הז'אנרים
כל הז'אנרים

דרג ספר זה מתוך 5
2 דירוגים
4 ממוצע
1
0
2
0
3
1
4
0
5
1
2
יום שני כחול

יום שני כחול


דרג ספר זה מתוך 5
2 דירוגים
4 ממוצע
1
0
2
0
3
1
4
0
5
1
2
37 
37 
גודל (עמ'): 2012
מו"ל: ידיעות ספרים, משכל

תקציר

יום שני הוא היום האפל ביותר בשבוע.
יום שדחפים אפלים יוצאים בו משליטה.

פרידה קליין, פסיכולוגית קלינית, סובלת מנדודי שינה. בלילות היא צועדת ברחובות לונדון כדי להתנקות מהמחשבות המציפות אותה במהלך היום. בקליניקה היא מתמסרת לקשיים של מטופליה ושומרת על ארשת מקצועית, אבל לאחר שאחד מהם משתף אותה בפנטזיות אימה שמעורב בהן ילד קטן, היא מאבדת את שלוותה. אנגליה כולה נסערת מפרשת חטיפתו של ילד בן חמש, ופניו המתפרסמים בשערי העיתונים דומים באופן מחשיד לתיאורי המטופל. קליין, שהתעלומה שאליה היא נקלעת מערערת את קיומה הבטוח, פונה למשטרה וחוברת לקצין החקירות במצוד אחר החוטף. באמצעות הכלים הפסיכולוגיים שברשותה היא מנסה להתחקות אחר המבוכים האפלים בנפשו של החשוד, כדי להציל את הילד החטוף ולהחזירו לחיק משפחתו.

יום שני כחול הוא מותחן פסיכולוגי רב-עוצמה שמן העמודים הראשונים אי-אפשר להניחו מן היד. בסגנונו המינימליסטי, הקצבי והמתוחכם הוא לופת את קרבי הקוראים ומטיל אותם אל תוך תעלומה מדירת שינה.

"מותחן פסיכולוגי מעולה... הקוראים לא יכלו להמתין כדי לגלות מה יהיה צבעו של יום שלישי."
- Publishers Weekly

ביקורות על הספר:

יום שני כחול - אפי טריגר, 13.2.2012

"יום שני כחול"- מותחן פסיכולוגי מרתק - ליאת עפרי, "דתילי", 30.1.2012

  • ISBN: 3624382
  • גודל (עמ'): 2012
  • מו"ל: ידיעות ספרים, משכל
  • יצא לאור ב-: 09/05/2012
  • שם המחבר: ניקי פרנץ'
  • תורגם ע"י: גיא הרלינג

פרק 1

השעה היתה עשרה לשלוש לפנות בוקר. ארבעה אנשים חצו ברגל את כיכר פיצרוי. זוג צעירים, מכורבלים יחד ברוח, התרחקו מאזור הסוהו לאחר בילוי במועדון. מבחינתם, ליל יום ראשון התקרב בהדרגה אל קצו. אם כי לא אמרו זאת זה לזה, הם דחו את הרגע שבו יחליטו אם לעלות על מוניות נפרדות או לחלוק מונית אחת. אישה כהת עור במעיל גשם חום וכובע גשם אטום השתרכה צפונה לאורך צדה המזרחי של הכיכר. עבורה היה זה יום שני בבוקר. היא היתה בדרכה אל משרד ביוסטון רוד, לרוקן שם פחים ולשאוב אבק מרצפות בשעות הבוקר המוקדמות והאפלות, כדי לשרת אנשים שמעולם לא ראתה.

פרידה קליין היתה הרביעית. מבחינתה לא היה זה ליל ראשון וגם לא בוקר יום שני, כי אם משהו באמצע. כשנכנסה אל הכיכר הכתה בה הרוח במלוא עוצמתה. היא נאלצה להסיט את שערה מפניה כדי לראות. במהלך השבוע האחרון הפכו העלים של עצי הדולב מאדומים לזהובים. אך כעת ניערו אותם הרוח והגשם ממקומם והם התנחשלו סביבה כמו ים. מה שבאמת רצתה הוא לנכס את לונדון לעצמה. וזה היה הדבר הכי קרוב לזה.

היא עצרה לרגע והתלבטה לאן עליה ללכת. צפונה, לחצות את יוסטון רוד אל פארק ריג'נט? יהיה שם ללא ספק נטוש, עדיין מוקדם מדי אפילו לרצים. לעתים בקיץ היתה פרידה הולכת לשם באמצע הלילה, מטפסת על הגדר ומתקדמת אל תוך החשֵכה, מביטה בנצנוץ מימי האגם, מקשיבה לצלילים שבקעו מגן החיות. לא הלילה, חשבה. היא לא רצתה להעמיד פנים שאיננה בלונדון. גם לא רצתה להדרים. זה יוביל אותה אל מעבר לרחוב אוקספורד, אל תוך הסוהו. היו לילות שהתמזגה בתוך מוזרותם של היצורים שהסתובבו בחוץ או נתקעו באזור באמצע הלילה, המוניות מהתחנות המפוקפקות שייקחו אותה הביתה תמורת כל סכום שיצליחו לגרום לה לשלם, חבורות השוטרים, משאיות האספקה החומקות מן העוברים ושבים ומאגרת הגודש, וגם, יותר ויותר למען האמת, אנשים שעדיין אכלו ושתו - ולא משנה מה היתה השעה.

לא הלילה. לא היום. לא עכשיו, ממש כששבוע חדש עומד להתעורר באי-רצון ולצאת לדרך בערפול חושים. שבוע שייאלץ לעמוד איתן מול נובמבר, מול החושך והגשם, כשהעתיד טומן בחובו רק עוד חושך ועוד גשם. היתה זו תקופה שבה צריך ללכת לישון ולהתעורר שוב במרץ או באפריל או במאי. לישון. פרידה נתקפה תחושת חנק פתאומית, כאילו סבבו אותה אנשים ששכבו לישון - לבדם או בזוגות - בדירות ובבתים ובאכסניות ובמלונות, חולמים, וצופים בסרטים בתוך ראשיהם. היא לא רצתה להיות אחת מהם. היא פנתה מזרחה, אל מעבר לחנויות והמסעדות הסגורות. היה הבזק של פעילות כשחצתה את דרך טוטנהאם קורט עם המוניות והאוטובוסים הליליים שלה. אך אז השתרר שוב שקט, והיא יכלה לשמוע את רחש צעדיה כשחלפה על פני גושים של אחוזות אלמוניות, בתי מלון רעועים, בנייני אוניברסיטה, אפילו כמה בתים ששרדו כנגד כל הסיכויים. במקום הזה התגוררו אנשים רבים, אבל הוא השרה תחושה שונה. האם היה לו שֵם בכלל?

שני שוטרים שישבו בניידת סיור ראו אותה כשהתקרבה לרחוב גריי'ס אין. הם הביטו בה במעין התעניינות משועממת. בשביל אישה זה לא היה המקום הכי בטוח להתהלך בו לבד בלילה. הם לא הצליחו ממש להגדיר אותה. לא יצאנית. היא לא היתה צעירה במיוחד, באמצע שנות השלושים אולי. שיער ארוך וכהה. גובה ממוצע. מעילה הארוך הסתיר את גזרתה. היא לא נראתה כמו מישהי שעושה את דרכה חזרה ממסיבה.

"לא התחשק לה לבלות איתו את כל הלילה," אמר אחד.

האחר חייך. "לא הייתי מעיף אותה מהמיטה בלילה כזה," הוא אמר וגולל מטה את החלון כשהתקרבה. "הכול בסדר, גברת?" שאל כשעברה.

היא רק הידקה את אחיזת כפות ידיה בכיסי מעילה והמשיכה ללכת בלי רמז לכך ששמעה.

"מקסימה," אמר אחד השוטרים וחזר למלא דו"ח אירוע על משהו שלא היה ממש אירוע.

כשהמשיכה ללכת, שמעה פרידה את מילותיה של אמה באוזניה. לא היה הורג אותך להגיד שלום, נכון? טוב, מה היא ידעה? זו היתה אחת הסיבות לכך שיצאה לצעידות האלה. כדי שלא תצטרך לדבר, לא תצטרך להציג או לעמוד למבחן. זה היה זמן לחשוב, או לא לחשוב. רק ללכת וללכת באותם לילות שהשינה לא הופיעה בהם והיא לא יכלה להוציא לעצמה את הבלגן מהראש. לכך בדיוק נועדה השינה, אך אותה היא לא השקיטה אפילו כשהופיעה בפיסות קטנות. היא חצתה את רחוב גריי'ס אין - עוד אוטובוסים ומוניות - והלכה לאורך סמטה כה קטנה עד שהיה נדמה כי נשכחה לגמרי.

כשפנתה לרחוב קינג'ס קרוס ראתה כי היא מתקרבת אל שני נערים מתבגרים. הם לבשו ברדסים ומכנסי ג'ינס רחבים. אחד מהם אמר לה משהו שלא הצליחה לפענח. היא נעצה בו את עיניה והוא הסיט את מבטו.

טיפשי, היא אמרה לעצמה. זה היה טיפשי. אחד מחוקי הברזל הכרוכים בצעידה בלונדון: אין ליצור קשר עין. זוהי קריאת תיגר. הפעם הוא נסוג, אבל די באחד שלא יעשה זאת.

כמעט בלי לחשוב בחרה פרידה בשביל שהתפתל מן הרחוב הראשי, ואז ירדה ממנו וחזרה אליו. עבור רוב האנשים שעבדו או נסעו שם היה זה רק חלק מכוער ובלתי-מרשים של לונדון. בנייני משרדים, דירות, מנהרת רכבות. אבל פרידה צעדה לאורך מסלולו של נהר ישן. היא תמיד נמשכה אליו. פעם זרם דרך שדות ומטעים ונשפך אל התמזה. אנשים ישבו לגדותיו ודגו. מה היו חושבים כל אותם גברים ונשים שישבו בערבי קיץ ושכשכו את כפות רגליהם במים, אילו חזו בעתידו של הנהר? הוא הפך למזבלה, לתעלת ביוב גדושה בחרא ובחיות מתות ובכל דבר אחר שאנשים לא טרחו לעשות בו שימוש. לבסוף בנו מעליו מבנים והוא נשכח. איך אפשר לשכוח נהר? כשהלכה בדרך זו, היא תמיד עצרה ליד סבכה שעדיין היה אפשר לשמוע מבעדה את הנהר זורם עמוק למטה - כמו הד של משהו. בהמשך עוד היה אפשר ללכת בין הגדות שהתבלטו משני הצדדים. אפילו שמותיהם של כמה רחובות אקראיים רימזו על המזחים שדוברות נפרקו בהם פעם, וקודם לכן היו שם מדרונות עשב שאנשים ישבו עליהם ופשוט צפו במי הבדולח זורמים מטה אל תוך התמזה. כזאת היתה לונדון. דברים נבנו על גבי דברים שנבנו על גבי דברים שנבנו על גבי דברים. כל אחד נשכח בתורו, אך גם השאיר עקבות - אפילו אם רק קילוח מים שנשמע מבעד לסבכה.

האם היה משום קללה בכך שהעיר כיסתה כה הרבה מעברה? או שאולי היתה זו הדרך היחידה שעיר יכלה לשרוד בה? פעם אחת חלמה חלום על לונדון שבניינים וגשרים וכבישים נהרסים בה ונחפרים, ומניחים לנהרות העתיקים הזורמים אל התמזה להיפתח שוב אל השמים. אבל מה הטעם? הם ודאי היו מאושרים יותר כפי שהיו: חשאיים, לא מורגשים, מסתוריים.

כשהגיעה פרידה לתמזה, רכנה מעל הנהר כפי שעשתה תמיד. ברוב הפעמים לא היה אפשר לאתר את הצינור הקטן ומעורר הרחמים שהזרם בקע מתוכו. הבוקר הזה היה יותר מדי חשוך. היא אפילו לא יכלה לשמוע את קול השכשוך. כאן למטה, על גדת הנהר, הרוח הדרומית היתה עזה וגם חמימה באופן מוזר. התחושה לא הלמה את בוקר נובמבר החשוך. פרידה הביטה בשעונה. עדיין לא ארבע. לאיזה כיוון תפנה? איסט אנד או ווסט אנד? היא בחרה בווסט, חצתה את הנהר וטיפסה במעלה הזרם. כעת סוף-סוף היתה עייפה, והמשך הטיול היה מטושטש: גשר, בנייני ממשלה, פארקים, כיכרות מפוארות, רחוב אוקספורד. וכשכפות רגליה חשו לבסוף במרצפות האבן המוכרות של הסמטה שבה גרה, היה עדיין כל כך חשוך שהיא נאלצה לשרוט את דלת ביתה עם המפתח שבידה כדי למצוא את המנעול.