הז'אנרים
כל הז'אנרים

דרג ספר זה מתוך 5
3 דירוגים
4.3
ממוצע
1
0
2
0
3
1
4
0
5
2
7
יומני סקוטלנד 1: קשרים נסתרים
35 

יומני סקוטלנד 1: קשרים נסתרים


דרג ספר זה מתוך 5
3 דירוגים
4.3
ממוצע
1
0
2
0
3
1
4
0
5
2
7
35 
35 
גודל (עמ'): 400
מו"ל: יהלומים

תקציר

החולשה והסחרחורת שחשתי התגברו, התיישבתי על הרצפה והשענתי את ראשי על הקיר. נראה שהבהלתי את אגנס. היא רכנה אליי ונראתה חיוורת.

“את מרגישה טוב?”

“מי זאת האישה הזאת?” שאלתי בלחישה.

אגנס התיישבה על הרצפה לצידי. “אולי נחזור למשרד שלי? תשתי משהו, תירגעי, ואני אספר לך את מה שאני יודעת.”

גבריאלה ינאי, גבי, חשה כל חייה לא שייכת. תשוקה לא ברורה מובילה אותה אל כפר קטן השוכן ברמות הגבוהות של סקוטלנד. כבחבלי קסם היא נמשכת למקום הלא־מוכר, ודווקא שם קורים לה דברים שלא ציפתה להם – קשר מסתורי ומסעיר לטירה החולשת על הכפר ואהבה גדולה מהחיים לאלכסנדר מקלין, איש רמות מחוספס ופראי. בכפר הסקוטי גבי מוצאת סוף־סוף מקום שאליו היא מרגישה שייכת. תאונה קטלנית משבשת את כל תוכניותיה.

קשרים נסתרים הוא ספרה השני של רבקה סאסי והוא ראשון מהדואט יומני סקוטלנד. זהו רומן מרגש על חשיפת סודות מטלטלים, סיפור מסע לגילוי עצמי המוביל לאהבה סוחפת. מסורת אירית, ספרה הראשון של רבקה, יצא אף הוא בהוצאת יהלומים וזכה להצלחה בקרב הקוראים.

  • ISBN: 3-09-2018-17
  • גודל (עמ'): 400
  • מו"ל: יהלומים
  • יצא לאור ב-: 03/10/2017
  • שם המחבר: רבקה סאסי
  • זמין להשאלה: כן

1

המודעה משכה את תשומת ליבי במגזין האון־ליין שקראתי: חוגגים את מסורת האפייה בסקוטלנד. היריד היה צפוי להתקיים בעוד עשרה ימים. המקום: הכפר שלי - הכפר שהכרתי כמו את כף ידי, אף שמעולם לא ביקרתי בו. ליבי החסיר פעימה, כל כך רציתי להיות שם. בעצם, הרגשתי שאני חייבת להיות שם. אנחה כבדה בקעה מעומק חזי, ידעתי שלא יצא מזה דבר, אין לי את מי לצרף לנסיעה ואין לי אומץ לנסוע לבד. כל היום התאבלתי על ששוב החלום שלי נשאר רחוק ובלתי מושג. צירוף מקרים או אלת המזל התערבו לטובתי. רננה, חברתי הטובה, התקשרה בערב וסיפרה לי על נסיעתה הקרובה ללונדון לתערוכת מזון. רציתי לספר לה, אך משהו עצר אותי. היא כנראה הייתה מנסה לשכנע אותי לנסוע, ואני לא יכולתי, לא יכולתי לעשות את זה לבד. שמעתי ברקע את אורי, בעלה.

"תגיד לה שתבוא, יהיה כיף."

אמרתי לא.

מאז גירושיי ניסה הזוג היפה הזה ככל יכולתו לתמוך בי, אבל אני עטפתי את עצמי בקליפת מגן קשיחה. הכרתי אותם לפני שנים רבות, כשהקימו חברת קייטרינג והיו בתחילת דרכם המקצועית והזוגית. חגגנו לבתי גלי את חגיגת בת־המצווה שלה, ואני חיפשתי מישהו שיכין את הכיבוד. אחותה של רננה, שגרה בשכנות אליי, המליצה לי עליהם. מעולם לא הצטערתי. הם עשו עבודה נהדרת, ואני זכיתי בחברים נהדרים. רננה ואני הפכנו חברות נפש. היא עברה איתי את כל הזמנים הקשים, ותמיד זכיתי ממנה לאוזן קשבת ולתמיכה.

כל אותו הלילה הסתובבתי במיטה חסרת מנוחה. האם זה מקרי שהם נוסעים בדיוק בזמן שבו מתקיים יריד האפייה? לפעמים יודעים שמשהו עומד לקרות, שמשהו עומד להשתנות. זה באוויר. קול שמנקר בראש, תחושה שמדגדגת בתחתית הבטן. ודווקא אז הפחד הופך חונק יותר. נזכרתי במשפט שקראתי פעם: היקום נותן לך מתנות, קחי אותן. שיניתי את דעתי שוב ושוב. באמצע הלילה קמתי וניגשתי לחלון, הלילה היה בהיר, הכוכבים זהרו בבוהק משונה.

בבוקר התקשרתי לרננה והודעתי לה שאני מצטרפת אליהם. הרגשתי כאילו מישהי אחרת השתלטה על החיים שלי, והיא עושה בי כרצונה. אבל אולי בעצם כרצוני?

למרות הפחד המבעית שחשתי, התמלאתי מרץ, נוצקו בי כוחות חדשים. הרגשתי שאני מתעוררת משינה ארוכה. עשיתי את הסידורים בלי לחשוב יותר מדי כדי שלא אתחרט. בתי היפה גלי חשבה שזה יעשה לי טוב ועודדה אותי לנסוע, וכך גם הפסיכיאטר שלי. גלי נישאה לתומר חודשים ספורים קודם לכן ועמדה להתחיל את לימודיה. את אחי, שהתגורר עם משפחתו בארצות הברית, לא טרחתי לעדכן, לא היינו קרובים במיוחד. חייתי בבית הענקי והמעוצב שלי במושב המטופח והירוק, והלכתי לאיבוד בתוכו ובתוך העצב שלי.

לא סיפרתי לאיש על תוכניתי, אני עצמי הייתי המומה מכך שיש לי בכלל תוכנית. כשנגיע ללונדון, חשבתי, אשאר עם רננה ואורי כמה ימים, ואז אסע ברכבת צפונה. הרגשתי קלילה כנוצה וכבדה כסלע ענק.

***

בלונדון מילאו חבריי היקרים את ימיי בכל טוב. כשהגיע הרגע, סיפרתי להם. הם לא האמינו. כעבור כמה שעות ליוו אותי שניהם לתחנת הרכבת בלהג אין סופי, במתן הוראות ובהשמעת אזהרות. נפרדנו בחיבוקים ובנשיקות.

ברכבת הלילה לסקוטלנד קיבלתי תא שינה קטן וצפוף, שרק גרם לי להרגיש רע יותר. הדרגש, ששימש מיטה, היה צר; כאילו יכולתי לישון - עוד עשר שעות אגיע לחלום שלי, חיים שלמים ועוד עשר שעות. הרכבת דהרה צפונה בשקשוק מחריש אוזניים, ואני הרגשתי כמו ברכבת הרים, אבל במקום הפנייה החדה של הרגע האחרון, דמיינתי התנגשות בקיר והתרסקות איומה.

ישבתי על הדרגש, הבטתי בחשכה שחלפה על פניי במהירות וייסרתי את עצמי ללא רחמים. הרגשתי אימה אך גם התעלות רוח. בכיור שבתא התזתי מים על פניי כדי להירגע. בשלב מסוים הכריעה אותי העייפות ונרדמתי על הדרגש הצר. התעוררתי כשגבי תפוס וראשי כואב. התרעננתי בשירותים ויצאתי לקרון המסעדה, הייתי זקוקה לקפה. השעה הייתה מוקדמת וקרון המסעדה היה כמעט ריק. המלצר הניח על השולחן ספל קפה ושאל מה ארצה לארוחת בוקר; הסתכלתי עליו כאילו יצא מדעתו, והוא הניח לי. בהיתי בחלון בלי לראות את הנופים החולפים, קצב ליבי התאים בדיוק לשקשוק הגלגלים. רק כשהרכבת החלה להתקרב למחוז חפצי, התעשתּי והתחלתי לשים לב לנופים המשכרים שחלפו בחלון. אני קרובה. עוד דקות ספורות אגיע.

הרים נשגבים, אגמים תכולים ומרבדי פרחים ססגוניים, ציינו את הכניסה לחלום שלי. ירדתי מהקרון אל רציף של תחנת רכבת קטנה ששכנה בבניין עתיק, כמו רוב הבתים בכפר. שני ספסלים מעץ וכדים עמוסי פריחה צבעונית קישטו את התחנה. גררתי את המזוודה שלי, מסוחררת מעט ושיכורה מהדרך הקשה, מהמראות, מהריחות ומהאוויר הקר. את מקום מגוריי הזמני מצאתי בקלות, לפי ההסבר של בעלת הבית: צאי מהתחנה ופני ימינה, לכי כשלוש מאות מטרים עד שתגיעי אל הבית עם הגדר הירוקה ואדניות הפרחים בחלון. הגעתי. על השלט הצמוד לגדר הירוקה היה כתוב: ג'ורג'ינה דאנקן - חדרים להשכרה.

ג'ורג'ינה קיבלה את פניי בלבביות והובילה אותי אל חדר בקומה השנייה. הוא היה גדול, נעים ונקי, מקושט בווילונות בהירים, שמאחוריהם נשקף הנהר; על המיטה הייתה פרושה שמיכת תחרה סרוגה. ניסיתי לשכנע את עצמי שאני מרגישה טוב יותר.

כעבור חצי שעה כבר עמדתי בבית הקפה ובהיתי בסיבוב הגלגל של טחנת הקמח. תהיתי מה עליי לעשות, ואם השתגעתי שהגעתי עד לכאן. למרות הקור היום היה בהיר ויפה - הצינה שהרגשתי נבעה מתוכי. קול נשמע מאחוריי.

"סליחה, גברתי, תרצי לשתות משהו?" פנים עגולות ויפות הביטו בי בחיוך.

הזמנתי תה צמחים ועוגה. ישבתי ליד השולחן הצמוד לחלון והרגשתי שאני האדם הבודד ביותר בעולם. האישה חזרה ובידיה קנקן תה ופרוסת עוגה, שנראתה כאילו נרקחה בידי אלים. מחיתי במהירות דמעות שלא הצלחתי לעצור והנחתי מבוישת את כפות ידיי על לחיי. היא התיישבה לצידי ללא היסוס ולחצה את ידי בעידוד. ידה הייתה חמה, ולרגע באמת הרגשתי מעודדת יותר.

"מייד כשנכנסת ראיתי שאת אבודה. נעים מאוד, אני קיילי." חיוכה הרחב הבליט את גומת החן שבלחייה הימנית.

שערה החום והחלק ירד בשובבות על כתפיה, עיניה הכחולות בחנו אותי בעיון. שתקתי במבוכה. היא העוותה את פניה בהחלטיות.

"מה שאת צריכה זה לשתות את התה, הוא מאוד מרגיע, לעשות אמבטיה חמה וללכת לישון. איפה את מתאכסנת? אצל ג'ורג'י?"

הבטתי בה בחוסר הבנה.

"ג'ורג'ינה," הסבירה. הנהנתי.

"יופי, תסיימי פה ולכי. ג'ורג'י כבר תדע לטפל בך. אני אגיע אליה מאוחר יותר ונוכל לדבר, אם תרצי," אמרה. היא בהחלט ניהלה את העניינים.

סיימתי לשתות והושטתי את ידי אל הארנק שלי.

"עזבי, את לא בורחת נכון?"

כנראה נראיתי המומה כי היא גיחכה והאיצה בי לקום. יצאתי מבית הקפה בלי להבחין באנשים האחרים שהיו שם, רציתי רק לברוח. התחושה שאני פועלת מתוך דחף לא עזבה אותי מאז החלטתי להגיע לכאן, וכך הרגשתי גם עכשיו.

הגעתי אל הקוטג' של ג'ורג'י, שככל הנראה קיבלה עדכון על מצבי וכבר מילאה חצי אמבט. לא עזרו כל טענותיי וניסיונותיי להתחמק. כעבור כמה דקות מצאתי את עצמי טובלת באמבט חם וריחני. גופי הקפוא הפשיר אט־אט, ואילולא ג'ורג'י, שלא הפסיקה ללהג מאחורי הדלת, אולי אפילו הייתי נרדמת. יצאתי עטופה בחלוק מגבת רך ונעים ישר למיטה המסודרת שחיכתה לי. המחשבה האחרונה שלי לפני שנרדמתי הייתה: מעניין כמה דברים שאף פעם לא עשיתי, אולי אעשה בקרוב.

***

התעוררתי מבולבלת מעט בחדר הזר. הפניתי את ראשי לעבר התריס הסגור למחצה - כבר היה כמעט חשוך בחוץ. אורות מכונית נוסעת ריצדו על התקרה. היה לי חם ונעים במיטה, וחשבתי שאולי אשאר כך עד הבוקר. דפיקה עדינה על הדלת חידדה את חושיי, התיישבתי. לא הרגשתי מוכנה להתמודד עם העולם, בטח לא עם שתי הנשים שפגשתי קודם, על אף כוונתן הטובה. דפיקה נוספת, נמרצת יותר, נשמעה, וקולה של קיילי מבית הקפה נשמע מעבר לדלת.

"את ערה, יקירתי?" החנקתי אנחה, הבנתי שהן לא יעזבו אותי. קמתי מהמיטה, הידקתי את החלוק אל גופי ופתחתי את הדלת. היא עמדה בפתח ונראתה מודאגת. מה היא כבר חשבה שאעשה?

"לא אמרת לי איך קוראים לך, אבל כבר שאלתי את ג'ורג'י. גבריאלה, איזה שם יפה. באתי להזמין אותך לארוחת ערב, את בטח גוועת, ואני לא מוכנה לשמוע לא. תתלבשי ותבואי עם ג'ורג'י."

היא בחנה אותי בעיניים מצומצמות, כאילו לא הייתה בטוחה שהבנתי את דבריה. הנהנתי בראשי וחייכתי. סגרתי את הדלת וחשבתי שאם לא הייתי מדברת איתה מעט בבית הקפה, היא הייתה בטוחה שאני אילמת. למרבה הפלא הרגשתי טוב, כל הכבדות שרבצה עליי קודם נעלמה. ארוחת ערב זה בדיוק מה שהייתי צריכה.

התחלתי להתכונן בשמחה, הוצאתי מהמזוודה, שטרם פרקתי, כמה פריטי לבוש והתלבשתי במהירות. לא רציתי להתעכב - הרעב הציק לי וגם לא רציתי שיחכו לי. לבשתי מכנסי ג'ינס חדשים, שקניתי לנסיעה, וסריג לבן עם פסים ורודים. נעלתי את מגפי הבוקרים החדשים שלי, הסתרקתי והתבשמתי. מבט חטוף במראה הארוכה, שעמדה בקצה החדר, הבהיר לי שנראיתי בסדר גמור. רציתי להיראות טוב ולמחוק את הרושם הראשוני שעשיתי - של מטורפת תלושה ואבודה. ג'ורג'י הייתה במטבח ועטפה מאפה כלשהו שהוציאה מהתנור.

"היי גבריאלה, אני שמחה שהתעוררת ושאת מצטרפת אלינו. יש כל כך הרבה אוכל, הבנות תמיד מביאות יותר מדי."

חייכתי אליה ועזרתי לה לעטוף מאפה נוסף.

"את לא מדברת הרבה, אה יקירתי?"

היא הייתה מבוגרת ממני, נמוכה ועגלגלה. בתלתליה החומים היו שזורים פסי כסף, והיא חייכה חיוך רחב. היו לה עיניים טובות. החלטתי שאני יכולה לבטוח בה.

"את צודקת," עניתי. "קשה לי עם אנשים שאני לא מכירה ובכלל כל המצב..." עצרתי לרגע, "שאני... אה... נמצאת בו..." היססתי אם להמשיך. מצב רוחי היה טוב ולא רציתי לקלקל לי את הערב.

היא הבחינה בהיסוס שלי. "אוח," נפנפה בכף ידה, "מהר מאוד תגלי שפה את בין חברות, ואנחנו נרפא כל מצב. עכשיו בואי נלך."

בית הקפה היה קרוב, הלכנו ברגל. החזקתי את הסל עם המאפים של ג'ורג'י וחשבתי לעצמי שהמקום הזה באמת קסום כפי שידעתי שיהיה. רק חצי יום עבר וכבר היו לי יותר חברות משהיו לי כל חיי. התרגשתי, לא ידעתי מי הן הבנות שדיברה עליהן, לא ידעתי אם זו ארוחה חגיגית או משהו שהן עושות בקביעות. לא רציתי לשאול, זה לא היה חשוב. הקסם של המקום כבש אותי - השקט ברחוב שצעדנו בו, האורות מהבתים הנמוכים שלאורכו, אור הפנסים הרך ורחש המים מהנהר; אווירה טובה אפפה את המקום, לא זכרתי מתי הרגשתי כה שלווה.

חלמתי על הכפר כל הזמן, שאבתי כל פיסת מידע עליו. ואף שמעולם לא ביקרתי כאן, הכרתי את המקום היטב - את הרחובות, את העיקול שבסופו עמדה תחנת הרכבת, שממנה נשקפו שדות הבור והיער, את החנויות, את הכיכר הקטנה שמול הספרייה, שבמרכזה עמד הפסל של גיבור העיירה, וגם את הכביש המוביל אל הטירה, שחולשת על הכפר הקטן. הכרתי את כל אלה, ובכל זאת לא הכרתי דבר. לא יכולתי להכיר את הריחות, את צלילי היום והלילה, את אוושת הגלים הקטנים בנהר ואת הזמזום שהשמיע גלגל טחנת הקמח; וכמובן לא יכולתי להכיר את קולות האנשים ואת האנשים עצמם - את כל אלה אי אפשר להכיר דרך 'תצוגת הרחובות' של גוגל מפות.

כמעט מדי יום ביקרתי באתר, כאילו משהו ישתנה ופתאום ידברו אליי אנשים מן הרחובות שבהם חלפה המצלמה. האובססיה שלי למקום הייתה מוזרה אפילו לי, והייתי די מוזרה. היה לי ברור שעד שלא אגיע לכאן, לא אשתחרר ממנה. כשהלכנו, ג'ורג'י ואני, חשבתי להגיד לה משהו על זה, בסוף החלטתי שלא. ידעתי בוודאות מוחלטת שאני מאוהבת במקום הזה. אולי אפילו קצת מאושרת? יכול להיות?

לפני שנכנסנו לבית הקפה, שאורות פנסים דלקו בשביל המוביל אליו והפכו אותו למקסים עוד יותר, הבטתי לאחור אל צלליתה השחורה של הטירה וצמרמורת עברה בגבי. בתוך בית הקפה היה חמים, וקולות שמחה נשמעו מהשולחן הארוך שבקצה החדר. מסביב לשולחן ישבו שש או שבע נשים, הן דיברו בבת אחת. קיילי יצאה מהמטבח.

"סוף־סוף, חשבתי שהתחרטת. ג'ורג'י, מה לקח כל כך הרבה זמן? בואי, שבי, יקירתי."

התקרבתי לשולחן וג'ורג'י ניסתה להציג אותי, אך התקשתה להשתיק את החבורה. לבסוף הן הבחינו בפנים החדשות שעמדו מולן והשתתקו.

"בנות, זו גבריאלה. חברה חדשה שלנו. היא מתארחת אצלי."

"לא גבריאלה, גבי זה בסדר." אמרתי בקול שקט.

הפנים המחייכות של הנשים הביעו סקרנות. אולי חיכו שאספר להן מה אני עושה פה, אבל השתתקתי והפניתי את ראשי אל קיילי, שישבה לידי והרגישה במצוקה שלי. היא קמה והחלה להציג את הנשים, דוחה למעני את ההתמודדות עם הסיבות להימצאותי במקום.

"את ג'ורג'י שלנו כבר הכרת. זו," אמרה והצביעה על האישה שישבה לצידה, "ליידי מקרידג', בשבילנו קלייר, אשתו של הלֶיירְד1 שלנו." היא דיברה בגאווה לא מוסתרת.

האישה שהיא הציגה חייכה לעברי והניעה את ראשה בברכה. שערה הבהיר נצץ ומִסגר פנים אצילות למראה.

הליירד שלנו, נו באמת.

ליידי מקרידג' בחנה אותי בסקרנות, אך לא אמרה דבר. הבאה הייתה מרי היגינס, בעלת חנות הספרים. היא הרימה כף יד ונופפה קלות לעברי. ליד מרי ישבה האישה הכי מרשימה בחדר, גם כשישבה נראתה גבוהה. שערה בער באור הנרות באדום לוהט. היא הייתה לבושה חליפה אלגנטית ומרשימה, ונראתה לא שייכת לחבורה הזאת. היא הביטה בי בהתנשאות מהרגע שנכנסתי, ועיניה האפורות סקרו אותי בקרירות. היה בה משהו שגרם לי להרגשת אי־נוחות. היא לא חיכתה שיציגו אותה.

"דורין פרגוסון," אמרה ברשמיות.

הנשים לא נראו מתרשמות מהתנהגותה הקרירה. אולי רק דמיינתי, אבל הרגשתי שהיא לא מחבבת אותי. הופתעתי, היא לא הכירה אותי כלל. קיילי המשיכה להציג את הנשים, אבל הפסקתי לעקוב אחריה. הכול נראה לי הזוי ולא אמיתי - הערב הזה, הארוחה, הפנים המחייכות של הנשים, ההגעה שלי לכפר ובכלל לארץ הזאת. פתאום הרגשתי שאני רוצה לקום וללכת, לצאת מבית הקפה, להתרחק מהחבורה הזאת, שרוּבה קיבלה אותי בלבביות. נרעדתי ושילבתי את אצבעותיי בחוזקה כדי שלא יבחינו בכך.

"ואחרונה חביבה," המשיכה קיילי, "אנוכי, קיילי מורטון בעלת המקום היפה הזה." היא חייכה אליי את חיוכה המקסים. "עכשיו נברך את אחותנו מרי, שלכבודה התכנסנו כאן היום."

הנשים הרימו את הכוסות ובירכו את מרי בשלל ברכות. השתדלתי ככל יכולתי להתעלם ממבטה הקר של דורין פרגוסון. הרמתי כוס לחיי מרי היגינס, בעלת חנות הספרים, אף שלא היה ברור לי מה חוגגים.

הייתי רעבה. לא אכלתי ארוחה הגונה מהערב הקודם, בלונדון, עם רננה ואורי. אולי בגלל המחשבה על החברים שלי ואולי בגלל הרעב, דמעות עלו בעיניי; התאמצתי להסתיר אותן. דווקא דורין היא שהבחינה בעיניי המוצפות דמעות והרימה גבה. למזלי הארוחה התחילה, וכולן פנו להתעסק באוכל. אף שהייתי רעבה לא הייתי מסוגלת לאכול הרבה. המבט הקפוא המשיך להטריד אותי, לא רציתי שיבחינו בכך. הייתה פה חגיגה, ולא התכוונתי להיות 'מחרבת המסיבות'.

הנשים היו עסוקות באכילה ולמעט שאלות אקראיות, לא הטרידו אותי. הן היו מנומסות מאוד, כאילו יש להן את כל הזמן שבעולם לדעת עליי יותר. מעט האוכל שהצלחתי לאכול והיין ששתיתי פעלו את פעולתם, הרגשתי טוב יותר. לקראת סוף הארוחה שוב הרימו הנשים כוס לחיי מרי. הצטרפתי אליהן.

"יום הולדת שמח, מרי."

כולן הביטו בי בפליאה, דורין הסתירה חיוך מלגלג. מרי אמרה:

"הו, יקירתי, אני לא חוגגת יום הולדת. אני חוגגת את המעבר לגיל השלישי, את הפסקת המחזור החודשי שלי."

חום הציף את פניי. התנצלתי במבוכה.

"את לא צריכה להתנצל," אמרה מרי בחביבות, "את חדשה כאן, ואת לא יודעת עלינו."

לאחר התקרית הזאת המשיך הערב ללא הפרעות מביכות נוספות. החלטתי שעדיף שאשתוק ואקשיב. היה משהו מוזר בהתנהלות הארוחה הזאת.

למה הן חוגגות את הפסקת המחזור? תהיתי, ומה אני לא יודעת עליהן, כפי שרמזה מרי?

הארוחה נמשכה וויסקי נמזג לכוסות. זה כבר היה יותר מדי בשבילי, לא הייתי מסוגלת לשתות וסירבתי בנימוס. קרוב לחצות החלו הנשים לפנות את הכלים למטבח, שנמצא בירכתי בית הקפה. קמתי לעזור להן. בדיוק כשהחלו להוציא את הקינוחים, נפתחה דלת בית הקפה וקולות נשמעו מהפתח. באור החלש שבכניסה הבחנתי בשתי צלליות גבוהות.

"או, יופי, ידעתם בדיוק מתי להגיע." קיילי יצאה מהמטבח, נושאת בידיה שתי תבניות פאי ריחניות, והניחה אותן על השולחן.

"קחו פרוסת פאי ועופו מפה," אמרה בעליזות.

גבר גבוה ואדום שיער ניגש אליה ונישק אותה על שפתיה. היא נצמדה אליו לרגע ואז דחפה לידו צלחת עמוסה עוגות. הגבר השני נשאר לעמוד בפתח. חזרתי למקומי בשולחן בלי להביט בו, קיילי הגישה גם לו צלחת עמוסה. דורין קמה ממקומה וניגשה אליו, ליוויתי אותה במבטי. הם התלחשו ואני הסתובבתי בחזרה, לא רציתי ללטוש עיניים.

"ג'יימי," אמרה קיילי לגבר שעמד לידה, "תכיר את גבריאלה. גבי. היא מתארחת אצל ג'ורג'י והיא חברה חדשה שלנו."

ג'יימי אדום השיער ניגש אליי והושיט לי את ידו.

"נעים מאוד..."

לא שמעתי את המשך המשפט, ההתלחשויות בכניסה הפכו רמות וקדחתניות. לחיצת יד חזקה החזירה את תשומת ליבי אליו. נבוכה מסקרנותי, חייכתי והרגשתי מטופשת.

"אתה גבר מאושר אם אתה אוכל כל הזמן עוגות מפוארות כאלה." הוא צחק וטפח על בטנו, בידו הפנויה חיבק את קיילי באהבה.

לא העזתי להביט שוב בזוג שהתווכח בכניסה. כעבור רגע שמעתי את הדלת נטרקת, ודורין חזרה לשולחן. היא נראתה סמוקה אבל שלטה בעצמה. החזרתי את מבטי לכניסה, צלחת העוגות הייתה מונחת על השולחן, היא נותרה מלאה. אף אחת מהנשים לא התייחסה למה שקרה.

השעון העגול הגדול, שהיה תלוי על הקיר בכניסה, הראה ששעת חצות כבר עברה מזמן. בעלה של קיילי נעלם בבית הקפה, והחבורה התכוננה לסיום הערב. נעשו סידורים וניקיונות אחרונים, והנשים החלו לעזוב. הודיתי לקיילי במילים חמות, והיא פרשה את ידיה וחיבקה אותי.

"אני מחכה לך פה מחר. תבואי מתי שתרצי, אני נמצאת כאן כל היום."

לפני שהלכה ראיתי את ליידי מקרידג' סוקרת אותי שוב בעניין, אבל מלבד ברכת פרידה ידידותית, היא לא אמרה דבר.

יצאתי עם ג'ורג'י ונעצרתי מופתעת, האוויר היה קפוא, שונה כל כך מהחמימות הנעימה ששררה בבית הקפה. לא הייתי לבושה חם מספיק לקור הזה, ואף שג'ורג'י הייתה לבושה פחות חם ממני, היא לא עשתה מזה עניין. היא ראתה שאני רועדת ושילבה את זרועה בזרועי.

"בטח מאיפה שאת באה לא רגילים לקור."

הנדתי בראשי וניסיתי לשלוט ברעידות. "לא כזה קור ולא בעונה הזאת."

רציתי לשאול את ג'ורג'י על הארוחה שערכו לכבוד מרי, על דורין, על הגבר שעמד בדלת, אבל שיניי הנוקשות והמהירות שבה צעדנו מנעו ממני לדבר. הרי גם מחר אני כאן, חשבתי בשמחה.

המחשבה על כך שאני כאן ושאני יכולה להישאר כמה זמן שארצה, גרמה לרעידות להתגבר, וג'ורג'י, שחשבה שזה מהקור, החישה את צעדיה. בבית נפרדנו בברכת לילה טוב, וכל אחת פנתה לחדרה.

הייתי עייפה מאוד, אבל ידעתי שיהיה לי קשה להירדם. החלפתי את בגדיי לפיג'מה החמה שהבאתי והתיישבתי על אדן החלון. אהבתי את קולות הלילה הזרים. הנהר השמיע את המייתו ברחש קל של גלים, הרוח נשבה קלות והניעה את העשב שצמח על הגדה, את צמרות העצים שהקיפו את הבית ואת הכביסה שעל החבל בבית הסמוך. אף רכב לא עבר בכביש, לילה רגיל בכפר, אבל בשבילי לא היה בו שום דבר רגיל. הרגשתי שלווה נעימה. מחלון חדרי לא ראיתי את הטירה, אבל נוכחותה הייתה מורגשת היטב. חשבתי על כך שאני צריכה לבקר בה בהקדם, הרי היא חלק מהקסם של המקום.

ישבתי כך עד שהרגשתי שהעייפות מכריעה אותי ונכנסתי למיטה הרכה. דמותו של הגבר מבית הקפה התגנבה לראשי. שקעתי בשינה עמוקה לפני שהספקתי לחשוב עוד מחשבה אחת.


1. Laird - תואר אצולה סקוטי. לורד.