הז'אנרים
כל הז'אנרים

דרג ספר זה מתוך 5
0 דירוגים
0
ממוצע
1
0
2
0
3
0
4
0
5
0
0
ידיד האדמה
ת.ק. בויל
25 

ידיד האדמה

ת.ק. בויל

דרג ספר זה מתוך 5
0 דירוגים
0
ממוצע
1
0
2
0
3
0
4
0
5
0
0
25 
25 
גודל (עמ'): 318
מו"ל: חרגול

תקציר

בשנת 2025, כשהתוצאות הצפויות של ההתחממות הגלובאלית היו לעוברה, וכמעט כל מיני היונקים, הציפורים, הדגים והצפרדעים נעלמו מן העולם, טירוואטר הוא שומר חיות המחמד של אליל פופ מזדקן - צבועים, תנים, חזירי יבלות, שועלה פטאגונית, וגם שלושה אריות. ביום מבול אחד מגיעה אליו אנדריאה, נמרצת וסוחפת כמו פעם, לפני שלושים שנה, כשהיו נשואים ויחד ניסו להציל את כדור הארץ. 

על סושי שפמנונים וסאקה קליפורני הם מחזירים את הקורא לימי הזוהר שלהם, הימים האחרונים של העולם כפי שאנחנו מכירים אותו, כשהם היו אדם וחווה בשמורת טבע, הוא חיבל בציוד כבד והיא כינסה המונים למחאה נגד הרס הסביבה, העיתונות כינתה אותו "הצבוע האנושי", וסיירה, בתו המנוחה של טירוואטר, קיננה בעץ סקויה ענקי כדי למנוע את גדיעתו.


סיפור אהבה מטורף ומרגש, מצחיק, מרתק ורב-תהפוכות, שמיטלטל בין עכשיו ועוד מעט, מניו יורק של נדל"ניסטים ליערות של קליפורניה, מבקתה בהרים לבית סוהר פדראלי, משטפונות לבצורת, עד לסוף שיש בו, אולי, שביב של תקווה - כתוב ביד האמן של טום

המשך קריאה
  • ISBN: 497-1040
  • גודל (עמ'): 318
  • מו"ל: חרגול
  • יצא לאור ב-: 12/08/2018
  • שם המחבר: ת.ק. בויל
  • תורגם ע"י: דן דאור
  • זמין להשאלה: כן

הסיסְקיוּ, יולי 1989

כך זה מתחיל, בליל קיץ צפוף-כוכבים כל-כך, ששביל החלב נראה כמו יריעת פלסטיק מתוחה על-פני תיקרת השמים. אין ירח, לעומת זאת – זה ממש לא היה מתאים. וגם שום רעש, פרט לזירזוף הלא-רציף של מים, התיפוף העמום של נעלי טניס זולות על משטח הרפאים של הדרך ותשואות הצרצרים הממושכות. זוהי דרך עפר, דרך טרקטורים בעצם, אבל טיירוֹן טירווֹטֶר לא מוכן לקרוא לה דרך. הוא היה קורא לה צלקת, חתך עמוק, פצע פתוח בגוף המקודש של היער. אבל למען הנוחיות, הבה נזהה אותה כדרך. לאור היום משאיות בוטשות אותה, זחלי D7 גדולים, מנופים מתנייעים, מכונות שיבוב-עצים. זאת דרך. והוא עליה.

הוא מתנועע בתכליתיות, כמעט בלתי-נראה בגיא הצללים מתחת לאשוחי-דגלאס הגדולים. אילו הסתגלו עיניכם לחושך והייתם מתבוננים מקרוב, יכולתם להבחין בשלושת מלוויו, הלילה חורג מעט-מעט מסדרו שעה שהם עוברים: נראים ונעלמים חליפות. כל הארבעה לבושים זהה, נעלי טניס זולות מושחרות במשחת נעליים, שני זוגות גרביים, טִי וסווט-שרטים שחורים, וכמובן כובעי-גרב שחורים. מה הם היו עושים בלעדיהם?

טירווטר רצה קודם ללכת עד הסוף, עם פסים של צבע על גשר האף, וקרניים חלקלקות נמשכות מהם אל הלחיים – או אפילו להשחיר את הפנים – אבל אנדריאה שיכנעה אותו לרדת מזה. היא יכולה לשכנע אותו במה שלא יהיה, משום שהיא יותר רציונלית ממנו, יותר אגרסיבית, משום שהיא שולטת בשפה טוב ממנו, ויש לה עיניים שנובחות על חולשות כמו כלבי ציד – ומצד שני אין לה היכולת שלו לפראנויה, להפגנת נוירוטיות, לפסימיזם או ייאוש. דברים יכולים להשתבש. משתבשים. ישתבשו. הוא ניסה לומר לה את זה, אבל היא לא היתה מוכנה לשמוע.

באותם ימים הם היו שוב בחדר המוטל, בחלק הלא-מפותח עדיין של העיירה הרדומה גְרֶנטס פּאס, אוֹרגוֹן, שם היו רשומים בתור מר ג'יימס ווט ואשתו. הוא היה עצבני – פרפרים בבטן, טרמיטים בראש – עצבני וכועס. כועס על חוטבי העצים, על אורגון, על חדר המוטל, עליה. בחוץ, שלוש פסיעות מהדלת, עמדה השברולט קפריס של תיאוֹ (אפורה אלמונית, עם לוחיות רישוי מוכתמות בקפידה), באלכסון ובמקום המיועד לה. הוא יצא מחדר האמבטיה, בידו האחת מקלון-צבע, ובשנייה חבילה זוהרת של צבע-פנים לליל כל הקדושים, עטופה פלסטיק נצמד. על המיטה היו דונאטס בקופסת קרטון מעוכה, וספלי קפה מנייר שקעו על השולחן הנמוך העשוי סיבית. "תשכח מזה, טיי," אמרה. "אני חוזרת ואומרת לך, זה שום דבר, מכה ראשונה במאבק ארוך. אתה חושב שהייתי לוקחת איתנו את סיירה אם לא הייתי בטוחה במאה אחוז שזה לא מסוכן? זה יהיה כמו טיול."

רגע חלף והתאדה. הוא הביט בבתו, אבל היא לא אמרה כלום, ראשה מוטה בצורה שציינה כי היא מקשיבה, אבל רק לעצמה. הטלוויזיה אמרה "– תחום המחיה שלהם הולך ומצטמצם, והיצורים הנהדרים האלה כבר לא יכולים למצוא את הבלוטים המקיימים אותם, שלא לדבר על פגרים." הוא ניסה לחייך, אבל השרירים הנחוצים היו משותקים כנראה. היו לו הסתייגויות מכל העניין, בעיקר במה שנוגע לסיירה – אבל בזמן שעמד והקשיב לחרקים הנצלים בתסיסה על קטלן הג'וקים שמחוץ לחלון, הוא הבין ש"הסתייגויות" זה לא בדיוק המילה שהוא מחפש. הסתייגויות? ולמה לא פחד משתק, אימה, זיעה קרה? אי-היכולת לבלוע? לב כתוש כזכוכית?

שם בחוץ היו אנשים שלא יאהבו את מה שארבעתם מתכננים לעשות לדרך שהוא לא רצה לקרוא לה דרך. בוסים, תת-בוסים, מפעילי ציוד מכאני כבד, מנהלים בכירים, סוגרי עיסקאות-ענק בארוחת צהריים, המשטרה, רואי-חשבון. שלא להזכיר את כל משפחות חוטבי העצים האלה, אנשים טובים, הגונים, עובדים קשה והולכים שולל באורח סופני, הגברים בכובעי בייסבול וכתפיות אדומות, הנשים כמו סככות, אנשים שמבלים את זמנם הפנוי בהצמדת לולאות סרט צהוב לכל שיח, עץ, ידית דלת, תיבת דואר ואנטנת מכונית בכל עיר ועיירה לאורך החוף. היו להם משכנתאות, מגורונים, סירות דיג, תוכניות לעתיד, וטנדרים שעל פגושיהם מוכי-הבוץ מדבקות "הצל צחנן, דרוס סביבתן", ו"אתה עובד למחייתך או שאתה איש-הסביבה?" הם כעסו – הם נולדו כועסים – ולא הקפידו במיוחד על ריסון פיזי, בשום כיוון. אמרת הסתייגויות – בתו רק בת שלוש-עשרה, למרות התלבושת הגוֹתית שלה, הטבעת באף וגלימת השיער שחופה על כתפיה כמו פרסומת, והיא מעולם לא השתתפה במעשה של מרי אזרחי בחייה, אפילו לא בהפגנה לאור היום עם מצלמות וידיאו זעירות מטרטרות ואלפי ניצבים. "בחייך," אמר, "רק קצת מתחת לעיניים. להסוות את הבוהק."

אנדריאה רק ניענעה בראשה. היא נראית טוב בשחור, הוא היה מוכרח להודות, וכובע-הגרב, נמוך מעל לגבות, היה סקסי מאוד. הם היו נשואים אז שלושה חודשים, וכל דבר שקשור בה היה חידוש והתגלות, עד לאופן שבו נכנסה לג'ינס שלה בבוקר או גהרה על סיר של ראטאטוּי, רצועה דקה של פלפל ירוק נעלמת בין שפתיה המשורבטות והאד מיתמר בשערה מעשה מכשפות. "ומה אם המשטרה תעצור אותנו?" אמרה. "חשבת על זה? מה תגיד להם – 'המשחק נמשך מאוחר הערב, אדוני השוטר'? או 'שמע, זה היה גדול הבלק מינסטרל שואו – היית צריך לראות את זה.'" היא היתה המנוסה יותר – היא היתה המארגנת, המוחה, האקטיביסטית – והיא לא היתה מוכנה לזוז מילימטר. "הבעיה איתך," אמרה, מעבירה אצבע מתחת לשפת כובעה, "זה שראית יותר מדי סרטים."

אולי. אבל אי-אפשר היה להגיד שזאת טענה רלוונטית, לא עכשיו, לא כאן. כאן זה העולם הלא-מיושב, או מה שנשאר ממנו. הלילה עמוק, הדרך לא-מוחשת, הכוכבים תזכורות קלושות ביותר של הולדת היקום. שם בחוץ יש תשע גלקסיות על כל אדם שחי כיום, ובכל גלקסיה תשעה מיליארד שמשות, פלוס מינוס מיליארד, ובכל זאת הוא כמעט לא רואה לאן הוא הולך, מגשש כמו סהרורי, כף-רגל אחת נתקעת אחרי חברתה. זה טירוף, הוא חושב, זה צרה, כמו להסתובב במערה ולחכות שהקרקעית תישמט. הוא תוהה אם גם לאחרים כל-כך קשה, חושב במעורפל על תוספי בטא-קרוטן, ומשקפים לראיית לילה, כשינשוף מצטרף אי-שם לפניהם, צווחה אחת עולה ויורדת שמודיעה כי יש משהו חנוק בין טפריו.

בתו, שהסימן היחיד לנוכחותה הוא הציקצוק הקצבי של המסטיק, שואלת בלחישה תיאטרלית אם ייתכן שזה ינשוף נקוד, "אני מתכוונת, האם יש סיכוי?"

הוא לא יכול לראות את פניה, הלילה מעיל רחב, מחשבותיו חמישה-עשר קילומטר קדימה, והוא עונה לפני שהספיק לחשוב. "הייתי מת."

ממש לפניו, מהריק שלשמאלו, קולה של אנדריאה, אשתו השנייה, האישה שאיננה אמה הביולוגית של סיירה וחופשייה לפיכך לשמש לה סניגור בכל ויכוח, ריב, אי-הבנה, תפיסה לקויה והרפתקה שסופה רע: "תעזוב את הילדה, טיי." ואז, בלחישה קלה כמו נוצה צונחת מן הלילה, "בטח, מותק, זה הכי ינשוף נקוד ששמעתי בחיי."

טירווטר ממשיך ללכת, ריחו הלח הפעיל של היער בלילה בנחיריו, וטעמו על לשונו – רקבובית שהועתקה ליסוד אחר, רקבובית כוכבים – אבל הוא מתרגז פתאום. זה לא מוצא חן בעיניו. זה בכלל לא מוצא חן בעיניו. הוא יודע שזה נחוץ, יודע שאונסים את היערות ומקלפים את העולם עד לזלזל האחרון ושמישהו חייב להציל אותו, אבל זה בכל זאת לא מוצא חן בעיניו. קולו, נסדק מהמאמץ, מזנק לפניו: "תשתקו כבר, דיברנו על חשאיות – להזכירכם שזה לא חוקי מה שאנחנו עושים – אדוני, אפשר לחשוב שיצאנו לטיול טבע, כאן ביתו של מר נקר, וזה השרך הענק."

שתיקה מבוישת, שלתוכה הצרצרים יוצקים את כל חרדות ישרי-הכנפיים, אבל היא לא יכולה להחזיק מעמד. עוד קול אחד מצטרף לתערובת, גירוי גרון שעולה מהריקנות שלימינו. זה תיאוֹ, תיאו ואן ספארקס, הידוע גם בשם לִיוֶרְהֶד. לפני שמונה שנים הוא עמד ברודיאו דרייב, לפני סלון הפרוות של סטרלינג, ונתח של כבד-עגל תפור לראשו המגולח. הוא נתן לכבד להרקיב – שלושה-ארבעה ימים, זבובים כעטרת קוצים, רימות מתחילות לזחול על אפו – ואז קורע אותו מראשו ומניחו לרגלי ישישה כסופה בפרוות צ'ינצ'ילה או כוכבנית מעכסת בשועל לבן. למחרת היום היה מתייצב שוב, עם נתח בשר טרי. כיום הוא פעיל בכדור-הארץ לנצח! או כא"ל! (אקו-תועמלן, זה מה שכרטיס הביקור שלו אומר), בן שלושים ואחת, מרים משקלות ורואים את זה על השרירים שלו, הדו-ראשי והתלת-ראשי, המַתוויך הארוך והנרחב הצידי, ואין דבר שהוא לא יודע על עולם הטבע. לפחות הוא לא יודה בזה. "מצטער, ילדים," הוא אומר, "אבל לפי רוב האומדנים, יש מתחת לחמש מאות זוגות פוריים בכל מרחב המחיה שלהם, מקולומביה הבריטית ועד דרום הסיירה, אז אני מסופק..."

"פחות מחמש מאות," מתקנת אנדריאה, במצב המקפידני שלה. היא הממונה כאן הלילה, והיא מתכוונת להחזיק את כולם קצר, עד לפרטים הקטנים ביותר של דקדוק הלשון והשימוש בה. אם זה היה רק לתת הוראות בקול שיטתי וצונן, מילא – אבל היא כל-כך מתנשאת, מרוצה מעצמה, משתחצנת, שתלטנית. הוא לא בטוח שהוא מסוגל לעמוד בזה. לא הלילה.

"פחות, בסדר. אז מה שאני אומר זה שיותר סביר שזה ינשוף העצים, או המפוספס, או אפילו האפור הגדול. צריך כמובן לשמוע את הקריאה שלו כדי לדעת בוודאות. הקריאות של המנומר באות בדרך-כלל בקבוצות של שלוש או ארבע, מהר מאוד, בקול גבוה ובקרֶשֶנדוֹ."

"למה שלא תקרא לו," לוחשת סיירה, ודממת הלילה כבר אינה דממה כלל אלא רקע צווחני לאיזו הפתעה קרובה ונוראה. "ותגרום לו לענות לך בקריאה. אז נדע, נכון?"

האם זה רק הדמיון שלו, או שהוא באמת מרגיש את הקרקע נשמטת מתחת לרגליו? הוא עיוור, עיוור לגמרי, כתפיו כפופות בציפייה למכה המתגנבת הראשונה, מתנשם בכבדות, ליבו הולם על קירות כלאו. והאחרים? הם מתנועעים על הדרך בשורה אופקית, כמו תיירים על מזח, הולכים שפי ורועשים לתומם. "ואם כבר בעניין הזה," הוא אומר, מופתע לשמע קולו, ללהט שלו, "אני רוצה לדעת ממך דבר אחד, אנדריאה – האם זכרת לקחת חיתולים? או שזה יהיה עוד אחד מ... מה..."

"מהמה?"

"מהזה. העניין של חשאיוּת ומוכנוּת."

הוא מדבר אל האין, אל הריק שלפניו, נע בדרך הבלתי-נראית ומשחרר סדרות מילים כמו ממלמל-רחוב. הינשוף שוב משמיע קול, ואז משהו אחר, זימזום חריף ומקרקש בלילה.

"בוודאי שזכרתי את החיתולים." החבטה המרגיעה של כף-ידה הגברית של אשתו המלטפת את הניילון הרקום של תרמיל-היום שלה. "וגם את הסנדוויצ'ים וחטיפי הגראנולה וקרם השיזוף. אתה חושב שאני לא יודעת מה אני עושה פה? זה מה שאתה מתכוון?"

הוא לא מתכוון לשום דבר, אבל כפסע בינו ובין התגוללות פרטנית עד דכא. ירח הדבש נגמר. הוא נמצא כאן מסתכן במאסר, השפלה, פגיעה גופנית וגרוע מאלה – ורק בשבילה, הכל בשבילה, או בגללה, מכל מקום – ונימת דבריה מעצבנת אותו. הוא רוצה להחזיר לה, להקיז קצת דם, להתחיל מריבה משפחתית טובה בסגנון הישן, אבל במקום זה הוא נותן לדממה לדבר בשמו.

"איזה מין סנדוויצ'ים?" רוצה סיירה לדעת, ומכניסה איגרת קטנה, הסוּיה ורועדת, למעטפת הריב בין הוריה. הוא מצליח איכשהו לראות את צורתה הנעה, שחור על שחור, הכתפיים המשתפעות, כפות הרגליים הגדולות מדי, הנס המלבלב של בשר שניזון על טוֹפוּ, וכאן חוזרת הפאניקה וסוגרת עליו. ומה אם זה ייגמר רע? מה אז?

"משהו מיוחד בשבילך, מותק. הפתעה, בסדר?"

"עגבניה, אבוקדו ונבטים על לחם גרעיני-חיטה ודבש, והרבה מיונז?"

שריקה נמוכה מאנדריאה. "אני לא אומרת."

"חומוס – חומוס וטאבולה בפיתה. פיתה מחיטה מלאה."

"לא אומרת."

"חמאת בוטנים – מרשמלו? נוּטֶלָה?"

כמו טיול, לא זה מה שהיא אמרה? טיול, בטח טיול. ואנחנו מקימים כל-כך הרבה רעש שהיינו יכולים כבר לירות זיקוקים ולהכות על תוף-בס גדול. עושים שמח, לא? משפחה שחותרת יחד נשארת יחד? אבל מה אם הם כן מקשיבים? מה אם הם שמעו מראש, אם מישהו השתפֵן, הלשין, הסגיר אותנו, גמר עלינו? "תראו, באמת," הוא שומע את עצמו אומר, מתאמץ לא להישמע לחוץ ולא מצליח, "אתם מוכרחים להיות בשקט. אני מבקש מכם – אנדריאה, בחייך. סיירה. תיאו. אפילו רק בשביל השקט הנפשי שלי..."

התשובה של אנדריאה צלולה ומהדהדת, אנטי-לחישה מובהקת. "אין להם שומר, אני חוזרת ואומרת לך – אז תשלוט בעצמך, טיי." הצרצרים, התפיפה העמומה של כפות רגליים נתונות בנעלי התעמלות, המשב הקלוש ביותר של בריזת לילה במרחבי ענף וגזע שנחרץ גורלם. "אבל מחר בלילה כבר יהיה להם – אתה יכול להיות בטוח."

הם כבר חמישה-עשר קילומטר בתוך היער, והם נתנו לעצמם שלוש שעות וחצי בקצב טוב, בלי עצירות למנוחה או להרצאות מלומדות על תורת העצים או על קריאות הינשופאים, כובעי-הגרב שלהם משוכים למטה, מנות המים האישיות רוכבות על גבם בבקבוקי בד שמנמנים וגמישים כתינוקות שינקו יותר מדי. הם נושאים דליי פלסטיק, אחד לאיש, מהסוג העמיד שמקבלים עם חמישה גאלונים של צבע ב'דן-אדוארדס' או 'קולורטון'. הדליים ריקים, קלים כמו אוויר, אבל מטרידים בכל זאת, משפשפים את השוק וחובטים על הצד החיצוני של הברך הפגועה שלו בדיוק מעל לסימן שנשאר מהאַרְתְרוֹסְקוֹפּ במקום שהוא חדר, שוחקים ומצייצים במין צורה מומצאת שלא נועדה לעולם הזה. אבל אין דיבורים, כבר אין, לא מרגע שהם מגיעים לקו שלושה-עשר הקילומטרים, המצוין למרבה הנוחיות במדבקה זוהרת זעירה של כא"ל! שהוצמדה לאשוח דגלאס שגורלו נחרץ – עץ שהיכה כאן שורש חמש מאות שנה לפני שקולומבוס הביא את המפלצת הטכנולוגית לאי קטן ושטוף שמש בים הקריבי.

אבל טירווטר לא ירצה להטיף. הוא פשוט ירצה להסביר מה קרה באותו הלילה, איך זה נתקע בו כמו קרס, כמו כדור-רובה שאי-אפשר להוציא אותו כי הוא קרוב מדי לעצם, ואיך זאת היתה ההתחלה, ההתחלה הממשית, של כל מה שעמד לקרות.

בסדר.

עדיין חושך כשהם מגיעים, ארבע ורבע לפי שעונו, והבטון – כל שלושים השקים – ממתין להם, שלושה מטרים מהדרך. אנדריאה היא שמגלה אותו, בעזרת הכיפה האדומה הנוגהת קלות של פנס-הכיס שלה – שומר או לא שומר, זה שיגעון לעשות כאן אורות, והאדום, היא מסבירה, לא פוגע בראיית הלילה כמו הבוהק המלא של הלבן. בדממה הם סוחבים את הבטון בדרך – כולם, אפילו סיירה, אם כי משא של עשרים וחמישה קילו זה נטל ממשי בשבילה. "אל תהיה מגוחך, אבא," היא אומרת כשהוא שואל אם היא בסדר – או לוחש, בעצם, לוחש דידאקטית – "כי אם איכרים בבורמה או קוּלים וכאלה ששוקלים בערך כמוני יכולים לסחוב שקי אורז של שישים קילו מהבוקר עד הערב בעד שלושים ושניים סנט ליום בערך, אז אני יכולה להרים את זה."

הוא רוצה להגיד משהו להרפיית המתח שאיש מלבדו לא חש, משהו על הבורמזים, אבל הם זרים לו לגמרי, לא פחות מציידי הגולגלות בעמק רָג'אנג – יש שמרוויחים שלושים ושישה סנט ליום, אלה שיש להם מזל, לא? – והמקסימום שהוא יכול זה למלמל "אם זה מה שאת רוצה" לשרוול של הסווטשרט השחור שלו. ואז הוא מתכופף אל השק הבא, מצמיד אותו לחזהו ומתרומם על רגליים כפופות כמו מרים-משקולות. חירחור או שניים עולים מן החשיכה, והיבבה הדקה של היתושים המרוצים הראשונים.

חוץ מהבטון החביאו בשיחים גם שני איתי חפירה ומכוש. בלי מילה הוא תופס במכוש ומרגע שכפות ידיו לופתות את קת האלון המשויף, מרגע שהוא מתחיל להרים אותו מעל לראשו ולהנחית אותו על הבשר הנעתר של הדרך, הוא מרגיש יותר טוב. העובדה שהבטון והכלים היו כאן בכלל היא כבר משהו שיש לשמוח עליו – שיש להם שותפים בזה, בעלי-ברית, חיילי-עזר – והוא נותן לידיעה הזאת להרגיע אותו, מאמץ את כתפיו, נשימתו מחוספסת. הלילה דוחס. המכוש עולה ויורד. זה היה יכול להיות כל מקום, ערוגת פֶּטוּניות, מרתף בולבוסים, קבר, והוא מתחיל לחשוב שהוא חווה ריחוף חוץ-גופי, ואז אנדריאה תופסת את זרועו המתרוממת. "זה מספיק, טיי," היא לוחשת.

האיתים כעת. הוא ותיאו מסלקים בתורות את האדמה המפוררת מן השוחה ומעיפים אותה אל השיחים, ועד מהרה יש להם תעלה 45 סנטימטר עומק, 60 סנטימטר רוחב, ושלושה וחצי מטרים אורך, שחותכת את הקטע הצר ביותר של הדרך מצד לצד, קו שחור ונאה בבוהק הוורדרד של פנס-הכיס של אנדריאה. לפי רוב אמות-המידה זאת אולי לא ממש דרך, אבל היא נמדדה, הותוותה, בוערה, והודקה, ובה מגיעות המכונות אל העצים. אין כאן שאלה – צריך לעצור את המשאיות, צריך לשים לזה סוף. כאן. בדיוק כאן. ידידינו המקומיים בחרו היטב, הוא חושב, נשען על האת ומשקיף אל תוך הלילה, ואל שני מבצרי-הסלע – שהסתמנו כעת רק כהיעדר כוכבים – הגוהרים על הדרך: אם מציבים כאן מחסום, אין דרך לעקוף אותו.

הם עייפים, כולם. גמורים, תשושים, חצי-מתים. אף-על-פי שנחו כל אחר-הצהריים במוטל ותידלקו את עצמם בדונאטס טבולים בסוכר וקפה מחומם מהדיינר, ניכרו בהם בכל זאת ההליכה, העבודה שלא היו רגילים בה, והשעה המאוחרת. אנדריאה ותיאו בין השיחים בצד, רבים על משהו בפרצי נשימה קצרים שמוטחים באוויר כמהלומות. סיירה, שיש לה דעות על כל דבר, שותקת שלא כדרכה, צל מקנן על סלע בצד הדרך – היא אולי רוצה להציל את העולם, אבל לא בשעה כזאת. קשה לו להאשים אותה. גם הוא ממוטט, ומרגיש את זה בגידי-ירכיו, בכתפיים, בברכו הפגועה, וכשהוא מנסה להתמקד במשהו חוץ מהכוכבים, כתמים סגלגלים צפים בשדה-הראייה שלו כמו סנדליות מכרכרות מתחת לעדשת המיקרוסקופ. אבל הם עדיין לא גמרו. כעת המים. ושוב, חבריהם למאבק בחרו היטב. עיצמו עיניים והקשיבו. נכון. הרעש שהוא שומע אינו הרעש הלבן של תנועה בכביש המהיר או של מחט-פטיפון שאניץ פשתן נדבק אליה – אלה הם מים, הפיכפוך העמום של פלג שנשפך לצינור לא יותר מחמישה-עשר מטרים לפניהם. בשביל זה הדליים – לשאת את המים לשוחה ולהרטיב את הבטון. מלאכתם הסתיימה כמעט.

אבל לא לגמרי. דומה שיש איזו בעיה בעניין הבטון. כמה מים צריך לשפוך לתערובת, והאם מישהו מהם – אפילו הוא, בנו של בנאי וכבר שלושים ותשע שנים על-פני האדמה – ממש עבד עם בטון? האם מישהו מהם בנה קיר, התקין שביל בגינה, הניח לבנים? תיאו התבונן פעם איך פועלים מקסיקנים יוצקים את השפה מסביב לבריכה המשפחתית, אבל הוא היה אז ילד וזה היה מזמן. הוא חושב שהם פשוט שפכו את שקי הבטון למערבל-יד והוסיפו מים מצינור. האם הם זקוקים למערבל, האם זאת הבעיה? לאנדריאה נדמה שהיא זוכרת איך אביה והיא הציבו עמודי גדר בחווה שלהם במונטאנה, ולטירווטר יש זיכרון קלוש של אביו מפעיל מטעני דינמיט באחד מאתרי הבנייה שלו, אבנים מתעופפות באוויר ובום ועוד בום, אבל בכל מה שנוגע לבטון, שום דבר. "אני חושב שפשוט נרוקן את השקים לשוחה, ניישר, ונוסיף מים לצפיפות הרצויה," הוא מסכם בסמכותיות של איש שפעמיים נכשל בכימיה.

אנדריאה מסופקת. "זה נשמע כמו מתכון לבצק."

תיאו: "אבל איזה צפיפות? זה מתקשה מהר, אמנם, אבל לא בשעתיים אם הוא נוזלי מדי, ושעתיים זה מה שיש לנו."

אנחת ייאוש מסיירה. "אני לא מאמינה – שלושה מבוגרים, ובאנו עד לפה, ותוכניות והכל, ואף אחד לא יודע מה עושים? לא פלא שהדור שלי עומד לקבל מכם בירושה מדבר." הוא יכול לשמוע את הקול המקונן, מתאבל של כפות ידיה הגרמיות מוציאות להורג יתושים. "וחוץ מזה אני עייפה. נורא עייפה, זוועה. אני רוצה הביתה לישון."

הוא מקדיש לזה קצת מחשבה. כמה קשה זה יכול להיות? האנשים שעושים את זה לפרנסתם – יוצקים בטון, הכוונה – קשה להתבלבל ולחשוב שהם גאונים. "מה כתוב על העטיפה? יש הוראות?"

"תעצום עין אחת," מזהירה אנדריאה, "כי ככה לא תאבד את ראיית הלילה שלך, במקרה ש.., אני מתכוונת, אם מישהו..." ואז היא מדליקה את הפנס. העולם מתפוצץ פתאום מאור, וזהו עולם חדש, אפרפר ומתוחם, שקי בטון כמו כרים חומים תפוחים, קני המקטרות של רגליהם, נעלי ההתעמלות המושחרות. מבלי משים עצם את עינו הטובה, זאת שרואה מקרוב, והוא צריך לפקוח גם את השנייה – ולהסתכן בעוורון-לילה רגעי – כדי לקרוא את מה שכתוב על השק.

קינג קון-קריט, כתוב שם, מעל לתמונה של קוף מקומיקס במשקפי שמש וחזה נפוח דוחף מריצה, בטון משובח. לערבב את תוכן השק עם מים עד להשגת הצפיפות הרצויה. להרחיק מהישג-ידם של ילדים.

"חזרה לצפיפות," אומר תיאו, משרך את כפות רגליו מסביב לשק, וזה כל מה שרואים ממנו, כפות רגליו – כפות רגליו הזעירות, לא גדולות מאלה של סיירה – בחרוט האור שיורד מכף ידה של אנדריאה. אבל טירווטר יכול לראות אותו בעיני רוחו, נמוך ורחב ושרירי, פלג גופו העליון מושחז מרוב הרמת משקלות ודחיפת הגלשן שלו בגלים, פניו עדינים, פרקי ידיו וקרסוליו דקים כשל נערה. הוא כל-כך קטן ותפוח-שרירים שהוא נראה כמו זן מיוחד של אדם, מין טֶרייר אנושי, עשוי ללא חת, בלתי-נלאה, דבק במטרה, ונובח כמו – אבל מספיק עם זה. הם צריכים אותו פה. הם צריכים שהוא יגיד, "פשוט נשפוך ונגמור עם זה."

וככה הם עושים. הם חורצים את השקים ונותנים לכוח-הכבידה הנאמן לרוקן אותם. הם גוררים את המים בתוך ענן יתושים מתעבה, חובטים, מקללים, הופכים את הדליים מעל לבטון היבש. ואז הם מערבבים ופורסים ומזרזים עד שלבסוף השוחה מלאה מין לבה קרה אחידה, והרגע הגורלי מגיע. "מוכנים, כולם?" לוחש טירווטר. "תיאו בצד, אנדריאה לידו – וסיירה, את תיכנסי ביני ובין אנדריאה, אוקיי?"

"אתה לא שוכח משהו?" זאת אנדריאה, מותשת, אבל שוב תופסת מנהיגות.

הוא מסתכל סביבו בחשיכה, מחווה של ליאות. "לא, מה?"

סילסול קל בנימת קולה, שביב של שביעות-רצון. היא הכינה את השיעורים, ראתה את הסרט, למדה בעל-פה את השיר, התחברה אל האני הפנימי שלה. לה יש מידע, ולו אין. "הצעד האחרון והחיוני, העניין שממנו התחמקת כל השבוע פרט לרגע שהאשמת אותי ששכחתי אותו – כלומר, אותם."

ואז הוא תופס פתאום. "החיתולים?"

18 לחבילה, ב-16.99 דולר. הם נאלצו להשקיע בשלושה גדלים, קטן, בינוני וגדול, לסיירה, לאנדריאה ותיאו, ולעצמו, בהתאמה – אם כי אנדריאה מבטיחה לו שהחיתולים ישמשו אותם בפעולה הישירה הבאה, איפה ומתי שזה לא יהיה. או שיתנו אותם למתנדבים אחרים. הם נקראים בשם המרגיע "סמוֹך", ולפי הצעתה בחרו ב"תחתונים מותאמים לספיגה רבתי". הוא לא יכול להימנע מלחשוב שנייה על המילים – ספיגה רבתי – ועל מה שהחיתולים אמורים לספוג.

רגע של דממה בחשיכה, היערות העירומים מרשרשים מסביב, הערניות שבציפורים מתחילות כבר לזמן את השחר, והם פונים בצוותא להתעסקות אישית מאוד. קול רוכסנים, ניתור על רגל אחת, זרועות נשלחות לשיווי-משקל, ואז הם מחותלים והג'ינס שבים במעלה רגליהם ולופתים בטנים ואחוריים. הוא לא לבש חיתולים – או פדים, כפי שהמקצוענים קוראים להם בלשון נקייה כדי לא להעליב את חולי האלצהיימר ושאר אסונות מתהלכים שנאלצים להסתובב כרוכים בהם יומם ולילה – מאז שהיה תינוק, והוא לא זוכר מזה הרבה. אבל הוא זוכר את סיירה, פועה ומגרגרת, בועטת באוויר ברגליה המרוחות חרא, שעה שהיה גוהר לחתלה באותן הזדמנויות נדירות שג'יין, האמא המושלמת, נעדרה או שכבה בלי הכרה. תחושה לא רעה, לפחות עדיין לא. כמו תחתונים, רק עבים יותר.

ועכשיו, סוף-סוף, הגיע הזמן להשלים את הטקס ולהתרווח, לחבוט ביתושים, לנסות לנמנם ולהמתין להפתעתם של אנשי שירות היערות ומפעילי הציוד הכבד. הם משלבים ידיים לשיווי-משקל, משקעים את נעלי הטניס הזולות שלהם בתוך הבטון הרטוב עמוק ככל האפשר ואז מתיישבים על קרקעיות הדליים ההפוכים. הוא יהיה מסכן. ראשו יצנח, גבו יצרח. הוא ישמש פתיון ליתושים ויחרבן במכנסיים. אבל זה שום דבר. עניין פעוט, להקריב לילה אחד עם ספר במיטה או מאולחש מול הטלוויזיה – וחוץ מזה, כמה שעות של אי-נוחות גופנית. ובשעה שהוא מתרווח, הבטון לופת את קרסוליו כמלתעות אפלות, הכוכבים נסוגים אל כיפת-הראש של השמים המכסיפים ובכל עץ כל ציפור מצייצת, הוא אומר לעצמו, מישהו חייב לעשות את זה.

הוא נימנם ככל הנראה. הוא אכן נימנם – או ישן ליתר דיוק. גוו צנח על ברכיו, ראשו מצא משען והוא גלש לחוסר-הכרה, משום שלא היה טעם לעשות משהו אחר, מה שלא יהיו חרדותיו ופחדיו – שום דבר לא עמד לקרות עד שבע וחצי או שמונה, הכי מוקדם, והוא הרחיק את כל זה מראשו ותיזמר את חלומותיו כך שיסבו על גבר במיטה, גבר שדומה לו, רזה כבדל עשב אבל רחב-כתפיים, בלי קרביים או קצה אחורי של ממש, ואצבעות ראשונות מהוססות של אובדן שיער מעסות את גולגלתו, גבר בחדר ממוזג שקוע בשינה עמוקה ומבורכת ללא תנועות עפעפיים מהירות ומשהו כמו הציפורים של רֶספּיגי מתנגן חרש ברקע.

ולמה הוא מתעורר? האם זה כיחכוחו של טנדר לא מכוון היטב שמתחבט בדרך, צחוק לעגני בודד של עורב, זימזומו הנמוך של השעון המעורר שבקול בתו, רך וגמיש ותפוס עמוק בגרונה כשהיא אומרת, "אה... אבא. אבא, תתעורר?" מה שזה לא יהיה, הוא מזנק בגללו משרפרף-הדלי הצר בתנועת פיצוץ אחת, כמו צולל שמגיח ממעמקים, והוא מנסה להרים את רגליו, לקפוץ, לרוץ, להימלט מהלמות הפטיש שבחזהו. אבל כפות רגליו נעולות במקומן. וגופו, פלג גופו העליון, נהדף פתאום קדימה מפרפר בלא תמיכה, בדיוק ברגע שטנדר כתום-שרוף, על פגושו המצחקק ומכסה תא-הנהג המורם, מגיח מהדרך ומסתער לעברו, לעברם... אבל מפרק הברך לא מתוכנן להתכופף בכיוון זה, ובדיוק ברגע זה של משבר – ישו! החתיכת חרא הזה הולך לדרוס אותנו! – הוא עף אחורנית ומתיישב מגושם ומבוזה על הדלי שבדיוק ברגע זה נפלט מתחתיו. "עצור," הוא שואג, "עצור!", על רקע של צווחות ומחאות, ואיכשהו הוא שוב עומד על רגליו, שולח את ידו שמאלה למשוך אליו את בתו ולגונן עליה מפני רגע ההתנגשות... שלמרבה המזל לעולם לא מגיע.

הוא לא היה רוצה לדבר על החיתולים, לא בהקשר זה. הוא היה רוצה להעלות את עניין שלושת אנשי תעשיית העץ, סמיכי-הזקן ואדומי השלייקס, שהצטופפו בתא הטנדר ההוא, טויוטה 4x4 כתום-אש שנעצר בעמוד-אבק שטני כשלושה מטרים מהם. והמבט על פרצופיהם – פרצופים של שבע וחצי בבוקר, הטוסט והביצים עוד חמים בבטנם, הקפה החורך משתכשך בחיקם, מצחיות כובעיהם מלוכסנות ועיניהם זוחלות על פניהם כתולעי אדמה. זהו מבט של הפתעה טהורה, שלא מן העולם הזה. (אל תאשימו אותםעדיין לא, מכל מקום. הם לא ציפו שנהיה כאן הם לא ציפו לשום דבר, פרט אולי לקוֹיוֹט מבושש או סנאי בעל נטיות אובדניותופתאום אנחנו שם, כמו איזו התגלות של האלוהי, כמו הפיסח השב ללכת והעיוור השב לראות.)

"הו, אלוהים," ממלמלת אנדריאה, וזה נשמע כאילו האוויר נסחט מריאותיה, והם עומדים כעת כולם, זקופים ורועדים ומחזיקים ידיים באין להם משהו טוב יותר לעשות. טירווטר מעיף מבט מהיר מהטנדר שכבה אל פני בתו. פרצוף כמו גוש זעיר ומכווץ, פרצוף של ילדה קטנה רועדת מאימת הלילה ומהרעש הצורם וזקוקה להיגיון ולהבנה ולהבטחה הנלחשת שהעולם שאליו התעוררה הוא העולם הישן, הלא-מוטרד, העולם שימשיך לחוג על צירו בין אם נהיה כאן לסובבו ובין אם לאו. הפרצוף הזה משתק אותו. מה הם חושבים? מה הם עושים?

"ישו, אלוהים, מה הולך פה?" נשמע קולו של הטנדר, פה אחד, מרוכז בצורת ראש עם זנב-סוס וזקן ג'ינג'י שיוצא מהחלון הפתוח של דלת הנהג המיטלטלת לרווחה. "הלכתם לאיבוד או משהו?" וכעבור רגע שאר חלקי הדובר מגיחים, נעליים גבוהות, ג'ינס מגולגלים, חולצת פלאנל דהויית משבצות. פניו כמו כירה חשמלית. כמו נתיך ברגע שהוא נשרף. "מה הבעיה שלכם לכל הרוחות? אני כמעט – זאת אומרת, הייתי –" גם הוא רועד, ידיו כל-כך לא-יציבות שהוא צריך לקבור אותן בכיסיו.

טירווטר צריך להזכיר לעצמו שהאיש הזה – שלושים וחמש, עיניים אלכוהוליות מתות לחלוטין, חותמה הקרוש של צלקת מוטבע בקצה חוטמו – הוא לא האויב. הוא פשוט עובד למחייתו, כורת ומעמיס ומייצר כך וכך מטרים של לוחות עץ לשנה כדי שאמריקאים מהמעמד הבינוני יוכלו לממש את הזכות שנתן להם האל לדפן את חדריהם ולנגר להם שולחנות פיקניק מעצי סקוויה על-פי תרשימים לא-מובנים של עשה זאת בעצמך. הוא מעולם לא שמע על אַרְנֶה נֶס, או על אקולוגיה עמוקה או על הפטריות המיקוֹריזאליוֹת שנצמדות לשורשיהם של עצים עתיקים ומאפשרות ליער להתקיים. את התנ"ך שלו כתב רָש לימבּוֹ, וגם את הפרשנויות. במגירה בביתו יש לו טישרט עם ציור של ינשוף נקוד במחבת. הוא יודע בידיעה שאין עליה עוררין ובשלוות נפש שאינה בת-כיבוש שכל חברי הסיירה קלאב הם "כושים ירוקים" ושכדור-הארץ לנצח! היא מסווה למחבלים בולשוויקים בעלי נטיות הומוסקסואליות. אבל הוא לא האויב. האויב הם הבוסים שלו.

"אנחנו לא ניתן לכם לעבור," מכריז תיאו, ואכן הוא שם, פקק של שרירים תקוע באדמה, מעגן את הקצה הרחוק של שרשרת אדם. הוא לא זקוק אלא לפרוסת כבד.

שני האחרים נסחטו בינתיים מהטנדר, גברים שהעבודה הקשיחה, כרסתנים שלא במידה, מבטים של תדהמה גמורה שפוכים על פניהם. הם פשוט נועצים עיניים.

"מה אתם?" רוצה לדעת האיש הראשון, הנהג, זה עם חולצת התשבץ הדהויה, "סביבתנים או משהו?" הוא כבר ראה עקרות-בית, כמרים, תלמידי בית-ספר, מסוממים, שתיינים, עבריינים לשעבר, רוכבי מירוצים, שחקני כדור, אולי אפילו סוטי מין, אבל ניכר בהרמת הקול המהוססת של שאלתו שעד עכשיו עדיין לא ניצב פנים אל פנים מול השטן.

"בדיוק כך," אומר טירווטר, שכבר הספיק להקצין, מפּקיד אפור לפעיל-חוצות תוך שמונה חודשים. "וגם לך כדאי להיות, אם אתה רוצה לשמור על העבודה שלך מעבר לשנה הבאה, או אפילו החודש הבא." הוא מרים את מבטו לשורת הצמרות, מחטיהן תפורות יחד כמו שמיכה, השמש עושה את דרכה האיטית בשמים מבעד לעלוות ושברי ענפים, ואז הוא נועץ אותו שוב באותן עיניים קהות. וזהו החלק המוזר: הוא לא שוכב במיטה וחולם, אלא ממש עומד באמצע שוחת בטון באמצע שום-מקום, לובש חיתולים ונושא נאום – ועוד בשבע וחצי בבוקר.

"מה אתם הולכים לכרות כשכל העצים ייעלמו? אתם חושבים שלבוסים שלכם איכפת מזה? אתם חושבים שמלכי אג"ח-הזבל ושאר לובשי החליפות שמים אפילו קצת זין עליכם או על הילדים שלכם או על המנסרות או על העצים או על מה שלא יהיה?"

"או על הפרישה," מוסיף תיאו. "מה בקשר לפרישה, הה? אני לא שומע אותך. דבר אלי, אחי, בוא נשמע: דבר אלי."

הוא לא פרטנר לדיון, האיש הזה, או להתרועעות עם סביבתנים. במשך רגע ארוך הוא סתם עומד ובוהה בהם – טירווטר, סיירה, אנדריאה, תיאו, בידיהם השלובות וברצועת הבטון הנוכרית שאוחזת בקרסוליהם. "אני משתין עליכם," הוא אומר לבסוף, ובתנועה מתואמת הוא ובני לווייתו מתגלגלים חזרה לטנדר והמנוע נדלק בשאגה. חריקת צמיגים ורצועת מאוורר, ואז הוא נכנס להילוך אחורי, מסתובב ומסתער לכיוון שממנו בא. הם נשארים עם האבק. עם היתושים. ועם השמש, שזה עתה התחילה להצליף מבעד לעצים ולהותיר את רושמה הזוהר הראשון על פניהם וידיהם ועל בד הכותנה והפוליאסטר השחור והחלק של בגדיהם.

"אני רעבה. אני עייפה. אני רוצה הביתה."

בתו מונחת על הדלי שלה, רופסת כחסר-חוליות, והיא מנסה להיות אמיצה, מנסה להיות בוגרת, מנסה להוכיח שהיא יכולה לאייש את המתרסים כמו כל אחד אחר, אבל זה לא הולך. השמש כבר קופחת, אם כי זה רק עשר וקצת לפי שעונו של טירווטר, והם כבר מזמן נפטרו מהסווטשרטים שלהם. הכובעים עדיין על ראשם, להגנה מהשמש, והם כבר פנו למימיותיהם ואכלו את הכריכים שאנדריאה הביאה איתה כנס משמים, ועכשיו נשאר להם רק להמתין. להמתין לעימות, לשיא, לכתבים ולמצלמות הטלוויזיה, לשריף ולאנשיו. טירווטר יכול לדמיין את תא המעצר, צללים קרירים משחקים על הקירות, קילוח המים באסלה, מיטת שדה להשתרע עליה. הם יספיקו רק לעצום עיניים, בלי פחדים, בלי בעיות, המאורעות מזנקים ומקדימים אותם – ישוחררו בערבות עוד לפני הערב, עורכי-הדין של כא"ל! נכונים לפעולה, הכל במקומו. הכל, זאת אומרת, חוץ מהשריף. מה מעכב אותו?

"עוד כמה זמן, אנדריאה? באמת. כי אני רוצה לדעת, ואל תסתכלי עלי מלמעלה."

הוא רוצה לומר, זה בסדר, מותק, זה עוד רגע נגמר, אבל הוא לא טוב בלהרגיע אחרים, אפילו לא את הבת שלו עצמו – לסבול בשקט – זאת הפילוסופיה שלו. להחזיק מעמד. תזכור את בני המוֹהוֹק, ששבוייהם נאלצו לצחוק לסכין בפנים, להריע כשקרעו מהם איבר אחרי איבר, לקרוא קריאות גיל שעה שקילפו מהם את עורם ברצועות מדממות מצטררות. הוא משאיר את זה לאנדריאה ההומה עידודים בקול מעלה-ארוכה. קהה-חושים הוא מתבונן בה שולחת יד להחליף את רומן הערפדים של סיירה (שהתגלה כלא ממש מחריד בנסיבות אלה) בספר תשבצים.

תיאו, בקצה השני של השורה, הוא מופת של סטואיות. יושב שמוט-כתפיים על דליו ההפוך כמי שרובץ על הכס בצנעת בית השימוש שבביתו, עיניו תרות אחרי סימני חיים בין העצים במקום לרוץ על-פני כותרות העיתון, הוא חש את עצמו לגמרי בבית, נפשו שלווה, והוא נכון בכל מאודו למלא את תפקיד הקדוש המעונה, אם זה מה שנגזר עליו. טירווטר הוא לא בליגה שלו, והוא הראשון להודות בכך. כפות רגליו מעקצצות, למשל – עיקצוץ כופה, מצווה, שמעלה דמעות בעיניו – והבטון, שממשיך להתקשות עדיין, באורח כמעט בלתי-נתפס, התחיל לכרסם בקרסוליו מתחת לשריון שני זוגות הגרביים והג'ינס. יש לו גם כאב-ראש בשיא התפתחותו, מהסוג שמתחיל מאחורי העיניים וזוחל דרך קליפת המוח לאונת העורף וחזרה בפעימות קצביות וסדירות כמו גלים נשברים אל החוף. הוא צריך להשתין. גרוע מזה, הוא מרגיש תנועה מתחילה במעיו.

עוד שעה נוזלת לאיטה. הוא ניסה לקרוא – את קץ הטבע של ביל מק'קיבֶּן – אבל עיניו צורבות והמצעד הבלתי-פוסק של הרטוריקה הנכאה מעורר בו נטיות אובדניות. או אולי רצחניות. חם. חם מאוד. חם מהרגיל לעונה. ולמרות שכולם תרמילאים, כל ארבעתם, ונחשפים תדיר לשמש, זה משהו אחר לגמרי, זה דומה לעינויים – כמו תא ההזעה בגשר על הנהר קוואי – וכשבפעם המאה הוא מרים אל שפתיו את מימיית הבד, אנדריאה מזכירה לו לשמור על המים. "כמו שזה נראה," היא אומרת, וכאן מדבר קול הניסיון, בנימה של מין סיפוק קדורני, "יכול להיות שנהיה פה עוד הרבה זמן."

ואז, ממרחקים, קול כה עמום שהם לא בטוחים ששמעו אותו. זהו קולו של מנוע בעירה פנימית, דיזל, מטְרַחטרֵחַ ברווחים שבין מהמורות הדרך. הרעש גובר, הם יכולים לראות את תמרות הרעל של המפלט, ואז בבת-אחת מגיח דחפור, צבע צהוב שחוק, חוליות הזחל כמו גלגלי טחנה, פרצוף תפוח של נחישות וזעם ליד ההגה. הנהג מסתער לעברם, כאילו היה עיוור, הכף מורדת לקצור אותם בעמידה, לכסח אותם בקרסוליים כמו טור של גבעולי תירס יבשים. טירווטר על רגליו פתאום, שוב על רגליו, שולח את ידו אינסטינקטיבית אל יד בתו, ו"אבא," היא אומרת, "האם הוא יודע? האם הוא יודע שאנחנו לא יכולים לזוז?"

זו חזרה על סיפור הטנדר, רק גרוע יותר: ארבעתם צועקים עד שהוורידים בולטים מצווארם, אנדריאה ותיאו מנופפים בידיהם מעל לראשם, זיעה של פחד ושל מתיחות-מוות דוקרת בקרקפתם ומבושיהם, וזה בדיוק מה שהאיש על הזחל רוצה. הוא יודע יפה מה הולך כאן – כולם כבר יודעים, מהמפקחים ועד לצוותי המודדים – ומטרתו היא להפחיד, פשוט כך. כל הטונות המבהיקות והמפמפמות האלה של פלדה בתנועה, זחלי הטרקטור ששורפים את הכביש והרעש שהוא עושה, מתקדם לעברם במהירות מירבית, וטירווטר אינו יכול לראות את עיניו של המטורף שעל ההגה – משקפי שמש, הוא חובש משקפי מראָה שמשווים לו מראֶה של חרק רשע, אין רחמים, אין ערעור – ופתאום הוא רותח מזעם, נכון לרצוח: זה חתיכת משחק חולני. ברגע האחרון, כף יד גסה ומגוידת מושכת מוט לאחור והיצור צונף כמו סוס ופונה הצידה במין חן מכאני שהוא לא היה מאמין שהוא אפשרי.

אבל זאת רק הפעם הראשונה, שבסופה הדחפור נתקע בקיר הסלע שלידם בחבטה מחוללת זעזועים, ניצוצות ניתזים מהלהב, צווחה של משטח לא גמיש אחד פוגע באחר, וטירווטר מרגיש את ההתנגשות, שעה שגשם של רסיסי אבן וגושישי אדמה ניתך עליו. אלימות אינה זרה לו. אביו סיפק אותה, אמו סבלה ממנה. אשתו הראשונה מתה ממנה – האלימות האקראית ביותר בעולם, בחיק הטבע, כמו כאן. הוא טירון בפציפיזם או מזוכיזם או איך שרוצים לקרוא למה שהם סובלים ממנו כאן, ואילו יכול לשחרר את רגליו ואפילו לחצי רגע, היה גורר את התליין קפוץ-הסנטר ממרום שבתו ומלמד אותו פרק בחוקי הבשר, תאמין לי. אבל הוא לא יכול לעשות כלום. הוא תפוס. תקוע היטב בדבק ההתנגדות הפסיבית, מהאטמה הקדוש ורוזה פארקס וג'יימס מרדית חולפים להרף עין בראשו. והוא נשבע לעצמו, לא עוד, אף פעם, בדיוק כשהאיש עם המוט ושמונה הטונות של ברזל ופלדה צווחים מסתובב במקום כדי לעבור על-פניהם פעם שנייה ואז שלישית ורביעית.

אבל מספיק עם זה. עד כאן. טיירון טירווטר לא ירצה לזכור את מה שזה עשה לבתו או את המבט על פניה או את תחושת האין-אונות המחליאה והעצובה שלו עצמו. השריף בא, ואיתו שני סגנים, והוא לא נחפז לבוא. ומה הוא עשה כשהגיע לבסוף? האם הוא אסר את האיש עם הזחל? הפסיק את העבודות בהמתנה לבתי המשפט שיכריעו בשאלה אם זה חוקי לכבוש בדחפור רצועה מתה בשטח שחוק פדראלי ייעד אותו להיות בלי כבישים? לא. הוא שם אזיקים על ארבעתם – גם על סיירה – וסגניו קרעו בצהלה גדולה את כובעי-הגרב מראשיהם, עשו מהם כדורים והשליכו אותם לוואדי, ולרגע נפתחו לאדומי-העורף שערי השמים שעה שהם חתכו את הרצועות של מימיות הבד והשליכו גם אותן בעקבות הכובעים. ואז, לקינוח, אותם סגנים – חיוך אווילי שפוך על פניהם כל אותו הזמן – הפיקו רטט קטן של נחת מלסלק בבעיטה את הדליים מתחת לטירווטר ואשתו ובתו וידידו הטוב, בזה אחר זה, ולשבת ולהתבונן איך הם ממתינים במשך שלוש שעות אינסופיות בשמש לאנשים עם הפטישים הכבדים.

אנדריאה קיללה את הסגנים, והם קיללו אותה בחזרה. תיאו זרה מבטי אימה ממערת שריריו. טירווטר יצא מכליו. הוא השתולל ושאג ואיים עליהם בכל דבר מתקיפה חמורה עד לפיצויים כספיים ותביעה על אלימות משטרתית – לפחות עד שהשריף, שריף בוב היקס ממחוז ג'וזפין, הוציא גליל של מסקינג-טייפ וסגר לו את הפה. ובתו, בתו הקשוחה, הצודקת, ארוכת השיער, חובקת העצים, חובבת החיות, הצמחונית – היא התקפלה כמו מטרייה על כלא רגליה ובכתה. בת שלוש-עשרה, עייפה, מפוחדת, והיא פשוט התפרקה. (הם דישדשו בנעלי העבודה שלהם ונראו מבוישים אז, אותם מבריקי-תגים מן השורה ופקידי שירות היערות שהגיעו בג'יפ ירוק והצטרפו אליהםבטח גם להם היו בנות, ובנים וכלבים ושפנים בכלובאבל איש מהם לא היה יכול לעשות שום דבר בקשר לצער של בתי. ואני פחות מכולם.)

אסירי-תודה על יום של דחייה בביצוע גזר-דינם, הדלקים פרשו אל בין העלים, הסלמנדרות הצטנפו במחסה סלעיהן, והינשופים המנומרים פקחו עין למשמע היבבה הדקה הממאנת להינחם של מצוקה אנושית. ידיו של טירווטר היו קשורות, פיו חסום. כל משיכת אף, כל אנחה חנוקה, היו מדקרת חרב בעורפו.

אכן. וזאת האירוניה, הבעיטה בצלעות, האוויר שיצא מהבלון, הסיום העצוב, המדכא, המושתן של הפרשה. חרף כל מה שסבלו באותו בוקר, חרף כל הכאב, והשיעמום, וההשפלה, לא היה שם אפילו עיתונאי אחד לשמש עד, משום שהשריף בוב היקס חסם את הדרך ביציאה מהכביש הראשי ולא התיר לאיש להיכנס – כך שהעניין כולו היה בדיחה, בדיחה אחת גדולה. הוא יכול לזכור איך ישב שם והיטגן כמו ארוחה עם פרצוף, בלי שכבת אוזון שתגן עליו מהשמש, בלי מים בלי כובע ובלי צל והגרזן מונף על כל העצים בעולם, שעה שבמוחו ניסרה החידה: אם נופלת מחאה ביער ואין איש שישמע אותה, האם היא משמיעה צליל?