הז'אנרים
כל הז'אנרים

דרג ספר זה מתוך 5
0 דירוגים
0
ממוצע
1
0
2
0
3
0
4
0
5
0
0
גם ב - Kindle
ילדה רעה

במקום 44 

33 

ילדה רעה


דרג ספר זה מתוך 5
0 דירוגים
0
ממוצע
1
0
2
0
3
0
4
0
5
0
0

במקום 44 

33 

במקום 44 

33 

גודל (עמ'): 359
מו"ל: הוצאת הקיבוץ המאוחד

תקציר

'ילדה רעה' הוא סיפור חיים מטלטל ומספרות אותו שתיים שהן אחת: הילדה הקטנה, הנטושה בשכונה נידחת בירושלים, והאישה הבוגרת, שהייתה לעיתונאית וסופרת מצליחה.

זהו ספר שובה לב, לעיתים שובר לב, מצחיק עד דמעות ועצוב עד כאב. כבת ארבע ננטשה אצל זוג זקנים בשכונה נידחת, עוד לא בת עשר וכבר התייתמה פעמיים, שני אבות איבדה.
במשך שנים סירבה לזכור, ואת ילדותה מחקה.

"חמישים שנים יעברו עד שאתחיל לחפש ולשחזר את הפרק האבוד של חיי... ואשוב לשם, לשכונה ההיא, בפעם הראשונה. שוב אעמוד באמצע הכביש, נסערת, עכשיו כבר אישה בוגרת, אביט סביבי ואגיד: כאן, בנוף הזה, נצרבה במוחי מפת הדרכים להישרדות."

ספר שהוא אישי מאוד ואינטימי, ובה בעת עמוס בסקופים עיתונאיים. בכתיבה סוחפת וייחודית מובילה לויצקי את הקוראים למסע המסעיר של חייה, בין שכונת המצוקה בירושלים למלון קינג דייוויד, בין תל אביב לניו יורק, בין בודפשט ורוסיה של פעם ועד לפירנצה.

נעמי לויצקי מחברת רבי המכר 'כבודו' ו'העליונים' חושפת לראשונה את סיפור חייה המוסתר, סיפור דרמטי מלא תפניות על חיים שלא יאומנו.

  • ISBN: 31-9006686
  • גודל (עמ'): 359
  • מו"ל: הוצאת הקיבוץ המאוחד
  • יצא לאור ב-: 14/02/2019
  • שם המחבר: נעמי לויצקי
  • זמין להשאלה: כן

משחקי רחוב

 

הבית שליד ביתה של הילדה מחולק בין שתי משפחות. בחלק הדרומי משפחת קלופפר שבתם חנה לקתה כתינוקת בשיתוק ילדים ונותרה נכה. על אף צליעתה הקשה חנה משתלבת היטב במשחקי הרחוב של חבורת הילדים. בשכונת צפון תלפיות הילדים חיים בחוץ. ברחוב, בחורשת האורנים, בשדה השיבולים היבשות, ובחצר של בתיה. צעצועים ממילא לא היו לאף אחד מן הילדים והם ממציאים לעצמם משחקים.

על הקיר החיצוני בביתה של בתיה תלוי הטלפון הציבורי של השכונה והילדים חוגגים. מהר מאוד הם מגלים כיצד ניתן להתקשר ללא תשלום. בתיה תולשת שערה משערות ראשה שיער חום ארוך קלוע בצמה עבותה ומשחילה אותה לתוך החור באסימון, ואז היא תופסת באצבעותיה את שני קצות השערה. איך שהאסימון עומד להיבלע, הופ, היא מושכת אותו החוצה. והילדים עומדים בתור שעות ארוכות, עולים בזה אחר זה על ארגז הירקות הגדול שהונח שם ומחייגים סתם כך למספרי טלפון אקראיים וצוהלים בצחוקים היסטריים, כמו שרק ילדים יודעים לצחוק. אם יתמזל מזלם, הם יצליחו להעיר מישהו משנת הצהריים – "הלו הלו, מי זה? מי זה מצלצל בשעה כזאת," יגיד איזה קול יֶקי מנומנם מן העבר השני והילדים יהיו מאושרים כפליים. ביתם של בתיה ואחיה הצעיר יוחִי הוא האחרון מצידו הימני של הכביש. בחזית הבית חצר והיא משמשת מקום מפגש קבוע לחבורת הילדים. שני הוריהם של בתיה ויוחי עובדים מחוץ לבית ואין מבוגר עצבני בסביבה לנזוף בילדים. בתיה, בוגרת משאר הילדים, כבר בכיתה ד' ועליה מוטל להיות המבוגר האחראי בחבורת הילדים. לידתה ושנת חייה הראשונה הם נס. בתיה נולדה בדרך למחנה ההשמדה טרייזנשטט. משא כבד עבור ילדה שבכיתה ד' כבר יודעת היטב שהאתוס הישראלי רואה בניצולי השואה נטל, אנשים גלותיים שהלכו למחנות ההשמדה כצאן לטבח, לא כמו הישראלי החדש, הגיבור והלוחם שניצב בקומה זקופה אל מול פני האויב. בתיה היא ילדה רצינית, נטולת הומור, ואף על פי כן הילדה מחבבת אותה ורואה בה מעין אחות בכורה, אם כי היא מתחברת יותר לאחיה הצעיר יוחי, ילד פרוע ומצחיק שאוהב להרוג נחשים. בטרייזנשטט הסתירה אותה אימא שלה מתחת לבית השחי עטופה בסמרטוטים, וכשהתינוקת בכתה היא פשוט נשכבה עליה והתפללה לאלוהים שלא תיחנק. אביה, שהתגייס לצבא האדום כדי להילחם בנאצים, נפל בשבי הגרמנים ונשלח מייד לאושוויץ. בתום המלחמה מגיעה המשפחה לשער העלייה, מחנה לעולים חדשים במערב חיפה, והם גרים באוהל ומשם הם נשלחים לעוד מחנה עולים, הפעם בצפת. משם יוצא האב לתור את הארץ ולחפש להם בית. בצפון תלפיות הוא מוצא בית נטוש. חלונות אין, על תריסים אפשר רק לחלום, והברזים יבשים ואין בהם מים. כשהילדה מגיעה לשכונה הבית כבר מסודר, יש חלונות ומים זורמים, אם כי רק שני חדרים, אחד לילדים ואחד להורים. סלון אין והפסנתר, התזכורת היחידה לחיים שהיו להם פעם, ממלא כמעט את כל חדר השינה של ההורים. אבא של בתיה פסנתרן וירטואוז, והוא עובד כמנהל חשבונות בקרן הקיימת. אשתו, שגם היא נאלצת לסייע לפרנסת המשפחה, עובדת כעוזרת בית והיא מנקה וממרקת את חדרי המדרגות בבתיהם של גולדה מאיר ומשה שרת.

מטבע הדברים, בשכונה קטנה ומבודדת מן הסוג הזה, מתפתח הווי של גורל משותף. כולם נושאים עימם צלקת מדממת, ועל אף הזעם על מה שהגרמנים ובני העמים שלהם עוללו להם, כולם אכולי געגועים למקום שממנו באו, לחיים שהיו להם לפני המלחמה. אף שחייה כה שונים מאלה של דיירי השכונה, גם האימא של הילדה לא חדלה להתגעגע לפאר ולתרבות האירופיים שהכירה בילדותה בבודפשט. לימים היא תמלא באדיקות טופס לוטו בכל שבוע ויהיו לה מספרים קבועים. היא האמינה שאלה יביאו לה את המזל: מספרי הטלפון בבית הוריה.

אגלה את הסוד בטופס האחרון. אימא שלי כבר חולה מאוד ומתקשה לצאת מן הבית והיא מבקשת ממני להפקיד עבורה בדוכן מפעל הפיס הסמוך את טופס הלוטו. כבר אישה בוגרת, אני בוחנת את הטורים, מחפשת מספר כלשהו שקשור בי, אולי תאריך יום הולדתי או שנת הלידה. כלום.

חלפו ארבעים שנה ושום דבר לא השתנה, אני מהרהרת ביני לביני שעה שאני משלמת עבור הטופס. לא אגיד לאימא שלי מילה, לא אתלונן ולא אחשוף את הכאב. אין טעם. זו כבר שעת הפרידה.

 

בחורשת האורנים מקימים הילדים מאהל מאחְנה בפיהם. בונים אוהלים מחוט שפגט ביתי שאותו הם קושרים בין העצים ועליהם תולים שמיכות צמר ישנות. את הפינות של השמיכות הם מהדקים לאדמה באבנים. כשהם מסיימים להעמיד את האוהלים, תמיד מתחשק להם לנשנש משהו קטן והם מתפזרים בחורשה ואוספים אצטרובלים, בוחרים רק את העסיסיים ביותר, שולפים במיומנות רבה מבין החרכים את גרעיני הצנובר השמנמנים ועורכים לעצמם סעודה. אחר כך, באוהל, הם מספרים סיפורים. כל אחד מן הילדים מספר בתורו סיפור, והילדה מספרת להם את כל הסיפורים שהיא שומעת מאימא שלה. לאף אחד בשכונה לא היו אז ספרי ילדים, למי היה כסף לזה. הנערים מרחוב פאל הוא הלהיט.

"בואי, נעמי, ספרי לנו על נמצֶ'ק," מבקשים הילדים. והילדה מספרת להם על הילד הקטן, החלש מכולם, שהופך לגיבור.

הילדים כבר קוראים לה נעמי. בקלות רבה שכנעה אותם שזה עכשיו שמה. את אימא שלה קשה יותר לשכנע והיא ממשיכה לקרוא לה אלזי. יבוא יום והילדה תתמרד ופשוט תפסיק לענות לה, ואז גם לאימא לא תהיה ברירה.

חנה קלופפר ממונה על מכירת הכרטיסים לתיאטרון. אחת לחודש, בשעות אחר הצהריים, הילדים מעלים הצגה. הם מותחים חבל בין שני עצי ברוש לרוחב הכביש הצר ותולים עליו שמיכה. זהו המסך. מצידו האחד של המסך המאולתר שורות של כיסאות שהילדים גוררים מן הבתים והם מיועדים לקהל, ומן העבר השני משמש הכביש כבמה. כל ההורים באים לחזות בהצגה והילדים גובים מהם כסף עבור הכרטיסים. כך הם מגייסים את דמי הכיס שלהם כדי שיוכלו מדי פעם לקנות לעצמם במכולת של ארדוש איזה ארטיק עסיסי ומתוק או אסקימו לימון חמצמץ. חנה עוברת בין הכיסאות באיטיות, מושכת במאמץ את רגלה הפגועה מכיסא לכיסא וגובה מכל אחד ואחת את התשלום תמורת פיסות נייר מלבניות שנחתכו בקפידה ממחברת: הכרטיסים. בתום ההצגה יחלקו הילדים ביניהם, שווה בשווה, את השלל שחנה אספה לתוך שקית הנייר החומה. בתיה תחלק את הכסף אצלה בחצר.

חנה מחזיקה חזק את שקית הכסף, באגרוף קמוץ היא מהדקת ציפורניים מלוכלכות לתוך הנייר החום שכמעט מתבקע תחת הנטל.

"יאללה, תביאי כבר את השקית, חנה. איך יצא לנו היום?" שואלת בתיה.

"דווקא יצא טוב," עונה לה חנה, והילדים מתקבצים ומתגודדים מסביב ובתיה מביטה לתוך שקית הנייר החומה.

"באמת יצא לנו היום מוצלח," היא אומרת, וכמו שהיא תמיד מעשית היא מתחילה מייד לספור ולחלק את המטבעות בין הילדים. היא רוצה לתת גם לילדה את חלקה, אבל זו מושכת בכתפיה ומסרבת לקחת.

"אימא שלי לא באה ולא שילמה על ההצגה ואני ייקח את החלק שלי מאימא שלי," היא אומרת ותוקעת את האגודל עמוק לתוך פיה ומוצצת הדבר היחיד שיכול לעצור את הדמעות. כל ההורים באים לחזות בהצגות ומוחאים כפיים ומריעים לילדיהם על הבמה. הילדה לבדה. אימא שלה לא נמצאת.

 

"את היית הילדה הכי קטנה בחבורה, אבל למעשה היית בוגרת יותר מכולם," תגיד לי מנצי וייס כעבור כחצי מאה.

"ואיזה ברירה הייתה לי," אענה לה. כן, הילדה למדה להסתדר לבדה מוקדם מאוד בחייה, והבדידות והעצמאות עיצבו את אופי החיים שתחיה בעתיד.

צמוד למשפחת קלופפר, בחלקו הצפוני של הבית מתגוררים אנדי ומנצי וייס עם בתם מרטי, לאה בעברית, שתוך זמן קצר תהיה לחברה הכי טובה של הילדה. מדי בוקר, בכל מזג אוויר, השתיים הולכות ביחד לגן. הן יורדות בכביש המוביל לשכונת אבו תור, עוברות את מנזר סנט קלר וממשיכות לצעוד עד לגן של יעל, בקצה הרחוק של השכונה, הליכה מאומצת של כחצי שעה ואפילו יותר. מרטי מעט שברירית, ההליכה הארוכה מכבידה עליה והילדה מציעה לה לנוח מעט ליד מנזר סנט קלר. על שער המנזר תלוי פעמון ברזל גדול והילדה לא מתאפקת ומושכת. צלצול עז קורע את האוויר ועד שהנזירות מגיעות לשער, הבנות פורצות בריצה פראית ובורחות. הילדה נדלקת על משחק החתול ועכבר עם הנזירות ובבוקר למחרת שוב מושכת בחבל והפעמון רועם ושוב ביום שאחריו, וכך עד שהנזירות עולות על התרגיל ובשעה היעודה הן אורבות מאחורי השער. ובוקר אחד, בעוֹד הילדה תלויה על חבל הפעמון, נפתח השער בחריקה ושתי נזירות חמורות סבר, לבושות לבן מכף רגל עד קצה השיער, עומדות מולן וצועקות עליהן ונוזפות בהן בצרפתית. מרטי כמעט מתעלפת מבהלה והילדה אמנם גם היא מפוחדת כהוגן, מספיקה לה טרי נני אחת בבית והנה עומדות מולה שתיים מתעשתת מהר, מפנה זוג עיניים תמימות אל הנזירות ושואלת בקול קטן: "אולי אפשר לבקר במנזר?" בארוחת הערב מרטי תספר להוריה על התקרית עם הנזירות ומנצי תעיר שהילדה מרשה לעצמה להיות חוצפנית, "כי אימא שלה גרה בקינג דייוויד".

 

מנצי ואנדי וייס עלו מעיר קטנה ליד בודפשט, וחמישים שנים אחר כך, כשאצא למסע החיפוש אחר עברי ואפגוש אותה בביתה, עוד תקפיד מנצי, כבר בת למעלה מתשעים, להדגיש שזו הייתה עיר קרובה מאוד־מאוד לבודפשט, שאיש לא יחשוב חלילה שהיא בת כפר. חשוב לה שיידעו שהייתה בעלת אמצעים בהונגריה, שהיו לה עוזרות ומטפלות, ולמרטי, התינוקת שלה, הייתה אפילו מינקת. אף שהתמודדו עם קשיי חיים ועם עוני מרוד, גם בצפון תלפיות היו מעמדות. בסולם הערכים של מנצי אלה שהיו עשירים לפני המלחמה ובאו מעיר גדולה שהיו בה חיי תרבות עשירים, ניצבו בראש הפירמידה. בעיני עצמה היא משתייכת לאצולה של השכונה, והיא מביטה באימהּ של הילדה בתערובת של הערצה וקנאה.

אנדי וייס, איש טוב לב, שקט מאוד, מתקשה להסתגל. הוא רצה להגר מהונגריה לאוסטרליה, הזהירו אותו שהחיים בישראל קשים מדי, אולם מנצי התעקשה משום ששלושת אחיה כבר היו בירושלים. הוא משוכנע שאלמלא נכנע לאשתו חייו היו נראים אחרת. במשך כשנתיים עבד בעבודות מזדמנות, פינה מוקשים ברמת רחל וסלעים במחצבה מאחורי ימין משה, ומנצי עבדה כמלצרית בקפה אֶלְנו ברחוב בן יהודה. כשהילדה מגיעה לשכונה כבר משתפר מצבם מעט והם רוכשים חנות ירקות קטנה בעיר ומחדר וחצי בדירת מרתף הם עוברים לדירת שני חדרים עם מטבחון ועם מקלחת בקומת הקרקע. אנדי ממשיך לחלום על החיים שיכלו להיות לו באוסטרליה, ומנצי, חזקה ממנו, מנווטת את חיי הדלות של המשפחה הכי טוב שהיא יודעת. לפעמים, כשהיא חושבת שאיש לא רואה, היא מרשה לעצמה להזיל בשקט, רק עם עצמה, דמעה. זה קורה אחרי ארוחת הצהריים, מרטי כבר יצאה לשחק ברחוב עם הילדה והיא עומדת ליד הכיור, שוטפת את הכלים ומהרהרת בימים אחרים. גרונה נשנק, הדמעות זולגות מעיניה הכחולות והיא מרימה את ידה ומנגבת את פניה בשרוול החולצה. היא כועסת על עצמה. "פויה, תסתכלי איך את נראית," היא אומרת לעצמה בהונגרית. מפדרת מייד את פניה, מעבירה מסרק בשערה הבהיר ויוצאת למכולת. מנצי פעילה מאוד בארגון חיי החברה בשכונה. מקום המפגש היומי הוא בחנות המכולת של ארדוש, במורד השביל שמתפתל מביתה.

"נצא בערב לשחק רֶמי," מציעה מנצי.

"נארגן שולחן ונעשה משחק," עונה גברת ארדוש ואדון ארדוש מהנהן בהסכמה.

מחנות המכולת תצא ההזמנה למשחק הרמי ועד לשעת ערב כל השכונה תדע. לעיתים, בערבי הקיץ, כשהילדים כבר במיטותיהם, מעמידים בכביש, בחזית ביתם של מנצי ואנדי, את שולחן הקלפים. על השולחן מציבים מנורה שמחוברת בחוט ארוך לחשמל בתוך הבית, שכן חושך צלמוות ורק פנס אחד בודד בקצה הרחוק של השכונה והוא מאיר את סביבתו הקרובה באור צהבהב דלוח וחיוור. מעט כיבוד קל, שארדוש ורעייתו מביאים מן המכולת, כעכים יבשים ומיץ וגם בקבוק שנַפְּס. "זה מצוין לעיכול," מסביר אדון ארדוש בקריצה ולוגם באחת את הכוסית הראשונה שאחריה עוד יבואו כוסיות רבות, ומשחק הקלפים יוצא לדרך. שעתיים של רווחה ונחמה לאנשים העייפים, עד שיאספו את הכלים, יכניסו את השולחן לתוך הבית וישובו לתלאות היומיום.

טרי נני ופישטו באצ'י לא מצטרפים למשחק הרמי. הם לא משתלבים בחיי החברה של השכונה ולא רק משום שהם מבוגרים ממרבית הדיירים, אלא שהם מתבדלים באופיים ונתפסים כזרים ומוזרים. ביתם חשוך תמיד, הם חוסכים בחשמל, המרפסת הקטנה בקדמת הבית אפורה ועירומה. הם נטולי כל השכלה ועניין בכל הבית לא ניתן למצוא ולו ספר אחד אף אחד לא מעוניין בחברתם וגם הם מעדיפים להתבודד בתוך עצמם ובעולמם האפור, ואף על פי שיש להם חנות פרחים, במשך כל השנים לא ראתה הילדה פרח בבית אפילו פעם אחת. בבית הזה, עם שני הזקנים הללו, הילדה שוקעת בדיכאון ולימים תהפוך תוקפנית.

*

היא לא זוכרת את הפגישה הראשונה שלה איתו, אבל היא משוכנעת שהוא הביא אור לחייה. היא משערת שזה היה במלון קינג דייוויד, או אולי במשרד שלו בבניין סנסור ואימא שלה בוודאי אמרה לה, "תכירי, אלזי, זה דוד אשר," והילדה, שבאותה עת עדיין הייתה מאוד מנומסת, הושיטה לו את ידה ואמרה, "נעים לי מאוד, דוד אשר," וכך היא קראה לו עד שאמר לה שהיא יכולה לקרוא לו אבא. היה בו משהו ששבה מייד את ליבה, כישף אותה. היא מעולם לא הצליחה להגדיר מה היה אותו קסם שסחרר אותה כך, הקול העמוק, הדיבור הרך, הצחוק המתגלגל, ואולי משום שזו הפעם הראשונה שהיה לה אבא.

ויום אחד הם יושבים שניהם בלובי של מלון קינג דייוויד, הוא עם קפה קטן והסיגר הקובני הנצחי, והיא כהרגלה טורפת גביע ענק של גלידה שוקולד וניל, ובדלת המסתובבת נכנס איש במדים עם רטייה שחורה על העין. הילדה אומרת לדוד אשר שהאיש נראה כמו שודד־ים, והאיש קולט אותם בעינו האחת ומייד ניגש אליהם בהליכה נמרצת. דוד אשר קם ממקומו לקדם את פני האיש ולכן גם היא קמה.

"שלום משה, מה שלומך. תכיר את הבת של מרי," הוא אומר, והאיש עם הרטייה רוכן אליה, מחייך חיוך מעט עקום ומושיט לה את ידו הגרומה.

"נעים לי מאוד להכיר אותך," הוא אומר לה בחביבות, והילדה הקטנה בולעת שארית מן הגלידה וכנראה גם את הלשון כי היא לא מצליחה להוציא מילה מפיה, והאיש עם הרטייה צוחק אליה, "תגידי, את אוהבת תרד?" הוא שואל אותה.

"איכס, לא!!" היא אומרת ועכשיו גם היא קצת צוחקת.

"ואת אוהבת חלב?" הוא ממשיך ושואל.

"לא לא, איכסה חס וחלילה," והיא כבר מתגלגלת בצחוק משוחרר.

"אתה רואה, אשר, זאת צברית כלבבי," הוא מסכם את השיחה, ואחר כך, "אני חייב ללכת, יש לי פגישה כאן למעלה, מסור שלום למרי." הוא הולך ודוד אשר מסביר לילדה שזה הרמטכ"ל משה דיין והוא ידיד שלהם, "ואימא שלך מאוד מחבבת אותו," ואחרי רגע מוסיף בקריצה, "בעצם אפשר לומר שכל הנשים מאוד מחבבות אותו," והילדה לא מבינה למה התכוון אבל הקריצה שלו אומרת לה שעכשיו יש להם סוד משותף. ובעוד הוא מדבר, אימהּ של הילדה נפלטת לתוך הלובי מתוך דלת הזכוכית המסתובבת, "אה, תראי, הנה אימא באה," הוא אומר. כרגיל, היא זוהרת. בחליפת סריג ירקרקה, חצאית צרה שמגיעה כדי שני סנטימטר מתחת לברך, בדיוק לפי צו האופנה, עליונית קטנה מהודקת היטב שמדגישה את מותניה הצרים. היא מטופפת אליהם בקלילות על עקביה הגבוהים, על פניה חיוך רחב, ואז חיבוק קליל ונשיקת פרפר לילדה והיא מנגבת באצבעותיה כתם בלתי נראה של ליפסטיק שהותירה על לחיה.

"איך ביליתם? היא שואלת באנגלית, השאלה מופנית אל דוד אשר.

אף על פי שלמדה באולפן, העברית עדיין זרה לה ונוח לה יותר בשפות אחרות והשיחות ביניהם מתנהלות כמו במגדל בבל: עם דוד אשר היא מדברת אנגלית, והוא עונה לה באנגלית. עם הילדה היא מתחילה לדבר עברית, אומרת מילה או שתיים וגולשת מהר מאוד להונגרית, והילדה עונה לה בעברית. היא מדברת עם שניהם רק עברית. היא ממש מתעבת את ההונגרית, לא רוצה לדבר את השפה ולא רוצה לשמוע אותה ולימים תכפה על אימא שלה לדבר עימה בעברית. כשזו תפנה אליה בהונגרית, הילדה תתעלם ותסרב לענות.

השעות הגנובות בקינג דייוויד עם אימא שלה והאיש שהפך כה משמעותי בעולמה היו עכשיו פסגת חייה. הוא שיחק איתה בנדנדות בגינה של המלון תמיד בחליפה כהה ועניבה ובכל זאת התיישב מולה על נדנדת המשקל כאחרון הילדים שנים רבות אחר כך תמצא באחת המגירות תמונה שלה ושלו עומדים חבוקים על גג המגלשה ומאחור כתוב בכתב יד ילדותי: אבא אני אוהבת אותך כל כך. הוא לימד אותה לקרוא ולכתוב וחשבון ותנ"ך, וכשהגיעה לכיתה א' כבר ידעה לקרוא בלי ניקוד ובתום השליש הראשון רצו להקפיץ אותה כיתה. המורה עליסונה קראה לאימא שלה ואמרה שהילדה מוכשרת מאוד וכבר יודעת את כל מה שלומדים והיא משתעממת בכיתה. אימא שלה חששה שזה יכביד עליה, ממילא הילדה שלה צעירה משאר הילדים בכיתה. "יהיה לה מספיק זמן בחיים להיות מבוגרת ורצינית, שתהיה עוד זמן מה ילדה. לא נורא, שתשתעמם קצת," אמרה למורה.

בשנה השלישית אצל זוג הזקנים הילדה כבר דיסלקטית. כותבת בשגיאות כתיב ומתקשה בקריאה ובחשבון. האותיות בספר כמו קופצות מתוך הדפים ומתעופפות להן באוויר מול עיניה בלי סדר ובלי שליטה. כמו חייה. ובכל פעם שאימא שלה מחזירה אותה אל זוג הזקנים בצפון תלפיות זה מוות קטן.