הז'אנרים
כל הז'אנרים

דרג ספר זה מתוך 5
4 דירוגים
2.8 ממוצע
1
1
2
1
3
1
4
0
5
1
7
ים השלווה

ים השלווה


דרג ספר זה מתוך 5
4 דירוגים
2.8 ממוצע
1
1
2
1
3
1
4
0
5
1
7
29 
29 
מו"ל: YOU ספרות שנוגעת

תקציר

אני חיה בעולם שאין בו קסמים או ניסים. במקום שאין בו מגידי עתידות וישויות משנות צורה, לא מלאכים ולא נערים עם כוחות על־אנושיים שיבואו לעזרתי. במקום שבו אנשים מתים ומוזיקה מתפוגגת והכול דפוק. המשקל של המציאות רובץ עליי ומועך אותי כל כך, שיש ימים שאני לא מבינה איך אני עדיין מצליחה להרים את הרגליים וללכת.

 

שנתיים וחצי לאחר שעברה טרגדיה איומה שהפכה אותה לצל של הנערה שהייתה, נסטיה קשניקוב עוברת לעיר חדשה. היא נחושה להסתיר את עברה האפל ולהרחיק ממנה את כולם. אבל תוכניותיה מחזיקות מעמד זמן קצר בלבד, עד שהיא נמשכת כבחבלי קסם לאדם היחיד שמבודד לא פחות ממנה: ג'וש בנט.

 

הסיפור של ג'וש בנט ידוע לכולם. האנשים שאהב יותר מכול נעלמו מחייו בזה אחר זה, עד שבגיל שבע-עשרה לא נותר לו אף אדם בעולם. כעת הוא רק רוצה שיניחו לו לנפשו.

 

והאנשים עושים כרצונו, כי כששמך הוא מילה נרדפת למוות, הסובבים אותך נוטים להעניק לך מרחב מחיה.

 

פרט לנסטיה, הנערה החדשה והמסתורית שהגיעה לתיכון. היא מתחילה להופיע בביתו בשעות מוזרות ולא מסתלקת עד שהיא מצליחה לפלס לה דרך אל תוך חייו. ככל שהוא לומד להכיר אותה יותר, כך חידת אישיותה הולכת ומתעצמת בעיניו. וככל שהקשר ביניהם מעמיק והשאלות שאין להן מענה מצטברות, הוא מתחיל לתהות אם אי פעם יגלה את הסודות שהיא מסתירה – ואם הוא רוצה בכלל לגלותם.

 

ים השלווה הוא סיפור קסום ואנושי על נער בודד ועל נערה שברירית ורגישה המגלים יחדיו את כוח הריפוי של האהבה, ועל הנס שבהזדמנות שנייה.

  • ISBN: 1391923136
  • מו"ל: YOU ספרות שנוגעת
  • יצא לאור ב-: 23/05/2019
  • שם המחבר: קטיה מיליי
  • זמין להשאלה: כן

1

נסטיה

למות זה לא כל כך נורא אחרי שכבר עוברים את זה פעם אחת.

ואני עברתי.

אני כבר לא פוחדת מהמוות.

אני פוחדת מכל דבר אחר.

* * *

אוגוסט בפלורידה אומר שלושה דברים: חום, לחות מעיקה ובית ספר. בית ספר. כבר יותר משנתיים שאני לא הולכת לבית ספר. אלא אם מחשיבים למידה בשולחן המטבח עם אימא שלך, ואני לא מחשיבה. היום יום שישי. השנה האחרונה שלי בתיכון מתחילה ביום שני, אבל עוד לא נרשמתי. אם לא אלך לשם היום, לא תהיה לי מערכת ביום שני בבוקר ואני אצטרך לחכות במשרד עד שתהיה לי. נראה לי שאני מעדיפה לוותר על הסצנה מהסרט של שנות השמונים שבה אני נכנסת ביום הראשון לבית הספר וכולם עוצרים ונועצים בי מבטים. אומנם זה לא יהיה הדבר הכי גרוע שקרה לי בחיים, אבל בכל זאת לא בא לי.

דודה שלי נכנסת למגרש החניה של בית הספר התיכון הקהילתי מיל קריק ואני באוטו איתה. זה בית ספר שבלוני. חוץ מהצבע הדוחה של הקירות והשם על השלט, הוא העתק מדויק של בית הספר הקודם שהלכתי אליו. מרגו - היא הכריחה אותי להפסיק לקרוא לה דודה מרגו כי לטענתה היא מרגישה זקנה בכל פעם שהיא שומעת את זה - מנמיכה את הרדיו שצעק בקולי קולות כל הדרך לכאן. תודה לאל שזו הייתה נסיעה קצרה, כי צלילים חזקים מקפיצים אותי. זה לא הצליל עצמו שמפריע לי, רק העובדה שהוא חזק. צלילים חזקים לא נותנים לי לשמוע את הצלילים השקטים, והצלילים השקטים הם אלה שצריך לפחד מהם. עכשיו אני יכולה לעמוד בזה כי אנחנו בתוך מכונית, ובדרך כלל אני מרגישה בטוחה במכוניות. בחוץ זה כבר סיפור אחר. בחוץ אני אף פעם לא מרגישה בטוחה.

"אימא שלך מצפה לטלפון ממך אחרי שנגמור פה," מרגו אומרת לי. אימא שלי מצפה להרבה דברים שהיא אף פעם לא תקבל. אומנם שיחת טלפון זה לא הרבה לבקש, אבל זה לא אומר שהיא תקבל. "לפחות תסמסי לה. שלוש מילים, נרשמתי, הכול בסדר. אם את במצב רוח ממש נדיב, את יכולה אפילו לשלוח לה כמה פרצופים מחייכים בסוף."

אני מסתכלת עליה מהצד. מרגו היא אחותה הצעירה של אימי, עשר שנים מפרידות ביניהן. היא ההפך מאימא שלי כמעט בכל מובן. היא אפילו לא דומה לה במראה החיצוני וזה אומר שהיא גם לא דומה לי, כי אני העתק של אימא שלי. למרגו יש שיער בצבע בלונד כהה ועיניים כחולות ושיזוף נצחי שהיא משמרת בקלות בזכות משמרות לילה בעבודה ונמנום ליד הבריכה כל היום, למרות שהיא אחות ויודעת שזה מסוכן. לי יש עור בהיר וחיוור, עיניים חומות כהות ושיער ארוך גלי, כמעט שחור. היא נראית כמו מישהי מפרסומת לקרם הגנה. אני נראית כמו מישהי בארון קבורה.

אנשים צריכים להיות מטומטמים כדי להאמין שאנחנו קרובות משפחה, אבל זה הדבר היחיד בי שאמיתי.

יש לה עדיין את החיוך החצוף הזה על הפרצוף. היא יודעת שגם אם היא לא הצליחה לשכנע אותי לפייס את אימא שלי, היא לפחות זרעה קצת ייסורי מצפון. אי אפשר שלא לאהוב את מרגו, גם אם מאוד משתדלים, ואני קצת שונאת אותה בגלל זה, כי אני לעולם לא אהיה מהאנשים האלה. היא הכניסה אותי לביתה, ולא כי אין לי לאן ללכת, אלא כי אין שום מקום אחר שאני מסוגלת לסבול להיות בו. למזלה, היא בקושי תראה אותי, כי ברגע שיתחילו הלימודים כמעט לא יֵצא לנו להיות בבית באותו זמן. בכל זאת, לא נראה לי שאימוץ מתבגרת זועפת ושותקת הוא משהו שרווקה בת שלושים וקצת תשים במרכז לוח החזון שלה. אני לא הייתי עושה את זה, אבל אני לא בן אדם טוב במיוחד. אולי בגלל זה ברחתי מהאנשים שהכי אוהבים אותי. אם הייתי יכולה להיות לבד, זה מה שהייתי מעדיפה. זה היה משמח אותי מאוד. עדיף לי להיות לבד מאשר להעמיד פנים שאני בסדר. אבל לא נתנו לי את האפשרות הזאת, אז התפשרתי ועכשיו אני גרה עם מישהי שלפחות לא אוהבת אותי יותר מדי. אני אסירת תודה למרגו. לא שאני אומרת לה את זה. לא שאני אומרת לה משהו בכלל. אני לא.

כשאני נכנסת למשרד הראשי אני נתקלת בחתיכת המולה. טלפונים מצלצלים, מכונות צילום מצלמות, קולות בכל מקום. שלושה תורים מובילים לדלפק הראשי. אני לא יודעת באיזה מהם אני אמורה לעמוד, אז אני בוחרת את הקרוב ביותר לדלת ומקווה לטוב. מרגו נכנסת בעקבותיי ומייד מושכת אותי הצידה, עוקפת את כל התורים ישר אל פקידת הקבלה. יש לה מזל שראיתי אותה מתקרבת אחרת, בשנייה שהיד שלה הייתה נוגעת בי היא הייתה מוצאת את עצמה עם הפרצוף על הרצפה והברך שלי בגב שלה.

"יש לנו פגישה עם מר ארמור, המנהל," היא אומרת למזכירה בקול סמכותי. מרגו, המבוגר האחראי. היא מגלמת את התפקיד של אימי היום. זה צד שלה שאני לא רואה בדרך כלל. היא מעדיפה את משבצת הדודה המגניבה. אין לה ילדים, אז היא קצת כמו דג ביבשה כרגע. אפילו לא ידעתי שקבענו פגישה, אבל עכשיו אני רואה את ההיגיון. המזכירה, אישה בת חמישים בערך שנראית לא נחמדה, מסמנת לנו לשבת על כיסאות ליד דלת העץ הכהה והסגורה.

אנחנו מחכות כמה דקות ואף אחד לא שם לב אליי ולא מזהה אותי. האנונימיות נחמדה. מעניין כמה זמן זה יחזיק מעמד. אני בוחנת את הופעתי. לא טרחתי לדפוק הופעה לקראת הביקור היום. חשבתי שאכנס, אמלא כמה טפסים, אמסור פנקס חיסונים וזהו. לא ציפיתי שהמשרד יהיה מפוצץ בתלמידים. אני לובשת ג'ינס וחולצת וי שחורה, שניהם קצת - אוקיי, הרבה - יותר צמודים מהדרוש, אבל חוץ מזה אני חסרת ייחוד לחלוטין. בנעליים השקעתי. עקבי סטילטו שחורים. אחד־עשר סנטימטרים של אי־שפיות. אני נועלת עקבים כאלה פחות בשביל הגובה ויותר בשביל האפקט, למרות שאני לגמרי צריכה את תוספת הגובה. לא הייתי מתאמצת היום, אבל אני צריכה להתאמן. אני משתפרת בשמירה על שיווי משקל כשאני נועלת אותם, אבל חשבתי שלא יזיק לעשות חזרה גנרלית. אני מעדיפה להימנע מתקריות מביכות ביום הראשון ללימודים.

אני מסתכלת על שעון הקיר. המחוג של השניות מתקתק לי בתוך הראש, למרות שאני יודעת שאין מצב שאני שומעת אותו עם כל מה שקורה כאן. הלוואי שהייתי יכולה להשתיק את הרעש בחדר. הוא מחדיר בי אי־שקט. יש יותר מדי קולות בבת אחת והמוח שלי מנסה להפריד ביניהם, למיין אותם לערימות קטנות ומסודרות, אבל זה כמעט בלתי אפשרי עם כל המכשירים והקולות שמתערבבים אלה באלה.

אני פותחת וסוגרת את כף ידי בחיקי ומקווה שיקראו לנו מהר.

כעבור כמה דקות שנדמות לי כמו שעה, הדלת הכבדה נפתחת וגבר בן ארבעים ומשהו עם עניבה וחולצה לא תואמות מזמין אותנו להיכנס. אם מתעלמים מהלבוש, הוא נראה לא רע. יפה מדי למנהל בית ספר. הוא מחייך בחום ומתיישב מאחורי השולחן בכיסא עור גדול מדי. השולחן מפואר, גדול מדי למשרד הזה. ברור לי שהמטרה של הרהיטים היא להרתיע, כי האיש עצמו ממש לא. עוד לפני שהוא אומר משהו אני כבר מתייגת אותו כאדם רך ועדין. אני מקווה שאני צודקת. אני צריכה אותו בצד שלי.

אני מתיישבת על אחת משתי כורסאות עור בצבע בורדו מול השולחן של מר ארמור. מרגו שוקעת בכורסה שלידי ומתחילה לנאום. אני מקשיבה כמה דקות להסבר שלה על "המצב המיוחד" שלי. מצב מיוחד בהחלט. כשהיא נכנסת לפרטים אני רואה את מבטו פוזל לכיווני. עיניו מתרחבות מעט ומבטו בוחן אותי, ואני רואה עליו את השנייה שבה הוא מקשר. כן, זו אני. הוא זוכר אותי. אם הייתי עוברת למקום רחוק יותר, אולי כל זה לא היה קורה. השם שלי לא היה אומר כלום. הפנים אפילו פחות. אבל אני רק שעתיים נסיעה מאזור האסון ואם אפילו אדם אחד יקשר, אני אחזור בבת אחת למצב שבו הייתי שם. אני לא יכולה לקחת את הסיכון, אז אנחנו יושבים כאן, במשרדו של מר ארמור, שלושה ימים לפני תחילת שנת הלימודים האחרונה שלי בתיכון. אין כמו הרגע האחרון. אבל הפעם לפחות זה לא באשמתי. ההורים שלי נאבקו במעבר שלי לכאן עד הרגע האחרון, אבל נכנעו בסוף. חלק מזה הודות למרגו. אבל אני חושבת שהעובדה ששברתי לאבא שלי את הלב גם עזרה קצת. ואני מניחה שלכולם פשוט נמאס כבר.

אני לגמרי מנותקת מהשיחה ומעסיקה את עצמי בבחינת המשרד. אין שם יותר מדי הסחות דעת. שני עציצים שנראים צמאים, כמה תמונות של המשפחה. התעודה על הקיר היא מטעם אוניברסיטת מישיגן. שמו הפרטי הוא אָלביס. הממ. איזה מין שם דפוק זה אלביס? לא נראה לי שבכלל יש לו פירוש, אבל אני בהחלט אבדוק אחר כך. אני מריצה בראש מקורות אפשריים לשם כשאני רואה את מרגו מוציאה תיקייה ומוסרת לו אותה. פתקים מהרופא. הרבה פתקים מהרבה רופאים. בזמן שהוא עובר על המסמכים העיניים שלי נמשכות למחדד העפרונות הישן עם הידית המסתובבת, שמחובר לקצה השולחן. זה נראה לי מוזר. שולחן עץ דובדבן יקר ומפואר, ממש לא הזבל התעשייתי שמורים מקבלים בדרך כלל. לא ברור למה הוא מכער אותו עם המחדד הישן. זאת סתירה מוחלטת. בא לי לשאול, אבל במקום זה אני מתמקדת בחור של העיפרון במחדד, ועוברת לי בראש לרגע השאלה אם הזרת שלי תוכל להיכנס בו. אני חושבת כמה יכאב לחדד אותה וכמה דם ירד, כשאני שומעת את השינוי בטון קולו של מר ארמור.

"בכלל?" זה מלחיץ אותו.

"בכלל," מרגו מאשרת. היא מפעילה את הטון הסמכותי שלה במלוא העוצמה.

"אני מבין. טוב, נראה מה אנחנו יכולים לעשות. אני אדאג ליידע את כל המורים שלה עד יום שני. היא כבר מילאה טופס בקשה לשיעורי בחירה?" כצפוי, אנחנו מגיעים לחלק שבו הוא מתחיל לדבר עליי כאילו אני לא נוכחת. מרגו נותנת לו את הטופס והוא מעביר עליו מבט מהיר. "אני אעביר את זה למשרד היועצת כדי שהיא תספיק להכין מערכת עד יום שני בבוקר. אני לא מבטיח שהיא תוכל לקבל את כל מקצועות הבחירה. רוב הכיתות כבר מלאות בשלב הזה."

"אנחנו מבינות. אני בטוחה שתעשו מה שאפשר. אנחנו מעריכות את שיתוף הפעולה, כמובן, ואת הדיסקרטיות," מרגו מוסיפה.

זאת אזהרה. כל הכבוד מרגו, אבל נראה לי שאין בה צורך. אני מקבלת את ההרגשה שהוא באמת רוצה לעזור. ואני חושבת גם שאני גורמת לו אי־נוחות, וזה אומר שהוא בטח מקווה לראות אותי כמה שפחות.

מר ארמור מלווה אותנו אל הדלת. הוא לוחץ את ידה של מרגו ועושה לי תנועה קטנה וכמעט לא מורגשת עם הראש, ומחייך חיוך מתוח, שנראה לי מרחם, או מלא בוז. ובאותה מהירות הוא מסב את מבטו ממני. הוא יוצא איתנו להמולת המשרד הראשי ומבקש שנחכה רגע בזמן שהוא הולך עם התיק שלי למשרד היועצת.

אני רואה שכמה מהאנשים שראיתי קודם עדיין מחכים בתור. אני מודה לאלוהים, אם הוא עדיין מאמין בי, על קביעת הפגישה מראש. אני מעדיפה לנקות שירותים כימיים עם הלשון מלהישאר עוד דקה אחת בקקופוניה הזאת. אנחנו עומדות ליד הקיר, הכי רחוק שאפשר. כבר אין כיסאות פנויים. אני רואה בראש התור אחד שנראה כמו בובת קן בלונדיני של ברבי. הוא מרעיף את החיוך הכי מוריד־תחתונים על גברת לא־נחמדה מדלפק הקבלה. גברת לא־נחמדה זוהרת בהילת הפלירטוט. אני מבינה למה. הוא מהחתיכים האלה שהופכים נערות או נשים עם כבוד עצמי לשלוליות של טמטום וכלום. אני מתקשה לבודד את השיחה שלהם מהשאר. משהו עם תפקיד עזר במשרד. אהה, סתם עצלן. הוא מטה את ראשו הצידה ואומר משהו שמצחיק את גברת לא־נחמדה והיא מנידה בראשה בכניעה. הוא קיבל את מה שהוא רצה, מה שזה לא יהיה. אני רואה את השינוי הקל בעיניו. גם הוא יודע. זה כמעט מעורר התפעלות. בזמן שהוא מחכה הדלת נפתחת שוב ובחורה עם מראה חמוד בקטע פסיכוטי נכנסת וסורקת את החדר עד שעיניה נוחתות עליו.

"דרו!" היא צועקת בחדר ההומה וכולם מסובבים את הראש. היא מתעלמת מתשומת הלב. "אני לא מתכוונת לשבת באוטו כל היום! בוא כבר!" אני בוחנת אותה בזמן שהיא נועצת בו מבטים עוינים. היא בלונדינית, כמוהו, אבל לא בדיוק. השיער שלה בהיר יותר, כמו אחרי קיץ שלם בשמש. היא יפה במובן הפשוט ביותר, לובשת גופייה ורודה עם קשר בצוואר, והחזה שלה ממלא אותה יפה, והיא מחזיקה תיק ורוד בגוון תואם. הנאה קלה ניכרת על פניו מרוגזה. בטח החברה שלו. סט תואם. קן מבעיר התחתונים מגיע קומפלט עם הנסיכה הנרגזת ברבי. מידות מנותקות מהמציאות, תיק מעוצב ומבט זועף כלולים באריזה! הוא מסמן לה באצבע שהוא בא עוד דקה. אני במקומו הייתי בוחרת אצבע אחרת. אני מגחכת לעצמי מהרעיון וקולטת אותו מגחך אליי בחזרה. יש לו ניצוץ שובב בעיניים.

מאחוריו גברת לא־נחמדה כותבת משהו בטופס שלו וחותמת למטה. היא מחזירה לו את הטופס המלא אבל העיניים שלו עדיין עליי. אני מצביעה עליה ומסתכלת עליו בגבות זקורות בשאלה אילמת. אתה לא מתכוון לקחת את הדבר שבשבילו באת? הוא מסתובב ולוקח ממנה את הטופס, אומר תודה וקורץ לה. הוא קורץ למזכירה בגיל המעבר. הוא כל כך בוטה וגלוי, שזה כמעט מעורר השראה. כמעט. היא מנידה בראשה שוב ומפנה אותו אל הדלת. לא רע, קן, לא רע בכלל.

בזמן שאני משעשעת את עצמי בדרמה המשרדית, מרגו מתלחשת עם אישה שאני מניחה שהיא היועצת. דרו, שאני נורא רוצה להמשיך לקרוא לו קן, עומד עדיין ליד הדלת ומדבר עם שני בנים שעומדים בסוף התור. אני תוהה אם הוא מנסה בכוונה לעצבן את ברבי. זה לא נראה קשה.

"בואי," מרגו מגיחה ומחווה לכיוון הדלת.

"סליחה!" קול נשי צווחני נשמע לפני שאנחנו מספיקות להגיע לפתח. כל התור מסתובב בבת אחת אל האישה שמנופפת בתיקיה לכיוון שלי. "איך מבטאים את השם הזה?"

"נה־סטי־יה," מרגו מבהירה את ההגייה הנכונה, ואני מתכווצת בתוכי מהמבטים של הקהל. "נסטיה קשניקוב. זה שם רוסי." היא זורקת את המילים האחרונות מעבר לכתפה, מרוצה מעצמה מסיבה לא ברורה, ואנחנו ממשיכות אל הדלת כשהעיניים של כולם נעוצות בגבי.

כשאנחנו מגיעות למכונית היא נאנחת וחוזרת להתנהג כמו מרגו שאני מכירה. "טוב, עברנו עוד משוכה. בינתיים," היא מוסיפה. ואז היא מחייכת את החיוך המסנוור והמושלם שלה. "גלידה?" היא שואלת, ונשמעת כמו מישהי שצריכה אותה יותר ממני. אני מחייכת אליה בתשובה כי למרות שרק עשר וחצי בבוקר, יש רק תשובה אחת לשאלה הזאת.