים שנקלעים לצרה בפארק." החיוך שלה היה חמים והמבטא שלה מוזר - צרפתי, אם כי ריילי לא ידע את זה אז.

הבית היה ענקי בעיניו, אך די קטן בעיניהם. הוא הובל דרך חדר הכניסה אל הטרקלין: "א-טרקלין," אמרה ז'קלין. ריילי הביט בתקרה הגבוהה, בחיפוי העץ הלבנבן, בספות הקטיפה, באש החמימה, באריחים המבריקים בצבע ירוק-טווס שהקיפו את האח. כשהיו בפנים דאגה גברת וייבני שיעטפו אותו במגבת, שייקחו את בגדיו ויתלו אותם ליד דוד החימום. הגישו לו שוקו חם ונתנו לו בגדים יבשים, גדולים מדי למידותיו. האנשים שעמדו מסביבו הבחינו שהוא ילד ממעמד נמוך, אבל לא ייחסו לכך חשיבות.

נואל היה מלא חרטה והתנצל מקרב לבו.

גברת וייבני חשבה: תראו אותו, את היצור האומלל. אנחנו בטח יכולים לוותר על הבגדים האלה.

בעלה רוברט, מנצח התזמורת המפורסם, הציץ פנימה. "שלום לכם," אמר, או משהו כזה. "מה קורה פה?" ריילי ידע מי הוא. לעתים קרובות ראה אותו חוצה את הפארק בדרך לאלברט הוֹל. הוא ראה את התמונה שלו ב"אילוּסטרֶייטֶד ניוּז".

נדין, שעיניה הצהובות כדבש התלכסנו כעיני פֵיָה שובבה, העיפה מבט וחייכה.

ריילי ספג לתוכו את מראה האב המפורסם, את מראה המשפחה הידידותית והמשרתת הנעימה, את מראה הציורים שעל הקיר, את מראה פסנתר הכנף ומדפי הספרים, ואת מראה הילדה המחייכת. הבית הזה היה שונה מהבית שלו - אם כי הבית שלו היה חמים מאוד והכיל את הוריו ואת אחיותיו הקטנות, אנשים שהוא אהב אך גם התעלם מהם. הוא התייחס רק אל אביו, שנתן לו חגב מכני כמתנת חג המולד ושעדיין היה מסוגל להניף אותו באוויר. אביו היה כבאי והוא אמר, "אל תחשוב להתגייס למכבי האש, ריילי, זו עבודה טובה, אבל אתה יכול למצוא משהו טוב יותר."

ריילי לא הרגיש אי-נוחות או בושה בבית הזה. הוא לא חש שהוא נמצא במקום הלא-נכון. הוא טעם מהשוקו החם והמתוק, והסתכל סביבו בביטחון, והוא ידע שזה מה שאביו דיבר עליו. המשהו הטוב יותר.

בגדיו לא התייבשו, וז'קלין, שחשבה שהוא חמוד - כך, עם העיניים הבורקות והשיער המתולתל שלו - הציעה שיחזור לקחתם למחרת. אמו בת'אן, אישה אדוקה ודעתנית ממוצא ולשי, אפתה עוגיות ריבה שהוא נדרש להגישן למיטיביו כמתנת תודה, ואחר כך - גם לזכור להחזיר לאמו את קופסת הפח שבה נארזו.

"לא מבין למה," אמר אביו, ג'ון. הוא ישב על כיסא במטבח בגופייה ובכתפיות שנתלו על כתפיו הרחבות ועיין בעיתון. "הרי הבן שלהם הפיל את ריילי לברכה."

"זה עניין של נימוסים," אמרה בת'אן. "לך אל הדלת האחורית, טוב, ריילי מותק? ותיזהר מהם!" קראה. בני המעמד הבינוני תמיד רוצים משהו מהפועלים. כאילו שאין להם מספיק. לא שהייתי רוצה את זה. מלוקקים כאלה. בת'אן נודעה במנהגה לפרוץ ברחוב בצחוק גדול כשזיהתה היענות מוגזמת לצו האופנה בקרב המעמדות הגבוהים יותר. היא עקבה בדריכות ובחשש אחר בנה כשחלף ברחוב בדרכו לביקור בעולם האחר. הוא לא ילך שולל, נכון? הוא לא יכניס לעצמו לראש רעיונות וכעסים. אנחנו לא מעוניינים בזה - זה לא יקרה. גידלנו אותו כמו שצריך... היא מצאה את עצמה ממלמלת ברכה עבורו. בעודו נעלם מעבר לפינה.

ג'ון גלגל את עיניו. לבת'אן היה קיבעון מחשבתי בכל הנוגע לבני המעמד הבינוני. היא פחדה מהם, רצתה מה שיש להם, העמידה פנים שאינה רוצה מה שיש להם, כעסה עליהם על שיש להם. ומעל לכול, היתה בה הגאווה הנזעמת, זקופת הסנטר, של אישה ממעמד הפועלים שלא זקוקה לשום דבר מזה, תודה רבה.

*

ריילי חשב שאם יש דלת אחורית הוא ימצא אותה רק אם יבוא מהסמטה הצדדית. הוא ניגש לדלת הקדמית. הוא הגיע לשם בדיוק כשבא אורח נוסף, אדם מבוגר ומזוקן שנדף ממנו ריח מפתה של טרפנטין הלבוש במעיל קטיפה ישן חלק ומבריק. לרגע ריילי נרתע, חשב על אמו והיסס, אבל האיש אמר: "שלום לך, בחור צעיר!" והם נכנסו יחד.

ריילי, שחונך לחשוב שבני המעמד הגבוה הם אנשים מתנשאים, היה מופתע.

"שלום, ריילי!" קראה גברת וייבני. "אלה בשבילנו? מממ - כמה יפה מצדך. נואל, חומד, ריילי פה! צלצל לבארנס ותבקש שיביא תה, טוב?"

ריילי הבין במהרה. זה מפני שהם לא רק ממעמד גבוה, הם גם אמנים. בטיולים של ימי ראשון בגני קנזינגטון בת'אן נהנתה להראות לו סוגים שונים של בני המעמד הגבוה, ולהדגיש את הגיחוך שבהם. ג'וֹנוֹ הגנב עשה דבר דומה, הוא העריך את מי כדאי לכייס בתחנת פֶּדינגְטוֹן. ריילי בחן את מעיל הקטיפה של האיש הזקן, את תלתליה האדומים-כהים של האישה היפה, את החזרתו של ילד פשוט מהמעמד הנמוך אל ביתם היפה והנוח. הבית, על הציורים והחפצים המוזרים שבו... הפגיון המעוקל והמבריק על הקיר, פילי השנהב הזעירים בארון בעל דלת הזכוכית. אמנותיים, בהחלט. בת'אן היתה מגחכת, כי אביה לא הרשה לה לשיר בילדותה, וג'ונו היה מאפשר להם לעבור, כי אנשים כאלה אף פעם לא מסתובבים עם הרבה כסף מזומן.

"פנס לעניין!" אמר נואל בקנאה ותקע אצבע בעצם הלחי של ריילי. הילדה השקטה שוב חייכה אליו וריילי החזיר לה חיוך. הם היו שקועים בקישוט עץ אשוח בסרטים, בפירות כתומים מבריקים ובכדורי זכוכית. ריילי ראה דברים כאלה בחלונות הראווה הנהדרים של חנות הכולבו סֶלפְרידגֶ'ס, ארמון הפלאות החדש שממנו גורש לפני יומיים. העץ הזה לא היה כה גדול, אבל ריילי הסתנוור מצבעיו.

"בוא לעזור לנו," אמרה גברת וייבני. "האצבעות הקטנות שלך יכולות לקשור את זה?" היא העבירה אליו כדור זכוכית שקוף, בהיר כאור השמש, צלול כבועה.

"איפה לשים את זה?" הוא שאל.

"איפה שאתה רוצה, חומד," היא אמרה.

הוא נעץ את מבטו בעץ. כדורי זכוכית בוהקים השתלשלו מענפי אשוח כהה, מתנודדים ובוהקים. ורוד כמו עלה כותרת של ורד בגן השקוע שליד האוֹרַנְגֶ'רי, ירוק בהיר כמו העלים בשדרת עצי הלַיים באביב, כחול כמו הבזק הצבע מתחת לכנפו של ברווז הבְּרֵכִיָּה בברֵכה העגולה. כדורים רבים מדי התקבצו למעלה. הוא בדק כמה כדורים נותרו בקופסה. מספיק כדי לקשט את כל העץ. הוא כרך בזהירות את חוט המתכת הזהוב של הכדור השקוף סביב זלזל של ענף באמצע העץ, די עמוק בתוכו. הוא יחזיר אור ויהיה משקל-נגד לכדורים הצבעוניים הזולים. ללא מחשבה הוריד כמה מהכדורים הצבעוניים ופיזר אותם מחדש נמוך יותר על העץ.

האיש המבוגר עקב אחר ריילי, חייך, התענג על מסירותו למלאכה, רשם לפניו את פניו השטוחים, רחבי הלחי, את שערו המתולתל הפרוע, את עיניו הכהות, את מבטו הפצוע.

הם שתו תה ואכלו עוגיות ריבה. הזללנות של ריילי שעשעה את ז'קלין. ילדים רבים אחרים היו מרגישים מחויבים לנהוג בריסון, מתוקף הנסיבות.

כשהגיעה שעתו של ריילי ללכת אמר רוברט וייבני בנימוס, "ריילי, סר אלפרד אוהב את הפנים שלך. הוא רוצה להכניס אותם לציור של פָּן עם רגלי תיש. מה דעתך? אתה יכול לשבת בשקט מספיק זמן כדי שהוא יוכל לצייר אותך? הוא עשוי לתת לך שילינג."

ריילי ראה את שערי ההזדמנות נפתחים בתנופה לנגד עיניו. מאחוריהם הוא ראה את משהו טוב יותר זוהר במרחק כמו החבצלות של גן עדן. "בטח שאני יכול, מר וייבני," אמר.