הז'אנרים
כל הז'אנרים

דרג ספר זה מתוך 5
1 דירוגים
5 ממוצע
1
0
2
0
3
0
4
0
5
1
0
ים יפו
גיל ססובר

ים יפו

גיל ססובר

דרג ספר זה מתוך 5
1 דירוגים
5 ממוצע
1
0
2
0
3
0
4
0
5
1
0
37 
37 
גודל (עמ'): 93
מו"ל: כנרת זמורה ביתן דביר

תקציר

"...הנמל כבר נראה בעין. הפעם תיכנס אליו הספינה זקנה באלף שנים... זה כוחה של סערה. אחת. בודדה.לשנות. לתמיד."


לאחר כמעט ארבעים שנה בים, דורון והוכמן, צמד יורדי הים הוותיקים, עוזבים את סירות הדיג הקטנות ובונים ספינת דיג לתפארת. אם הם רוצים להישאר בים, להוציא ממנו פרנסה, אין להם ברירה. הם נדרשים להתמודד עם הקללה והברכה הטמונות בתשוקה אל הים והטבע המסתוריים והבלתי צפויים, ופרויקט חייהם עשוי להתמוטט ברגע אחד בשל גחמות הגלים.

בים יפו מתגבש קולו של גיל ססובר לצמצום ודיוק המעמידים דרמה גדולה, כמעט מיתית בממדיה. ססובר לוקח את הקוראים לעולמם של הציידים האחרונים — הדייגים. הדרמה הרגשית בו היא מתחת לפני השטח, בעוד שהדרמה החיצונית היא הים עצמו, המנהל את אנשי הים הנתונים לחסדיו. ססובר מתאר את שגרת הדיג, את ההוויה על פני ים, את הפוליטיקה ואת המרקם האנושי על ספינת הדיג ובנמל יפו, וזאת מתוך אהבה גדולה. 

המשך קריאה
  • ISBN: 15100886
  • גודל (עמ'): 93
  • מו"ל: כנרת זמורה ביתן דביר
  • יצא לאור ב-: 22/03/2018
  • שם המחבר: גיל ססובר

1

דורון הכניס את פיית הצינור לפתח מְכַל הספינה. הסולר התחיל לזרום. אחרי שתי דקות התרוקן המכל בן עשרים הליטרים שבידיו של הוכמן שעמד על הרציף. הוא הביא אחד נוסף. בסך הכול היו שמונה. זה כל מה שהצליחו להשיג. הם לא רצו לעורר חשד. הם ידעו שבמכל הספינה נותרו מההפלגה האחרונה קרוב לשבעים ליטרים. עם מה שיוסיפו יהיו כמעט מאתיים ושלושים ליטרים. אולי קצת יותר. זה לא יספיק. זה היה להם ברור. אבל באותה מידה היה להם ברור שהם לא יכולים להישאר אפילו יום אחד נוסף. כל יום עלול לעלות להם הון. עשרות אלפי דולרים, אם לא מאות. ולא רק שלא היו להם את הסכומים האלה, הם לא היו מוכנים שישדדו אותם. הכול היה ברור. הם עשו הזמנה. חתמו חוזה. אורך הספינה. הצורה. סוג המנוע. ציוד הדיג שיהיה עליה כשיקבלו אותה מידי הטורקים. לוח זמנים. הכול היה ברור והלך לפי התוכנית, עד לפני חודש ימים, אז התחיל איסמאט, הבכור מבין שני האחים הטורקים — בעלי המספנה שבה הזמינו את הספינה — להתחיל ולהוסיף מספרים. אלה היו מספרים גדולים והוא עשה זאת כמי שעשה זאת בעבר. הוא מיצמץ. הוא התנצל. מחיר הברזל עלה, הנירוסטה, המתכת. העבודה מתעכבת, אבל בסוף תהיה להם ספינה טובה יותר מזאת שביקשו. הם לא ראו איך הם מצליחים לצאת מזה. עד שלפני יומיים החליטו שזהו זה. הם גונבים את הספינה. את הספינה שלהם.

"יום אחד אטבע ואאכיל את הדגים/ נעים למות בים/ אולי היום הוא יום מותי," שר הוכמן בלִבּו, למרות שהמוות, אם יבוא היום, לא יהיה אל קיבתה של האם הקמאית, אלא בידיהם של צמד האחים בוני הספינות.

הוא סימן לדורון שזה היה המכל האחרון והלך לשחרר את החבלים. היו ארבעה שקשרו את הספינה לרציף בגמליק, עיירה קטנה ובה מספר מספנות, שאמנם נראו כמו מזבלות ברזל, נירוסטה ושאר מתכות, אלא שהטורקים היו מומחים בבניית אוניות בכלל ובפרט ספינות דיג. מרגע שהחליטו לעזוב את הדיג החופי, הדיג שבו עסקו קרוב לארבעים שנה, היה להם ברור שהם רוצים ספינה טורקית. הם רצו אותה קטנה יחסית. באורך חמישה־עשר מטר וארבעים סנטימטר ושוֹקַע של מטר שמונים בלבד, ובצורת החרטום הטורקית, זו הנפתחת כעלה סחלב ומאפשרת לשוט גם בים גדול קרוב לחוף.

בגמליק לא היו יותר מחמשת אלפים איש, ושש מספנות בסך הכול. זו של איסמאט ואיזנאן לא היתה הגדולה ביותר, גם לא הקטנה. באותה שנה שבה בנו את הספינה עבורם, הם בנו במקביל עוד שתי ספינות, אחת מעט גדולה יותר והשנייה באותן המידות ודי דומה לספינה שלהם. כעת היו השלוש על הרציף, במספנה. השעה היתה שלוש וארבעים לפנות בוקר, שעה שהכירו הדייגים הוותיקים היטב, והם ידעו שעליהם לצאת מיד. כשיגיעו האחים ויראו כי הספינה איננה ייקחו סירות מהירות ממנה בהרבה ויֵצאו לחפש אחריה. הם גם ידעו שלא יספיקו להגיע אל מצרי הדרדנלים ויהיו חייבים לתדלק מתישהו. נדמה שלמכל נכנס דלק בדיוק במידה שתמנע מהמשאבה לעבוד על ריק.

דורון הפעיל את המנוע. הוכמן שיחרר את אחרון החבלים ועלה על סיפונה האחורי של הספינה שעדיין אין לה שם. נדמה היה לו שהוא בעצמו דוחף את הירכתיים. דורון דחף את ידית הטרוטל קדימה והספינה התחילה לזוז. היתה זו הפעם הראשונה שהפליגו השניים ללא הטורקים, שהכירו את הספינה כמו את כף ידם. דורון והוכמן אמנם בילו את כל השנה שבה נבנתה ספינתם בטורקיה, בגמליק, ועם זאת הכול היה להם חדש והם נאלצו ללמוד מההתחלה כיצד לתפעל את הדבר הזה. לאט־לאט הם למדו. מנוע פנימי. רדאר. מנופים. משאבות. מסבים. כננות. תופים. אפילו החבלים היו אחרים. גם הפיתות שעליהן נקשרו.

רעש המנוע נבלע בצינת הבוקר. היה זה מנוע ארבע מאות כוח סוס פנימי, חדש לגמרי, תוצרת גרמניה, שהגיע רק שישה שבועות קודם לכן. לקח לדורון והוכמן, יחד עם האחים הטורקים, שבוע שלם להרכיב אותו במקומו, ולהתחיל לנסות להבין איך הדבר הזה עובד. עד אז הכירו רק מנועים חיצוניים, כאלה שאכלו דלק ולא סולר. המנוע האחרון שהיה להם היה בן שבעים וחמישה כוחות סוס. בזמנו הוא היה הראשון מסוגו. כעת כבר היו לאחדים מנועי מאה וחמישה־עשר וזכריה קנה לא מזמן מאה וחמישים.

אדווה קלה השתרכה בעקבות ירכתי הספינה ששמרה על קצב קבוע. לבנים־לבנים דילגו הגלים שדחף החרטום מן המים והחליקו על גופה העירום. אורותיה של גמליק ניצנצו ככוכבים מעולמות רחוקים. הוכמן נכנס לקבינה שבה עמד דורון והביט בידיו האוחזות בהגה. הוא הדליק את הגז, הניח פינג'אן נחושת ונתן למים לרתוח, שם שתי כפות קפה שחור מלא הל טורקי טרי, עירבב היטב מעל האש ונתן לקפה לרתוח פעם שנייה ושלישית. הוא מזג כוס אחת לדורון, הוסיף כפית סוכר, עירבב והגיש. לשלו מזג קפה בלי סוכר. הם הביטו האחד בעיני השני. פחד גדול עמד. הם ידעו שהם עושים את הדבר הנכון. הם ידעו שזה עלול לעלות להם בחיים.

על הנתיב החליטו בערב הקודם. הם לא ישוטו היישר אל המְצרים. הם ישוטו מערבה ויגיעו לטקירדאג, שנמצאת כשלושים מייל דרומית־מערבית לאיסטנבול. שם יעמיסו אוכל, מים, ובעיקר דלק, ימתינו שלושה־ארבעה ימים עד שהטורקים יפסיקו את החיפושים, ורק אז יעשו את דרכם למְצָרים, ישוטו את הים האגאי ויישפכו אל הים התיכון. ים יפו נראה להם כמו עתיד רחוק. סוף מסע שספק אם יימשך.

מימינם ראו את האורות של ויוקימיה, אחר של יאלי ולבסוף את האורות של קארסיאקה, שסימנה כי הם יוצאים את לשון הים שחדרה את היבשה, אשר גמליק היתה טבור בטנה. הם שטו במהירות שבעה קשרים. המנוע סימן אלפיים סל"ד. הם ידעו שהספינה ללא ציוד הדיג וללא עוד לפחות אלף ליטרים דלק שיכלה להכיל, יכולה היתה בקלות להאיץ למהירות שלושה־עשר קשר. אבל הם גם ידעו שהדבר היה עולה להם בדלק שלא היה להם. גם להרעיש לא רצו.

עד מהרה הגיעו למרכזו של ים מרמרה, הים המחזיק את עובָּריו אצלו עמוק תמיד, ורק פעם אחת נולד מתוכו היקום.

דורון החדיר אוויר קר לריאותיו. הוכמן הצית סיגריה נוספת. מימין ומשמאל היו סביבם עשרות ספינות. חלקן גדולות יותר. חלקן באותו הגודל. כולן עושות מיטב מאמציהן להוציא עוד ועוד דגים מן הים, מי בגרירת רשתות, מי בדיג הַקָפָה ומי ברשתות עומדות, בקרבת החופים. היתה זו העונה של הבוניטו המפורסם, בן משפחת הטונה. עוד מעט תפאר לקרדה טרייה את השולחנות.

הוכמן ירד במדרגות וביקש נפשו לישון — לראשונה על המיטה בחרטום. אולם הוא לא הצליח לעצום עין. בקשותיו נדחו שוב ושוב בידי האלים שוכני המצולות. דורון אפילו לא חשב לנוח. כל עצביו מתוחים. עוד ארבע־חמש שעות בלבד והם יהיו בטקירדאג. תלתליו נחו על כתפיו. עיני הדבש שלו הביטו למרחק וידיו נחו על ההגה. מחשבתו מתקנאת באלו שמתו בסופה ונפשם תתנודד לעד בין הגלים לקרקעית. רק המחשבה על נורית המשתוקקת לאחוז אותו בידיה ולראות אם שוב רווי גופו רוחות ומלח השקיטה את לִבּו. הוא לא היה גדול במיוחד, אולם עם השנים נתן הים להליכתו יציבות החיונית לאדם הרוצה לבלות ימיו בחיק האם היולדת תנינים חדי שיניים, מלתעות ללא־רחם, שגופה מלא חֵמה תחת דם. הוכמן לעומתו היה חזק בצורה כמעט בלתי אנושית. היתה זאת מתנת הטבע. עוד כשהיה ילד היה מסוגל לתת או לקבל מכות כמבוגר. אולם המשקפיים הגדולים שנחו על עיניו ריככו במעט את תבנית פניו הקשה. גם אותו הקשיח הים עם השנים. סערות גדולות הן שחישלו אותו והוציאו לו שם של יורד ים עשוי ללא חת. אולם עיקר הקושי בחייו היה עם נשים. הן נפלו בקסם חוזקו הנפשי והפיזי, אלא שהוא מעולם לא הבין מה הן מצאו בו ושעות ארוכות היה שומר על שתיקה במחיצתן. רק אחת שלא נבוכה משתיקתו הביאה לו את ילדתו האהובה, אך עם השנים קצה במסירותו לים, לדגים ולספינה, ויצאה לתור אחר גבר שמוציא יותר מילים מפיו. כעת היה שקוע הוכמן בהרהורים. המשקפיים נחו על אפו, והוא שמח לראות גושי צבע עולים ויורדים מן המים העליונים אל התחתונים, וידע שגם זו דרך להישיר מבט אל הנסתר הגדול.

אור ראשון עלה. מאות שחפים צחורים כלבנה צללו וירדו כמו היו מטוסי תקיפה לעבר ספינת דיג שעמדה רק מאות מטרים בודדים מהם ובדיוק העלתה רשת אל הסיפון. כמוה היו שם עוד עשרות ספינות, ומכל עבר נראתה גם יבשה. הרים, שהירוק אשר כיסה אותם דמה לשחור באור הנוגה, צפו בהם מכל עבר. הים היה כגיגית ענקית, אמבטיה עם שני פתחים. בַּצָפון מצרי הבוספורוס שיצאו מאיסטנבול אל הים השחור והפרידו בין אירופה לאסיה, ובַדָרום הדרדנלים, שם צ'רצ'יל, כשר הימייה של האימפריה הבריטית, נחל תבוסה גדולה לפני שהציל את האנושות. זה הפתח שדרכו יעברו עוד מספר ימים, במצר צר מדי אל הים האגאי, משם כבר תהיה הדרך פתוחה. העננים התחילו להתפזר. הם היו בלב לבו של הים. שני אנשים שבקושי יודעים איך עובד המנוע הזה, איך משיטים ספינה בגודל כזה. ובכל זאת, הים האיר להם פנים.

השמש הקרה החלה צובעת את המים בגון נחושת שכמו הוסתר מן האור במשך עשרות בשנים, והדייגים הרבים שעל הספינות התחילו לצאת מהקבינות בכובעי צמר וכוסות קפה בידיהם. פה ושם נשמעה צפירה. רעש מנוע. פה ושם חתכה אותם סירה בדרכה אל הדיג או ממנו. לאט־לאט התפוגג הפחד, או שמא דווקא השתרש והפך קבוע, להרגל הנישא כאיבר.

קרני השמש שלחו אורן וגלגל החמה עשה כבר שלושים אחוז מדרכו אל רום השמים, והם ראו את טקירדאג, נמל היעד, אולם לא מיהרו להיכנס. הם חששו מהאפשרות שהטורקים שלחו הוראות לדווח על כלי שיט ובו שני ישראלים שמחפשים דלק. הספינה נכנסה למפרץ קטן צפונית לעיירה, בחצי הדרך בין טקירדאג ובין ברברוס, עיירה קטנה עוד יותר. הסונר קרא שישה פאדום וחצי. הוכמן הטיל עוגן. דורון דומם את המנוע. שקט נפל. השעה היתה שתיים בצהריים. מלבד מים וקפה לא הכניסו השניים דבר אל פיהם. בסך הכול תשע שעות עברו, ועדיין העולם בו היו אתמול התחלף באחר.