הז'אנרים
כל הז'אנרים

דרג ספר זה מתוך 5
1 דירוגים
5
ממוצע
1
0
2
0
3
0
4
0
5
1
0
גם ב - Kindle
ימי האהבה

במקום 42 

29.4 

ימי האהבה


דרג ספר זה מתוך 5
1 דירוגים
5
ממוצע
1
0
2
0
3
0
4
0
5
1
0

במקום 42 

29.4 

במקום 42 

29.4 

גודל (עמ'): 336
מו"ל: כנרת זמורה ביתן דביר

תקציר

כשאדי ואורית מגיעים אליה לטיפול זוגי, תמר מאמינה שהיא יכולה לעזור להם. החיים האישיים שלה אולי מעורערים עכשיו לאחר גירושיה, אבל יש לה מוניטין ראוי, שרכשה בהתמדה ובעבודה קשה, והבנה מעמיקה של מנגנוני הזוגיות, גם אם לא תמיד היא מצליחה ליישם אותה על עצמה. אך כל שנות ניסיונה והישגיה המקצועיים לא מכינים אותה למפגש עם הגבר הכריזמטי והמתעתע שיושב מולה עכשיו ועם האישה השברירית שלצדו.

בעוד תמר מוצאת את עצמה מהופנטת לגבריות המתפרצת של אדי, המוצאת הד עיקש של תשוקה בקרבה, אורית נחושה לקרוע את חייה מהשפעתו האדירה ולפלס לעצמה דרך משלה בלעדיו. הדרמה העזה המתחוללת בתוך חדר הטיפולים גועשת ממנו אל חייהם של גיבוריה ומשנה אותם לעד.

זהו סיפורן של שתי נשים שונות מאוד זו מזו, הנופלות ברשתו של גבר אחד, רב קסם וכוח, נסחפות למערבולת יצרים יוקדת, מכלה, אפלה. כל אחת מהן נאבקת להגדיר את זהותה ולממש את מיניותה, למצוא את העוצמה החבויה בה, את הקול שלה.

ימי האהבה הוא רומן מפתיע על אובססיה ועל תשוקה, המהדהד את כמיהותינו הנסתרות ומאוויינו הכמוסים ביותר אגב שרטוט דיוקן מלא תעוזה של נשיות במשבר.

דריה מעוז היא סופרת ואנתרופולוגית. ימי האהבה הוא ספרה השביעי.

המשך קריאה
  • ISBN: 15100863
  • גודל (עמ'): 336
  • מו"ל: כנרת זמורה ביתן דביר
  • יצא לאור ב-: 28/02/2018
  • שם המחבר: דריה מעוז
  • זמין להשאלה: כן

ימי אהבה

כמה אנשים אוהבים אותה? אורית זוקרת אצבע אחר אצבע. דגנית — אולי. היא השקיעה בה שעות, ימים, זמן בלתי מוגבל, ובכל זאת, היא יודעת שנכשלה. גם דגנית יודעת. בטי היא השנייה. ברור שאינה מרחמת עליה, אולי קצת מעריצה. מתפעלת מכל התכשיטים הנוצצים והבגדים היקרים שאורית מנפנפת מול עיניה, מקשיבה פעורת פה לסיפורים שלה על שמפניית דום פריניון ורודה בכוסות גבוהות, צימר חבוי ביערות וטיולים אקזוטיים לחו"ל. אמה היא השלישית, למרות שמעולם לא אמרה לה את המשפט הפשוט הזה, שכל אם אומרת לילדיה. עמדה בסירובה גם כשממש השתדלה, עד שחדלה.

ויש את אדי. לפני כשעה התגנבה לחדרם המשותף, טופפה על בהונות רגליה, רק חולצת משי אדומה של דונה קארן לגופה. הבגד האהוב עליה לשינה. הוא זז מעט, אך לא התעורר, וכשנשכבה לידו בשקט, הוא הניח לה לבחון את פניו. את עיניו שתמיד מרצדות מתחת לעפעפיים העצומים, את אפו הזקור, המעוקל מעט, את גבותיו הזוויתיות ואת עצמות לחייו הגבוהות. ידה הושטה מאליה ללחיו המגולחת, אך נעצרה ברגע האחרון, שנייה לפני שהסתובב באנחה לצדו השני, חושף טפח מגופו. תמיד ישן עירום, היא מהרהרת, מוכן לכל אפשרות. כמה זמן לא נגע בה? היא כמהה אליו, אך אינה מרשה לעצמה להראות זאת. היא לא תיתן לו את התענוג. הוא בעונש, היא אסורה עליו, עד שיבטיח שהכול ישתנה.

הוא שוב נאנח, בעצם גונח, והיא בטוחה שהוא חולם עליה, על העוזרת עם הריח מהפה, או על המזכירה הצעירה של השותף שלו, או על המורה הגבוהה של דגנית מהתיכון, או על הבלונדינית שמתאמנת איתו בחדר הכושר, או על המפקדת הרזה של דגנית, שמשום־מה הוא מתקשר אליה אחת לשבוע, או על הבחורה היפה שהם רואים לאחרונה בגינת הכלבים, או על אשתו של בועז, החבר הכי טוב שלו, שתמיד הוא מתעקש שילכו אליהם, או על כולן גם יחד.

***

עלי שלכת מסתחררים באוויר, מערבולות רוח דקיקות נושאות איתן ריחות של סתיו, העצים מרשרשים מצדיה כשתמר פוסעת בשדרה בנעלי הנייק הוורודות שלה, בג׳ינס צמודים ובחולצה לבנה רפויה מעל חזיית תחרה שמחזיקה היטב את שדיה. היא משפילה מבט לחולצתה הצחה ואחר כך מעבירה יד על ראשה, נהנית מהמגע הרך רגע אחרי הצבע והפן הרותח, שכמעט שרף את קרקפתה אבל הותיר את שערה דק וישר, נשפך על גבה בשובבות. סוף־סוף היא יכולה להרשות לעצמה ללבוש חולצה יפה מבלי שידבקו בה כתמים לא מזוהים של אוכל דביק וחול. היא מביטה באצבעותיה, שלק ג׳ל אדום בוהק מעטר אותן, ומחייכת בסיפוק.

בקרוב יגיע לקחת את בנותיה. היא רוצה שיראה אישה מטופחת, אישה מרוצה, אישה שלא איבדה את עצמה אחרי שעזב את הבית, שלא יושבת, בוהה דרך החלון, הטלפון דומם בידה, ציפורניים עם לק מתקלף, שורשים לבנים מצטמחים מהקרקפת. היום היא מרגישה חגיגית. ריח של התחלה חדשה נישא באוויר. סוף הקיץ המהביל, הנורא, שהגיר זיעה מכל חלקי גופה.

הגוף הזה מתרפה עכשיו לקראת המנוחה שצפויה לו אחרי שבוע עמוס במיוחד. אך קודם תצטרך לצלוח את ארבעת המטופלים של היום. הצעקות של הזוג מאתמול חודרות למוחה. האם אי־פעם אהב אותה בכלל, היא תוהה, ומאין מגיעים כל הרוע הזה, האכזריות, המבט השוטם בעיניים, או גרוע יותר — האדישות. היא חושבת על האישה שישבה מולה. עיניה רושפות, ידיה מתנופפות, כל גופה דרוך לקרב. אך זהו קרב מאסף, היא יודעת, קרב שסופו ידוע מראש.

שאיפות אוויר עמוקות ממלאות אותה שלווה. היא מדמיינת איך, עם כל נשיפה, היא משחררת הכול, מניחה לכל מה שלא צריך להיות במוחה להתנדף ממנו. מחשבות, מערבולות, זיכרונות. אני בסדר, היא לוחשת לעצמה, ממש בסדר, אולי אפילו יותר מכך. אני עדיין נראית, עדיין מרגישה, והיא מחפשת את המילה הנכונה, מעבירה שוב את ידה על שערה המוחלק, כשלפתע היא שומעת מאחוריה קול גברי עמוק קורא, "איזה חמודה!" ומיד קול אחר מצטרף אליו, נלהב, "מתוקה אמיתית." חיוך בלתי רצוני עולה על שפתיה, ובהבזק השנייה עוברת במוחה המחשבה — כמה זמן, ואיך דווקא היום, ואולי בגלל. והיא מסתובבת, החיוך עדיין על פניה, עיניה קולטות את שני הבחורים הצעירים שמאחוריה, יכולים להיות הבנים שלה, אבל בכל זאת, והחיוך מתרחב, ובפיה כבר עומדת ה"תודה", אבל אז היא רואה אותה, וחיוכה קופא באחת. קטנטנה, כהה. ואותם — מתכופפים אליה, מצביעים, מלטפים, אפילו לא מרימים מבט אליה, שעומדת ממש לידם, שקופה.

***

כלבה, תמר חושבת בעת שהיא נאבקת בגרבוני הניילון הדקיקים שמטפסים אט־אט במעלה ירכיה, אפילו כלבה זוכה שיקראו לה חמודה, לקבל ליטוף, חיבוק. וכמה שנאה את הזרוע הזאת, השחומה, החלקה, השרירית, שליטפה את הפרווה הבוהקת. את אצבעותיה העבות, ששום זכר לטבעת לא היה עליהן. גג שלושים, היא אומרת לדמותה בראי, ומה חשבתי בכלל, איך יכולתי לקוות. היא בוחנת את הבטן הלבנה שמתעגלת מעל לגרבונים הלוחצים, מרימה בשתי ידיה את שדיה הגדולים ומזקירה אותם קדימה. השפתיים שלה, היא מתקרבת למראה, הן שמסגירות אותה. כל השאר — גב זקוף, תחת יפה, שיער עם פן, מי היה מנחש. אלה השפתיים, והקמטים הנוראים שמשני צדיהן, שמשווים לפניה הבעה עצובה. והיא לא, ממש לא עצובה, רק מתגעגעת למה שפעם שנאה כל כך. לשריקות אחריה ברחוב, למילים הלא יפות שהיו צועקים אחריה גברים נלהבים, לצפירות נהגי המוניות כשהיתה פוסעת — ראש מורם, שיער שטני מתנופף, רגליים דקות נתונות במיני קצר.

זה לא סקס שהיא מדמיינת, וגם לא שום איבר שנדחף לתוכה — מפמפם, מחטט, דורש. ולא את הגבר הזה שגוהר מעליה בכל כובדו, חופן את שדיה בתובענות. לא. למגע יד פשוט היא מתגעגעת. לליטוף רך על הראש, אצבע זהירה על הלחי, רפרוף שפתיים קליל על הצוואר. חיבוק. כמה זמן לא זכתה לחיבוק. גברי, עוטף, מנחם. לעתים היא מוצאת את עצמה מדמיינת איך תיגש לגבר זר שעובר ברחוב ופשוט תבקש.

החצאית מחליקה מעל הגרבונים, משמיעה אוושה קלה, הרגליים כבר בסנדלים נמוכי עקב, הפן עוד נשאר מהבוקר. חולצה ירוקה שתדגיש לה את העיניים, קצת איפור, לא מוגזם, לטשטש את הקמטים. חיוך הוא הדבר האחרון שהיא לובשת לפני שהוא בא. "נויה, אביגיל," היא קוראת להן בקול שנשמע באוזניה מתוק מדי, מתאמץ, "אתן באות, חמודות שלי? אבא לא אוהב לחכות יותר מדי." החיוך העקום שעל שפתיו נמחק באחת. "לא אמרתי," הוא יורק את המילים, עיניו נפערות אליה חזק כל כך, שהיא פוחדת שתטבע בתוכן. והנה נעלם המבט המאיים, ובמקומו מופיע ניצוץ ששמור רק להן. ראשונה קופצת עליו אביגיל, עדיין רוצה על הידיים למרות חמש שנותיה. פנים עגולות, קוקו קופצני, התאמת צבעים מזעזעת. "חולצה ירוקה עם מכנסיים כתומים!" היא רוצה לנזוף, אבל שותקת, מתמסרת לחיבוק הקצר של בתה הבכורה שמיד ניתקת ממנה ומצטרפת לאחותה. וכך הן נישאות בגאווה, אחת בכל זרוע, והוא נושא אותן בקלילות כאילו היה איש הברזל. והנה הן נצמדות אליו — אחת לכל לחי — למטר נשיקות שלא נגמר על לחייו הרכות. עוד מעט עשר, אין פרֵדה באופק, אני מאחרת, היא רוצה לומר, אבל מתאפקת. היטב היא זוכרת איך זה נגמר בפעם הקודמת. היא לא תגיד מילה, לא תזרז, וגם לא תתרגז כשנויה תבקש מאביה להציץ רק לרגע בשיעורי הבית בתורה שהכינה. "אני אוהבת אותך, אבא," היא לוחשת באוזנו, מקיפה בזרועותיה הקטנות את צווארו, "אבוש, נכון שגם אתה?"

***

אורית לא היתה ככה תמיד. פגש אותה במסיבה בבית של ידיד, באמצע שנות התשעים. היתה עם דרינק, היא זוכרת, אבל לא משהו חזק. ישבה דווקא לבדה, למרות שהיו לה טונות של חברים. רגל על רגל, מיני קצרצר, בוהה באדישות בחבר׳ה שרוקדים לפניה. הנה יובי, שהיה חם לה על התחת כבר יותר משנתיים, ואנדרו הקנדי, שחיזר אחריה במרץ, ורוקד, ממש קרוב אליה, שי הממושקף, שהיה ברור לה שהוא דלוק עליה, למרות שמעולם לא אמר דבר. אורית לא רצתה אף אחד מהם, וגם לא מישהו אחר, כי שום דבר לא עניין אותה אז חוץ מהלימודים שלה בבצלאל. ובמקום לחשוב על גברים ולהתעסק במה הם אמרו או עשו — כמו ששאר חברותיה נהגו — היא חשבה כל הזמן על איך תצליח להמשיך לממן את הלימודים, ועל היצירה הבאה שלה, ועל איך תהיה הכי מקורית והכי נועזת, ואם אפשר — גם פורצת דרך. כמה ימים לפני כן נפתחה תערוכת הסטודנטים, והיא, היחידה מהכיתה שלה, נבחרה. המורים אהבו אותה, חזו לה עתיד מזהיר.

הוא קלט כנראה את השאננות שלה, את זה שממש לא חשבה על גברים או על זוגיות. והוא התקרב, ענן האפטרשייב מקדים אותו, ריח מתקתק, מאוד נוכח. "אדי," הוא הושיט לה יד ללא גינונים מיותרים, לא טורח אפילו לחשוב על משפט פתיחה מקורי. ואז הוא סתם עמד לצדה, כאילו באו ביחד בכלל, הוציא סיגריה מהכיס והציע גם לה, וכך שניהם עישנו ובהו כמה זמן, עד שאמר "שנזוז?" ולמרות שכל זה היה מופרך לגמרי, זה הרגיש לה נורא טבעי, כי בזמן שהם בהו, היא הגניבה מבט לעברו, והוא נראה לה כל כך שלֵו, יודע את מקומו, לא מנסה לעשות רושם על אף אחד, פשוט חי. השלמות שלו, זה מה שמשך אותה, ואפילו לא היה אז יפה במיוחד, רק בשנים האחרונות התחתך פתאום, התחיל ללכת לחדר כושר, לשמור על הגזרה. אבל אז היה סתם בחור, גבוה אמנם, אך לא מאוד יפה, אבל משהו בנוכחות שלו — מיגנט אותה.

ובאוטו שלו, שכבר אז היה די מפואר, הוא נישק אותה לראשונה, שוב — בלי לעשות עניין. אבל כבר אז העיניים שלו, שפתאום ראתה כמה הן כחולות, חדרו לה לתוך הנשמה, אכלו אותה, והשפתיים שלו היו רכות בדיוק במידה הנכונה, וכשניתק ממנה — התבונן בה ארוכות ואמר, "אני מרוגש." כן, היא זוכרת את צירוף המילים המצחיק הזה, למרות שהכחיש אותו שנים אחר כך. "מי אומר ‘אני מרוגש׳," גיחך, אבל זה היה מדויק. ראו עליו שהוא משתוקק אליה, שהיא עושה לו את זה, ומאז, במשך יותר משנה, הוא הקפיד להגיד לה — אני אוהב, אורית, אוהב, אוהב אותך, בכל הזדמנות אפשרית.

היא לא זוכרת מתי התחילו הדברים להתקלקל. אתה מתהפך לי, אמרה לו פעם, והוא לא הבין את כוונתה. עד אז העריץ את האדמה שדרכה עליה. קרא לה נסיכה, הביא לה קפה למיטה, הילל ושיבח את ציוריה, השוויץ בה בפני חבריו. אפילו אמר לה פעם, יש לך ראש טוב, אולי תלמדי משפטים ותצטרפי אלי למשרד. והיא ציחקקה, כפי שנהגה לעשות כשהיה אומר משהו משונה, ונצמדה אליו, מתמסרת לידיו החזקות שאחזו בה. גם היא היתה אז חזקה, היא בטוחה בכך, ממש לא מיהרה להתמסר לו, שיחקה איתו, כפי שחברותיה נזפו בה. אבל היא לא יכלה להישאר אדישה לחיזוריו העיקשים ולסבלנות שהפגין. בכל יום שישי היה שולח לה זר ענקי של פרחים, לעתים מלווה בשוקולד וביין, וכשהתקדמו קצת — גם בגדים תחתונים סקסיים. פעם אחת, היא זוכרת, כשקצת כעסה עליו, הפתיע אותה בשובל עלי כותרת שפיזר לכל אורך השביל שהוביל לביתה והסתיים במיטתה, שמצעים חדשים שקנה עיטרו אותה. גם אמה הסתנוורה מנדיבותו, ואחרי שהגיע אליה ערב אחד לבדו, מבלי להגיד לה, מצויד בסלסילת פירות וּויסקי משובח, התקשרה אליה מיד לברך.

היא מצטערת שלא העריכה מספיק את הימים ההם, הימים הטובים, המאושרים, שהלכו והתמעטו עם הזמן. ועכשיו איננה צעירה עוד, העיניים כבר לא נוצצות, השדיים לא זקורים, והבטן לא שטוחה, ויש נשים אחרות, רעננות ויפות ממנה, שנושפות בעורפה. ובעיקר — היא איבדה את הביטחון בעצמה, את הרצון הזה לגמוע את החיים שפעם אפיין אותה. היא עייפה. הוא עייף אותה. הוא התיש אותה. הפך אותה לאישה שאיננה מכירה.

***

אם הוא נכנס ראשון זה סימן רע, תמר חושבת כשהיא מרימה את הראש מהמחברת שלה ומביטה בזוג האחרון להיום פוסע לתוך הקליניקה שלה. הוא — בצעדים גדולים, בטוחים, ראש זקוף, מוטה מעט קדימה, כאילו סוחב אחריו את הגוף, עיניים כחולות צרות. חיוך ערמומי, היא חושבת כשהיא רואה אותה מאחוריו. צעירה ממנה, זה ברור, אולי בת ארבעים, רזה מדי, אבל הרבה יותר מקומטת במצח וסביב העיניים. היא הולכת אחרי בעלה בצעדים מדודים, הססניים, ותמר תוהה מי יזם את המפגש הזה, כי הרי תמיד זו האישה, והפעם זה לא בטוח בכלל.

ראשון הוא מתיישב על הספה, לא שואל, היא שמה לב, איפה היא תרצה לשבת. הוא מניח כף יד רחבה עם ציפורניים גזוזות למשעי על המקום שלידו ומרים מבט מחויך־משהו לאשתו, שמביטה בכף היד ואז בה, ולבסוף מתיישבת, אך נמנעת מלהישען אחורה, לתוך זרועו המונחת על המסעד. תיק אדום קטן עם כיתוב מוזהב של פרגאמו, מכנסיים בהירים עם פס גיהוץ ישר שחותך אותם בדיוק באמצע, חגורה עם לוגו "גוצ׳י" בולט שאי אפשר להחמיץ, שמדגישה את מותן הצרעה. חולצה דקה בצבע קרם, כנראה מאיזה בוטיק צרפתי, מכופתרת עד למעלה, שרשרת זהב דקיקה מציצה מהמפתח שלה, טבעת מרשימה. שיער כמו שהיא אוהבת — קארה ישר מאוד עם פסים עדינים, כמעט בלתי מורגשים. פנים קטנות, סימטריות, שפתיים דקות, עיניים שקועות, שקיות שחורות מתחתיהן.

הבעל מכחכח, רגיל כנראה שמתייחסים אליו מיד, מעביר יד על הלחי הלא מגולחת שלו, שמשמיעה קול ניסור עדין. "אני רוצה להתחיל," הוא שוב מפתיע אותה. בדרך כלל הם יושבים מולה כמי שכפאם שד. רגליים משוכלות, ידיים משולבות על הבטן. הפה כל כך קפוץ עד שנראה שגם עם סכין היא לא תצליח לפתוח אותו. אבל לא הוא. הגבר הזה מתרווח, רגליו, שנתונות במכנסיים אפורים מחויטים, פשוקות, והוא מניח את כף ידו הרחבה על ברכה העדינה של אשתו, ומיד מזיז אותה משם ומכריז, "אני הבעיה." המים שהיא לוגמת כמעט נתקעים בגרונה, והיא ממהרת לבלוע אותם ולהחניק את השיעול שתוקף אותה. התחלה מעניינת, היא חושבת ומביטה באישה, שמשום־מה לא נראית מרוצה בכלל למרות ההצהרה המפוצצת של בעלה, שנשים אחרות היו משלמות הרבה כדי לשמוע. "אורית," הוא ממשיך בקול בס בוטח, מצמצם את עיניו כלפיה ומוסיף חיוך קטן, "פשוט מנסה להיפטר ממני. נמאס לה." הוא מפנה לרגע את מבטו לאשתו וחוזר אליה, "עשרים שנה איתי, ברור שזה לא קל," הוא מוסיף צחקוק קטן, ובאופן מפתיע לא נראה כי הוא פגוע מדי או עצוב, "אז היא עברה לישון בחדר אחר אחרי שדגנית, הבת שלנו, התגייסה, ויש ימים שהיא בקושי מדברת, לא מתַקשרת. וחשבתי," הוא נושף אוויר ומביט רק עליה, "חשבתי שטיפול זוגי יעזור."

תמר מביטה בו בתדהמה. איכשהו מה שהוא אומר לא מסתדר לה עם הניסיון המקצועי שלה, וגם לא עם מה שהוא משדר. גברים — ממתי הם יוזמים טיפול זוגי? והוא — מה הוביל אותו לצעד הזה, שבוודאי לא היה נוקט אילו לא היה חייב? וכאילו עונה על שאלותיה, היא שומעת אותו אומר, "שנים היא רצתה שנלך, ואני מודה שלא רציתי. חשבתי שנפתור את הדברים בעצמנו, שהעניינים יסתדרו. אבל עכשיו זה..." והוא משתתק ומנסה לחפש מילה מתאימה, ופתאום הזיק שבעיניו מתעמעם, "זה, אמממ," הוא ממלמל. "זה נגמר," תמר פתאום שומעת אותה. קולה, שעד עכשיו לא נשמע, חלש אך מאוד ברור. "זה נגמר," היא שוב אומרת, ואז פורצת בבכי.

***

איך שהוא מביט באישה הזאת, בעיניים המפשיטות שלו, בודק אותה מכף רגל ועד ראש, מתעכב על השדיים. כן, הוא אוהב אותם גדולים ורכים, לא כמו שלה קשים וקטנים, "כמו תפוח גרני סמית," אורית נזכרת במילותיו במרירות ומסיבה את מבטה הצידה. היא חייבת להשתחרר ממנו, חייבת לברוח רחוק ככל האפשר, ולמה היא כאן בכלל, בחדר המחניק הזה, עם אלף התעודות על הקירות. היא השתתפה בקורס ההוא, וקיבלה תעודה משם, והנה, מה כתוב שם? היא מצמצמת את עיניה, מוסמכת לטפל בהיפנוזה. נו, טוב, ומי האידיוט שייתן לה להפנט אותו? הגיעו אליה דרך כוכי, המזכירה הוותיקה של אדי, מזל שכוכי זקנה, אבל חושדת בה שהיא יודעת, מחפה עליו, מגַבּה. התקשרה יום אחד במתק שפתיים להגיד שמצאה להם מטפלת זוגית נפלאה, לא רחוק מהבית אפילו. חצי שנה חיכו לפגישה איתה, עם המטפלת המפורסמת והעסוקה, כאילו היא מינימום ראש הממשלה. ואדי אמר ששווה לחכות, שיש להם מזל שהיא הסכימה לקבל אותם בכלל לרשימת ההמתנה בזכות הקשרים שלו.

היא יפה מדי, התמר הזאת, פנים מוארכות, ציצים מפוארים, לא רואים את הבטן מכאן, אבל אולי עשתה שיפוץ קטן. למזלה, היא מתלבשת זוועה. חצאית הדוקה מדי, יושבת לה על הירכיים, חולצה בצבע ירוק־רעל כמו של אח סיעודי, וסנדלים, השם ישמור, לא ברור מאיזה מחסן הם נשלפו. היא מסיטה את מבטה במהירות בחזרה אל הקיר. כמה דיפלומות, אין מקום על הקיר. מתי הספיקה? בת כמה היא? העיניים שלה משדרות חוכמה, ביטחון, והשפתיים שלה נעות מולם בקצב אחיד. כמה נשים כאלה הוא פוגש על בסיס יומי? בעבודה, במשרד. כולן חכמות ממנה, לכולן יש מה להגיד בכל נושא. אורית מגניבה מבט לבעלה. עיניו נוצצות כשהוא מקשיב למטפלת ומהנהן מולה. "סובלימציה, זה ברור," היא שומעת אותו נואם ומתאמצת להיזכר מה זה אומר. לרגע היא שוקלת לצאת לשירותים ואז לבדוק מהר בגוגל, אבל כעס בלתי צפוי משתלט עליה. הם חייבים ללכת משם, מיד עכשיו, ולא משנים הכסף והזמן שחיכו.

היא לא צעירה, התמר הזאת, היא מנסה לנחם את עצמה, רואים על הפנים שלה. אבל ממתי זה שינה לו? העיקר שהיא אישה, שיש לה שתי גבעות ומה שצריך בין הרגליים. והעוזרת שלו, מה היה לה? גם היא לא ממש צעירה. שיער יבש כמו ליפה. היא מרגישה שבטנה מתהפכת. הדמעות מטפסות לעיניה כשהיא מקשיבה לכל זיבולי השכל שלו. כן, מסכן, היא חושבת לעצמה, מציג את עצמו כקורבן אומלל ואני הרעה. אורית לא רוצה, אורית מקלקלת, אורית מקולקלת, אורית עברה לישון בחדר אחר. "אורית ברחה לישון בחדר אחר!" היא רוצה לצעוק, אבל לא מעיזה. "את רוצה להגיד משהו, אורית?" נשמע לפתע קולה הרך, והוא סותר את המבט המתנשא שלה. עדין, מתנגן, ילדותי אפילו. גוש גדול חוסם את הגרון, היד שלו נשלחת אליה, חמה ותובענית. היא מטמינה את שלה עמוק בין הרגליים ואומרת, "אני לא רוצה להיות פה, זה נגמר."

***

תמר מעבירה את המבט ממנה אליו ובחזרה אליה. מגניבה הצצה לשעון שעל הקיר, מזל שהספרות גדולות. היא לא רוצה להיות כאן. יום שישי, עבדה קשה מאוד כל השבוע. הקשיבה, הינהנה, שאלה וספגה. הריכוז וההתמסרות שהמקצוע דורש ממנה יכולים להיות מעייפים לפעמים, והיא מרגישה שהיא חייבת לנוח. היא מדמיינת את הרגע שאחרי. שניהם פוסעים החוצה, הדלת נסגרת אחריהם חרישית, עוד קליק של המנעול, ושקט. סוף שבוע שלם בלי עבודה, בלי ילדות, בלי בעל. היא חושבת על ערב שישי הארוך, שיש לו נטייה להגיע מהר מדי, אורב לה בערמומיות, שולח צללים ארוכים בכל הבית הריק. החדרים עומדים אז ללא מעש, ללא מטרה, אין יוצא ואין בא, שקט מבורך, שקט מקולל.

שרונה, היא תזמין את שרונה אליה, מזל שיש לה חברות גרושות, שאין להן אלף ואחת תוכניות משפחתיות לסוף השבוע, ולשרונה אפילו אין שום דייט לשם שינוי, טוב שהיא סיימה עם הגולם ההוא. ואולי היא תנסה באתרים, היא מעלה אותם בדמיונה אחד־אחד. זה עם הגברים הנשואים שמתחזים לפנויים, ההוא עם הגברים העניים שמתחזים לעשירים, והאתר הנחמד דווקא, שגם אותו בדקה, שיש לו שם יומרני, אבל גם בו משוטטים כל מיני מתחזים. היא מבליעה חיוך, היכרויות לאקדמאים, עאלק, אולי תבדוק שם שוב. ואז היא קולטת אותו מסתכל עליה, כמה זמן לא היתה שם? מבטו מאשים, לא, בעצם מחייך, מה הוא רוצה, ומה כבר פיספסה.

"כבר ארבע דקות וארבעים ושתיים שניות ששום דבר לא קורה," הוא מרחיב את החיוך המתנשא שלו, "כמה זה יוצא? לפי החישוב שלי כמעט שבעים שקלים שנזרקו לפח," הוא צוחק צחוק עמוק ומביט בשעון הקרטיה הכסוף שלו. מה הוא רוצה להגיד לה, ומדוע בטון ביקורתי כל כך? הרי ברור לה שלא חסר לו כסף, ועוד יותר מכך — שגם לא אכפת לו לשבת כל חמישים הדקות ולשתוק. גם לה לא. אלא שלא לשם כך באו אליה. הם באו כדי להציל את נישואיהם. ומה תגיד להם? שכבר צברה די ניסיון כדי לבשר להם, אפילו אחרי פגישה אחת, שאין להם שום סיכוי? שזה שהוא מגלגל את עיניו בכל פעם שהיא אומרת משהו, זוויות פיו יורדות, ידיו מנפנפות באוויר כאילו לגרש את דבריה, לבטל אותם, שכל זה אומר לה שהוא דפוק, מרוכז בעצמו, מזלזל באשתו, בעצם בכל הנשים, לא רואה אף אחת ממטר. אז מדוע פניו מתרככות עכשיו, עיניו הכחולות מתמלאות לחלוחית, והוא מושיט כף יד גדולה, שאצבעותיה ארוכות וחטובות וטבעת דקיקה על אחת מהן, מלטף בתנועות ארוכות את ראשה של אשתו, וגוון אחר גוון מתמסר השיער שלה לידו, מקבל חיים ואור עם כל ליטוף.

הפעם האישה אינה מזיזה את ידיה שנותרות קפואות, אך רגלה, שקודם היתה משוכלת לכיוון הנגדי, מונמכת לרצפה. תמר רואה את ברכה קופצת בתנועה תזזיתית, לא שקטה, ופתאום שמה לב לציפורניה, כחולות ומבריקות, למעט אחת, האמצעית בכל יד, אכולה ומקולפת, ומחליטה — היא אומללה. לא יציבה, לא מאוזנת, וקרוב לוודאי שהוא תרם לכך, האדי הזה. גבר שתלטן שקנה לעצמו אישה קטנה וצייתנית. כנראה השקיע בה הרבה — כסף, משאבים, חיזור, וכשהחליט שמספיק לו — התעייף. "אורית עייפה," הוא אומר, קולו מנסה להיות רך, אך יש בו אדנות וביטחון מופרזים, "היא לא ישנה טוב בלילה." ותמר תוהה איך הוא יודע, למרות שהם לא ישנים ביחד, ואם אכפת לו בכלל. "דגנית מגיעה בעוד שעתיים," הוא שב להביט בשעון היוקרתי שלו, "אני אקפוץ לחדר כושר ואז לקנות את כל מה שצריך מהמעדנייה של חמו. בשר, חמוצים, בגטים ואת הגבינה הכחולה שאת אוהבת," והוא מעביר את ידו לברכה, שמפסיקה לזוז. "תני לי לפנק אותך, אני אכין רוסטביף לארוחת הערב ואת הסלט הבריא שלי, ואת תלכי לישון בינתיים."

פירוט מוגזם ומיותר, על מי הוא מנסה לעשות רושם, היא תוהה כשהיא מביטה באורית, שארשת פניה משתנה, וקולה נשמע חלש ומתפנק, "ותעיר אותי כשהיא תבוא?" "ברור שאני אעיר אותך," הוא אומר בפסקנות, "עם כוס קפה למיטה וחתיכה מפאי התפוחים הטעים שאת אוהבת, עם גלידת וניל." תמר מגחכת בלבה. לא ייתכן שהאישה הזאת קונה את ההתחנפות המעושה של בעלה. אבל הנה, היא מרימה את ראשה, שהיה מורכן רוב הזמן, ועיניה פוגשות בשלו. "סיימנו להיום," היא מזדרזת לנצל את הרגע, אמנם כמה דקות לפני הזמן, אבל מה כבר אפשר להוסיף. "תרצו לקבוע לשבוע הבא? באיזה יום?" היא קמה ממקומה, עוטה על פניה הבעה נחושה, נוטלת בידה את היומן ומדפדפת בו במרץ. "שישי, רק שישי נוח לנו," הוא אומר, "עובדים כל השבוע."

"עובד," היא שומעת אותה מתקנת אותו בלחש. "בשתיים, כמו היום," הוא מבקש, ומפיו זה נשמע כמו פקודה.

***

"איפה היין שלי?" אורית שואלת אותו בטון שיוצא תובעני מדי, ומיד מתקנת, "אני נורא רוצה לשתות," הפעם בקול מתפנק, "אני חייבת להירדם מהר, זה יעזור." והיא רואה את הבעת פניו משתנה בהתאם תחילה קשוחה, נסגרת, אחר כך שבריר שנייה של היסוס מחכה לראות להיכן יוליכו דבריה, ואז חיוך קטן, מתנשא. "את היין אני אתן לך אחר כך, לא כדאי שתשתכרי לי לפני שדגנית מגיעה." היא לא רוצה לריב עם אדי, לא עכשיו, והיא מחכה עד שיֵצא מהחדר וממהרת למגירה השלישית מלמטה. שם הוא נמצא, הבקבוק שלה, שהיא מקפידה להטמין עמוק בין החזיות. היא לוגמת לגימה ארוכה, מרגישה את החריפות עולה בגרון, מחממת. היא צריכה להיות נחמדה, היא חייבת להיות קלילה, זורמת, נהדרת. היא מסירה שוב את הפקק ומערה לגרונה עוד מהנוזל הכתמתם. חריף, לא טעים, צורב, אבל עושה את העבודה. היא שוקלת להוסיף לו סוכר, לנוזל המר הזה, צחקוק עולה מפיה, והיא ממהרת לאטום אותו בכף ידה. אסור שיֵדע שהיא ערה, אסור שידע שהיא שותה. אסור שידע.

אולי ג׳וינט, זה יסדר לה את הראש מהר יותר, אבל הריח, העשן, לאן תוליך אותם. והיא לא מתאפקת ומוציאה בזריזות אחת מהסיגריות המגולגלות שהיא מחביאה במגירת התחתונים, לובשת בחזרה את המכנסיים שפשטה, ובזהירות משחילה את עצמה החוצה, ממקמת את ישבנה על אדן החלון הצר, רגליים משוכות אליה. יד אחת אוחזת במשקוף, השנייה מגישה במהירות את הסיגריה לפיה. שאיפה, נשיפה, שאיפה, צורב, מסריח, שאיפה. הראש שלה סחרחר, היא חייבת לזכור לעצור שנייה אחת לפני שיהיה מאוחר מדי. העיניים שלה מתערפלות. האם מישהו מסתכל עליה מלמטה, או שזה רק נדמה לה? היא מכניסה רגל אחת פנימה, לתוך החדר, חצי גוף עדיין בחוץ, מעשנת בהטיה למטה, שהעשן לא ייכנס. האיש עדיין עומד שם, מביט בה כנראה. האם ירצה לקחת אותה משם? האם יוכל להבטיח לה חיים אחרים? ואולי הכי פשוט לגמור הכול כאן ועכשיו. הדמות זזה, מתקרבת לכיוון שלה, ופתאום מציפה אותה זיעה. זה לא גבר, זאת אישה. זו לא דמות, זו בתה.

***

הלב דופק כמו משוגע, בום־בום, מרעיד את כל הגוף. אורית מטילה את עצמה בחזרה לתוך החדר, ואז שומעת את החבטה. זו דגנית, היא מצטמררת, מצמידה את אוזנה אל דלת חדרה, היא כועסת, ובצדק, היא מודאגת, הילדה הקטנה שלה. אבל שום צליל לא נשמע אחר כך. היא מתכופפת, מביטה דרך החרך באור שבין הדלת לרצפה, ושוב נצמדת לדלת. אין שום רחש, אין תזוזה. הוא יצא, היא מבינה, טרק את דלת הכניסה ויצא. ודגנית? הדמות הזאת שראתה? היא מתרוממת במהירות מהרצפה, עיניה מתמלאות בן־רגע בשחור סמיך, ומטילה את עצמה על המיטה. היא חייבת להגיע לחלון, חייבת לראות מי עומד שם. אבל ראשה כבד, וחזיונות עולים במוחה.

הנה היא צעירה ויפה, עם שמלת טול משי של רוברטו קוואלי, שזורה תחרת פרחים, וטבעת משובצת יהלומים בהזמנה אישית מה׳ שטרן על אצבעה. לא היא בחרה אותה, היהלום המרכזי גדול מדי לטעמה, אבל היא מתבוננת בה בגאווה. הוא שלה, אדי שלה, והוא יהיה שלה לתמיד. עיניו נעוצות בעיניה, מכירות אותה, מביטות לתוכה, וכל כך הרבה רוך יש בעיניים האלה, ותשוקה להתמזג. "אני אוהב, אוהב, אוהב אותך," הוא לוחש לה כשאף אחד לא שומע, "את האישה של חיי." המילים כמו דבש באוזניה — נמסכות לקרבה, נמסות לתוכה, והידיים שלו עוטפות אותה, מגינות. ואין אף אחד מסביבם, גם לא חמש מאות האורחים שמזמזמים כמו דבורים, מתעופפים, מרקדים, חגים סביבם. ואין אף אחת חוץ ממנה, גם לא זו שעומדת מאחוריו, בוחנת אותה בעיני עורב עגולות ודוקרות. והיא כבר אחרי הדרינק השלישי, הרביעי, מי סופר, כי היא מרגישה כל כך יפה בעיניים שלו, כל כך מושכת, קלילה ומרחפת כמו שהוא אוהב אותה, לא עושָׂה סיפור משום דבר, גם לא ממה שצריך. גם מהיד שלו שהשתהתה על עכוזה של הבלונדינית ההיא, כשרקד איתה צמוד משום־מה, לא רצתה לעשות סיפור. "אני ראיתי," העזה לומר יום אחד, "אני ראיתי את היד שלך על התחת שלה כשרקדתם. אני ראיתי את ההשתהות שלך, אני ראיתי את המבט העורג. אני ראיתי." את התגובה שלו היא זוכרת עד היום. הפעם הראשונה שאמר שהיא מדמיינת, מגזימה. בסך הכול רקד עם ידידה טובה, היה שיכור, כולם היו שיכורים, ולמה רק לה מפריעים דברים כאלה, שנשים אחרות ממש לא סופרות. היא עם ההפרזות שלה, נוטה לדרמות, עושה מכל זבוב פיל. מגזימה. מגזימה, מגזימה, אולי אני באמת מגזימה, היא ממלמלת, כשהשינה עוטפת אותה סוף־סוף.

***

הצפצוף הגואל, תמר מחייכת לעצמה כשהמכשיר שלה סוף־סוף מצייץ אחרי שעות של שקט. לא רצתה להפריע לשרונה במנוחת יום השישי הבלתי נגמרת שלה, שמתחילה קצת אחרי שהאקס לוקח, ומסתיימת, בגדול, בשישי בערב לפני הדייט התורן שלה. "אני כמו יונתן כשהיה בגן חובה," אמרה לה פעם, "אם היה נרדם בצהריים — היו חגיגות בלילה." תיכננה להתקשר ולהעיר אותה לקראת שש, להזמין אותה אליה לפני הדייט שלה, אפילו לזמן קצר, אולי יספיקו לאכול ביחד, יכינו משהו זריז וייקחו אותו ישר לסלון — שתי קערות של משהו מהביל, כל דבר, העיקר שיצאו ממנו אדים. בטנה מקרקרת, והיא נזכרת שלא אכלה כלום מהבוקר. "שנצא?" היא קוראת, ומיד מחייכת, קראה את מחשבותיה, הבחורה, ואיזה מזל שהערב היא לשם שינוי פנויה. אבל ההודעה, כך היא מגלה, לא נשלחה דרך הווטסאפ, אלא דרך המסנג׳ר, השד יודע איך. כי מאז שהחליפה את המכשיר ונויה התעסקה לה איתו, מורידה ומתקינה כל מיני דברים — לא ידעה מה בדיוק יש בו, ומהיכן צצות כל ההודעות האלה.

פרצוף קטן בעיגול מרקד לו במרכז המסך, מסרב לזוז גם כשהיא לוחצת עליו, רק מהבהב לה "שנצא?" הפנים קטנות כל כך, והשם עוד יותר. תמר מקרבת את המסך לפניה. לא שרונה, ידיד שלה. עשה לה לייק, היא זוכרת, לפוסט שהעלתה בשבוע שעבר בקבוצת המגניבים של רמת השרון שאף אחד לא התייחס אליו. אחר כך כתב "יפה", והקפיץ לה אותו לעוד כמה שעות. זוכרת שמיד אישרה לו חברות, סומכת עליו שגם בעתיד יצ׳פר אותה בלייקים ובתגובות, ואפילו לא התעמקה, לא מתאים לה, אם הוא נשוי או לא. "שנצא?" כמה ביטחון עצמי, היא מחייכת, איזו גישה, לא מתעכב לרגע לחשוב שאולי היא לא פנויה, לא רוצה, לא מכירה אותו בכלל. והיא באמת לא מכירה אותו, וזה הזמן לשנות את זה, כי העיגול מרצד ואיתו עוד הודעה, סימן שאלה, סמיילי תוהה, ואחר כך עוד אחד מחייך.

היא ממהרת להתקשר לשרונה, אך זו לא עונה. יופי, היא חושבת, כבר יצאה לדייט או מתכוננת לצאת, ואין לה זמן לבזבז על החברה הכי טובה שלה. היא רצה למחשב שלה ופותחת את הפייסבוק, שבו תראה את הכול ברור יותר. והנה הכרטיס שלו, של שימי ברקאי, והנה גם תמונתו. קצת מקריח, לא בטוח שלא נמוך מדי, משקפיים מימֵי טיכו, אבל אוזניים קטנות, צמודות לראש, ומבט נבון. היא ממהרת לבדוק את החברים המשותפים שלהם. גלי ויהושע, אבל משניהם לא נעים לה, והנה תמונה שלו בחוף הים, גוף לא רע, ורגע, מה הוא כתב כאן על בנט? מה הדעות שלו בכלל? ואז היא רואה עוד הודעה ממנו, הפעם דרך המחשב, "לא מחייב", הוא כותב לה, ושוב מוסיף אייקון, הפעם של כלב שובב, וזה כבר קונה אותה, כי היא מתה על כלבים. והיא ממהרת לפתוח את כל התמונות שלו, בעיקר את אלה שבהן הוא נראה עם איזו אישה. לא אישה, נערה, כנראה הבת שלו, היא נרגעת, ואז גוללת למטה עד ליום ההולדת שלו, שם היא מגלה 133 איחולים, וממה שהיא רואה — כולם לבביים. והנה, באחד מהם כתוב, "שתמצא כבר אהבה", וסוף־סוף עולה חיוך על פניה. הוא כמוה, אפילו שהוא גבר, לבד ביום שישי בערב, ובסך הכול רוצה חֶברה, ולמה להיות קשה, מתוסבכת, במקום פשוט לזרום. "לאן?" היא כותבת, מוסיפה כלב הפוך, וממהרת להדליק את הבוילר.

***

יושב בבר עם חיוך סטטי, אבל כשהוא רואה אותה — הוא מתרחב. תמר בוחנת לפני הכול את השפתיים, מדמיינת אם תוכל לנשקן. זיפים אין, למזלה, הקרחת לא מוגזמת, יש מעט שיער, שיהיה אפשר ללטפו במקרה הצורך. עיניים קצת קטנות, אבל בצבע מעניין, האצבעות — ארוכות מספיק, אין כרס, רק בטנונת קטנה, והאוזניים אכן במקום. מושיט יד קדימה ולוחץ חזק, כאילו מדובר בסגירת חוזה לרכישת דירה, מאבחנת מעט חוסר ביטחון כשהוא שואל, "נשב כאן? כלומר, נישאר בבר? או שאת רוצה בעצם לעבור לשולחן? אני מצטער שלא הזמנתי." שימי מביט סביבו בעצבנות, ואז תופס בדרכה מלצרית ממהרת ומבקש, אם אפשר, שתושיב אותם. המלצרית אפילו לא מביטה בו כשהיא גוררת כיסא שניצב לצדה ומפטירה, "התפנה עכשיו, למזלכם," ונעלמת. הוא מחייך חיוך נבוך, אך כזה שנושא עמו חדוות ניצחון, ומחווה באבירות לכיסא העץ עם הכרית, שידעה ימים טובים יותר.

"אז מה, את לא מאמינה באתרים? שרונה סיפרה לי," הוא מחייך את החיוך הנצחי שלו, שעכשיו היא מבינה שנובע ממבוכה, "את באמת צודקת, זה מאוס לגמרי." היא רואה שהוא משתדל, וזה מוצא חן בעיניה. לולא רצה אותה — היה עוטה על עצמו הבעה משועממת, לא מתאמץ למצוא נושאים לשיחה. "אתה באתרים? יש לך ניסיון בזה?" היא שואלת, מנסה לחייך כדי לרכך את רושם החקירה. "טינדר, ג׳יי דייט, או־קיי קיופיד, יו ניים איט," הוא מחווה תנועה של ביטול בידו, "אחרי כמה זמן — אתה מגלה שאותם פרצופים תקועים שם שנה, שנתיים, שלוש, וזה כל כך עצוב שאף אחד לא מוצא." היא מתבוננת בעיניו, שהולכות ומתכהות, ומדמה לראות בהן ייאוש, אבל מיד הוא מזדקף ואומר, "מזל שיש מציאות גם בפייסבוק," ומוסיף קריצה שגורמת לה להסמיק.

ואחרי שעה של שיחה על דא ועל הא, בעיקר על העבודה שלו כסמנכ"ל בחברת הדברה, הוא שואל מה היא עושה. "יש לי קליניקה פרטית לייעוץ זוגי," היא אומרת, משתדלת להסוות את גאוותה. הרי לא ייתכן שלא קרא את הפוסטים שהעלתה לפייסבוק עם המדור הקבוע שלה במגזין האינטרנטי "א־נשים". אחת לשבוע היא מקדישה כמה שעות לכתיבת מדור הייעוץ "זוגיות בתנועה", שכבר צבר לו מעריצים. יש לה מאות קוראים קבועים, המון לייקים ודברי שבח, ורשימה הולכת ומתארכת של אנשים שמחכים להגיע אליה לטיפול. היא רואה שהוא רוצה לשאול משהו, אבל מתבייש, ואומרת לעצמה, מה אכפת, ומפטירה, "שנלך קצת לטייל ונקנה כמה בירות לדרך?" מצביעה על קיוסק קטן ושוקק בשדרה. העיניים שלו משדרות לה — את זורמת, אני אוהב, והידיים שלו מתחילות לקטוף עלים משיחים שבדרך, בזה אחרי זה, ולמולל אותם. "אז מה, את גרושה, הבנתי." שימי שוב מחייך אליה, "הרבה זמן?" הוא מתעניין, וכשהיא עונה לו, "שנה," הוא מביט בה ואומר, "וכבר היו לך בטח, אני מתכוון יצאת, ראית, בילית, ומה את חושבת?" "על השוק?" היא מחייכת אליו, בקלות תוכל לנאום לו על מצב הזוגיות בארץ ובעולם, להשחיל סטטיסטיקות, תובנות, עצות. "על השוק, על כל הסצנה הזאת של הפנויים־פנויות, זה כל כך מעייף אותי, מוציא לי את החשק," הוא נאנח, "זה חוזר על עצמו — נפגשים, מדברים, שותים, מזדיינים וחוזר חלילה." לרגע היא מצטמררת, אבל החיוך שלו כל כך תמים ופתוח כשהוא אומר, "יש רגע שזה נמאס, כל הקטע הזה, ורוצים לחזור למשהו טוב, למשהו בטוח." הוא עוצר פתאום, ואז גם היא, והוא נעמד מולה, מושיט יד לשערה ומסיט אותו מפניה, "אפשר?" הוא שואל, ואז מתקרב אליה, ריחו גברי ומריר, בפיו אפשר לחוש את שאריות האלכוהול, וזה מגרה אותה. והוא מצמיד אותה חזק אליו, ולמזלה, הם באותו הגובה, כי היא מרגישה אותו מזדקף לכבודה, והיא מדמיינת איך הוא חודר אליה, בעודו נושף באוזנה, "את מדהימה, את יודעת."

***

אין לה תיאבון, והבשר האדום הזה עושה לה בחילה, ובכלל — עדיף שהבטן שלה תישאר ריקה אם היא רוצה שהאלכוהול ישפיע. אורית מגניבה לכלב חתיכה מהבשר מבלי שאדי ירגיש, הוא שונא כשהיא עושה את זה, וקארמה מביט בה בהכרת טובה ומכשכש בזנבו. היא בוחנת את בתה. דגנית יפה ומטופחת כהרגלה, אבל מי שעוד יותר יפה היא החברה המטומטמת שהביאה איתה, "כי אין לה הערב איפה לאכול." אפשר לחשוב שהיא מנהלת כאן בית תמחוי, ואיך דגנית לא יודעת, ואולי טוב שכך. ובזה אחר זה הם נפרשים על השולחן — הרוסטביף, מגש של נקניקיות צ׳וריסו מהבילות, מגש אחר של גבינות וקערות סלט עם ירקות חתוכים כל כך יפה שלרגע היא נבוכה. מי הכין את כל הדברים האלה, ואיך זה שישנה בזמן שכולם עבדו.

היא מרגישה רגועה יחסית, בכל זאת — צעירה ממנו בשלושים שנה כמעט, ילדה ממש, עד שהיא רואה אותו מעביר לה קערת סלט, עיניו ננעלות בשלה כשהוא אומר, "תאכלי, את רזה מדי," ולמרות שהיא מצחקקת, הוא נשאר רציני, כאילו הוא באמת דואג לה. היא מגניבה אליה מבט, בודקת כל פרט בגופה, מנסה למצוא בו פגמים. הנה, צלקות של פצעי בגרות שלא טופלו היטב, יצרו שקעים קטנים ולא אסתטיים בעור פניה. הסנטר — עגול מדי, אבל האף — היא חייבת להודות — מושלם. עשו שם עבודה טובה. החזה — לא גדול מאוד, אבל זקוף ומתריס, והיא בוחנת טוב־טוב את המחשוף שלה, לבדוק מה רואים כשהיא מתכופפת. האם ידעה שלדגנית יש אבא כזה? האם בכוונה לבשה חולצה אדומה, כדי לשדר משהו? ומי הולך לבית של הורים של חברה עם מכנסיים צמודים כל כך, סקיני היסטרי, בעיקר כשהוא בא לאכול? והנה היא רואה אותה מחזירה לו את קערת הסלט, עיניו שוב בשלה, והיא מחליטה שזהו, הגיע הזמן לעוד כוסית. היא מבקשת מבעלה שימזוג לה, מחייכת את החיוך הכי מתוק שלה ואומרת, "אולי גם הילדה החמודה הזאת רוצה? את שותה, מותק?" והיא מדגישה את הכינוי "ילדה" כדי שיזכור, אם הספיק לשכוח, וזו עונה לה בחציפות, "קוראים לי הגרה," כאילו לא מספיק שהיא יפה, היא גם צריכה שם הורס, שם של בחורה מרחפת כזאת, מלאכית.

"הגרה," אורית מחייכת חיוך מזויף, "אז מה אתן מתכננות לערב, בנות?" היא מתאפקת לא להגיד "ילדות", כדי שלא יהיה שקוף מדי, והחצופה עונה לה, "חשבנו לצאת, אבל הבית שלכם כל כך נוח, ויש גם מלא אלכוהול איכותי, אז אולי נישאר." היא מרגישה איך הדם עולה לה לראש, מיד מדמיינת אותה שרועה שיכורה וחצי עירומה על הספה בסלון באמצע הלילה אחרי שדגנית נרדמת, ואת אדי שלה, שהיה שלה, ליתר דיוק, מוודא שגם היא ישנה, אשת חיקו, זו שסבלה אותו במשך שני עשורים, והולך אליה, אל המלאכית שלו, שאוכלת רק סלט ובגלל זה היא נראית ככה. למזלה, יש לה בת נפלאה שתמיד יודעת להגיד את הדבר הנכון ברגע הנכון, והיא מיד אומרת, "השתגעת? עם ההורים הזקנים שלי? אין מצב," ואורית מחייכת חיוך רחב ומהנהנת, ולראשונה בחייה לא אכפת לה שבתה קוראת לה זקנה, אדרבה, שתמשיך. והיא מיד נתלית בהזדמנות ואומרת, "אולי תיקחו את עמי ותלכו לבר הזה שגילית בנווה צדק, איך קוראים לו?" היא גאה בעצמה שהיא זוכרת את כל מה שהבת שלה מספרת לה, וגם מתכננת במוחה איך עמי, הידיד החתיך והמרגיז הזה שלה, שדגנית משום־מה לא רוצה, יידלק על ההגרה הזאת וביחד הם יעופו לה מהעיניים. "אמא, עמי לא בעניין של ברים, וחוץ מזה יש לו חבר," עונה לה בתה, ובלי חשש מגישה לקארמה חתיכה עבה של בשר היישר לתוך פיו המרייר. "יש לה חבר?" אורית ממהרת לשאול, חשה הקלה משונה, שחולפת מיד כשדגנית עונה לה, "לא, אמא, לעמי יש חבר, לא קלטת שהוא הומו?" והגרה מצחקקת צחקוק קטן ואומרת, "כן, גם לי, גם לי יש חבר," ושלושה זוגות עיניים מופנים אליה — עיניה שלה מחייכות, שלו מאוכזבות ושל דגנית מופתעות.

***

שבת, שתים־עשרה בצהריים, ושרונה לא עונה. נו, זה כבר מוגזם, שלחה לה גם ווטסאפ קצר תוך כדי, לא יכלה להתאפק, וכשחזרה לביתה, משולהבת, לחיים סמוקות — מתברר שבכל זאת היו שם זיפים — כתבה לה, למרות השעה — "הבנתי, הכול היה מתוכנן, הא?" והלכה לישון. ומהבוקר — תמר מתקשרת, חיכתה עד עשר כדי לא להפריע לחברתה, שבטח מתעוררת באטיות עם הגבר התורן, אולי נצמדת אליו לעוד סיבוב. אבל כלום, אין תשובה ואין מענה כבר שעתיים שלמות. תמר מביטה בטלפון. שישה ניסיונות. היא לא רואה? מה הם עושים שם שלוקח כל כך הרבה זמן? היא כבר מתה לספר לה את כל הקורות אותה אמש, ובעיקר — לדלות ממנה כל פרט אפשרי על השימי הזה שצץ פתאום בחייה. מה זה בדיוק סמנכ"ל בחברת הדברה לא ממש הבינה, אבל העיקר שתדע על ההיסטוריה הרומנטית שלו, כי על כך התביישה לשאול. היא יודעת רק שהיה נשוי, שיש לו בת, כבר גדולה, מחוץ לבית, כך שאם וכאשר... היא מנידה את ראשה בחדות, נסחפת, היא מדברת לעצמה. בינתיים זה רק סטוץ. אבל לא, ממש לא, כי היא זוכרת איך רמז לה, כבר בתחילת הערב, שהיא מציאה, ואת המבט שהיה לו בעיניים, כאילו חיכה לה כל חייו, או לפחות מאז שהתגרש, ואת המשפט ההוא, איך בדיוק הוא נאמר? "אהבתי פעם ילדה ששמה תמר, זה היה בגן, ועד עכשיו אני אוהב את השם הזה."

בשלב זה לא היה יכול להגיד יותר, זה ברור, אבל הגוף שלו דיבר בשבילו. הוא רעד כשהם התקרבו, או כך לפחות היה נדמה לה, ואת שתי הידיים שלו הוא מיקם על שני פלחי העכוז שלה מכווץ ומרפה, משתמש באחיזה כדי להצמיד אותה עוד ועוד אליו, מתחכך בה כנער בן שבע־עשרה, מנשק אותה בכל הפנים בנמרצות, כאילו לא עשה סקס כבר שנים, ואז החדיר את לשונו החדה לתוך פיה בצורה כל כך ברורה, שלא היה ספק בכלל לגבי מה הוא רוצה. אבל הוא לא כמו כל אלה שפגשה לאחרונה — רוצים זיון כאן ועכשיו, ואחר כך נדבר, הוא רצה ממש להכיר אותה קודם. כי אחרי ששבע ממנה, כנראה אפילו גמר במכנסיים, הוא לא הזמין אותה לביתו, למרות שהיה קרוב, וגם לא הזמין את עצמו אליה, אולי בגלל המרחק, רק ישב והתבונן לתוך עיניה, כשהוא מספר עוד ועוד על עצמו, עד שהציץ בשעון ואמר, "מאוחר, הבת שלי באה לישון אצלי הלילה, ואני רוצה להיות שם כשהיא מגיעה." ותמר אמרה, "בטח, בטח," ומיד קמה, מנגבת מישבנה את העלים שדבקו בו, והוא התקרב אליה לנשיקה שהיתה אמורה להיות קצרצרה, אבל נמשכה דקה שלמה.

***

שעות שאורית מתהפכת במיטתה, מנסה להאזין מתוך חדרה לכל רחש שבוקע מהדירה, ובארבע ועשרה בלילה היא גם יוצאת ממנו, והולכת לאט־לאט, על קצות האצבעות, לחדרה של דגנית כדי לבדוק מי ישן בו. ואכן היא שם, הגרה הזאת, שרועה על חצי מיטה, דוחקת את דגנית לפינה. רגליה הארוכות זוהרות בחושך כאילו מרחה עליהן איזה שמן, ולגופה רק חולצת טריקו של דגנית, שלא משאירה הרבה מקום לדמיון. אחר כך היא פוסעת לאטה גם לחדר שלו, שלהם, והוא נראה ישן, אבל היא אינה בטוחה. אורית מקרבת את אוזנה לפיו כדי לשמוע את נשימותיו, אחר כך מנופפת בידה מול עיניו העצומות, וכשהוא אינו ממצמץ — מאגרפת אותה ומטיחה אותה כלפי פרצופו, נעצרת כמה סנטימטרים ממנו. אילו היה ער — ודאי היה נבהל. אבל הוא ישן שנת ישרים. לבה הולם כשהיא סוגרת בשקט את דלת החדר ונפנית לחפש את הטלפון הנייד שלו. תמיד הוא מחביא אותו כשהוא הולך לישון, שם אותו במקומות מוזרים כמו תיק העבודה שלו למרות ששבת, או באחת ממגירות השידה, בכל פעם במגירה אחרת, ותמיד עמוק מדי, שקוע בין עשרות דפים. אבל הפעם הוא מונח לו בנחת בסלון, על שולחן הזכוכית, מחובר למטען, אפילו עדיין חם כאילו השתמשו בו לא מזמן.

ביד רועדת היא בודקת את ההודעות — אין חדשות, ואז את השיחות, אחת עם דגנית, בחצות ועשרים, ולבה שוב הולם. הוא חיפש את הבת שלהם. מאורך השיחה ברור שהם דיברו, וברור לה ששאל אותה מתי היא חוזרת ועם מי. אורית מחזירה את המכשיר לשולחן, מנסה למקם אותו בדיוק היכן שהיה, ולפתע צדות עיניה גומייה עבה ואדומה על הספה, והיא בטוחה שזו הגומייה שאספה את שערה החלק והארוך של הגרה, תואמת את חולצתה. היא מקרבת אותה לאפה ומרחרחת, מבחינה בריח בושם עדין, ואז בוחנת את סביבתה בקדחתנות. חייב להיות פה עוד משהו. היא מדמיינת אותה שוכבת על הספה, שערה נפרש כמו מניפה על המסעד הלבן שלה, ואת אדי גוהר מעליה, מנשק אותה בכל גופה המושלם.

השיניים שלה מתהדקות זו לזו, הלסת מתאבנת, חייב להיות פה עוד משהו. ואז היא רואה אותו, על השטיח — כפתור קטן, בלתי נראה כמעט, בצבע לבן־שנהב, קרוב לוודאי שנשר מאחת מהחולצות המכופתרות שלו, אבל האם מזו שלבש הערב? היא חוזרת לחדרם, אבל אין שום זכר לחולצה. ממהרת לחדר האמבטיה, ובסל הכביסה מוצאת רק מכנסיים ושתי חולצות טריקו, ומשם חופזת לחדר הארונות הנפער מחדרם, מנסה להיזכר איזו חולצה לבש הערב, תכלת, היא כמעט בטוחה. והיא מסירה אחת־אחת מהמתלה את חולצות הגוצ׳י התכולות עם הכפתורים ומרחרחת אותן בבית השחי, אבל לא מצליחה להחליט, ובכל מקרה — באף אחת לא חסר כפתור. ופתאום היא שומעת אותו נאנח, ולבה מנתר בה. היא חייבת לברוח מהחדר לפני שיתעורר, יגיד לה שהיא משוגעת.

***

היא דמיינה את השבת אחרת, אבל לשימי יש תוכניות, וברור שאסור לה אפילו לרמוז על כך שהיא אינה מרוצה. אין לה, לתמר, שום זכות. הם רק בהתחלה. לו יש חיים משלו, לה בוודאי יש חיים משלה. והיא מתמסרת לכתיבה ביומן העבודה שלה. שעה, שעתיים, שלוש, היא לא שמה לב אפילו שהזמן עובר. אחת לחצי שעה, אולי יותר, היא קמה להתמתח, להסתובב קצת בבית ולבדוק הודעות. אבל הטלפון דומם, וחוץ מהודעה אחת מאחותה ושיחה שפיספסה מאמה — אין שום חדש.

ולקראת הערב, אחרי שכתבה לעצמה נקודות למחשבה, לבירור ולהעמקה על כל אחד מהזוגות המטופלים אצלה — היא מגיעה אליהם. אדי ואורית, היא חושבת על שמותיהם. שניהם מתחילים באות א׳, היא מהרהרת, ואולי זה לא מקרי. שניהם רצו להתחיל מבראשית, לעשות הכול אחרת. הוא — אחרי שנים של בחורות מתחלפות שאף אחת מהן לא עשתה לו את זה, לדעתו, ולדעתה של תמר, פשוט לא היתה עשויה מהחומר שהוא מחפש — אישה שנראית חזקה, אבל לאמיתו של דבר מאפשרת לגברים להוביל אותה, לגונן עליה, לפרוש עליה את חסותם. הוא לא מסתדר עם נשים חזקות באמת, היא כותבת לעצמה במחברת ומותחת שני קווים מתחת למשפט. הוא סולד מהן? מפחד מהן? זה מזכיר לו משהו מעצמו שהוא היה מעדיף לשכוח? היא מניחה את העט ומהרהרת. אביו נפטר כשהיה נער צעיר, מן הסתם, לא חזק כמו עכשיו, כנראה אפילו חלש ומפוחד, תלותי־משהו, ומאותו הרגע הוא נאלץ להתבגר באחת, כך סיפר לה בגאווה משונה. הוא אמנם ציחקק כשאמר לה — "אני כבר הייתי נשוי פעם, לאמא שלי," אבל עיניו אמרו אחרת. אמו נתלתה עליו במלוא כובדה לאחר שבעלה נפטר, כך רמז, מרשה לעצמה להפגין חולשה ונזקקות, שמאז מושכות ומרתיעות אותו בו־זמנית.

ואורית, היא שוב כותבת, מתיישבת לו בדיוק על המשבצת הזאת. אישה תלותית, שכנראה היתה שונה בצעירותה, די פוטנטית. סיפרה לה שטיפלה בכמה אחים כמעט לבדה, תמכה בהוריה כלכלית ונפשית, ובעיקר באמה, אחרי שאביה נפטר. מימנה לעצמה את הלימודים בבצלאל בכסף שחסכה מעבודות ניקיון והדפסה. אבל ברור שהיום היא כבר לא חזקה. אבל מדוע היא חוזרת על זה כמו מנטרה? על איך היתה פעם בחורה צעירה וחזקה, ולמרות התנאים הראשוניים הלא קלים שלה — ידעה מה היא רוצה. ואיך אדי פגש אותה בשיא של חייה, בתקופה שבה הכול נראה ורוד ואפשרי. ואיך אחר כך הדברים התקלקלו, לא ביום אחד, בהדרגה.

אורית ממש לא אישה חזקה היום, וגם לא רוצה להיות. כנראה נכוותה מהכוח שלה, תמר שוב כותבת ומסמנת אחרי המילים כמה סימני קריאה, ודי בקלות היא נפלה ברשת. אדי, בחושיו החייתיים, הריח את הרצון העמוק שלה להישען על מישהו, אחרי שכל השנים שימשה משרתת עבור משפחתה. הוא כנראה ידע שהיא טרף קל. בחורה צעירה עם חלומות שגדולים עליה, שלעולם לא תוכל באמת לממשם כי אין לה כסף, ולא ממש תעוזה. וגם היא ידעה בתוך תוכה שהאדישות הזאת שלה, שהתעטפה והתהדרה בה, היתה רק כסות. כסות לכך שכן היה אכפת לה, שמאוד רצתה להצליח, וידעה שלבד אין לה הרבה סיכוי. אישה שמאסה בלשאת את כל העולם על גבה. ואז הוא הופיע פתאום משום מקום, כפי שסיפרה, והציע לה מתנות ופינוקים, בגדי מעצבים ומותגים שרק יכלה לחלום עליהם, ואחר כך גם חוץ לארץ וכספים. הוא בטח התחיל בקטן, לא רצה להרתיע אותה, מושך אותה אליו לאט־לאט, מרגיל אותה לחיים הטובים, עד שכבר לא יכלה להפסיק. היא לא היתה בטוחה שהיא רוצה אותו, כך התפארה בפניה, בהתחלה גם לא חשבה שהוא נראה כל כך טוב, היה קצת מבוגר בעיניה, עם בטן קטנה, אבל הסבלנות והעקשנות שלו קנו אותה. והיא התמכרה. זו המילה. התמכרה.

תמר נדה בראשה באכזבה. כמה סיפורים כאלה עדיין יש, גם בעידן הליברלי והשוויוני שלנו. סיפורי סינדרלה אמיתית או מדומיינת, אישה שיש לה הכול, אבל חושבת שאין לה כלום, שמחפשת גבר עשיר, או לפחות כזה בפוטנציה, שיטפל בה, שידאג לה, שיקנה לה, כשלמעשה הוא בעצם קונה אותה. וכמה קל לקנות נשים, גם היום. היא נזכרת איך אדי זרק לחלל האוויר את שם המעדנייה שהוא רוכש בה את מזונותיהם, ואיך מנה אותם אחד־אחד כאילו היה זבן בסופר, ואיך נופף לעומתה בשעון היקר שלו כאילו אומר לה, החצוף — גם אותך אני יכול לקנות.

***

וכשהיא קמה — אין איש בבית. בסך הכול אחת־עשרה ורבע, והבית ריק, חוץ מקארמה ששוב מיילל את היללות המעצבנות שלו. אפשר לחשוב שהוא חתול. שוב ישנה עד מאוחר, כנראה בגלל הצירוף של כדורי השינה עם האלכוהול שעזר לה להירדם אמש. ועתה היא מסתובבת בבית, נמרצת, מחפשת משהו, כל דבר, הכלב נדבק לה לתחת, כאילו היא מינימום הגבירה שלו, עד שהיא חשה עקצוצים בכל גופה וחוזרת לחדרה, קארמה אחריה, וסוגרת את הדלת בפניו. כמעט צהריים ואף אחד לא בבית. ייתכן שהוא לקח את הבנות והם הלכו? לאן? האם להתקשר אליו? אולי יחשוב שהיא עוקבת אחריו, והאם לדגנית? ומה בדיוק תגיד לה? הכלב שורט בציפורניו את הדלת בעקשנות, והיא אוחזת בטלפון שלה דקות ארוכות עד שהוא כמעט נשמט מידה המזיעה, ובהחלטה של רגע מתקשרת.

"היי, מתוקה," הוא עונה לה, מצב רוחו מרומם, ואורית מיד חושדת. ברור שיש סיבה לשימוש בכינוי הזה, והוא אומר, אפילו שלא שאלה, "אני אצל בועז." ולפני שהיא מספיקה לברר מה עם נילי, אשתו, הוא מוסיף — "אולי תקפצי לכאן אחרי שתסיימי להתארגן?" כאילו לא ישנה כמו מטורפת עד אמצע היום, כאילו לא ריגלה אחריו חצי לילה ובחצי השני הזתה. כאילו היא אישה רגילה עם בעל רגיל, שרק קפץ לחבר בשבת בבוקר. "אה, שלושתכם שם בבית?" עולה בידה לנסח משפט מסורבל, וכשהוא אומר, "כן, נילי בחוץ לארץ, ועומר הקטן איתנו," היא מיד מרגישה מטומטמת. היא יוצאת מהחדר, ממהרת למטבח, שמה קפסולת קפה במכונה, ובזמן שספלה מתמלא היא מביטה בקארמה שנושא אליה עיניים לחות ואומרת, "זה בסדר, תיהנו," מלטפת את פרוותו ומוסיפה, "חמוד," והיא עוד קצת מתלבטת ואז מוסיפה, "יש לי כמה עניינים לסדר, נתראה אחר כך." ואדי עונה לה בסדר, או משהו כזה, כי מהצד השני מתחיל רעש כלשהו, והיא חושבת איזה מזל, הרי עם הילד הם לא יגיעו רחוק, כי גם על הבועז הזה היא אינה סומכת, למרות שהוא שופט. היא לוקחת לגימה מהקפה, זורקת לקארמה עוגייה על רצפת השיש המבריקה, ועוד שלוש היא תוחבת לתוך פיה וחושבת מאיפה כדאי להתחיל.

***

שעה לפני שהן חוזרות מגיעה ההודעה המיוחלת, ותמר פותחת אותה בציפייה, רק כדי לגלות בה סמיילי גדול ואחריו שלוש נקודות, ולמזלה מופיעה מיד הודעה נוספת, ובה היא קוראת, "שבוע טוב". והיא סופרת בלבה שישים, ואז עוד חמישים ושש, וכבר לא מתאפקת ועונה, "גם לך", ומיד מצטערת שלא ניצלה את התור שלה כדי להגיד משהו יותר משמעותי, ואז נזכרת שמותר לה עוד פעם, כי גם לו היו שתיים, וכותבת, "היה לך כיף היום עם הבת שלך?" וכשהיא קוראת את תשובתו, "ברור! אבל לצערי נטלי ברחה כבר אחרי ארוחת הבוקר..." היא חשה כעס בלתי נשלט. אז למה לא התקשר עד עכשיו? ואיך זה שלא ניצל את השבת הארוכה כדי להיפגש איתה שוב? הרי אמרה לו במפורש, למרות שלא ממש שאל, שהילדות אצל אביהן עד הערב, והם היו יכולים... היא חשה את הכעס מתפשט בתוכה, אך מניסה אותו לפני שהוא משתלט עליה. היו לו חיים עד שפגש אותה אתמול, ומן הסתם, הוא לא ישנה אותם בן־רגע בשבילה, ומה הלחץ, ואיזה שטויות. הרי היא זו שמטיפה לכל הנשים שמגיעות אליה לטיפול זוגי, עאלק, אבל בעצם לטיפול אישי, כי בן הזוג לא מופיע בכלל, להוריד קצת את הרגל מהגז, לשחרר. ומה פתאום היא נהיית כמו אחרונת יושבות הפאבים הצעירות, שרק עושות את עצמן קוּליות, זורמות עם כל גבר למיטה בדייט הראשון בקלילות אגבית, אבל אחר כך דוגרות על הטלפון, מחכות שיתקשר. אז מה תכתוב לו עכשיו? והאם צריך לכתוב בכלל אחרי תשובה כזו, או לתת לו להתבשל?

והנה הטלפון מאיר, ואז מצלצל, וחיוך רחב עולה על שפתיה, אבל הפעם זו שרונה ולא הוא, והיא בכל זאת עונה, קצת מאוכזבת, אבל גם מאוד סקרנית, ואלף שאלות עומדות לה על קצה הלשון. אבל רגע אחרי ה"הלו", שרונה מקדימה אותה ב"אל תשאלי איזה זיון היה לי היום עם ההוא שסיפרתי לך עליו מהריצה". והיא באמת לא שואלת, אבל שרונה לא מחכה לשום שאלה וממשיכה, "הוא מזכיר לי את נוחי בחיבור בינינו, אבל הוא הרבה יותר אטי. הוא משגע אותי, תמרוש, את לא מבינה. שעה הוא רק ליטף אותי בכל הגוף, התנשפתי כמו משוגעת, בסוף משכתי אותו אלי כמעט בכוח, וגם אז הוא לקח את זה לאט, יש לו כוח עמידה לבחור, מתברר שהוא בוגר איזה קורס טנטרה או משהו כזה. את חייבת לראות אותו, הוא לא ממש חתיך קלאסי, אבל הוא כזה חטוב וסקסי, משדר משהו ממזרי. חכי, חכי רגע, אני מוצאת תמונה ושולחת לך." שרונה ממשיכה לתאר את הבחור התורן, שהפעם קוראים לו יואל. נשוי, כמובן, חדש יחסית בקבוצת הריצה, ותמר מאמצת את מוחה איך תגרום לה לסיים ולעבור לנושא אחר.

"איך הילדים?" תמר שואלת ברגע של הפוגה. זה נושא קצר יותר, היא חושבת, יהיה אפשר למצות אותו במהירות. אבל למגינת לבה היא נענית ב"המניאק עדיין לא החזיר אותם", ותמר נאנחת. שוב תצטרך לשמוע על האקס המנוול של שרונה, שלא עומד אף פעם בזמנים. לוקח מאוחר או שלא לוקח בכלל, מחזיר מתי שבא לו, עושה מה שבראש שלו. ושוב תהיה בתפקיד המטפלת הנצחית של חברותיה — מאזינה, מדובבת, משדלת, משיאה עצות. כבר נמאס לה. פעם אחת היא רוצה להיות זו שמספרת, זו שמתייעצת, והפעם זה דחוף. לשרונה יש מידע שמן הסתם לא תוכל להשיגו בדרך אחרת, והיא חייבת לשמוע אותו.

אבל שרונה בשלה, ובארכנות האופיינית לה, ובאנרגיה בלתי נדלית — טוב, היא קיבלה מנות גדושות ממנה בסוף השבוע — היא חוזרת ומפרטת את כל השתלשלות השעות האחרונות, ואז חוזרת ונותנת דוגמאות למכביר מהעבר, שאת כולן תמר כבר מכירה, ושוב ושוב מקללת את האקס, מאחלת לו איחולים משונים, ורק אחרי רבע שעה תמימה היא שואלת אותה, "אז מה את חושבת? מה לעשות? ונכון הוא מגזים, האופיר הדפקט הזה? לא שאכפת לי, אבל חשוב לי שיהיה לילדים אבא. אבא מתפקד, אבא שהוא חלק מהחיים שלהם. לא אורח פורח שעושה מה שבראש שלו, שלא לוקח אחריות." ותמר רוצה להגיד לה, אני אענה לך, בחיי, אבל רק תני לי עשר דקות, גם חמש דקות יספיקו לי, ותספרי קצת על שימי. אבל היא יודעת שזה בלתי אפשרי, והיא מכריחה את עצמה להשיא לשרונה עצות, להתלבט ביחד איתה עוד עשרים דקות לפחות, עד שהיא מנצלת שנייה של שקט ושואלת אותה סוף־סוף, "אז את שלחת את שימי אלי?" רק כדי לשמוע, "כן, תמרוש, אבל אני צריכה לסיים, אופיר בממתינה."

***

בארבע אחר הצהריים הבית נראה כמו אחרי פריצה. עשרות ניירות ופתקים מפוזרים על הרצפה, הדלתות והמגירות של הארונות, המזווים, השולחנות והשידות פתוחות לרווחה, ואורית שוכבת על הספה בסלון, העדות המרשיעה בידה. זוג כרטיסים למופע סטנד־אפ של אודי כגן. רק לפני שעה מצאה אותם, תחובים עמוק בתוך אחד מכיסי המכנסיים של אדי, שאת כולם תלשה בחמת זעם מהקולבים שעליהם היו תלויים, והטיחה ברצפה. תחילה מצאה את בקבוקון האפטרשייב שלו מסתתר בתא נסתר בתיק הפרגאמו המהודר שלו, שהוא אף פעם לא נותן לה לגעת בו. אחרי שעה בערך התגלה לה גם פתק מקומט עם מספר טלפון משורבט עליו ולידו כתוב "מיכל"; עשר דקות לפני הכרטיסים מצאה גם חבילת קונדומים שתוקפה פג, אך משום־מה לא נזרקה, תחובה עמוק־עמוק בתוך מגירת הגרביים שלו. ואז הגיעה הראיה המכרעת זוג כרטיסים למופע שלא ידעה בכלל על קיומו. "בן זונה," היא מסננת מבין שיניה. עשרה באפריל, לפני חצי שנה כמעט, איפה היתה בערב הזה? ביומן שלה לא כתוב דבר. מן הסתם, אמר לה שהוא מתעכב בעבודה. "לצאת עם בחורה למופע," היא מדברת לעצמה, "לאן הגעת? איך אתה מעז?"

היא חייבת לאסוף את כל הפתקים והניירות שפיזרה בבית מהר לפני שיחזור. היא קמה, קארמה אחריה, משרכת את דרכה למטבח, נוטלת חבילת גלידה מהמקפיא וחוזרת לספה. גם הפעם היא אוכלת ישר מהקופסה, אין לה זמן לגינוני נימוסים, אבל לקארמה היא מביאה קערה קטנה שבה היא מניחה מדי פעם כפית או שתיים, שהוא מלקק בלשונו הארוכה. "עשרים שנה," היא מדברת אליו, "עשרים שנה ביזבזתי, והנה אני כבר בת ארבעים וארבע, עוד מעט זקנה, ומי ירצה אותי עכשיו, בגילי, עם איך שאני נראית, ומה כבר נשאר לי מהחיים האלה? את השנים הטובות לקחת לי!" היא פתאום זועקת לחלל האוויר, "את השנים הטובות!"

היא שוקלת אם לקחת את כל הדברים שלה ולברוח, ובראשה היא עוברת בין המקומות — החברות הנשואות שלא ירצו אותה, אמה שכבר זקנה מדי, בטי שיש לה בית קטן מדי, ואחיה שהתפזרו בכל מיני חורים בארץ. וממה תתפרנס? ומי ידאג לה בכלל? "ומי יכין לי סלט?" היא פונה בדברים לקארמה, ששוכב למרגלותיה, ראשו תחוב בין רגליו, וגרגור משונה בוקע מתוכו. "אוכל, זה כל מה שהוא נותן לי, אתה שומע? ואולי זה מספיק לך כי אתה כלב, אבל אלוהים יודע למה בשביל זה אני נשארת. אוכל, ועוד אוכל, מלעיט אותי, מפטם אותי, עד שבסוף הוא יאכל אותי." ראשו של קארמה מתרומם, אוזניו נזקפות, והוא בוחן אותה בעיניו הטובות. ופתאום היא רואה את הגומייה האדומה בפיו, רטובה ומסמורטטת, וצחוק שמתחלף בבכי פרוע משתלט על גופה, מרעיד את כולו. היא שוב מדמיינת, שוב לא מצליחה להעריך את מה שיש לה. הרי אדי הזמין אותה להצטרף אליו לבועז, ובמקום זה היא שוכבת על הספה בסלון, לבדה, ורק הכלב האהוב שלה משמש לה חברה.

היא מתרוממת מהספה וממהרת לשירותים להיפטר מכל הגועל שצברה בתוכה. שום דבר שעושים בשבילך את לא מעריכה, היא מדברת לעצמה, ומשהו במילים האלה מצטלצל לה מוכר. איפה שמעה את זה פעם? אמא שלה — מתאים לה להגיד דבר כזה. את אביה היא זוכרת כמתוק ואוהב, אבל מה היא יודעת, הוא נפטר כשהיתה בת שבע, ומגיל כזה לא זוכרים כמעט שום דבר. היא חוזרת לסלון ומסתכלת סביבה. פסלונים קטנים מהטיול לספארי בטנזניה, רפרודוקציות לצד ליטוגרפיות ותחריטים, קצתם בחתימה אישית של הציירים האהובים עליה, וגם כמה מקוריים. אחרי בצלאל התחברה בעיקר לאסכולה הבריטית. היתה משוטטת שעות בגלריות, חורשת מוזיאונים ופוקדת באופן קבוע את סותבי׳ס וכריסטי׳ס עם אדי בחיפוש אחר יצירות של לוסיאן פרויד, אאורבך, קוסוף ובייקון. בעיקר אהבה את דיוקנאות העירום שלהם, שמצאה בהם עומק רגשי ותעוזה. כמה מהם מתבוננים בה מהקירות עכשיו.

היא עוברת לחדר השינה שלהם, על טוהרת האמנות המקומית, וגם שם תלויים להם כמה דיוקנאות עירום. לפעמים, כשהם עושים אהבה, היא מרימה לרגע את מבטה כדי לבחון את דיוקנה של אישה צעירה של יאן ראוכוורגר, שרועה בעירום קז׳ואלי על כיסא נדנדה וקוראת, ונראה ששום דבר ואף אחד לא מפריעים לה בשלווה האינסופית שלה. לידה יש דמות נשית נוספת בציור האהוב עליה: "יום האהבה" של תרצה פרוינד. גם היא עירומה, וגם היא על כיסא, אלא שהיא, בניגוד למשתרעת של ראוכוורגר, יושבת על הקצה שלו, רגליה משוכלות והיא דרוכה־משהו, ואולי מהורהרת, עצב דק נסוך על פניה.

מעולם לא סירב כשביקשה ממנו לקנות לה את אלה, ואת הכול העניק לה באהבה, מבלי לדרוש שום תמורה, מבלי לשאול אותה לרגע מדוע היא צריכה. במשך השנים הרעיף עליה כל כך הרבה מתנות והיא לא ידעה להעריך. היא נוטלת חפיסת שוקולד בלגי ומכרסמת את כולו. היא תסדר את הבית, היא תבריק אותו עבורו, הוא לא ימצא אותו הפוך ומבולגן, לא יחשוד בה לרגע ששוב התבטלה, או יותר גרוע — נכנסה לעוד אחד מהסרטים שלה. היא לא מביטה בשעון, בכוונה, ובאחת־עשרה וחצי בלילה היא צונחת על המיטה, מותשת, ואין שום זכר לבעלה.

***

חצי שבוע הסתפק ב"בוקר טוב", ולעתים גם "לילה טוב", משלב מדי פעם סמיילי, כלב או עכבר, ודווקא כשהוא סוף־סוף כותב משהו משמעותי יותר — "הי, מה קורה?" — בדיוק אז נשמע הצלצול המוכר בדלת, חד ומתמשך, ותמר כבר עומדת לידה בהיכון, לבושה, מאופרת ומוכנה לצאת. יום רביעי, שבע ורבע. פעמיים בשבוע שאבנר אוסף מהמסגרות, אבל הפעם דחה את האיסוף לערב, ולא רק זה, אלא שאיחר ברבע שעה. בשבילה זה הרבה. קבעה עם שרונה אמנם רק בשמונה ברביבה וסיליה, אבל עם כל ההתארגנות של הרגע האחרון, זה בקלות יכול לקחת לה חצי שעה. הילדות כבר מוכנות, דאגה גם להנעיל אותן הפעם, שני התיקים שלהן עומדים בהיכון ליד הדלת. תיק הגן הקטן של אביגיל מסודר למחר, ולמעט ארוחת העשר — יש בו הכול. הפעם זה תפוח ירוק ונוצץ, ובשקית איתו צנצנת דבש קטנה ומצועצעת שמצאה באחת מחבילות השי היקרות להחריד שמוכרים בסופר. שניהם מחכים בצייתנות לחגיגת ראש השנה שנחגגת, כרגיל בגן, הרבה אחרי החג, שגם ככה יצא ארוך מדי. לצדו התרמיל הענקי של נויה, הרביעי מאז שהתחילה בית ספר, כי הגברת הקטנה צריכה להתחדש כל הזמן, מפוצץ בספרים, מחברות, קלסרים וציוד משרדי מהסוג הכי טוב שיש.

אבנר עוטה על עצמו הפעם חיוך חביב, והיא בוחנת אותו ארוכות. קרה משהו? היא רוצה לשאול, אבל מתאפקת. יש לו זמן, אפילו יותר מדי, והוא נכנס לבית בצעד קליל, כמעט מועד על התיקים שמחכים לו בכניסה, מחבק כל ילדה בנפרד, שואל שאלות, מבקש לראות את היצירה האחרונה של אביגיל מהגן, ואפילו מציץ לתוך חדרה של נויה. תכף ירצה גם קפה, היא חושבת. והיא מתבאסת שדווקא עכשיו, כשהיא ממהרת, הוא פתאום נכנס לאחד מהתקפי הנחמדות שלו. כמה זה כבר קורה? היא מעיפה מבט על עצמה במראה שבמסדרון, מזל שהתכוננה ליציאה עם שרונה, כי אין לה במה להתבייש. הפעם בחרה בשמלה ארוכת שרוולים, אבל נדיבת מחשוף, והאיפור אפילו יצא מדויק, והיא תוהה אם המחשוף הוא זה שמשאיר אותו בבית יותר מהרגיל, משוטט לו בין החדרים, שורק לעצמו, מפריח מדי פעם כמה מילים לילדות.

האם בצדק עזבה אותו? היא חושבת בפעם המאה, בסך הכול בחור טוב, לא יומרני מדי, לא רודף אחרי חלומות. אוהב את מה שהוא עושה. אוהב אותה, או לפחות אהב. ומה כבר רצתה, המטפלת הזוגית המהוללת. קיבלה בעל נאמן, נחמד, יציב, אחד שלא רוצה כלום חוץ מאשר חיים נעימים וטובים. הוא הבטיח לה שלא יעזוב אותה אף פעם, שלא יסתכל אפילו על מישהי אחרת, והיא, כמו מטומטמת, הלכה והתאהבה באחר, ועוד בחבר שלו. וכמו עוד יותר מטומטמת — החליטה לעזוב בגללו את הבית. ומובן שיואב, החבר הטוב, נזכר פתאום שיש לו מה להפסיד — את אשתו ואת אבנר גם יחד, וקיבל רגליים קרות. נשאר עם הנודניקית, או כך לפחות תיאר אותה. ומזל שאבנר לא יודע שזה הוא, ובכלל שבגדה בו. מבחינתו — היא חטפה ג׳ננה באמצע החיים, ובדיוק מה שהיא מייעצת לנשים שמגיעות אליה — היא עשתה את ההפך. הלכה לחפש את מזלה במחוזות זרים, ועד היום לא מצאה.

אבנר מחייך אליה חיוך נעים. אולי כבר סלח לה על העזיבה הפתאומית? בעצם לא ממש פתאומית — קדמו לה כמה חודשים של טיפול זוגי. היא ידעה בדיוק מה מצופה ממנה, הכירה את כל השטיקים, והיא הצליחה לגרום למטפל, למרות שלא הכירה אותו אישית, להמליץ לשניהם על פרֵדה, "כי אין שום סיכוי". והיא הצליחה, כל הכבוד לה באמת, לגרום אפילו לאבנר להבין שהם לא צריכים להיות ביחד, ולמעשה מראש היו טעות. טעות? היא מהרהרת בינה לבין עצמה כשהיא בוחנת את גבו של אבנר מתרחק ממנה, רחב וזקוף. הוא לא משעמם יותר מאף גבר אחר, היא חושבת, פשוט לא סיפק לה ריגושים. לא כמו יואב הדפוק הזה, שמרוב שהתרגש, שכח לעזוב את הבית.

"תשתה משהו?" היא לבסוף מוצאת את עצמה שואלת. הרי לא תוכל לארח מישהו, גם לא את בעלה לשעבר, במשך רבע שעה תמימה מבלי להציע לו לשתות. היא פוסעת למטבח, מנסה להחליט באיזה ספל תגיש לו את הקפה ומה תגיש ליד, ומביטה בשעון. בעוד חצי שעה היא צריכה לפגוש את שרונה. היא מפשפשת בתיקה, כותבת במהירות לחברתה, "נדחה לשמונה וחצי?" ולשמחתה היא עונה לה, "תשע. עדיין מתארגנת". ואז היא רואה את ההודעה החדשה משימי — "בא לך לקשקש?" ולבה מנתר. ערב פנוי, היא עוד יכולה להציל אותו, אבל יש לה את שרונה וגם את אבנר על הראש. היא מחשבת בזריזות את הזמנים, שרונה כבר תבין, אבנר ממילא נראה לא שייך, ומיד קוראת לילדות, "אביגיל, נויה, אתן רואות שאבא מחכה!" והוא מרים בבת אחת את שני התיקים על כתפו, החיוך שהיה לו קודם נמחק ופולט, "אני באוטו, מחכה להן," ויוצא.

***

הערב אדי מקדים להגיע, תופס אותה עדיין בבית. אורית בדרך לבטי, חברתה הטובה, אבל כנראה השתהתה קצת בכוונה, כי בשבע וחצי, כשהוא שב מהביקור השבועי אצל אמו, אורית רחוקה מלהיות מוכנה, ולמעשה בדיוק יצאה מהמקלחת — רק המגבת לגופה. וכשהיא ניגשת לטלפון, רק להודיע לבטי שהיא מתעכבת, הוא רואה אותה ונעצר. הלב שלה מתחיל לדפוק כמו משוגע כאילו אין זה בעלה, אלא גבר זר שראתה לראשונה. וכשהוא מתקרב אליה באטיות, שומט בדרכו את תיק העור המעוצב שלו, עיניו נעוצות בשלה, היא חשה שרגליה רועדות, ושאם לא יתפוס אותה — היא עוד עלולה ליפול. וכנראה הוא שם לב לכך, כי מיד הוא מצמצם רווחים, שולח את שתי ידיו בו־זמנית אל מותניה, ובתנועה מהירה מסיר את המגבת העבה והרכה מגופה הרועד ומצמיד אותה אליו.

"הזין שלך," היא לוחשת לתוך אוזנו, בעודו גומע את פיה, "מה איתו?" הוא מתנשף, כשהוא פותח בזריזות את חגורת מכנסיו, ובתנועה חלקה מפיל אותם לרצפה. "הוא כמו טיל, כמו תותח," אורית ממשיכה, יודעת מה זה עושה לבעלה, מרגישה אותו מתקשה עוד יותר, אם זה אפשרי בכלל. חולצתו הריחנית, איך זה שהוא תמיד מריח כל כך טוב גם אחרי יום עבודה, כבר בדרך לרצפה, וסוף־סוף היא חשה את גופו החם נצמד לשלה. החזה שלו רחב ונוקשה, שרירי זרועותיו מתנפחים כשהיא נוגעת בהם, והבטן שלו, איך הוא שומר עליה ככה — כמעט ריבועים, נרעדת למגע ידיה. ולפתע הוא מפיל אותה על הספה. היא שואפת אוויר, מנסה להסניף את ריחו לתוכה, נאנקת כשהיא חשה אותו בתוכה. גדול יותר משזכרה, תובעני יותר משהיה, והיא עוצמת את עיניה ומבקשת שלא ייגמר לעולם.

***

"פנויה", היא כותבת לו מיד כשהדלת נסגרת אחרי שתי הבנות, "להובלות?" הוא כותב ומוסיף סמיילי. "גם", היא עונה ומחכה. "אני שש שנים, ואת?" הוא סוף־סוף כותב. היא אמרה לו, היא במפורש זוכרת, אבל כנראה שכח, ומה זה אומר עליו? "שנה", היא כותבת עם סמיילי שמח שמנסה להסתיר את מחשבותיה. "מה כל כך משמח?" הוא משיב מיד, "הייתי מעדיף להיות עכשיו עם מישהי במיטה, עם כוס תה חם וטלוויזיה". היא מביטה בצג ומתלבטת. האם זו הזמנה? הצעה? "יש לך זמן עכשיו?" הוא כותב שוב, כנראה הודאג מההתמהמהות שלה. "בטח", היא עונה, "על מה חשבת?" עוד שהות, הפעם שלו, וההודעה הבאה היא, "שתארחי לי חברה", ואחריה, "תכף חוזר, נכנסת לי שיחה".

תמר מביטה בצג, מתיישבת עם השמלה על קצה הכורסה, לא יכולה להחליט מה לעשות. אם זה שרונה הערב — היא כבר חייבת לצאת. אבל הוא רוצה בחברתה, הוא הציע. תה חם במיטה — נשמע לא רע עם הרוח שמשתוללת בחוץ. היא מצלצלת לשרונה בהחלטה של רגע. יש דברים חשובים יותר מעוד פגישה איתה, בעיקר כשכל מה שרצתה בעצם הוא לשאול אותה עליו. "נו," שואלת אותה שרונה בפתח השיחה, "איך הבחור? שווה?"

"יא ממזרה," היא עונה לה בחיוך, "את הרי הכרת לי אותו, אז מה את שואלת?"

"האמת," עונה שרונה, והשאיפה שלה מהסיגריה נשמעת היטב, "לא ממש מכירה אותו. חבר של ידיד שלי, יהושע, מכירה? לפני איזה שבוע הוא פנה אלי, גישש ככה."

"על מה?" נבהלת תמר, היא לא בטוחה שהיא אוהבת את הכיוון שהשיחה הולכת אליו. "גישש, את יודעת, אם אני פנויה וכאלה."

"ומה אמרת?" תמר תובעת לדעת. "אמרתי שכן, כלומר לא, שהוא לא הטעם שלי, אבל שיש לי חברה פגז, חכמה ויפה והכול."

תמר משתתקת. השאלה הרי מתבקשת. "ולמה את לא רצית אותו?" היא סוף־סוף פולטת. "נו, תמרוש, עוד מעט נפגשות, אז כבר נדבר, יאללה," מזרזת אותה חברתה. "ובכל זאת?" היא מתעקשת. "סתם, אמרתי לך, לא הטעם שלי, אבל אני בטוחה שהוא שווה, בטוח מסודר, סמנכ"ל חברה הבנתי. וחוץ מזה ארז חזר לתמונה, ואין גבר שיתחרה בו."

"אין," תמר מסכימה איתה בהקלה. "חודשיים לא נפגשנו ואני כבר מתה לראות אותו," צוחקת שרונה, "מתה לזיין אותו, מתה לגעת בו, מתתתה, אחותי." "אז למה שלא תנצלי את הערב הפנוי שלך, מאמי?" תמר דוחקת בה. עדיף שתחשוב שהיא זו שמבטלת. "אמיתי?" עונה שרונה ושוב שואפת, "האמת הוא סימס לי הערב, אבל לא היה לי נעים ממך, את יודעת."

"מה לא נעים?" מגיע תורה של תמר לצחוק, "גם אני מסתמסת עכשיו עם שימי."

"אז מה, אחותי, נעזוב שטויות ונלך להזדיין?" צועקת שרונה, ושתיהן פורצות בצחוק. "האמת, עדיין לא עשינו את זה," לוחשת תמר, ומיד היא נזכרת שהיא לבד. "למה את מחכה, יא גנובה," גוערת בה חברתה, "לכי אליו, תזייני את האמ־אמא שלו, אני אזמין את ארז שלי, אני חמה אש, ונדבר אחר כך." תמר נושפת לרווחה. באייקון הירוק כבר מחכות לה שלוש הודעות, והיא חייבת לקרוא אותן. "ביי, מאמי, תיהני," היא חותמת את השיחה.

***

;אתה לא מעיק עלי," היא רוצה להגיד, אך המילים לא יוצאות, "אני," היא רק אומרת והוא מסתובב אליה באחת. "את מה?" הוא מבקש לדעת, ותמר מבינה שזה הרגע. הפעם האחרונה שהיא תוכל, אולי, להחזיר את הגלגל לאחור, לתקן את העוול שעשתה, להשיב לעצמה את מה שאיבדה. "אני," היא מתחילה לומר, דמעות מציפות את עיניה, והיא מושיטה לו יד ומסמנת לו שיתקרב אליה. "אני כל כך," היא אומרת ומביטה בפניו שמתקרבות אליה. "גם אני, תמר," הוא לוחש לה, "גם אני."