הז'אנרים
כל הז'אנרים
סדרה:‎ חרגול פלוס

דרג ספר זה מתוך 5
2 דירוגים
4
ממוצע
1
0
2
0
3
1
4
0
5
1
2
42 

דרג ספר זה מתוך 5
2 דירוגים
4
ממוצע
1
0
2
0
3
1
4
0
5
1
2
42 
42 
סדרה:‎ חרגול פלוס
גודל (עמ'): 327
מו"ל: חרגול

תקציר

הרבה שמות היו לאלונה פרנקל בילדותה, ובהרבה מחבואים היא הסתתרה: בעגלה מלאה קש, בבונקר שנחפר מאחורי הארון במטבח, בדיר חזירים, בארגז ששימש כמיטה ודמה לארון מתים, במרבץ סמרטוטים, בארון שאחת מדלתותיו הוסוותה כמערכת של מגירות. הם לא היו תמימים במיוחד, משחקי המחבואים הללו, ולעיתים אף היו מסוכנים מאוד - בעיקר כשהגסטפו ארב מעבר לדלת. עם הזמן היא שכחה ללכת, שכחה לדבר, שכחה אפילו לבכות, אך לא הפסיקה לחלום ולהשתעשע, לצייר ולחפש חברים למשחק. הבכי פרץ אחר-כך, מייד אחרי המלחמה, ומאז לא חדל, גם כשעיניה יבשו. הוא רק חלחל למפלסים עמוקים יותר, שקע אל מאגרים של דמעות תהום.
בספר "ילדה", ספרה הראשון למבוגרים, פורשת אלונה פרנקל את זיכרונות ילדותה הקשים והסבוכים בחושניות מפליאה, ומתוך נאמנות עמוקה לנקודת המבט המיוחדת של גיבורת הספר - הילדה הרכה שנאלצה להסתתר פעמים כה רבות עד שהיתה לרואה ובלתי נראית, ומסתתרת עד היום בתוך האישה שצמחה ממנה. עכשיו, אחרי עשרות שנים, היא מציצה סוף-סוף ממחבואה ומתגלה לעינינו: ילדה מלאת חיים בעולם מר ונורא.
אלונה פרנקל היא מן הידועים והאהובים בין סופרי הילדים בישראל. היא כתבה ואיירה למעלה משלושים ספרים לילדים, שכולם זוכים להצלחה נמשכת וכמה מהם תורגמו לשפות רבות ברחבי העולם. ילדה ספרה הראשון למבוגרים ראה אור לראשונה בהוצאת מפה בשנת 2004, ובשנת 2005 זכה בפרס ספיר לספרות. כעת הוא רואה אור בהוצאה מחודשת בהוצאת חרגול/עם עובד.
"אני ממליץ בחום. ספר חשוב בעיני ויפה." ירון לונדון, ערוץ 10
המשך קריאה
  • ISBN: 978-965-13-2302-7
  • גודל (עמ'): 327
  • מו"ל: חרגול
  • יצא לאור ב-: 29/02/2012
  • שם המחבר: אלונה פרנקל
  • זמין להשאלה: כן
A_GIRL-4

הן תמיד היו איתי. הכינים, הכינים שלי.

שני מיני כינים הכרתי, כינים של ראש וכינים של בגדים. על קיומו של סוג נוסף, כיני הערווה, נודע לי לימים מהאנציקלופדיה למדעים סקסואליים בארבעה כרכים ששׂרדה מספרייתו של הרופא הגינקולוג היהודי. את הרופא עצמו, אמו, אשתו, שתי בנותיו ובנו התינוק רצחו הגרמנים. זה היה עוד בתחילת המלחמה.

כשהַנְיָה סֶרֶמֶט לקחה אותי מהכפר שהסתתרתי בו כילדה נוצרייה, וזרקה אותי למחבוא שאמא שלי ואבא שלי הסתתרו בו, התברר לי לראשונה ההבדל בין כינים של ראש לכינים של בגדים — הבדל חשוב ומשמעותי.

כשהייתי בכפר הכינים לא הטרידו אותי כלל. הן שרצו להן עלי, ואני, כמובן, התגרדתי ללא הרף. האמנתי שככה זה בעולם.

לא פעם כינה לא זהירה היתה נתקעת מתחת לציפורן שלי. לא פעם היתה נושרת כשהרכנתי את ראשי. מה גורלה של כינה הרפתקנית שמאבדת לפתע את הראש של הילדה היהודייה הקטנה שלה? לא הייתי מוטרדת, הכל היה טבעי. השינה על הקש בארון המתים שהפך לספסל ביום ולמיטה בלילה. הסוס, הפרה, האווזים המטומטמים הצובטים בקרסוליים. הגזר, התירס, החיטה והפרחים. העכברים, הכינים, החרקים. מרק תפוחי האדמה הרותח ששרף את כפות ידי, ונקרש לקיא אפרפר כאשר הצטנן. הזקן, הסבא, שירק את ריאותיו עד שמת, לא לפני שעקר לי שן בצבת נגרים חלודה והציל אותי מכאבים קשים.

זאת אמא שלי שהוטרדה מאוד מאוד.

כשהַנְיָה סֶרֶמֶט זרקה אותי למחבוא של אמא שלי ואבא שלי, היה לילה.

לחדר שאמא שלי ואבא שלי התחבאו בו היו שתי כניסות, אחת מהן מחדר המדרגות. מעולם לא השתמשו בדלת הזאת, ואיש לא שיער שניתן לפתוח אותה, גם לא דיירי הבניין. החדר, שהיה לפני המלחמה קבינט של רופא גינקולוג יהודי, הוסווה כנגרייה של האדון יוּזֶף יוּזָק, הנגר והאלכוהוליסט. הכניסה השנייה היתה מהדירה של משפחת יוּזָק.

כאשר הגטו עמד לפני חיסולו הסופי, ניאותה משפחת יוּזק להסתיר שם את אמא שלי ואת אבא שלי, אך היה להם תנאי: שיבואו בלי הילדה. בלעדי.

הניה סרמט הקישה קלות, נקישה מוסכמת, על הדלת בחדר המדרגות. חשתי את חרדתה והבנתי שלפחד יש ריח. אסור היה שמישהו יראה את הדלת הזאת נפתחת. זה היה מביא מייד את הגסטפו, וזה היה הסוף של כולנו, גם של משפחת יוּזק.

אמא שלי, שארבה כנראה כבר שעות מצידה השני של הדלת, פתחה אותה להרף־עין. הניה סרמט הדפה אותי בחוזקה אל מעבר למפתן. אחרַי השליכה צרור ניירות וצרור סמרטוטונים שהיו הבגדים שלי. השמלה הירקרקת עם פרחי הסאטֶן, זו שאמא שלי תפרה ושלחה אל הכפר, ובה הצטלמתי עם הניה סרמט בצלמנייה על מנת שתוכל לשלוח את התצלום לאמא שלי ולאבא שלי, הוכחה שעודני בחיים — וזאת בנוסף לציורים שלי ששלחה מעת לעת — לא היתה צרורה באותו צרור סמרטוטונים. הניה סרמט מן הסתם מכרה אותה.

הניה סרמט מיהרה ונמלטה לאחר שסוף סוף נפטרה ממני. ודאי נשמה לרווחה, מתוך ביטחון שלא יעבור זמן רב וכולנו נמות. ריח זיעת הפחד שלה השתהה.

הניה סרמט רצתה להיפטר ממני כבר זמן רב, ובכל זאת לא השליכה אותי סתם כך ברחוב, כמו את דניאל, הילד המתוק שהפקירה בשערי הגטו אחרי שהוריו נרצחו באקציה ולא היה מי שישלם עבור החזקתו בכפר. כשהניה סרמט נפטרה ממני, הגטו היה כבר מחוסל, ובכל זאת היא לא השליכה אותי ברחוב. אולי האמינה לשקריה של אמא שלי על קשריה עם המחתרת — המחתרת הפולנית, A.K., "צבא הארץ", שחבריה לא היו ידועים כאוהבי יהודים — ועל הבטחתם לחסל אותה מייד עם היוודע דבר מותי, וזאת על אף שהייתי ילדה יהודייה.

הפגישה תואמה בהתכתבות. המכתבים הגיעו על שם משפחת יוּזָק ונכתבו בשפת קוֹד מוסכמת.

הדלת נסגרה מאחורי. המפתח חרק בחור המנעול. הבריח הוגף.

עמדתי שם. האמנתי שככה זה בעולם.

עמדתי עם הגב לדלת, לרגלַי הניירות המזויפים היקרים שלי, והסמרטוטונים, צרורים בציקלון דל.

מולי אישה, אמא שלי, רזה, בהירה, שפתיה שקועות, כתרי הזהב נעקרו מפיה בסידרה של עיסקות חליפין — כתר זהב בתמורה לעוד שבוע בכפר, עוד שבוע בצד האָרי, צד החיים, החיים של הילדה, של אִילוֹנְקָה, החיים שלי. מאחוריה גבר, אבא שלי. לא זכרתי אותם.

לא זכרתי מי הם.

אמא שלי אמרה: אִילוֹנְקָה, אִילוּסְיָה.

אבא שלי הדליק רבע גפרור, ואיזו עששית, או אולי נר.

הם התבוננו בי, התבוננו והתבוננו. אמא שלי ייבבה חרישית. אבא שלי הליט את פניו בכפות ידיו, החליק את שׂערו והשהה את היד על המצח והעיניים — תנועה שדבקה בו עד יום מותו. מצחו החיוור והגבוה פלש בשני מפרצים עמוקים אל תוך שׂערו הכהה הישר.

אמא שלי הרימה אותי, העמידה אותי על שולחן הכתיבה המאסיבי, הפשיטה אותי ואמרה: אִילוֹנְקָה, אִילוּסְיָה, אִילֶצְ'קָה שלי. ואני הרי הייתי אִירֶנְקָה. ידעתי שאני אִירֶנְקָה. ידעתי שאני אִירֶנָה סֶרֶמֶט.

הייתי רואה ובלתי נראית.

לאור הנר או העששית — אני זוכרת ריח מצחין — התחילה האישה לסקור ולבחון אותי, לבדוק כל פרט ופרט בגופי.

אמא שלי ואבא שלי לא ראו אותי חודשים רבים, ולמרות כל ההוכחות, התצלומים והציורים שהניה סרמט שלחה להם, לא האמינו שאני עדיין חיה. כל פרט ופרט בגופי עורר באמא שלי השתאות עמוקה. כמה שאני בריאה. וכמה שאני שזופה. וכמה רבים ועמוקים הם הפצעים בכפות ידי — פרקי אצבעותי היו שחוקים עד לעצמות מריסוק תפוחי האדמה על הפומפייה החדה והחלודה. וכמה שהלחיים שלי מבהיקות, עגולות ואדומות. כמו שני תפוחים, היא אמרה. וכמה קשה עור סוליות הרגליים שלי, שהרי בכפר התרוצצתי יחפה. וכמה שאני מלוכלכת.

ואיך שאני שורצת כינים.

היא הקיפה אותי שוב ושוב, ואני מאוד לא רציתי להיות שם.

אבא שלי עמד והתבונן, ומדי פעם שב והניח את כפות ידיו על מצחו ועיניו. אמא שלי ואבא שלי שישבו במחבוא ימים רבים היו חיוורים, תשושים ומורעבים. לאבא שלי היו עיניים גדולות מאוד, ולאמא שלי כבר לא היו שיניים. אבא שלי עקר לה את כל הכתרים והגשרים מזהב, אלה שהתקין לה אחיה לַייבֶּק, רופא השיניים, אחרי שחזרה חולה מהרפתקת החלוציות שלה בפלסטינה.

אבא שלי עקר את הגשרים והכתרים מפיה בעזרת האולר שלו.

האולר היקר, המופלא והמשוכלל של אבא שלי, האולר השווייצרי שאבא שלי היה כל־כך גאה בו, החפץ הראשון שרכש בכספו ולעצמו. אבא שלי עבד מאז היה ילד קטן, והכסף שהשׂתכר היה תמיד נחוץ יותר לאחרים — לאמו האלמנה רָחֵלָה גולדמן, לאחיו הצעיר הֶנְריק גולדמן, ולאחיו התינוק דוד.

האולר הזה היה שיא השיכלול. מכשיר כביר שהשרה עלי קסם מתמשך.

הכי מופלא בעולם.

היו לו אינספור חלקים נשלפים. ייעודם של אחדים לא נודע לעולם.

מילדותה סבלה אמי מבעיות שיניים קשות, שהחמירו מאוד בתקופה שהיתה חלוצה בפלסטינה. היא עלתה ארצה עם גרעין של השומר הצעיר וסללה כבישים וגרה במשמר העמק ובבית אלפא, עד שנאלצה לנטוש את אהוב ליבה אברֵימה'לה ואת האידיאל ואת חברותיה קְלָרָה וזיגָה ולחזור לפולניה, כדי להחלים מקדחת איומה ונוראה שתקפה אותה, ומשום שעור האַלַבַּסְטֶר הלבן שלה, העדין עד שקיפות, ושערה האדמוני המרהיב, הטיציאני, לא יכלו לשרוד במלכודת המוות של האקלים הים־תיכוני.

כששבה לפולניה שבה אליה בריאותה, אך השיניים שאיבדה בפלסטינה לא שבו, ואחיה הבכור לַייבֶּק גרוּבֶּר שלמד רפואת שיניים בברלין — ואולי היה זה בווינה — התקין לה כתרים וגשרים מזהב. את לייבק רצחו הגרמנים.

אחרי המלחמה, בקְרָקוֹב, רופא שיניים שלמד רפואה עם לייבק עקר את בדלי השיניים העלובים שנותרו בפיה של אמא שלי והתקין לה פּרוֹטֶזוֹת. רופא השיניים הזה היה הסיוט הכי נורא שלי, יותר נורא אפילו מהאינקוויזיציה הספרדית שקראתי עליה בספרים — אבל זה היה כבר אחרי המלחמה, לפני שהיגרנו כולנו לפלסטינה.

זהב הכתרים והגשרים שדוד לייבּק התקין בפיה של אמי ניתן להַנְיָה סֶרֶמֶט, והזהב הזה קנה עבורי עוד כמה שבועות בכפר, באוויר, במרחב, באור השמש, בצד החיים, הצד האָרי. הבריאות שלי, השיזוף, הלחיים הסמוקות כתפוחים, הפצעים בפרקי האצבעות, העור הנוקשה של סוליות הרגליים — כל אלה חלפו חיש מהר במחבוא של אמא שלי ואבא שלי.

הכינים נשארו.

לא נעם לי כל החיטוט הזה.

בכלל לא רציתי להיות שם, עם אמא שלי ועם אבא שלי, שני אנשים שלא זכרתי, אנשים כמעט זרים, שלא מצאו חן בעיני כלל.

אמא שלי התחילה לשאול אותי כל מיני שאלות, שָאֲלָה, שָאֲלָה ושָאֲלָה. לא הבנתי את שפתה. שכחתי. הם לא הבינו אותי. חזרתי ובפי דיאלקט, שפה כפרית שבה כל משפט הסתיים בּהֶמיית התפעלות: תַ־י־וֹ־י!!!

גם כך לא הרביתי לדבר, ולשאלות עניתי רק כשלא היתה ברירה.

אמא שלי הביאה סמרטוטונים קטנים ולחים והחלה לנגב אותי, את כל גופי, אפילו בתוך האוזניים, אפילו מאחורי האוזניים, אפילו בין אצבעות הרגליים. האצבעות הקטנות והחביבות שלי, המשפחה. אבא הבוהן השמנמן, אמא האצבע, ושלושת ילדיהם: שני ילדים קצת יותר גדולים, ותינוק מתוק — הזרת.

האצבעות הקטנות הוורודות האלה היו כמו ציפורים זעירות. בצידן התחתון היתה להן בליטה, מין מקור קטנטן. לפעמים, כשהיה לי משהו לצייר בו, ציירתי פרצוּפוֹנים על ציפורני האצבעות. גם על כפות ידי אהבתי לצייר פרצופים, ואז לעוות אותם ולהעניק להם הבעות משונות.

אך כשהבחנתי בשורת מספרים בצבע כחול על זרועו של הדוד איסֶר לַאוּפֶר, שתמיד חבש כובע ומתחתיו היתה לו מין קערית הפוכה עשויה קטיפה רכה, חדלתי מייד מציורי הגוף שלי.

ראיתי.

ראיתי אותה, את שורת המספרים, כשהדוד איסר לאוּפר הפשיל את שרוולו וליפף רצועת עור שחורה סביב זרועו וקשר קופסה שחורה על מצחו, ואחר־כך עטף את כתפיו בצעיף לבן עם פסים והתנדנד קדימה ואחורה ולצדדים בצורה משונה, לא לגמרי מכובדת לאדם מבוגר, תוך מלמול והשמעת קולות מוזרים.

בניגוד לציורים שציירתי על ציפורני וכפות ידי, ציור המספרים על זרועו של הדוד איסר לאופר לא נמחק גם אחרי שרחץ אותו. הוא נשאר לתמיד. ומאז לא ציירתי יותר שום דבר על העור של הגוף שלי.

זה היה כשהמלחמה כבר לא היתה בעולם, ואמא שלי ואבא שלי ואני גרנו בחדר בדירה עם עוד אנשים, ואמא שלי אמרה כל הזמן, אמרה, אמרה ואמרה, שבלעדיה היינו כולנו יורדים לאבדון. היא צדקה. אז התחילו לבקר אותנו כל מיני אנשים. גם איסר לאופר הופיע פתאום וגר אצלנו זמן־מה. אמא שלי סיפרה שלפני המלחמה היתה לו משפחה, ילד ואישה, ועכשיו זה רק הוא. והאנשים האלה שבאו, מכוערים, אפורים, עייפים ועצובים, היו להם המספרים האלה. הם היו מפשילים את השרוולים ומראים אותם לאמא שלי ולאבא שלי.

ואני לא הייתי מסתכלת, אבל ראיתי. והם סיפרו. הכל הם סיפרו. סיפורים שאי־אפשר היה להאמין שהתרחשו בעולם. ואני לא הסתכלתי אבל ראיתי. לא הקשבתי אבל שמעתי.

שנאתי את כל האנשים המכוערים האלה. מכולם רק דוד איסר לאופר היה חביב עלי. אהבתי לנשום את הריח שנדף ממנו, ריח עצוב ונעים, דומה לניחוח פרחי הלילך. אמא שלי שפשפה וניגבה את כל גופי בסמרטוטונים הלחים. זה לא היה נעים, שני האנשים האלה שלא הכרתי, לא זכרתי, לא הבנתי את דבריהם, שעוררתי בהם פליאה והשתאות, שהיו נרגשים כל־כך לראות אותי, שניסו לרחוץ ולנקות ולתקן אותי. הרגשתי שמשהו מאוד לא בסדר איתי.

לא רציתי להיות שם.

אחרי שנוגב הלכלוך שהצטבר על גופי בכל החודשים האלה בכפר — בדיר החזירים, בארון המתים המרופד בקש שישנתי בו — הגיע תורן של הכינים. וזה היה נפלא.

אמא שלי פרשׂה נייר עיתון על כיסא, כופפה את ראשי כך ששערי גלש מטה, והחלה להעביר בתוכו מסרק צפוף שיניים. בהתחלה זה כָּאב. היו הרבה קשרים. אבל מתישהו הכינים התחילו לנשור. מטר של כינים ירד על נייר העיתון, אלפי כינים, מיליונים, ובכל פעם שכינה פגעה בנייר העיתון נשמעה מין נקישה עדינה. מטר של נקישות. אחרי זמן־מה המטר התחיל להידלדל — הזמן בין נקישה לנקישה הלך והתארך, הלך והתארך — עד שהנקישות פסקו לגמרי. ולא נשרו יותר כינים. וכל אותו הזמן התבוננתי מכושפת ביצורים שרחשו על נייר העיתון מתחת לאפי ומתחת לעינַי.

כשמטר הכינים שכך, אמא שלי קיפלה את נייר העיתון השורץ חיים והלכה אל פנים הדירה, אל החלק שמשפחת יוּזָק התגוררה בו — היא עשתה זאת כמובן רק אחרי שבדקה שהשטח פנוי — והשליכה את העיתון המקופל ובו מיליוני הכינים שלי אל פתח התנור שמתחת לכיריים, במטבחה של הגברת רוֹזַלְיָה יוּזָקוֹבָה.

הכינים נשרפו דומם.

הסירוק במסרק הסמיך הפך לריטואל יומיומי. נהניתי ממנו מאוד.

נעמה לי הקירבה לאמא שלי, שבנסיבות אחרות לא נהגה לנדב חיבוקים, נשיקות ולטיפות, ונעמה לי ההקלה הזמנית והמפתיעה מהגירודים בראש, אך בעיקר נעמה לי הקריאה.

אני יודעת לקרוא מאז ומתמיד. בגלל הכינים אני יודעת לקרוא.

כשאמא שלי היתה פורשׂת את העיתון וסורקת את שער ראשי המורכן, הייתי מתבוננת בסימנים השחורים שעל הנייר. עד מהרה למדתי להבחין בין אלה שזזו והתרוצצו לכל עבר, לבין אלה שנחו במקומם דוממים ומסודרים. אלה לא היו כינים, אלה היו אותיות.

והיו גם תמונות. וכדי להתבונן בהן כמו שצריך, היה עלי לפעמים לסובב את העיתון. כך הבנתי שלאותיות — כמו לתמונות — יש כיוון. הן לא עומדות על הראש או שוכבות על הצד או מחליטות פתאום להתהפך וללכת. הכינים לעומת זאת נהגו להתרוצץ אנה ואנה באי־סדר מוחלט.

אני מניחה שאמא שלי ואבא שלי עזרו לי להבחין בין הכינים המתרוצצות לצורות הדוממות שביניהן ולימדו אותי איך לפענח את משמעויותיהן. עובדה, ידעתי לקרוא. ידעתי לקרוא מאז ומתמיד, והקריאה הצילה את שפיוּתי.

הצבא האדום ובַּטְיוּשְקָה טוֹבָריש סטאלין הצילו את חיי, ואילו הספרים הצילו אותי מהחיים.

קראתי מאז ותמיד, הכל, כל מילה: כתוביות מתחת לתמונות בעיתון, כותרות, מאמרים, מודעות. קראתי אפילו את האנציקלופדיה למדעים סקסואליים בארבעה כרכים ששרדה מספרייתו של הרופא הגינקולוג היהודי. אחר־כך, כששוחררנו, ויכולנו לצאת מהמחבוא וללכת בצד החיים, הצד האָרי, נוכחתי לדעת שרגלי שכחו אמנם ללכת, ולדבר אני יודעת רק מעט ובלחש דק, אך לקרוא לא היתה לי שום בעיה — לקרוא את השלטים, את הכרזות, לקרוא כתובות על קירות, לקרוא הכל: את הכתוב על כרטיסי אוטובוס, על קופסאות גפרורים, על חפיסות סיגריות, על תוויות שימורים, לקרוא ספרים.

ספרים, הספרים המופלאים. הגיבורים הכבירים — ויקטור הוגו, צ'רלס דיקנס, רומן רולאן, צ'כוב, טולסטוי, דוסטוייבסקי, קיפלינג... חשש נורא הזדחל לליבי: האם יספיקו לי הספרים?

אבל הם היו והמשיכו להיות, לא חדלו.

לימים הם ציפו לי בספריות. כרוכים שוב ושוב. לעיתים כורך לא זהיר היה חותך בהיסח־דעת את שולי הדפים ונוגס בגוף הטקסט. אז היה צריך לנחש את תחילתן או סופן של המילים הצמודות לשוליים.

והריח. ריחם של הספרים. הדפים המצהיבים, המתפוררים, המנומרים בכתמים שונים ומשונים, פינותיהם מקופלות לאוזני חמור. סימני דרך של הקוראים שקדמו לי.

גם אותם אהבתי, אַחַי לקריאה, אַחַי לְנֶפֶש.

הם היו כאן לפני.

הנה הערה בין השורות בכתב־יד חכם. הנה כתם. קפה? ואולי קוניאק יקר ומשובח? או אולי אַבְּסִינְת, רעל ירקרק בצבע סֶלֶדין, כצבע השמלה עם פרחי הסאטֶן שאמי רקמה ושלחה לי כשהייתי בכפר, כצבע חלוק הקריאה שלי, כצבע הפוֹרניר היקר שבתוך הרהיטים החדשים בקְרָקוֹב, כצבע מכונית הסְקוֹדָה של אבא שלי אחרי המלחמה. כמו בציורים של פיקאסו. פיקאסו שלנו. גם הוא אהב את טוֹבָרִיש סטאלין, ואפילו צייר אותו — ציור משונה.

קוֹזֶט עלובת החיים, הלורד הקטן אציל הנפש, טוֹם סוֹיֶר, פּצפּוֹנת, אֶמיל וכל הבלשים, מוֹגְלִי ובַּגְהִירָה הפנתר השחור, זַ'ן כּריסטוֹף, דֵיוויד קוֹפֶּרפילד, ד'אַרְטַנְיאן, דוד מבית טיבּוֹ וסֶרְגֵי מ'הסערה' של איליה אֶרְנְבּוּרג, לֶוִין ופְּיֶיר, הנסיך מישְקין כחול העיניים, נֶמֶצֶ'ק הקטן מ'מחניים' ואוֹליבר טְוויסט האמיץ.

תודה לכם, גיבורים שלי.

אתם המורים שמעולם לא היו לי.

כל־כך חבל שלא היה לי מורה.

תודה לכם על העולמות שבראתם בשבילי, שנפתחו לי כשהייתי זקוקה להם כל־כך. אלה היו העולמות האמיתיים שלי. זאת היתה המציאות הנבחרת שלי. לא הייתי שורדת אלמלא הקיום הזה, הקיום המקביל.

הכינים של הראש, אלה שהתרוצצו לכל עבר ואלה שדממו ביניהן, לא היו הכינים המסוכנות ביותר.

המין השני היה המסוכן, ומהן אמא שלי חרדה — הכינים של הבגדים. הכינים שמביאות את טיפוס הבּהרות. אותן היה הרבה יותר קשה ללכוד. הן היו מתחבאות בתפרי הבגדים, ואמא שלי ואבא שלי העבירו שעות ארוכות את אצבעותיהם על התפרים של הסמרטוטונים שהיו בגדינו. וכשנמצאה להם כינה, גורלה נחרץ להימעך בין שתי ציפורניים.

המעיכה הזאת היתה מלווה במין קול פצפוץ חרישי שהעלה הבעה של סיפוק עמוק על פניהם של אמא שלי ואבא שלי. גם ציד כיני הבגדים היה ריטואל, וכמו ציד כיני הראש זה היה ריטואל סיזיפי.

הטקס הזה, האינסופי, של ציד כיני הבגדים, היה משרה על אמא שלי ועל אבא שלי אווירה נינוחה ושקטה, כמעט אידילית.

שקט היה תמיד, שהרי אסור היה שאיש מהצד השני, הצד האָרי, צד החיים, יֵדע שכאן מסתתרים יהודים.

צד החיים היה עבורנו צד המוות.

האמנתי שככה זה בעולם.

ובשעות האלה, של ציד כיני הבגדים, אבא שלי היה מספר לי לפעמים כל מיני סיפורים. וכך, לקול הפצפוץ החרישי של כינים נמעכות בין ציפורניים, שמעתי לראשונה על הארץ, על השמים, על תוהו ובוהו, על המאור הגדול והמאור הקטן, ועל הכוכבים, על הצמחים ובעלי־החיים. את אלה הכרתי טוב מאוד מיָמַי בכפר. ושמעתי על הנחש ועל חוה ואדם, על בלבולי בבל, ועל איש אחד שאסף את כל בעלי־החיים וכינס אותם אל תוך תיבה, רגע אחד לפני שגשם כביר ירד מהשמים והציף במים את העולם כולו.

התיבה הזאת היתה המחבוא שלהם, כי מחוצה לה היה צד המוות, בדיוק כמו אצלנו. אבל האיש הזה הכין לכולם הרבה אוכל. לכל בעל־חיים היה האוכל החביב עליו, והיה מספיק אוכל לכולם. הם לא היו רעבים, ולסוסים מותר היה לצהול, לפרות לגעות, לציפורים לשיר ולצייץ. לא לנו. אם מישהו בחוץ היה שומע אותנו צוהלים או מצייצים זה היה הסוף שלנו, וגם של משפחת יוּזָק. אנחנו נאלצנו ללחוש, ללחוש בשקט בשקט.

יכולתי להריח את ריח העץ הרענן בתיבה של האיש הזה ששמו היה נֹחַ. גם אצלנו במחבוא, שהיה מוסווה כבית מלאכה של נגר, שהרי יוּזֶף יוּזָק היה נגר, נדף ריח כזה, ריח נעים של שבבי עץ, לא כריח העץ המרקיב של ארון המתים שישנתי בתוכו בכפר, ולא כריח הפּוֹליטוּרה בארון שהתחבאתי בו עם אבא שלי כשהגסטפו עשו חיפוש במחבוא שלנו.

ואחר־כך, בסיפור של אבא, הגשם חדל, והופיעה הקֶשֶת.

הקשת, הקשת שלי.

האיש עם התיבה ועם כל בעלי־החיים ניצלו, נשארו בחיים, וגם אנחנו, בתיבה שלנו, היינו חיים.

אנחנו, כלומר אמא שלי ואבא שלי ואני, שני העכברים האהובים שלי מיסְיָה וטיסְיָה, שבינתיים עוד לא ברחו כי ההפצצות הגדולות של הצבא האדום עוד לא החלו, וכל מיליוני הכינים של הראש ושל הבגדים.

אך הסיפורים הנפלאים מכולם היו הסיפורים על בני האור.

המילה יהודי מעולם לא הוזכרה אצלנו. המילה יהודי היתה שקולה למילה מוות.

היו סיפורים שלעגו לפרעה הרע בארץ מצרים — כמה אהבתי, אחרי המלחמה, את 'שַׂנְהַאת המצרי' של מִיקָה וַלְטָרי ואת 'פרעה' של בּוֹלֶסְלָב פְרוּס; היה הסיפור על הים שנפרם; והיה הסיפור החשוב והמופלא מכולם — הסיפור על המָן שנפל מהשמים.

אבא שלי סיפר לי בלחש, שהרי אסור היה שמישהו בחוץ יֵדע שכאן מסתתרים בני האור, שמָן זה מין צמר־גפן כזה שמכניסים לתוך הפה ואוכלים, וטעמו בדיוק כטעם המעדן שהכי אוהבים לאכול, אפילו דובדבנים, למשל.

אבא שלי סיפר לי גם על החייל האמיץ שְוֵוייק. אבא שלי אהב כל חייו את החייל האמיץ הזה. הספר, עם האיורים המופלאים של לָדָה, ניצב תמיד סמוך למיטתו, לפני המלחמה ואחרי המלחמה, אבל במחבוא הוא לא היה. הוא סיפר לי פרקים שלמים ממנו, שידע בעל־פה.

גם אמא שלי סיפרה לי לפעמים סיפורים. על גמדים המתגוררים ביער, לראשם מצנפת אדומה מחודדת, והם שותים צוף מפעמוניות ועוזרים למָרִיסְיָה היתומה הקטנה. לפעמים הגמדים היו שובבים ועשו כל מיני תעלולים על חשבונם של בני־האדם. מקום מגוריהם החביב היה פטריות אדומות מנוקדות לבן.

והיו גם סיפורים על פֵיות, פֵיות טובות ופֵיות פחות טובות, שובבות — נימפוֹת הסורקות את שערן הזהוֹב ומפתות מלחים. זה היה סיפור בחרוזים. וגם אני הייתי מספרת לאבא שלי ומכתיבה לו סיפורים על פֵיות, פרחים, נסיכים וגמדים.

אמא שלי אף פעם לא סיפרה לי על מכשפות.

במחבוא של אמא שלי ושל אבא שלי, שגם אני הסתתרתי בו, הסתתרתי בתחילה לא רק מפני הגרמנים, אלא גם מפני רוֹזַלְיָה יוּזָקוֹבָה ויוּזֶף יוּזָק, שהרי הם הסכימו להחביא את אמא שלי ואת אבא שלי, אבל היה להם תנאי: שיבואו בלי הילדה. בלעדַי. כאן לא גרו גמדים. כאן לא גרו פֵיות. רק ריח הנסורת היה דומה לריח התיבה, אבל מָן לא היה.

היו העכברים האפורים הקטנים שלי, שאבא שלי ואני אילפנו.

אני מאמינה בגמדים ובעכברים. הגברת רוזליה יוזקובה, שהיתה אוקראינית פרבוסלאבית אדוקה, האמינה שאת הכינים מקבלים מצרות.

לאנשים חיים יש צרות. הכינים חיות רק על אנשים חיים. מי שיש לו כינים סימן שהוא חי, סימן שיש לו צרות.

בינתיים חיינו. מי שמת אין לו צרות ואין לו כינים.

בסופו של דבר הצלחנו לא להידבק בטיפוס הבהרות. רק הבקטריות של קוֹךְ, בקטריות השחפת הקטלניות, התנחלו בריאותיה של אמא שלי וכירסמו בהם חור לַח בגודל שזיף גדול.

חור שכמעט ספג אותה למוות.

בעלי־חיים רבים לקחו חלק בחיי. הראשון היה ארנבון לבן, רך כמו פּוֹנפּוֹן פּוּדְרִייָה של קוּרְטיזָנָה פריזאית. איכר אנלפבית מהסביבה הביא אותו לאבא שלי כמתנת תודה, לאחר שאבא שלי כתב בשבילו מכתב לעירייה.

אבא שלי היה מוצף בבקשות מאנשים טובים, בורים ואביונים. הוא לא סירב לאיש. הם היו באים אחרי שעות העבודה, קשי־יום, עייפים, יגעים ומסריחים, יושבים על הספסל לפני הקבינט של אבא שלי, חפויי ראש, ממוללים את כובעיהם בכפות ידיים מושפלות בין ברכיהם.

לפעמים לא היו להם נעליים והם היו יחפים. לכפות הרגליים שלהם היו סוליות נוקשות — שחורות, עבות וסדוקות. כשהיו להם נעליים, הם היו משאירים עקבות בוץ שהיו מתייבשות ומתפוררות על הפַּרקֶט הממורק והמבהיק. גם נועלי הנעליים נהגו לחלוץ אותם בלכתם בחוץ. הם היו קושרים נעל לנעל בשרוכים, ותולים אותן על הכתף. היו אלה אנשים שנולדו יחפים והלכו יחפים.

כך אמא שלי סיפרה, סיפרה וסיפרה.

באמא שלי הם עוררו סלידה. היא כעסה על הזמן שהם גזלו מאבא שלי, הזמן שאבא שלי הקדיש לכל האנשים הנבוכים, המושפלים והיחפים האלה, איכרים ופועלים קשי־יום.

אבא שלי היה קומוניסט והאמין בתיקון העולם. אמנם גם אמא שלי היתה קומוניסטית, אבל היא היתה קומוניסטית סלונית — אם כי אפילו היא הספיקה לשבת בבית סוהר בגלל דעותיה.

לאחר שיום העבודה שלו נגמר, היה אבא שלי קורא באוזני האיכרים והפועלים הבורים את המכתבים שקיבלו מארצות הים, מקרובים עניים מרודים כמותם שהיגרו בחיפוש אחר פת לחם, וכותב את מכתבי התשובה שלהם, שאותם היו מכתיבים לו במילים פשוטות, קטועות בדמעות געגועים. גם כשהסתבכו עם הרשויות ועם החוק עזר להם אבא שלי.

אחד האנשים האלה שאבא שלי עזר להם היה יוּזֶף יוּזָק, הנגר והאלכוהוליסט. יוזף יוזק היה אסיר תודה, וחשב את אבא שלי לקדוש. ליוזף יוזק אנחנו חייבים את חיינו. זה היה יוזף יוזק שהציע לאבא שלי להסתתר עם אמא שלי בביתו, כשהגטו בלְבוֹב עמד בפני חיסולו הסופי.

הוא הציע זאת כי זכר את נדיבותו של אבא שלי, ועשה זאת חרף התנגדותה של אשתו, רוֹזַלְיָה יוּזָקוֹבָה, האוקראינית הפרבוסלאבית האדוקה, שבעקבותיה ברח, כמונו, ללבוב, עם בתו אַנְיָה ובנו הקטן והמתוק אֶדְג'וֹ. יוזק החביא את אמא שלי ואת אבא שלי בחדר מוסווה כנגרייה, אך היה לו תנאי: שיבואו בלי הילדה.

אני הילדה.

לבסוף גם אני הובאתי לשם, וגם החיים שלי ניצלו בזכותו.

בתום המלחמה, כשבַּטְיוּשְקָה טוֹבָריש סטאלין והצבא האדום הצילו אותנו וכבשו את ברלין, כשהקומוניזם החל לבנות עולם חדש, צודק, טוב ויפה, כשאבא שלי קיבל תפקיד חשוב ביותר, כחבר מפלגה נאמן, ושוב היה בעמדה שאיפשרה לו לעזור ליוזף יוזק ולמשפחתו — הוא הביא אותם בעקבותינו לקְרָקוֹב ועזר לו למצוא מגורים ועבודה. משפחת יוזק היתה אז יותר קטנה. אַנְיָה הנערה כבר מתה משחפת בזרועותיה של אמא שלי. גם אמא שלי נדבקה בשחפת, ובקושי, בנס, שבה לחיים אחרי המלחמה.

גורלו של הארנבון הלבן, הרך כמו פּוֹנפּוֹן פּוּדְרִייָה של קוּרְטיזָנָה פריזאית, היה שחור. אמא שלי סיפרה שמרוב אהבה כמעט חנקתי אותו. הייתי בת שנה וחצי. נאלצו לעקור אותו מזרועותי הקטנות שלפתו אותו בכל כוחן, ולהחזירו לאיש אסיר התודה, לאיכר האנלפבית.

האיכר ובני ביתו עשו מהארנבון פשטידה ואכלו אותו.

אמא שלי התכבדה לקבל, למזל, אחת מארבע הרגליים החמודות, הרכות והלבנות של הארנבון הפונפון המת והאכוּל.

אמא שלי השליכה את הרגל המסכנה לאשפה.

חתול החצר הלבן מצא אותה והיא הפכה מקור לשעשועיו.

חתול החצר השעיר, הרך והלבן שיחק ברגלו של הארנבון, וכשהיה מתרוצץ בחצר והרגל בפיו דמה ליצור פלאים מיתולוגי בעל חמש רגליים, ארבע רגילות ואחת הצומחת מפיו במקום לשון. אחר־כך, כשהגרמנים פלשו ופגזים התפוצצו וברחנו על עגלת משא הרתומה לסוס עבודה בעל ישבן ענק וחום המנוקד נקודות לבנות, קרה בדיוק מה שניבאה הצוענייה — כל מה שהשארנו אחרינו אבד.

גם רגלו של הארנבון בפיו של החתול הלבן.

כך אמא שלי סיפרה, סיפרה וסיפרה.

בלילות נסענו, ובימים הסתתרנו באסמים ובאורוות. אז התחלתי לשרוץ כינים. גם הכינים הן בעלי־חיים. הכינים המשיכו ללוות אותי כל ימי המלחמה, וגם אחר־כך, כשהמלחמה כבר לא היתה בעולם. הייתי מביאה אותם מבתי היתומים, מבתי הספר ומהקייטנות.

הקייטנות הארורות, שנבדלו מבתי היתומים רק בעונת השנה — הן נערכו בקיץ.

כינים הבאתי גם מהקייטנה בזָקוֹפּאנֶה, קייטנה של ילדים יהודים. ירו עלינו בזקופאנה. הפולנים ירו, לא הגרמנים, וגם זה קרה כשהמלחמה כבר לא היתה בעולם. התנפלו בלילה על הווילה וירו.

הם לא היו גרמנים. הם היו פולנים שלא אוהבים יהודים. אפילו יהודים ילדים, קטנים. הם היו נגד יהודים.

אנטישמים זה אומר נגד יהודים, אבא שלי אמר. הם רוצים להרוג את היהודים שהגרמנים לא הספיקו לרצוח. הוא לא היה מודאג, לא אז. הוא אמר שזה רק עניין של חינוך. הם עוד ילמדו, הפולנים האנטישמים, ויבינו שאין הבדל בין בני־אדם ושכל אחד צריך לעבוד ככל יכולתו ולקבל לפי צרכיו. ככה האמין אבא שלי שהיה קומוניסט. והפולנים האלה, האנטישמים, שנאו לא רק את היהודים אלא גם את הקומוניסטים. הם שנאו את הרוסים ששיחררו אותם מהגרמנים.

הצבא האדום, הקומוניסטים, הצילו את חיינו, אבל היו פולנים שהתייחסו אל הרוסים הקומוניסטים כאל כובשים.

כך הסביר לי אבא שלי, שהאמין שהכל יהיה טוב יותר. הוא המשיך להאמין עד שהקומוניסטים אסרו את חברו הטוב והפולנים האנטישמים איימו על חייו.