הז'אנרים
כל הז'אנרים

דרג ספר זה מתוך 5
2 דירוגים
3 ממוצע
1
1
2
0
3
0
4
0
5
1
1
ייעודו של דן 2: המסע הגלקטי

ייעודו של דן 2: המסע הגלקטי


דרג ספר זה מתוך 5
2 דירוגים
3 ממוצע
1
1
2
0
3
0
4
0
5
1
1

במקום 30 

15 

במקום 30 

15 

סדרה:‎ ייעודו של דן - 2
גודל (עמ'): 188
מו"ל: עם עובד

תקציר

מרגע לידתו נקבע לו ייעודו.

כעת גורלו שזור בגורלה, אבל הם לעולם לא יוכלו לממש את אהבתם,

כי אם יעשו זאת ימיטו כליה על האנושות.

 

"אני יודעת מי אתה", היא היסתה אותי בידה, "האהבה שלי אליך מתה".

"רק אתמול אמרת לי שאת אוהבת אותי", לחשתי בקול שבור, "את לא באמת מתכוונת לזה".

היא שלחה אליי מבט יוקד משנאה, וזה צרב את פניי כמו כווייה. "אני לא אוהבת אותך. מעולם גם לא אהבתי, והפגיעה שפגעת בשיינרין, הנזק שנגרם לה. לנו. הוא בלתי הפיך".

"איזה נזק גרמתי ומי זו לעזאזל שיינרין?" צעקתי בתסכול.

הלב שלי הלם בפראות, המילים שלה הצליפו על עורי. בתנועה פתאומית ומהירה היא ניתרה ממקומה וניצבה מולי בשפתיים חשוקות והביטה בי באותו מבט, מבעית עד מוות. כאילו השטן שכן בתוכה. גופה נדרך בריכוז מבהיל, כמו לביאה שמזהה את טרפה ועומדת לזנק לעברו.

ניסיתי להניע את רגליי, אך עמדתי מאובן, לכוד במבט הפראי שנעצה בי.

ואז רומי הסתערה עליי בכל כוחה.

 

דן ורומי יצאו בחשאי למסע גלקטי מסוכן בחלל, הם חייבים לשנות את גורלם. אך כשנדמה שהפתרון קרוב מתמיד הם מגלים שהם עומדים לשלם מחיר כבד מנשוא.

"ייעודו של דן - המסע הגלקטי" הוא הספר השני בסדרת ספרי פנטזיה מדע בדיוני, שעלילתם סוחפת. קדם לו "ייעודו של דן - ההתגלות".

כרמית גלבוע, סופרת ופרסומאית ותיקה, פרסמה לאחרונה ספר פרוזה למבוגרים. עוסקת בימים אלה בעיבוד סדרת ספרי "ייעודו של דן" לסרט קולנוע. זהו ספרה השלישי.

המשך קריאה
  • ISBN: 978-965-13-2587-8
  • גודל (עמ'): 188
  • מו"ל: עם עובד
  • יצא לאור ב-: 23/05/2016
  • שם המחבר: כרמית גלבוע
  • זמין להשאלה: כן

1

החלטה

כדור הארץ

היום

מהאימון יצאתי נוטף זיעה אל שרב מעיק של חודש אוגוסט. התיישבתי על הספסל ולגמתי מבקבוק מים. חמישה ימים נותרו עד סיומו של החופש הגדול. ימים אחרונים של רביצה במיטה עד שעה מאוחרת בתחושת בטלה מתוקה. מחר יחזור אבא מהמזרח הרחוק. עליתי על האופניים שלי והתחלתי לרכוב לכיוון הבית. תכננתי להתקלח ולנסוע לרומי. קבענו שנאכל ארוחת צהריים יחד. רומי היא כל מה שדמיינתי בבת זוג. תמיד רצינו להיות יחד, וכשזה לא התאפשר, לא הפסקנו לחשוב זה על זה. אני יודע שאני דביק. אבל מתברר שזה מה שקורה כשאתה מוצא יום אחד את הנפש התאומה שלך.

אנחנו כמו פצצה מתקתקת. מסומנים. ייעדו אותנו להוליד ישות מתקדמת עם גוף אנושי עמיד שתישא את תודעתם של חוצנים מכוכב הלכת אוֹמְנִיטוּס. בהתחלה, בשביל להישאר שפויים, החלטנו שאנחנו לא מתעסקים בזה. אחרי הכול, אנחנו בני שבע עשרה, ונושאים כמו חתונה וילדים רחוקים מאתנו שנות אור. אבל ככל שעברו הימים, ושום פתרון מעשי לא נראה באופק, כן התחלתי להרגיש ייאוש כבד מהעובדה שהחוצנים משתמשים בנו כרצונם. בלילות שכבתי ער. כעסתי כשגיליתי ששיקרו לי כל החיים, ולא סיפרו לי שאימא שלי נחטפה ועברה הפריה בחללית, והשד יודע מי הוא האבא הביולוגי שלי.

ניסיתי להתקשר לרומי כמה פעמים, אבל היא לא ענתה, אז החלטתי לנצל את היכולת שלנו לתקשר בטלפתיה. להבדיל ממני, התקשורת הטלפתית קשה לרומי וגורמת לה כאבי ראש.

"דן, אני מצטערת, לא עניתי לטלפון כי אני חולה ושוכבת במיטה", היא שידרה לי כעבור רגע, "חכה רגע, אני מתקשרת אליך".

כעבור רגע צלצל הטלפון הנייד שלי.

"מה קרה? את בסדר?" דאגתי לה.

"אני מרגישה לא טוב", היא ענתה בקול צרוד.

"מה יש לך?"

"אני מצוננת מאוד, והחום עלה לי פתאום", היא השתעלה. "אני לא מבינה איך חליתי, ועוד בקיץ. אתה בסדר?" היא הרגישה שמשהו עובר עליי.

"נמאס לי. עברו חודשיים מאותו יום מטורף, וכל מה שעשיתי עד היום היה להאריך את השֵער שלי כדי שלא יראו את סימן הלוּפָּרוֹס". הלופרוס הוא סימן דמוי דג מוקף בשלושה עיגולים. האוֹמְנִיטִיטִים הטביעו אותו על העורף של רומי ושלי כדי לסמן אותנו כמיועדים.

"אני אוהבת את השֵער הארוך שלך".

"רומי, אנחנו מוכרחים למצוא פתרון. חשבתי שניפגש ונדבר על זה, אבל עכשיו כשאת חולה נצטרך לבטל —"

"אני אבוא אליך", היא אמרה.

"מה פתאום, את מרגישה לא טוב. בואי נדחה את זה לפעם אחרת".

"אף אחד לא מת מקצת נזלת, אני מתלבשת ובאה אליך", היא התעקשה.

רומי התיישבה על המיטה בחדר שלי ולא הפסיקה להתעטש. התיישבתי לידה והתנשקנו.

"איך את מרגישה?" שאלתי.

"לא משהו", היא ניסתה לחייך, "יש לי צמרמורות. אבל אל תדאג, תכף זה ישתפר. לקחתי כדור להורדת חום". היא הניחה יד מרגיעה על הירך שלי וליטפה אותה.

שנינו שתקנו ושקענו במחשבות.

"המצב הזה לא יכול להמשיך ככה", אמרתי בתסכול.

"נכון", הסכימה אתי רומי, "אנחנו מסתבכים בהעלמת מידע מכוחות הביטחון ועלולים להיכנס לכלא בגלל זה. הגיע הזמן לחשוף את האמת".

"אבל, רומי, את יודעת מה יקרה. יחקרו אותי ויערבו את סוכנות החלל של ישראל ואת נאס"א, ואז..." קולי נצרד, "ייחשפו הכוחות שלי".

רומי הסתכלה עליי. "הרי ידעת כל הזמן שקיימת סכנה גדולה שיום אחד ייחשפו הכוחות שלך", הקול שלה רעד, "אבל אני לא מוכנה שתהיה שפן ניסיונות".

נזכרתי ביום ההוא שכמעט נחשף הסוד. הייתי אז בערך בן שמונה. הייתה שעת אחר צהריים, טום ואני שיחקנו מסירות בכדור לצד הכביש. ואז זה קרה. טום הפיל את הכדור. הכדור התגלגל למרכז הכביש, ואני, בלי לחשוב, רצתי אחריו כדי לתפוס אותו. רכב מסחרי הגיח במהירות גבוהה והתנגש בי. שכבתי על המדרכה. ראיתי את הפנים המבוהלות של הנהג ושמעתי את הצעקות של טום. נעמדתי. לא כאב לי בכלל. יצאתי מהתאונה ללא פגע. הנהג הביט בי כאילו ראה שד וברח מהמקום.

תמיד ידעתי שאני ילד שונה. אבל עכשיו פחדתי כי טום השכן והנהג היו עדים לכך. אבא נלחץ ואמר שאולי כדאי שנעזוב את רמות הדרים לזמן־מה. אימא הצליחה להרגיע אותו ואמרה שלפעמים כשמשהו ממש מוזר קורה, חושבים שזה לא קרה. למזלנו הסוד לא התגלה.

חזרתי לנושא. "ואם יחשפו את החללית, זה יחבל בסיכוי היחיד למצוא פתרון לבעיה הגנטית כי היכולת המדעית שלהם לבצע מניפולציה גנטית מתקדמת מוטלת בספק. החללית היא הסיכוי היחיד שלנו. כדאי שנחקור את נושא החללית לעומק, לנסות להבין איך היא פועלת ולבדוק אם קיימים בה מכשירי תקשורת כלשהם".

רומי הביטה בי, "אולי תשגר לכאן את החללית ונחקור אותה יחד?"

הנעתי את ראשי לשלילה, "זה בלתי אפשרי", אמרתי, "כשהייתי בה גיליתי שנשארו רק כמוסות אחדות המאפשרות לנשום בה בחופשיות". ומכשיר הזִירוֹמוֹס, שמאפשר שליטה על החללית, מתוכנת לפי גלי המוח שלי. אני חושב שזה מסוכן מדי בשביל שנינו. אנווט אותה לתוך חור תולעת כי רק שם היא מוגנת ממערכות המכ"ם. את זוכרת שסיפרתי לך שבדרך הזאת גם חזרתי לכדור הארץ?"

"כן".

"אז אני אצור נתיב חד־כיווני שיוביל לחור התולעת הקרוב ביותר שמופיע במפת חורי התולעת".

"איך נראית המפה הזאת?" שאלה רומי בסקרנות.

"זו מין מפת דרכים תלת־ממדית ועצומה שמכילה מיליוני נתיבי עורקים, ויש בה נקודות ציון שמתעדכנות בזמן אמת".

"ואו!" היא התפעלה ומיד הוסיפה, "אבל אני מפחדת שאתה שוב מסכן את החיים שלך. עשית זאת בעבר ובקושי ניצלת מהקרב עם החוצן ההוא".

"אם השפעת הכמוסה תתפוגג, אעביר את החללית למצב של הינע על־חלל, ובתוך כמה שניות אחזור לכדור הארץ. את תוכלי לעזור לי מכאן", חיבקתי אותה, "באמצעות הטלפתיה אוכל להתייעץ אִתך כשאהיה בחללית. אעשה זאת הערב כשיחשיך".

רומי ואני עלינו לחדר שלי. הטלפון הנייד שלה צלצל, והיא הביטה במסך וניתקה מיד.

"מי זה היה?" שאלתי אותה.

"עזוב", היא אמרה והשתיקה את הטלפון, אבל שמתי לב שהוא המשיך לרטוט. היא נשכה את שפתיה, "אני לא יכולה להסתיר ממך", נאנחה רומי, "וגם לא יכולתי להסתיר מאימא שלי ובסוף פשוט סיפרתי לה..."

"מה?" הייתי המום.

"היא נכנסה להיסטריה. היא חזרה ואמרה שהיא מפחדת שיקרה לי משהו והיא תאבד אותי כמו שאיבדה את אבא שלי. סיפרתי לה שחטפו את אימא שלך חייזרים והפרו אותה. השבעתי אותה שלא תספר את זה".

שחררתי את כתפיה של רומי והתרחקתי. כעסתי עליה. אבל לא יכולתי להראות לה שאני מאוכזב. נוסף לכל הלחץ מהמצב, רק זה היה חסר לי.

בערב ארזתי דברים חיוניים והוצאתי מארון הבגדים את קופסת הקרטון שבתוכה היה הזירומוס. בחצות יצאנו לשדה הפתוח שמאחורי הבית. רומי החזיקה בידי והביטה בי בדאגה. הנחתי את הזירומוס על ראשי, וחלפה בי צמרמורת של התרגשות. קלטתי שאני עומד לחזור לחללית. עצמתי את עיניי ושיגרתי את הפקודה: בצע הגעה ליעד: 345-ZRC 45709, כדור הארץ. ישראל. מקום נחיתה: רמות הדרים, 776-809.

החללית הלכה והתקרבה במהירות אדירה והחלה לנחות בשדה הפתוח. הסמל המוכר בקצה הכיפה שלה זהר באור תכול.

חשוף את פתח החללית, שיגרתי פקודה נוספת. כהרף עין נחשף פתח החללית. מתוכה נשלף כבש שקוף ומואר. רומי עמדה נטועה במקומה והביטה בי בהתרגשות. היא האמינה בי.

"אני אוהב אותך. להתראות בעוד כמה שעות", אמרתי והתקדמתי לעבר הפתח הפעור שבהק באור חזק. הפעל את קרן השיגור של החללית, פקדתי.