הז'אנרים
כל הז'אנרים

דרג ספר זה מתוך 5
2 דירוגים
4.5 ממוצע
1
0
2
0
3
0
4
1
5
1
6
יומן חורף

יומן חורף


דרג ספר זה מתוך 5
2 דירוגים
4.5 ממוצע
1
0
2
0
3
0
4
1
5
1
6

במקום 37 

18.5 

במקום 37 

18.5 

גודל (עמ'): 196
מו"ל: עם עובד

תקציר

בשנתו ה-65 חוזר פול אוסטר אל צורת הממואר שבה התחיל את דרכו כפרואזיקון, המצאת הבדידות (תרגם משה רון, הספריה החדשה). בסגנונו האלגנטי המוכר ובגילוי לב חושפני הוא מספר - בגוף שני - על ההתמודדות עם פגעי הזמן, על ההבנה ועל ההשלמה שבאות עם ההתבגרות.
הוא חוזר אל ילדותו, אל הוריו, אל שנות בחרותו, אל המעלות והמורדות בחייו האישיים והספרותיים, לרבות נישואיו הראשונים והשניים, מקצת חייו כסופר נודע ומסעותיו בעולם. זהו סיפור אישי מאוד - משברים ושמחות, כאב ואושר - ועם זאת מזמין את הקורא למצוא בו גם את עצמו.
המשך קריאה
  • ISBN: 978-965-13-2392-8
  • גודל (עמ'): 196
  • מו"ל: עם עובד
  • יצא לאור ב-: 13/08/2013
  • שם המחבר: פול אוסטר
  • תורגם ע"י: אברהם יבין
  • זמין להשאלה: כן

נדמה לך שזה לא יקרה לך לעולם, שאתה האדם היחיד בעולם שאף אחד מן הדברים האלה לא יקרה לו, ואז, אחד־ אחד, הם מתחילים לקרות לך, כשם שהם קורים לכל אדם אחר.

כפות רגליך היחפות על הרצפה כשאתה יורד מהמיטה וניגש אל החלון. אתה בן שש. בחוץ יורד שלג וענפי העצים בחצר האחורית מלבינים.

דבר עכשיו לפני שתאחר את המועד, ואחר כך קווה שתוכל להמשיך לדבר עד שלא יהיה עוד דבר לאומרו. הלוא הזמן אוזל. אולי מוטב לזנוח לפי שעה את סיפוריך ולנסות לבחון איך היה לחיות בתוך הגוף הזה מהיום הראשון הזכור לך עד היום הזה. קטלוג של נתונים תחושתיים. מה שאולי אפשר לכנות "פנומנולוגיה של נשימה".

אתה בן עשר, ואוויר אמצע הקיץ חם, חום מדכא, לח ולא נעים כל כך עד שאפילו כשאתה יושב בצל העצים שבחצר האחורית מתכסה מצחך בזיעה.

עובדה שאין עליה עוררין היא שאתה שוב לא צעיר. בעוד חודש ימים בדיוק תיעשה בן שישים וארבע, ואף על פי שאין זו זקנה ממש, לא מה שייחשב כזקנה מופלגת, אינך יכול למנוע עצמך מלחשוב על כל האחרים שלא הצליחו להאריך לחיות כמוך. זו דוגמה אחת לכל שלל הדברים שלא היו יכולים לקרות אך למעשה אכן קרו.

הרוח בפניך בעת סופת השלג של השבוע שעבר. מדקרת הקור הנוראה, ואתה שם בחוץ ברחובות השוממים תוהה מדוע השתגעת לצאת מהבית ברוח זלעפות כזאת, ובכל זאת, אפילו בשעה שהתאמצת שלא ליפול, היתה ההתרוננות מן הרוח ההיא, ההנאה לראות את הרחובות המוכרים נהפכים לכתם של שלג לבן מתערבל.

הנאות גופניות וכאבים גופניים. בראש וראשונה הנאות מיניות, אבל גם הנאות ממזון וממשקה, משכיבה בעירום באמבט חם, מגירוד של עקצוץ, מעיטוש ונפיחה, משכיבה עוד שעה במיטה, מהסבת פניך אל השמש באחר צהריים נוח בשלהי האביב או בראשית הקיץ ומתחושת החמימות היורדת על עורך. מקרים רבים מספור, שום יום שלא היה בו איזה רגע או אילו רגעים של הנאה גופנית, אלא שכאבים הם בלי ספק מתמידים יותר וקשה יותר לשלוט בהם, וקורה שכמעט כל איבר בגופך נידון להיפגע. העיניים והאוזניים, הראש והצוואר, הכתפיים והגב, הידיים והרגליים, הגרון והקיבה, הקרסוליים וכפות הרגליים, שלא לדבר על הפורונקל הענקי שצץ יום אחד על הלחי השמאלית של עכוזך, שבפי הרופא היה "שְׂאֵת", שלך נשמע כאיזה חולי מימי הביניים, ולא נתן לך לשבת בכיסא שבוע ימים.

קרבתו של גופך הקטן אל האדמה, הגוף שהיה שייך לך כשהיית בן שלוש או ארבע, כלומר קוצר המרחק בין כפות רגליך לראשך, ואיך הדברים ששוב אינך משגיח בהם היו לך לפנים נוכחות ועיסוק תמידי: העולם הקטן של נמלים זוחלות ומעות שהלכו לאיבוד, של זרדים שנשרו ומכסי בקבוקים פגומים, של שן־הארי ותלתן. אבל בייחוד הנמלים אותן אתה מיטיב לזכור יותר מכול. המוני נמלים נכנסות ויוצאות מתליהן הגרגיריים.

אתה בן חמש, שפוף על תל נמלים בחצר האחורית, מעיין בתשומת לב בבואן ובלכתן של ידידותיך הקטנטנות בעלות שש הרגליים. בחשאי, לא נראה ולא נשמע, מתגנב שכנך בן השלוש אל מאחוריך ומכה אותך על ראשך במגרפה צעצוע. השיניים מנקבות את קרקפתך, דם זב לתוך שערך ויורד אל עורפך, ואתה רץ צווח לתוך הבית, ושם סבתך מטפלת בפצעיך.

מילים שאמרה סבתך לאמך: "אביך היה איש נפלא כל כך — אילו רק היה שונה."

הבוקר, מקיץ באפלולית של עוד שחר ינוארי, כשאור אפרפר, מרוכך, מסתנן לתוך חדר השינה, ופניה של רעייתך מוסבים אל פניך, עיניה עצומות, השמיכה משוכה לה ממש עד צווארה, ראשה הוא איברה היחיד הנראה לעין, ואתה מתפעל מיופייה, ממראהּ הצעיר, אפילו עכשיו, שלושים שנה אחרי שישנת אתה לראשונה, אחרי שלושים שנות חיים יחד, תחת קורת גג אחת, חולקים במיטה אחת.

גם היום יורד שלג, וכשאתה קם מהמיטה וניגש אל החלון הולכים ענפי העצים שבגן האחורי ומלבינים. בן שישים ושלוש אתה. עולה על דעתך שבמשך כל המסע הארוך מילדותך ועד עתה כמעט לא היה אף רגע שלא היית מאוהב. שלושים שנות נישואים, כן, אבל בשלושים השנים שקדמו להן, כמה התאהבויות והיקסמויות, כמה התלהבויות וחיזורים, כמה טירפונות והתקפי תשוקה שיגעוניים? מתחילת חייך המוּדעים היית עבד חָפֵץ של אֶרוֹס. הילדוֹת שאהבת כילד, הנשים שאהבת כגבר, כל אחת שונה מחברותיה, כמה מהן עגלגלות וכמה כחושות, כמה מהן נמוכות וכמה גבוהות, כמה מהן למדניות וכמה ספורטאיות, כמה מהן מצוברחות וכמה חברותיות, כמה מהן לבנות וכמה שחורות וכמה אסייתיות, שום דבר חיצוני לא היה חשוב בעיניך, אך ורק האור הפנימי שגילית בה, זיק הייחוד, הבהק העצמיות הנגלית, והאור הזה היה עושה אותה יפה בעיניך, אף על פי שעיני אחרים לא ראו את היופי שראית אתה, ואז השתוקקת להיות אִתה, להיות בקרבתה, כי היופי הנשי הוא דבר שמעולם לא יכולת לעמוד בפניו. למן ימיך הראשונים הרחוקים כתלמיד, בכיתת גן הילדים, שהתאהבת בה בילדה עם זנב הפוני הבלונדי הארוך, וכמה פעמים הענישה אותך מיס סנדקוויסט על שהסתלקת עם הילדה הקטנה שהתאהבת בה, שניכם יחד משתובבים באיזו פינה, אבל העונשים האלה לא היתה להם שום חשיבות בעיניך, כי היית מאוהב, והאהבה היתה לך חזקה מכול אז כשם שהיא חזקה לך מכול עכשיו.

מצאי הצלקות שלך, בייחוד אלו שעל פניך, הנגלות לך כל בוקר כשאתה מביט במראת חדר הרחצה כדי להתגלח או להסתרק. בנדיר אתה חושב עליהן, אבל כשאתה עושה זאת, אתה מבין שהן אותות חיים, שמגוון הקווים המשוננים החרוטים בעור פניך הם אותיות של אלף־בית סודי המספר מי אתה, כי כל צלקת מעידה על פצע שנרפא, וכל פצע גרמה התנגשות לא צפויה עם העולם — כלומר תאונה או משהו שלא היה צריך לקרות, כי תאונה היא מעצם מהותה משהו שלא היה צריך לקרות. עובדות אפשריות בניגוד לעובדות הכרחיות, וההבנה שאתה מבין הבוקר כשאתה מביט במראה שכל החיים הם בגדר אפשרות, חוץ מן העובדה ההכרחית האחת שבמוקדם או במאוחר הם יגיעו לקצם.

אתה בן שלוש וחצי ואמך ההרה בת העשרים וחמש לקחה אותך אִתה למסע קניות בחנות כולבו ברובע המסחרי של ניוארק. מתלווה אליה ידידה שלה, אמו של ילד שגם הוא בן שלוש וחצי. ברגע מסוים אתה וחברך הקטן בורחים מן האמהות שלכם ומתחילים להתרוצץ בחנות. זה מרחב ענקי, בלי ספק החדר הכי גדול שהייתם בו אי־פעם, ויש ריגוש מוחשי ביכולת להתפרע בזירה המקורה העצומה הזאת. לבסוף מתחילים אתה והילד ליפול היישר על הבטן ולהחליק על המשטח החלק, מחליקים בלי מזחלות, כמובן, והמשחק הזה נמצא מהנה כל כך, מלהיב כל כך בעונג שהוא גורם, עד שאתם נעשים פזיזים יותר ויותר, נועזים יותר ויותר במה שאתם מוכנים לנסות לעשות. אתם מגיעים בחנות לאזור שנעשות בו עבודות בנייה או שיפוץ ובלי לתת את הדעת על המכשולים העלולים להימצא לפניכם אתם שוב נשכבים שכיבת בטן על הרצפה ומחליקים על המשטח הזגוגי עד שאתם נמצאים טסים היישר אל שולחן נגרים עשוי עץ. נדמה לך שבסיבוב קל של גופך הקטן תוכל להימנע מלהתנגש ברגל של השולחן המתנשא לפניך, אבל מה שאינך תופס בשבריר השנייה שאתה צריך כדי לשנות כיוון הוא שמסמר בולט מן הרגל, מסמר ארוך נמוך דיו להיות בגובה פניך, ולפני שאתה יכול לבלום את עצמך, חודר המסמר ללחְייך הימנית כשאתה טס ועובר על פניו. במחצית מפניך נקרע קרע. כעבור שישים שנה אינך זוכר עוד את התאונה. אתה זוכר את הריצה ואת ההחלקה על הבטן, אבל לא כלום מן הכאב, לא כלום מן הדם, ולא כלום מן ההבהלה אל בית החולים או הרופא שתפר לך את הלחי. הוא עשה מלאכת מחשבת, כך אמרה אמך תמיד, ומאחר שהטראומה שבראיית בנה הבכור ומחצית פניו קרועה לא נשכחה מלבה אף פעם, אמרה זאת לעתים קרובות — משהו על שיטת תפירה כפולה שהפחיתה את הנזק עד למינימום ומנעה את השחתת מראיך לכל החיים. יכולת לאבד עין, היתה אומרת לך — או, בנעימה דרמתית אף יותר, יכולת להיהרג. אין ספק שצדקה. הצלקת דהתה והלכה עם השנים, אבל אתה רואה אותה כשאתה מחפש אותה, ואתה תישא את האות הזה של מזל טוב (עין שלא נפגעה! לא מת!) עד יום מותך.

צלקות של גבינים שסועים, אחת משמאל ואחת מימין, כמעט סימטריות לגמרי, הראשונה בשל דהירה לתוך חומת לבנים בשעת משחק מחניים בשיעור התעמלות בבית הספר היסודי (ה"פנס" בעין הנפוחה שהתהדרת בו עוד ימים אחר כך, שהזכיר תצלום של המתאגרף ג׳ין פולמר, שהביס אותו בתחרות על האליפות שוגר ריי רובינסון בערך באותו זמן), והשנייה מראשית שנות העשרים שלך כשעלית לצעד וחצי במשחק כדורסל פתוח ועשו עליך עברה מאחור וטסת לתוך עמוד המתכת שהסל מחובר אליו. ועוד צלקת על סנטרך שמקורה לא ידוע. קרוב לוודאי מנפילה בשחר הילדות, נפילה קשה על מדרכה או על אבן ששיסעה את בשרך והשאירה סימן, שעדיין נראה כשאתה מתגלח בבוקר. שום סיפור לא מלווה את הצלקת הזאת, אמך מעולם לא דיברה עליה (מכל מקום, עד כמה שזכור לך), ונראה לך מוזר, אם לא ממש מביך, שהקו התמידי הזה נחקק בסנטרך בידי מה שאפשר לכנותו רק "יד סמויה", שגופך הוא אתר של אירועים שנמחו מן ההיסטוריה.

עכשיו יוני 1959. אתה בן שתים עשרה ובעוד שבוע אתה ובני כיתתך תסיימו את בית הספר היסודי שלמדתם בו מגיל חמש. היום יום נפלא, שלהי האביב בהתגלמותו הכי זוהרת, אור השמש נשפך משמי תכלת ששום ענן אין בהם, חם אבל לא חם יותר מדי, לחות מעטה, בריזה קלה מניעה את האוויר ומאדוות על פניך, צווארך וזרועותיך החשופים. כשבית הספר משחרר אתכם לאותו יום, אתה וחבורה של חברים פונים אל גרוֹב פארק למשחק של בייסבול שכונתי. גרוב פארק הוא לא פארק אלא יותר מין כיכר כפרית, מלבן גדול של דשא מטופח מוקף בתים מכל ארבעת צדדיו, מקום נעים, אחד הנחמדים שבשטחים הציבוריים בעירך הקטנה שבניו ג׳רזי, ואתה וחבריך הולכים לשם לעתים קרובות לשחק בייסבול אחרי הלימודים, כי הבייסבול הוא הדבר הכי אהוב על כולכם, ואתם משחקים שעות על שעות והוא לא נמאס לכם. מבוגרים אין שם. אתם קובעים את חוקי המשחק ומיישבים בעצמכם חילוקי דעת — על פי רוב במילים ומדי פעם באגרופים. כעבור יותר מחמישים שנה אינך זוכר כלום על המשחק ששוחק באחר הצהריים ההוא, אבל מה שאתה זוכר הוא זה: המשחק נגמר ואתה עומד לבדך באמצע המגרש, משחק תְפוֹס עם עצמך, כלומר מטיל את הכדור גבוה באוויר ועוקב אחר נסיקתו וצניחתו עד שהוא נופל לתוך הכפפה שלך, ואז אתה מיד שב ומטיל אותו לאוויר, ובכל פעם שאתה מטיל את הכדור הוא עף גבוה יותר מבפעם הקודמת, ואחרי כמה הטלות אתה מגיע לגבהים שלא הגעת אליהם קודם והכדור מרחף עכשיו באוויר שניות ארוכות, הכדור הלבן עולה על רקע שמי התכלת הצחים, הכדור הלבן יורד לתוך הכפפה שלך, וכל ישותך עסוקה בפעילות המטופשת הזאת, הריכוז שלך שלם, שום דבר לא קיים עכשיו חוץ מהכדור והשמים והכפפה שלך, שפירושו שראשך מורם כלפי מעלה, שאתה מביט מעלה ועוקב אחרי מסלול הכדור, ולכן שוב אינך יודע מה קורה על הקרקע, ומה שקורה על הקרקע כשאתה מביט אל השמים הוא שמשהו או מישהו לא צפוי בא ומתנגש בך, והפגיעה היא פתאומית כל כך, אלימה כל כך, מהממת כל כך בעוצמתה, עד שאתה נופל מיד ארצה, חש כאילו פגע בך טנק. עיקר המכה כוון אל ראשך, בפרט אל מצחך, אבל פלג גופך העליון נוּגח גם הוא, וכשאתה שוכב על הקרקע מתקשה לנשום, המום וכמעט מעולף, אתה רואה את הדם נוזל ממצחך, לא נוזל, שוטף, ולכן אתה פושט את חולצת הטי הלבנה שלך ולוחץ אותה אל המקום שהדם שוטף ממנו, ובתוך שניות החולצה הלבנה נעשית אדומה כולה. הנערים האחרים נבהלים. הם רצים אליך לעשות מה שיוכלו כדי לעזור לך, ורק אז מתברר לך מה קרה. נראה שאחד מן החבורה שלך, גולם טוב לב, גבוה ורזה, שקרוי ב׳ ט׳ (אתה זוכר את שמו, אבל לא תגלה אותו כאן, מפני שאינך רוצה להביך אותו — בהנחה שהוא עדיין חי) התרשם כל כך מההטלות הנישאות, גורדות השחקים שלך, עד שהחליט לקחת חלק בפעולה, ובלי לטרוח לומר לך שגם הוא מתכוון לנסות לתפוס את אחד הכדורים שהטלת, החל לרוץ לעבר הכדור הצונח, בראש מורם, כמובן, ובפה פתוח בדרך המטומטמת שלו (וכי מי רץ בפה פתוח?) וכשהתנגש בך כעבור רגע, דוהר בכל עוז, פגעו השיניים הבולטות שבפיו הפתוח היישר בראשך שלך. מכאן הדם ששוטף עכשיו מתוכך, מכאן עומק החתך בעור שמעל לעינך השמאלית. למרבה המזל נמצאת המרפאה של רופא המשפחה שלכם ממש מעבר לכביש, באחד הבתים התוחמים את גרוב פארק. הנערים מחליטים להוליך אותך לשם מיד וכך אתה עובר את הפארק והחולצה שלך הספוגה דם צמודה לראשך ואתך חבריך, אולי ארבעה מהם ואולי שישה, אינך זוכר עוד, ואתם פורצים כולכם יחד למרפאה של ד"ר קוהן. (לא שכחת את שמו ממש כמו שלא שכחת את שמה של הגננת שלך, מיס סנדקוויסט, או את שמות כל שאר המורים שהיו לך בנעוריך.) פקידת הקבלה אומרת לך ולחבריך שד"ר קוהן מקבל עכשיו חולה ועוד קודם שהיא מספיקה לקום מכיסאה להודיע לרופא שיש מקרה חירום לטפל בו, אתה וחבריך צועדים לחדר הרופא ואף לא טורחים לדפוק על הדלת. אתם מוצאים את ד"ר קוהן משוחח עם אישה שמנה בגיל העמידה, שיושבת על שולחן הבדיקות ועליה רק חזייה ותחתונית. האישה פולטת צווחת הפתעה, אבל ד"ר קוהן, כשהוא רואה את הדם השוטף ממצחך, אומר לאישה שתתלבש ותצא, אומר לחבריך שיסתלקו, וממהר לתפור לך את הפצע שלך. זה טיפול מכאיב, כי אין זמן לתת לך חומר הרדמה, אבל אתה עושה כמיטב יכולתך שלא ליילל כשהוא תופר את התפרים בעורך. המלאכה שהוא עושה אולי אינה מזהירה כמו זו שעשה הרופא שתפר לך את הלחי בשנת 1950, אבל היא בכל זאת יעילה, מאחר שאינך מדמם למוות ושוב אין לך חור בראשך. כעבור ימים אחדים, אתה וחבריך לכיתה ו משתתפים בטקס סיום בית הספר היסודי שלכם. אתה נבחרת להיות נושא דגל, זאת אומרת שמוטל עליך לשאת את הדגל האמריקני במעבר שבאולם ולתקוע אותו בכן הדגלים שעל הבימה. ראשך חבוש תחבושת של גזה לבנה, ומאחר שדם עדין מחלחל מדי פעם במקום שתפרו אותך, יש על הגזה הלבנה כתם אדום גדול. אחרי הטקס אמך אומרת שכשירדת במעבר והדגל בידיך, הזכרת לה ציור של גיבור "מלחמת המהפכה" פצוע. אתה יודע, היא אומרת, ממש כמו "רוח 1776".

מה שמכתר אותך, מה שתמיד כיתר אותך הוא החוץ, כלומר האוויר — או, ביתר דיוק, גופך כשהוא באוויר הסובב אותך. כפות רגליך נטועות באדמה, אבל שאר כולך חשוף לאוויר, ובזה מתחיל הכול, בגופך, ובגופך גם יסתיים הכול. עכשיו אתה חושב על הרוח. אחר כך, אם תהיה פנוי לזה, תחשוב על החום ועל הקור, על אינסוף צורותיו של הגשם, הערפלים שהלכת בתוכם הלוך וכשול כאדם שאין לו עיניים, נקישות המקלע המטורפות של הברד על רעפי גג הבית בוואר. אבל הרוח היא שמושכת את תשומת לבך עכשיו, כי האוויר רק בנדיר דומם, ומעבר למשב המוחש בקושי של האין שלפעמים סובב אותך, ישנם הבריזות והמשבים העזים, פרצי רוח התזזית הפתאומיים, המיסטרָלים הנמשכים שלושה ימים, שעברו עליך בבית ההוא עם גג הרעפים, הרוחות הצפוניות־המזרחיות המרטיבות הדוהרות על חוף האוקיינוס האטלנטי, הסופות וההוריקנים, העלעולים. והנה אתה, לפני עשרים ואחת שנים, הולך ברחובות אמסטרדם בדרכך לאיזה אירוע שבוטל ואתה לא ידעת, משתדל בצייתנות למלא את ההתחייבות שקיבלת עליך, בחוץ במה שכונתה אחר כך "הסערה של המאה", הוריקן בעל עוצמה תוקפנית שבתוך שעה מאז החלטת את החלטתך הלא חכמה והעקשנית להעז לצאת החוצה, ייעקרו עצים גדולים בכל פינה בעיר, מעשנות ייפלו ארצה ומכוניות חונות יועפו ויטוסו באוויר. אתה הולך ופניך אל הרוח, מנסה להתקדם על המדרכה, אך למרות מאמציך להגיע אל המקום שאתה הולך שמה, אינך יכול לזוז. הרוח נושבת לתוכך, ולמשך הדקה וחצי הבאות אתה תקוע.

ידיך על גשר ההייפֶּני בדבלין לפני שלושה עשר ינוארים, בערב שאחרי עוד הוריקן עם רוחות של מאה וחמישים קמ"ש, הערב האחרון של הסרט שביימת במשך שני החודשים הקודמים, הסצנה האחרונה, השוֹט האחרון, עניין פשוט של כיוון המצלמה אל ידה הנתונה בכסיה של השחקנית הראשית כשהיא מסובבת את פרק כף ידה ושומטת אבן קטנה שתיפול אל מימי נהר הליפי. אין בזה שום קושי, אין בכל הסרט שום שוט שדרש פחות מאמץ או כושר המצאה, אבל שם אתה בלחות ובאפלה של הערב נשוב הרוחות, מותש לגמרי אחרי תשעה שבועות של עבודה מייגעת בהפקה משופעת בבעיות (בעיות תקציב, בעיות עם האיגוד המקצועי, בעיות אתרים, בעיות מזג אוויר), קל בשמונה קילוגרם משהיית כשהתחלת, ואחרי שעמדת שעות על הגשר עם הצוות שלך, חדר האוויר האירי הקר והלח לעצמותיך, ואז, ממש לפני השוט הסופי, מתברר לך שידיך קפואות, שאינך יכול להניע את אצבעותיך, שכפות ידיך נהפכו לשני גלידי קרח. מדוע אינך לובש כפפות? אתה שואל את עצמך, אבל אינך יכול להשיב על השאלה, כי המחשבה על כפפות אף לא עלתה על דעתך כשיצאת מבית המלון אל הגשר. אתה מצלם את השוט האחרון עוד פעם, ואחר כך אתה והמפיק שלך, ואתכם השחקנית שלך, החבר של השחקנית שלך ועוד אחדים מאנשי הצוות, הולכים אל פאב קרוב כדי להפשיר ולחגוג את סיום הסרט. המקום מלא מפה לפה, חדר הד דחוס בשאגות, אנשים צעקנים מתנועעים לכאן ולכאן במין עליצות אפוקליפטית, אבל שולחן נשמר בשבילך ובשביל חבריך ואתם מתיישבים לידו, וברגע שנוצר מגע בין גופך ובין הכיסא, אתה מבין שאתה מרוקן, שכל המרץ הגופני שלך אזל, כל המרץ הרגשי בוזבז בצורה שלא יכולת לתאר לך שהיא אפשרית, סחוט כל כך שאתה חש כי בכל רגע אתה עלול לפרוץ בבכי. אתה מזמין ויסקי, וכשאתה אוחז בכוס ומרים אותה אל שפתיך, מעודד אותך לחוש שאצבעותיך שוב יכולות לנוע. אתה מזמין עוד ויסקי, ואחר כך ויסקי שלישי, אחר כך ויסקי רביעי, ופתאום אתה נרדם. למרות המהומה שמסביבך, אתה מצליח להמשיך לישון עד שהאיש הטוב, שהוא המפיק שלך, מקים אותך על רגליך וכמעט גורר, כמעט נושא אותך בחזרה אל בית המלון.

כן, אתה שותה יותר מדי ומעשן יותר מדי, איבדת שיניים ולא טרחת להתקין לך אחרות במקומן, הדיאטה שלך לא תואמת את צווי חוכמת התזונה העכשווית, אבל אם אתה נמנע מלאכול את רוב מיני הירקות, הרי זה פשוט מפני שאתה לא אוהב אותם ואתה מתקשה, ואולי לא יכול, לאכול מה שאתה לא אוהב. אתה יודע שאשתך מודאגת בגללך, ובייחוד בגלל העישון והשתייה שלך, אבל למזלך לא גילו עד עתה צילומי הרנטגן שום נזק לריאותיך, ושום בדיקת דם לא גילתה איזה הרס בכבד שלך, ואתה ממשיך אפוא במנהגיך הרעים, יודע גם יודע שבסופו של דבר יפגעו בך פגיעה קשה, אך ככל שאתה מזדקן נראה לך סביר פחות שיהיה לך אי־פעם הרצון או האומץ לוותר על הסיגרים הקטנים האהובים עליך ועל כוסות היין התכופות, שהסבו לך הנאה כה רבה במשך השנים, ואתה חושב לפעמים שאילו סילקת דברים אלה מחייך בשלב מאוחר כל כך, היה גופך פשוט מתפרק, חדל לפעול. אין ספק שאתה אדם פגום ופצוע, אדם שנשא בו פצע מן ההתחלה (שאם לא כן, האם היית מוציא את כל ימי חייך הבוגרים בדימום מילים על דף נייר?), והתועלת שאתה מפיק מן האלכוהול והטבק משמשת לך קביים שבעזרתם יכול האני הנכה שלך להישאר זקוף ולנוע בעולם. "ריפוי עצמי", כך קוראת לזה אשתך, שלא כמו אמה של אמך, אין היא רוצה שתהיה שונה. אשתך סובלנית כלפי חולשותיך ואינה מטיפה או נוזפת, ואם היא דואגת, הרי זה רק מפני שהיא רוצה שתחיה לנצח. אתה מונה את הסיבות שבגללן אתה מחזיק אותה קרוב אליך שנים רבות כל כך, וזאת אכן אחת מהן, אחד הכוכבים הזוהרים במערכת העצומה של אהבה מתמדת.

ברור שאתה משתעל, בייחוד בלילה, כשגופך במצב מאונך, ובלילות שדרכי הנשימה שלך סתומות מאוד, אתה קם מהמיטה, נכנס לחדר אחר ומשתעל ומשתעל עד שאתה פולט את כל החומר הצמיג. כדברי חברך שפיגלמן (המעשן היותר נמרץ שאתה מכיר), כששואל אותו מישהו מדוע הוא מעשן, הוא עונה תמיד: "מפני שאני אוהב להשתעל."

1952. בן חמש, עירום באמבט, לבדך, כבר גדול דייך להתרחץ בעצמך, וכשאתה שוכב פרקדן במים החמימים, האיבר שלך פתאום קופץ לדום, צץ אל מעל לקו המים. עד לרגע זה ראית את האיבר שלך רק מלמעלה, כשאתה עומד על רגליך ומביט למטה, אבל מנקודת התצפית החדשה הזאת, בגובה העיניים פחות או יותר, נראה לך שקצה האיבר הגברי הנימול שלך דומה מאוד לקסדה. קסדה בסגנון הישן, כמו אלה שחבשו הכבאים בשלהי המאה התשע עשרה. אתה מרוצה מן הגילוי הזה, מפני שבשלב הזה של חייך הגדולה בשאיפותיך היא להיות בבגרותך כבאי, שזה בעיניך העיסוק היותר הרואי עלי אדמות (ואכן כך הוא בלי ספק), וכמה מתאים לך שתהיה קסדת כבאים מיניאטורית מפארת את גופך, ודווקא מאותו איבר שלך שנראה ומתפקד כזרנוק.

אינספור מצבי הלחץ הקשים שידעת בחייך, רגעי הייאוש, כשחשת צורך דחוף לא נכבש לרוקן את שלפוחית השתן שלך ולא היה שום בית שימוש קרוב, כל הפעמים שמצאת את עצמך תקוע בפקק תנועה, למשל, או יושב ברכבת תחתית שעוכבה בין שתי תחנות, והייסורים בגלל הצורך להכריח את עצמך "להחזיק את זה". זאת דילמה עולמית שאיש אינו מדבר עליה אבל כל אחד ידע אותה באחד הימים, כל אחד חווה אותה, ואף על פי שאין דוגמה מצחיקה לסבל אנושי יותר משלפוחית שתן מלאה עד להתפקע, אתה נוטה שלא לצחוק למקרים האלה עד שלא הצלחת להתרוקן — כי איזה בן אנוש שהוא יותר מבן שלוש היה רוצה להרטיב את מכנסיו בפומבי? לכן לא תשכח לעולם את המילים שאמר לאחד מחבריך אביו הגוסס: "אל תשכח, צ׳ארלי," הוא אמר, "אף פעם לא לוותר על הזדמנות להשתין." וכך נמסרת חוכמת הדורות מאב לבן.