הז'אנרים
כל הז'אנרים

דרג ספר זה מתוך 5
0 דירוגים
0
ממוצע
1
0
2
0
3
0
4
0
5
0
1
גם ב - Kindle
יומנה של אישה מודרנית
ענת לויט
37 

יומנה של אישה מודרנית

ענת לויט

דרג ספר זה מתוך 5
0 דירוגים
0
ממוצע
1
0
2
0
3
0
4
0
5
0
1
37 
37 
גודל (עמ'): 192
מו"ל: כנרת זמורה ביתן דביר

תקציר

נוגה פוגשת את דוב באתר היכרויות, שבתה המתבגרת רשמה אותה אליו לאחר גירושיה. נוגה שמה את לבה בכפה ויוצאת עם דוב למסע רב נפתולים בנבכי הקשר הזוגי. כל אחד מהם מביא אל הקשר החדש ילדים מנישואים קודמים, מפחי נפש, תובנות וסימני שאלה, ועל כל אלה נוספים משקעי תרבויות רחוקות זו מזו. נוגה היא ילידת הארץ, ואילו דוב עלה לישראל בשנות השבעים מסנט פטרבורג.
בכתיבה יומנאית חדשנית מסוגה, מתגלה דמותה הרבגונית של האישה המודרנית. זהותה כבת, כאם וכאשת איש מתפרקת ונבנית בתוך חיבור סוער, רווי רגש ויצרים.
סיפורי המקרא וגיבורותיו – חוה, רחל, לאה, אשת פוטיפר ועוד – נשזרים בקשר הנטווה בין גיבורי הרומן, ולתוכו נארגות גם מערכות היחסים האחרות הפועמות בו בחיות רבה – עם צאצאים, אהבות משכבר, חיות מחמד ועם האישה האחרת, הנחש האורב לגן העדן כאיום מתמיד.
האירועים המתוארים באופן רווי הומור ואירוניה דקה אך גם מדקרות כאב ועוגמה, מעלים על בימת הרומן נושאים מוכרים: הבית – כמאחז עיניים וכמאחז של ממש, כעוגן וכנחל אכזב; האהבה – מהותה, משמעותה, התנועה שלה מההשתוקקות אל הנגיעה, מן הפיזיות אל המטאפיזיות; ההתמסרות – פיתוייה, לקחיה והאופן המטלטל בו היא אוחזת בכולנו.
"יומנה של אישה מודרנית" הוא מפל שופע של עברית, המתנגנת בין פיוט לפרוזה בקצב מעתיק נשימה.
ענת לויט, ילידת הארץ, היא משוררת וסופרת. "יומנה של אישה מודרנית" הוא ספרה התשיעי. היא פרסמה עד כה חמישה ספרי שירה ושלושה ספרי פרוזה וזכתה בשלושה פרסים ספרותיים: פרס ורטהיים לשירה, פרס ברנשטיין לביקורת ופרס ראש הממשלה.
המשך קריאה
  • ISBN: 9789655521627
  • גודל (עמ'): 192
  • מו"ל: כנרת זמורה ביתן דביר
  • יצא לאור ב-: 20/09/2011
  • שם המחבר: ענת לויט

אף פעם לא כתבתי יומן.

אילו כתבתי בימים אלה יומן הוא היה במחברת עם עטיפה פשוטה, ללא איורי פרחים או מלאכי שרת שחִצים בלִבּוֹתיהם.

* * *

לילה אחד ראיתי את דוב נגמר. הוא עזב בלי איש לידו — לא אחות, לא ילד, לא בת זוג ולא מאהבת — בבית גדול ומפואר שעליו היתה גאוותו. הוא שכב במיטתו כשפיו פעור לזעקה. עיניו היו קרועות בבהלה. רגליו בעטו בחוסר ישע. ידיו לפתו בחיבוק מגושם את הצוואר עב הבשר. התחנן לעוד נשימה אחת. מיאן לוותר. הוא הסתלק בתחתוניו — אפורים או שחורים? — ורעש המזגן היה הרקוויאם היחיד שליווה אותו.

אילו קיבלתי את התחתונים למשמרת הייתי מניחה אותם מתחת לכרית, לצד הוורד שהעניק לי בלילה שבו נפגשנו לראשונה. כמה שעות לפני כן כתבתי ושלחתי לו מכתב אחרון. בישרתי שאני מסוגלת לשחרר אותו לאחר השתדלות אמיצה להשתחרר מהגעגוע, מהכעס ומהאכזבה על ההבטחה שלא קיים. לעולם לא אדע אם המכתב הגיע למחשב של דוב והאם פתח אותו ואפילו קרא. לא פעם קבל על מכתבי הרבים, שמעיקים וגוזלים זמן מחקר יקר. עכשיו הוא מת בשבילי, ואיתו אולי הלכו לעולמם כל הגברים עלי אדמות. "לא נורא. אין דבר," אני מלטפת את חתולַי לנחמה, "אולי סוף־סוף אוכל בלעדיהם. הרי לא באמת ידעתי להיות איתם."

* * *

אני יורדת לרחוב במשקפיים שחורים ובשמלה שחורה שקופה. מתחתיה תחתונים שחורים קטנים עם פס עליון של תחרה. אפילו דוב־גליליאו־ניוטון אהב אותם. פנחס ושלמה מהמכולת מלהגים על אביזרים כאלה בערגה פשוטה, בלי להיזקק לשורות מחורזות משירי המשוררים הנחשבים לקלאסיקה. לא אחת הם נוקטים צירופי מילים רודפות כמו "משהו? משהו" או "וואלה? וואלה" או "נו? נו". ברגעים פנויים הם מרחיבים בשפתם להבהרת התפעלותם — "ראית איך זאתי נהייתה? בטח מישהו עבר עליה."

אני מתהלכת ברחוב בבגדי האלמנה ובנעלי עקב שפיץ שמעודי לא נעלתי. המשקפיים מסובבים אליהם ראשים, בעיקר של מעודכנים. כבר ספרתי חמישה או שישה, לא כולל מטפלת פיליפינית שדחפה כיסא גלגלים של זקן. שניהם הפנו ראשיהם — הוא לאט וחצי הצידה, היא בקלילות של נערה סקרנית. קניתי את המשקפיים בימי הטובים עם דוב, כשביקש שאשקיע בעצמי להראותו שלא התרגלתי אליו יותר מדי. העדשות הכהות במסגרת הענקית ודאי מזכירות לעוברים והשבים שמשת מכונית משוריינת, עולם תחתון. לוּ נעצו בי מבטים בימים אחרים הייתי מתאבנת. עכשיו אני מרימה רגליים, ולמרות העקבים המחודדים חוצה בזריזות את הכביש שמוביל למכולת. אני מתכננת לקנות את המצרכים הקבועים — לחם, חלב, גבינה, ביצים — נוסף על בושם ריחני לשירותים שנועדו להתייחדות שקטה עם האובדן.

לאושרי הרב, שבעה גברים עומדים לפנַי מול הקופה שלא ידעה חיזיון כזה. "הפסקת עשר," מסביר שלמה להרגעת תדהמתי. הוא קורץ כדי שאדע שאנחנו משפחה בעוד שהם לקוחות מזדמנים. כבר שנים מכירים ואוהבים אותי שם, לא בגלל היותי אישה. "את בן אדם טוב, נוגה. אמא נפלאה." עכשיו נהייתי גבירה במלוא עורמתי ובמיטב מחלצותי. שניים כורעים ברך לפני, מתחננים על נפשי שאיננה. אני מחייכת חיוך מפתה, מפנה גב ונעלמת עם שקית מצרכים שקופה ביד ימין החזקה. עינַי שבגַבִּי משתאות על תנועת מגָבַי האחוריים. הם מוחים דמעות אושר נוכח עיניהם של דובי העולם הנישאות אלי.

* * *

עד שדוב יואיל לחזור מן המתים אני מתנהגת כעלוקה שרק האל יכול לשעות לתחינותיה. הוא ניחם אותי במחר אחר מפני שידע כי בלעדיו אולי לא אגיע לכתיבת שורות אלה. כשהייתי טרופת יגון זעקתי אליו, "רק אתה תוכל ללב האטום של הדוב הזה, כי אתה יודע שבלעדיו אני לא יכולה."

התחזקתי גם הודות למעשי צדקה. הרבה מטבעות שמתי בידי קבצני קרנות רחוב. אף הרביתי נהי. בתורה כולה אישה לא בכתה כמוני על גבר. דמעותי גרמו לקוסמטיקאית להזדעזע למראִי. תוך רפרוף באצבע מטופחת על השקים האפורים תחת עיני הירוקות־חומות הטיפה שלעולם לא אשחית את הקנקן בגלל גבר. "טוב איתם, מוטב בלעדיהם," גיחכה ומכרה לי שפופרות עם דשן מיוחד להחייאת עור הנתון במצוקה.

מעט חברותי דיברו איתי על הנפטר־הנעדר רק בטלפון. עם שלוש דיברתי מלב אל לב, אבל בלי לשתף בסיוטים. אף שנמנעתי מלייבב באוזניהן — כלומר, להתבטא בשפה האהובה עלי — הן איכזבו, עיצבנו והכאיבו כשהתעקשו לטעון כי דוב מת גמור שגם בחייו לא הגיע לקרסולי. הן תבעו שאודה לאל על שהואיל לפטור אותי ממאסר עולם מרצון חופשי, אווילי וללא תנאים מקילים.

כשעזבוני לאנחתי לא התפניתי להתאבל עליהן. הקשר עם בוראי התהדק למען הגשמת נבואתי שדוב ישוב לזרועותי אשר נותרו לחבק את אינוּתוֹ בלבד.

משלוח מיילים למאות אל דוב החי כְּמת עשו כנראה את שלהם. נס־תחיית־דוב התרחש חודשים ספורים לאחר שנהייתי מדבר צייה ללא אופק של ארץ זוגית מובטחת. הוא חזר אולי משום שהשתכנע כי מצא סוף־סוף מישהי שיודעת לאהוב בחירוף ובטירוף נפש ממש, והוא יכול להיות סמוך ובטוח שלא תצא מחייו בטריקת דלת אפילו אם יוסיף להעלותה באש גחמותיו היומיומיות.

* * *

אין לי צורך לכתוב יומן.

יש בי דחף לספר על אישה שאהבתה הגדילה וקידשה מלכותהּ לעשותהּ גיבורה ולוּ בעיני עצמה.