הז'אנרים
כל הז'אנרים

דרג ספר זה מתוך 5
3 דירוגים
4.3 ממוצע
1
0
2
0
3
0
4
2
5
1
3
ילדת השלג
איווין אייווי

ילדת השלג

איווין אייווי

דרג ספר זה מתוך 5
3 דירוגים
4.3 ממוצע
1
0
2
0
3
0
4
2
5
1
3

במקום 37 

22 

במקום 37 

22 

גודל (עמ'): 352
מו"ל: כנרת זמורה ביתן דביר

תקציר

אלסקה 1920: מקום אכזרי להקים בו משק, במיוחד עבור ג'ק ומייבל, שזה עתה הגיעו לשם. חשוכי ילדים, הם מתרחקים אחד מהשני - הוא נאבק לתחזק את החווה; היא מתפוררת מבדידות וייאוש. עם רדת השלג הראשון, ברגע של עליצות לא אופיינית, הם בונים בובת שלג. בבוקר המחרת בובת השלג איננה - אבל הם הם מבחינים בחטף בילדה שרצה בין העצים.
נדמה כי הילדה, שקוראת לעצמה פאינה, גדלה ביערות. היא צדה כשלצדה שועל אדום, ואיכשהו שורדת לבדה בשממה של אלסקה. ג'ק ומייבל הולכים ומתוודעים אל הילדה, שכמו יצאה מבין דפיו של סיפור אגדה, ומתחילים לאהוב אותה כאילו היתה בתם. אבל באזור היפה והאלים הזה, רק לעתים נדירות דברים הנם כפי שהם נראים, ופאינה אינה מה שהם חושבים.
"היופי האמיתי של ילדת השלג טמון בכך, שהוא לרגע אינו פשוט כפי שהוא נראה, ואינו נע בכיוון שהקורא צופה... לצד הסוף האגדתי, השברירי, עברתי רגעים של שמחה מתפרצת." - וושינגטון פוסט
אייבי אאווין היא סופרת אמריקאית צעירה ילידת המרחבים הקרים של אלסקה, שם היא חיה עד היום. לא בכדי היא ממקמת את ספר הביכורים שלה ילדת השלג באלסקה. אייבי הייתה עיתונאית ואף זכתה בכמה פרסים, לפני שעברה לכתיבת פרוזה. לתחושתה, בעיתונות חסרה לה האומנות שבעיסוק במילים. כדי להתחבר לפרוזה היא החלה לעבוד בחנות ספרים, ובאותה תקופה החלה לכתוב רומן ראליסטי שכתיבתו העיקה עליה.
אז היא שמעה על סנגורוצ'קה גיבורת אגדת עם, בתם של אביב וכפור – בנוסח מודרני היא נכדתו של סנטה-קלאוס. האגדה, המוכרת בגרסותיה השונות גם ברוסיה ובצפון אירופה מספרת על הילדה אשר כמהה לחברתם של בני האלמוות אלא שליבה אינו חש אהבה. מרחמים אמה מעניקה לה את היכולת לאהוב, אך כאשר היא מתאהבת, ליבה של ילדת השלג מתחמם וכל גופה נמס.
"האגדה הזו הממה אותי" היא מספרת, "זה היה כמו מפתח למנעול הכתיבה שלי. עם האגדה הזו אני אוכל לכתוב את הסיפור שאני רוצה." היא גם הייתה מוקסמת מהעובדה שהיא יכולה למקם את האגדה הזו אצלה בבית. עם מעט רגשי אשמה נטשה את הרומן הראליסטי והתרכזה בילדת השלג, שיש בו מעין ראליה מאגית ומתח בן מציאות לדמיון שגם מתבטא בדמויות. ספר הביכורים שלה היה מיד לרב מכר וביסס את מעמדה כאחת מהסופרות הצעירות המרתקות של זמננו.
המשך קריאה
  • ISBN: 978-965-552-849-7
  • גודל (עמ'): 352
  • מו"ל: כנרת זמורה ביתן דביר
  • יצא לאור ב-: 09/07/2014
  • שם המחבר: איווין אייווי
  • תורגם ע"י: ארז אשרוב

1

נהר הווֹלבֶרין, אלסקה, 1920

מייבל ידעה שתשרור דממה. אחרי הכול, זה היה הרעיון. שלא יהיו זאטוטים הומים או מייללים, ולא ילדי שכנים שצורחים בעליצות בהמשך הרחוב. שלא יישמע קול צעדים של כפות רגליים קטנות על מדרגות עץ שהדורות שחקו עד חלקלקוּת, או קרקוש צעצועים על רצפת המטבח. שכל הצלילים האלה של כישלונה וחרטתה יישארו מאחור, ואת מקומם תתפוס הדממה.

היא דמיינה שבשממת אלסקה הדממה תהיה רווית שלווה, כמו שלג היורד בלילה, כמו אוויר מלא בהבטחה אבל נטול צליל, אבל לא זה מה שמצאה. במקום זה, כשטיאטאה את רצפת לוחות העץ, זיפי המטאטא שרטו כמו חדף חד־שיניים המכרסם בלבה. כשרחצה את הכלים, צלחות וקערות הרעישו כאילו הן נשברות לרסיסים. הצליל היחיד שלא היא הפיקה היה "קוֹ, קוֹאוֹ" פתאומי מבחוץ. מייבל סחטה מי סבון מסמרטוט, הביטה החוצה מחלון המטבח והספיקה לראות עורב מנפנף את דרכו מעץ שַׁדָּר נטול עלים אחד למשנהו. לא היו שם ילדים שרודפים זה אחרי זה על עלי שלכת וקוראים זה בשמו של זה. אפילו לא ילד אחד בודד על נדנדה.

היה האחד. יצור זעיר, שנולד מת ודומם. עשר שנים חלפו, אבל גם עכשיו היא מצאה את עצמה חוזרת אל הלידה כדי לגעת בזרועו של ג'ק, לעצור אותו, להושיט יד. היא צריכה היתה לעשות את זה. היא צריכה היתה לחפון את ראשו של התינוק בכף ידה ולגזור כמה מהשערות הזעירות שלו כדי לשמור בתליון על צווארה. היא צריכה היתה להביט לתוך פניו הקטנים ולדעת אם זה בן או בת, ואז לעמוד לצדו של ג'ק כשקבר אותו בקרקע החורפית של פנסילבניה. היא צריכה היתה לסמן את הקבר שלו. היא צריכה היתה לאפשר לעצמה את האבל הזה.

זה היה ילד, אחרי הכול, למרות שנראה יותר כמו תחליף שהשאירו אחריהן פֵיות. פנים קמוצים, לסת זעירה, אוזניים שהתחדדו לנקודות צרות; את זה היא עוד ראתה וביכתה, מפני שידעה שעדיין יכלה לאהוב אותו.

מייבל עמדה זמן רב מדי ליד החלון. העורב כבר מזמן התעופף מעל צמרות העצים. השמש החליקה מאחורי הר, והאור נעשה חדגוני. הענפים היו עירומים, העשב אפור מצהיב. אף לא פתית שלג. נדמה היה שכל מה שיפה ונוצץ קורצף מהעולם וטואטא כאבק.

נובמבר הגיע, וזה הפחיד אותה מפני שהיא ידעה מה הוא מביא — קור אל העמק כמו מוות ממשמש ובא, רוח קרחית החודרת דרך הסדקים שבין קורות הבקתה. אבל יותר מהכול חשכה. חשכה כל כך מוחלטת, שאפילו השעות המוארות באפור ישתנקו.

היא נכנסה לחורף הקודם בעיניים עצומות, בלי לדעת למה לצפות בארץ החדשה והקשה הזאת. עכשיו היא ידעה. כשיגיע דצמבר, השמש תזרח קצת לפני הצהריים ותקיף את פסגות ההרים למשך כמה שעות של ערביים לפני שתשקע שוב. מייבל תשקע בשינה ותקיץ לסירוגין בעודה יושבת בכיסא ליד הקמין. היא לא תיקח לידיה את אחד מספריה האהובים; הדפים יהיו נטולי חיים. היא לא תצייר; מה כבר יהיה להנציח במחברת הרישומים? שמים קהים, פינות מוצללות. ייעשה קשה יותר ויותר לצאת מהמיטה החמה מדי בוקר. היא תדדה לה מתוך שינה, תאלתר ארוחות ותפרוש כביסה רטובה סביב הארון. ג'ק יתאמץ להשאיר את החיות בחיים. הימים יתאחו זה עם זה, אחיזת החנק של החורף תתהדק.

כל חייה היא האמינה במשהו מעבר לזה, במסתורין ששינה צורה בשולי חושיה. זה היה רפרוף כנפי עש על זכוכית, והבטחת נימפות נהר בקרקעיות הפלגים הטלואות. זה היה ריח עצי האלון בערב הקיץ שבו התאהבה, והאופן שבו השחר השליך את עצמו על האגם, הופך את המים לאור.

מייבל לא הצליחה לזכור מתי הבחינה בפעם האחרונה בריצוד שכזה.

היא אספה את חולצות העבודה של ג'ק והתיישבה לתקן. היא ניסתה לא להביט החוצה מהחלון. אילו רק ירד שלג. אולי הלבן ההוא היה מרכך את הקווים הקודרים. אולי הוא היה יכול ללכוד קרן אור קטנה ולשקף אותה בחזרה אל עיניה.

אבל כל אחר הצהריים העננים נשארו גבוהים ודקים, הרוח קרעה עלים מתים מענפי העצים, ואור היום דעך כמו נר מתקפח. מייבל חשבה על הקור הנוראי שילכוד אותה לבדה בבקתה, והנשימה שלה נעשתה שטחית ומהירה. היא נעמדה לפסוע הלוך ושוב. היא חזרה בפני עצמה בדממה, "אני לא יכולה לעשות את זה. אני לא יכולה לעשות את זה."

היו בבית כלי נשק, והיא חשבה עליהם בעבר. רובה הצַיִד לצד מדף הספרים, כפול־הקנה מעל הדלת, ואקדח תופי שג'ק החזיק במגירה העליונה של שולחן הכתיבה. היא מעולם לא ירתה בהם, אבל לא זה מה שעצר אותה, אלא האלימות ושפיכת הדם המופרזת של מעשה כזה, והאשמה שתגיע בעקבותיו באופן בלתי נמנע. אנשים יגידו שרוחה או שכלה רפסו, או שג'ק היה בעל עלוב. ומה עם ג'ק? אילו בושה וכעס הוא יטפח?

אבל הנהר — זה כבר משהו אחר. אין נפש חיה שאפשר להאשים, אפילו לא אותה עצמה. זה יהיה צעד מוטעה ביש מזל. אנשים יגידו, אילו רק ידעה שהקרח לא יחזיק אותה. אילו רק ידעה את הסכנות הטמונות בו.

***

אחר הצהריים שקע והפך לשעת בין ערביים, ומייבל התרחקה מהחלון להדליק עששית נפט על השולחן, כאילו היא עומדת להכין ארוחת ערב ולחכות לשובו של ג'ק, כאילו היום הזה ייגמר כמו כל יום אחר, אבל בעיני רוחה היא כבר הלכה ביער, בנתיב המוביל לנהר ווֹלבֶרין. העששית בערה בזמן שרכסה את מגפי העור שלה, לבשה את מעיל החורף מעל חלוק הבית ויצאה. ידיה וראשה היו חשופים לרוח.

בזמן שצעדה בינות לעצים החשופים, הרגישה התעלות רוח, ובהירות התכלית שלה שלחה בה צינה. היא לא חשבה על מה שהשאירה מאחוריה, אלא רק על הרגע הזה, במעין דיוק של שחור־לבן. הנקישה הקשה של סוליות המגפיים שלה בקרקע הקפואה. הרוח הקרחית בשערה. הנשימות העמוקות שלה. היא היתה חזקה ובטוחה באופן משונה.

היא הגיחה מהיער ונעמדה על גדת הנהר הקפוא. היה שלֵו שם, מלבד משב רוח אקראי שבידר את החצאית שלה על גרבוני הצמר וסיחרר סחף על פני הקרח. רחוק יותר במעלה הזרם התפרש העמק המוזן מקרחונים על פני שמונה מאות מטרים של משקעי אבנים, סחופת עץ וערוצים רדודים שזורים זה בזה, אבל כאן היה הנהר צר ועמוק. מייבל יכלה לראות בצד המרוחק את צוק הצפחה צונח אל תוך הקרח השחור. מתחת המים יהיו הרבה מעל גובה ראשה.

הצוק הפך ליעד שלה, למרות שציפתה לטבוע לפני שתגיע אליו. הקרח היה בעובי שניים עד חמישה סנטימטרים בלבד, ואפילו בשיאו של החורף איש לא יעז לחצות בנקודה הבוגדנית הזאת.

בתחילה המגפיים שלה נתקעו בסלעים הקפואים בחוף החולי, אבל אז היא מעדה במורד הגדה התלולה וחצתה יובל קטן שבו הקרח היה דק ופריך. בכל צעד שני היא חדרה את הקרח ודרכה על חול יבש מתחתיו. אז חצתה חֶלקה עקרה של חצץ והרימה את החצאית כדי לטפס מעל בול עץ סחוף, שאיתני הטבע הדהו.

כשהגיעה לערוץ המרכזי של הנהר, במקום שבו המים עדיין זרמו במורד העמק, הקרח כבר לא היה פריך ולבן אלא שחור וגמיש, כאילו התמצק רק אמש. היא החליקה את סוליות המגפיים שלה אל פני השטח וכמעט צחקה מהאבסורדיות שלה עצמה — נזהרת לא למעוד בה בשעה שהיא מייחלת ליפול פנימה.

היא נמצאה מרחק מטרים ספורים מהקרקע הבטוחה, כשהניחה לעצמה לעצור ולהביט מטה בין מגפיה. זה היה כמו ללכת על זכוכית. היא ראתה סלעי גרניט מתחת למי הטורקיז הנעים, הכהים. עלה צהוב צף חלף, והיא דמיינה את עצמה נסחפת לצדו ומביטה בחטף למעלה מבעד לקרח הצלול להפליא. האם היא תוכל לראות את השמים לפני שהמים ימלאו את ריאותיה?

פה ושם בועות גדולות ככף ידה קפאו בעיגולים לבנים, ובמקומות אחרים התפשטו סדקים גדולים. היא תהתה אם הקרח חלש יותר בנקודות האלה, ואם עליה לחפש אותן כדי להימנע מהן. היא יישרה את כתפיה, הביטה ישר נכחה והלכה בלי להביט למטה.

כשחצתה את לב הערוץ, פני הצוק היו כמעט במרחק נגיעה, המים היו שאגה מעומעמת, והקרח תחתיה נכנע מעט. כנגד רצונה היא הביטה למטה, ומה שראתה הבעית אותה. לא בועות. לא סדקים. רק שחור ללא תחתית, כאילו השמים הונחו מתחת למגפיה. היא העבירה את משקלה כדי לעשות עוד צעד לכיוון הצוק, וצליל סדיקה נשמע, פקיעה עמוקה ומהדהדת כמו בקבוק שמפניה ענקי שנפתח. מייבל ריווחה את רגליה, וברכיה רעדו. היא חיכתה שהקרח ייכנע, שגופה יצנח לתוך הנהר. אז נשמעה עוד חבטה, ווּמפּף, והיא היתה בטוחה שהקרח שקע תחת מגפיה, אבל רק מילימטרים ספורים, משהו כמעט בלתי מובחן מלבד הצליל הנורא.

היא חיכתה ונשמה, והמים לא הגיעו. הקרח נשא אותה. היא החליקה את רגליה באיטיות, קודם אחת, אחריה השנייה, שוב ושוב, בדשדוש איטי, עד שעמדה במקום שבו הקרח נשק לצוק. היא לא דמיינה לרגע שתגיע לכאן, לצד המרוחק של הנהר. היא הצמידה את כפות ידיה החשופות לאבן הצפחה הקרה, ואז את מלוא גופה, עד שמצחה היה צמוד אליו והיא יכלה להריח את האבן, עתיקה ולחה.

קור האבן החל לחלחל לתוכה, אז היא הורידה את זרועותיה אל צדי גופה, פנתה מפני הצוק והחלה את המסע בחזרה בדרך שבה הגיעה. לבה הלם בגרונה. רגליה היו לא יציבות. היא תהתה אם עכשיו, כשהיא עושה את דרכה הביתה, היא תיפול אל מותה דרך קרח נשבר.

כשהתקרבה אל הקרקע המוצקה היא רצתה לרוץ אליה, אבל הקרח היה חלקלק מדי תחת מגפיה, אז היא נעה כמו בהחלקה על הקרח, ולאחר מכן כשלה במעלה הגדה. היא השתנקה והשתעלה וכמעט צחקה, כאילו זה היה בסך הכול מעשה קונדס, התערבות מטורפת. אז היא התכופפה כשידיה על מותניה וניסתה לייצב את עצמה.

כשהתיישרה באיטיות, השטח לפניה היה עצום. השמש שקעה במורד הנהר, מטילה גוון ורוד קר על פני ההרים לבני הפסגות, שתחמו את העמק משני צדדיו.

במעלה הנהר שיחי הערבה ומשקעי האבנים, יערות האשוחית וחלקות הצפצפה גאו אל ההרים בכחול פלדה. לא היו שם שדות או גדרות, בתים או כבישים; אף לא נפש חיה, עד כמה שיכלה לראות בכל כיוון. רק שממה.

כן, מייבל ידעה שזה יפה, אבל זה יופי שפער אותךְ ורוקן אותך מתוכן, כך שנותרת חסרת אונים וחשופה, אם שרדת בכלל. היא הפנתה את גבה לנהר והלכה הביתה.

העששית עדיין בערה; חלון המטבח נגה כשהיא התקרבה לבקתה, וכשפתחה את הדלת ונכנסה, הכריעו אותה חמימות ואור מרצד. הכול היה לא מוכר וזהוב. היא לא ציפתה לחזור לשם.

נדמה היה שנעדרה שעות, אבל השעה עוד לא היתה שש, וג'ק עדיין לא חזר. היא הורידה את המעיל והלכה אל הקמין, הניחה לחום לשקוע בכאב בתוך כפות ידיה ורגליה. לאחר שהצליחה לפתוח ולסגור את האצבעות, היא הוציאה סירים ומחבתות והשתוממה מכך שהיא מבצעת מטלה כל כך שגרתית. היא הוסיפה עץ לקמין, בישלה ארוחת ערב, ואז התיישבה זקופה ליד השולחן הגס כשידיה משולבות בחיקה. כמה דקות לאחר מכן ג'ק נכנס דרך הדלת, רקע במגפיו וניער קש ממעיל הצמר שלו.

מתוך ביטחון שאיכשהו הוא ידע ששרדה, היא הביטה וחיכתה. הוא שטף את ידיו בכיור, התיישב מולה והרכין את ראשו.

"ברך אלִי את זה המזון," הוא מילמל. "אמן."

היא הניחה תפוח אדמה בכל אחת מצלחותיהם לצד גזרים מבושלים ושעועית אדומה. איש מהם לא דיבר. הצליל היחיד שנשמע היה חיכוך הסכינים והמזלגות בצלחות. היא ניסתה לאכול, אבל לא הצליחה לאלץ את עצמה. מילים נחו כמו סלעי גרניט בחיקה, וכשכבר דיברה, כל מילה היתה כבדה ומעמיסה וכל שהצליחה לבטא.

"הלכתי היום אל הנהר," היא אמרה.

הוא לא הרים את ראשו. היא חיכתה שישאל למה שתעשה דבר שכזה. אולי אז היא תוכל לספר לו.

ג'ק שיפד את הגזרים שלו במזלג, ואז ניגב את השעועית בפיסת לחם. הוא לא הראה כל סימן ששמע אותה.

"הוא קפוא כל הדרך עד הצוק," היא אמרה כמעט בלחישה. בעיניים מושפלות, נשימתה שטחית, היא חיכתה, אבל רק לעיסתו של ג'ק נשמעה, ומזלגו הנגרר על הצלחת.

מייבל הרימה מבט וראתה את ידיו סחופות הרוח ואת שרווליו הבלויים, את הקמטים שהסתעפו מזוויות עיניו המושפלות. היא לא יכלה לזכור את הפעם האחרונה שנגעה בעור הזה, והמחשבה כאבה בחזהּ כמו בדידות. ואז היא הבחינה בכמה קווצות של כסף בזקנו החום־אדמדם. מתי הן הופיעו? אם כך, גם הוא מאפיר. כל אחד מהם מתפוגג בלי שהשני יבחין בכך.

היא דחפה אוכל מפה לשם במזלגה. היא הביטה בעששית התלויה מהתקרה וראתה שביבי אור קורנים ממנה. היא בכתה. לרגע היא ישבה והניחה לדמעות לזלוג משני צדי אפה עד שהגיעו לזוויות פיה. ג'ק המשיך לאכול, ראשו מורכן. היא נעמדה ולקחה את צלחת האוכל שלה אל משטח העבודה הקטן במטבח. בגבה אליו היא מחתה את פניה בסינר.

"הקרח עוד לא מוצק," אמר ג'ק מהשולחן. "עדיף להתרחק ממנו."

מייבל ליעלעה, כיחכחה בגרונה.

"כן, כמובן," היא אמרה.

היא העסיקה את עצמה ליד הכיור עד שעיניה יבשו, ואז חזרה אל השולחן והוסיפה עוד גזרים לצלחת של ג'ק.

"איך השדה החדש?" שאלה.

"מתקדם." הוא הרים תפוח אדמה לפיו במזלג, ואז מחה את השאריות בגב היד.

"אני אכרות ואגרור משם את העצים בעוד כמה ימים," הוא אמר. "אז אני אשרוף עוד כמה מהגדעים."

"רוצה שאני אבוא לעזור? אני יכולה להשגיח בשבילך על בעירת הגדעים."

"לא, אני אסתדר."

בלילה ההוא, במיטה, היא היתה מודעת בעוצמה לנוכחותו, לניחוח הקש וענפי האשוחית בשערו ובזקנו, למשקלו על המיטה החורקת, לקול הנשימות האיטיות העייפות שלו. הוא שכב על צדו בגבו אליה. היא שלחה יד מתוך מחשבה לגעת בכתפו, אבל במקום זה הורידה אותה ושכבה בחשכה כשהיא מביטה בגבו.

"אתה חושב שנשרוד את החורף?" היא שאלה.

הוא לא ענה. אולי נרדם. היא התהפכה והפנתה את פניה אל קיר בולי העץ.

כשהוא דיבר, מייבל שאלה את עצמה אם הצרידות בקולו נבעה מישנוניות או מרגש.

"אין לנו הרבה ברירה, נכון?"