הז'אנרים
כל הז'אנרים
סדרה:‎ טרילוגיית הגרישה - 2

דרג ספר זה מתוך 5
7 דירוגים
3
ממוצע
1
0
2
2
3
4
4
0
5
1
4
טרילוגיית הגרישה 2: מצור וסופה

במקום 39 

27.3 

טרילוגיית הגרישה 2: מצור וסופה


דרג ספר זה מתוך 5
7 דירוגים
3
ממוצע
1
0
2
2
3
4
4
0
5
1
4

במקום 39 

27.3 

במקום 39 

27.3 

תקציר

האופל אינו מת לעולם. הוא אורב בין הצללים לזמן המתאים. אלינה הבורחת מן האופל נרדפת גם על ידי זיכרון הנשמות שאבדו בגללה בקפל הצל. עליה לנסות לבנות מחדש את חייה עם מאל אהובה, בסביבה זרה ועוינת, תוך שהיא שומרת בסוד את זהותה כזמנית השמש. 

 

אך כאשר האופל מגיח מתוך הצללים עם כוח נורא ובלתי מנוצח שאינו כבול למגבלות העולם האמיתי, היא מבינה שהיא אינה יכולה להימלט מעברה ומהייעוד שאליו נולדה.

בעזרתו של שודד-ים חסר מעצורים, חוזרת אלינה לארץ שאותה נטשה ולחיילי הגרישה שהשאירה מאחור, נחושה להילחם באויבים המאיימים להשמיד אותה.

אולם ככל שכוחה מתחזק היא נסחפת הרחק ממאל לתוך קסמו האסור של האופל. בקרוב יהיה עליה לבחור בין ארצה, כוחה ואהבתה - לבין הסיכון לאבד הכל לסופה שבאופק.

לי ברדוגו נולדה בירושלים, גדלה בלוס אנג'לס ולמדה באוניברסיטת ייל. "צל ועצם", הספר הראשון בטרילוגיה, ראה אור אף הוא בהוצאת אריה ניר.

המשך קריאה
  • ISBN: 550-239
  • גודל (עמ'): 384
  • מו"ל: אריה ניר
  • יצא לאור ב-: 28/03/2017
  • שם המחבר: לי ברדוגו
  • תורגם ע"י: ורד טוכטרמן
  • זמין להשאלה: כן

1

שהינו בקוֹפְטוֹן כבר שבועיים, ועדיין איבדתי את דרכי. העיר שכנה בפנים היבשת, ממערב לחוף נוֹבְיִי זֶם, מרחק קילומטרים מהנמל שבו ירדנו ליבשה. בקרוב נמשיך הלאה, עמוק יותר אל שטחי הפרא של הסְפָר הזֶמֵני. אולי אז נתחיל להרגיש בטוחים.

בדקתי את המפה הקטנה ששרטטתי לעצמי וחזרתי על צעדיי. מאל ואני נפגשנו בכל יום אחרי העבודה כדי לחזור לאכסניה יחד, אבל היום התבלבלתי לגמרי בדרכי כשחרגתי ממנה כדי לקנות לנו ארוחת ערב. פשטידות העגל והירק היו תחובות בתרמיל שלי והדיפו ריח מוזר מאוד. המוכר טען שהן מעדן זֶמֵני, אבל לי היו ספקות. זה לא שינה במיוחד. לַכּול היה טעם של אפר בפי בזמן האחרון.

מאל ואני באנו לקופטון כדי למצוא עבודה למימון מסענו מערבה. היא הייתה מרכז הסחר ביוּרְדָה, וסביבה שדות של הפרחים הכתומים הקטנים שאנשים לעסו בקילוגרמים. המעורר נחשב מוצר מותרות ברַבְקָה, אבל היו מלחים על הווֶרְהָאדֶר שהשתמשו בו כדי להישאר ערים במשמרות ארוכות. הגברים הזֶמֵנים אהבו לתחוב את הפרחים המיובשים בין השפה לחניכיים, ואפילו הנשים נשאו אותם בשקיקים רקומים שהשתלשלו ממפרקי ידיהן. כל חלון ראווה שעל פניו חלפתי פרסם מותגים שונים: "בהיר־עלה", "צל", "דְהוֹקה", "בנוי לתלפיות". ראיתי נערה, לבושה יפה בתחתוניות, מתכופפת ויורקת זרם של מיץ בצבע החלודה אל תוך אחת ממרקקות הפְּליז שניצבו מחוץ לדלתה של כל חנות. דיכאתי את הבחילה. למנהג הזֶמֵני הזה לא חשבתי שאצליח להתרגל.

פניתי אל הדרך הראשית של העיר באנחת רווחה. לפחות עכשיו ידעתי איפה אני. קופטון עדיין לא הייתה ממשית לגמרי עבורי. היה בה משהו גס ולא גמור. רוב הרחובות לא היו סלולים, ותמיד היה לי נדמה שהבניינים בעלי הגגות השטוחים עם קירות העץ החלושים שלהם יתהפכו בכל רגע. ועם זאת, לכולם היו חלונות זכוכית. הנשים היו לבושות בקטיפה ובתחרה. חלונות הראווה שפעו ממתקים ואביזרים ושלל פריטי מותרות במקום רובים, סכינים וסירי פח. כאן, אפילו הקבצנים נעלו נעליים. כך נראית ארץ כשאינה נתונה במצור.

כשעברתי על פני חנות הג'ין, הבחנתי בזווית עיני בהבזק אדום. קוֹרְפּוֹרַלקים. נסוגותי לאחור מיד ונדחקתי בלב הולם אל הרווח האפלולי שבין שני בניינים, וידי כבר הושטה אל האקדח שעל ירכי.

פגיון תחילה, הזכרתי לעצמי והחלקתי את הלהב מתוך שרוולי. נסי לא למשוך תשומת לב. אקדח אם את חייבת. כוח כמוצא אחרון. לא לראשונה, התגעגעתי לכפפות תוצרת ההנדסאים שנאלצתי להשאיר מאחוריי ברַבְקָה. הן היו מצופות במראות שסיפקו לי דרך קלה לסנוור יריבים בקרב פנים־אל־פנים — וחלופה מוצלחת לשיסוע יריב לשניים באמצעות החִיתוך. אבל אם היה מבחין בי קורע־לב קוֹרְפּוֹרַלניק, ייתכן שלא הייתה נותרת לי ברירה. הם היו החיילים החביבים על האוֹפֶל ויכלו לעצור את לבי או למחוץ את ריאותיי בלי להנחית מהלומה כלל.

חיכיתי כשידי האוחזת בקת הפגיון חלקלקה, עד שלבסוף העזתי להציץ מעבר לקיר. ראיתי עגלה שעליה ערמת חביות גבוהה. הרַכָּב עצר לשוחח עם אישה שבִּתהּ ריקדה בחוסר סבלנות לצִדה, מרפרפת ומסתחררת בחצאיתה האדומה הכהה.

רק ילדה קטנה. אף לא קוֹרְפּוֹרַלניק אחד בטווח ראייה. נשענתי על הבניין ונשמתי עמוק במאמץ להירגע.

לא תמיד זה יהיה ככה, אמרתי לעצמי. ככל שתהיי חופשייה זמן רב יותר, כך זה יֵעשה קל יותר.

ביום מן הימים אתעורר משינה נקייה מסיוטים, אלך ברחוב ללא מורא. עד שיום זה יגיע, הקפדתי לשמור על הפגיון העלוב שלי בהישג יד וכמהתי לקת המרגיעה של פלדת גְרִישָׁה בכף ידי.

נדחפתי שוב אל הרחוב ההומה בעודי לופתת את הצעיף סביב צווארי ומהדקת אותו עוד. זה הפך להרגל עצבני. מתחת לו נח הקולר של מוֹרוֹזוֹבָה, המגבר החזק ביותר שנודע מעולם, וגם הדרך היחידה לזהות אותי. בלעדיו, אני סתם עוד פליטה רַבְקָנית מלוכלכת ומורעבת.

לא הייתי בטוחה מה אעשה כשמזג האוויר ישתנה. לא ממש אוכל להתהלך בצעיפים ובמעילים גבוהי צווארון כשיגיע הקיץ. אבל יש לקוות שעד אז, מאל ואני כבר נהיה רחוקים מערים צפופות ומשאלות לא רצויות. נהיה לבדנו בפעם הראשונה מאז שנמלטנו מרַבְקָה. המחשבה העבירה בי רטט עצבני.

חציתי את הרחוב כשאני מתחמקת מעגלות ומסוסים וממשיכה לסרוק את ההמון, בטוחה שבכל רגע אראה גדוד של גְרישָׁה או אוֹפְּריצ'ניקים מתנפלים עליי. או שאולי אלה יהיו שכירי חרב משׁוּ־האן, או מתנקשים פְיֶירְדָנים, או חייליו של מלך רַבְקָה, או אפילו האוֹפֶל עצמו. אנשים רבים כל־כך עלולים לצוד אותנו. לצוד אותי, תיקנתי. אם לא אני, מאל עוד היה גשש בארמיה הראשונה, לא עריק הנס על חייו.

זיכרון לא קרוא עלה במחשבתי: שיער שחור, עיני צפחה, פניו של האופל מלאי התעלות ניצחון כששחרר את כוח הקפל. לפני שחטפתי את הניצחון הזה מידיו.

היה קל למצוא חדשות בנוֹבְיִי זֶם, אבל הן מעולם לא היו טובות. שמועות צצו שהאופל שרד איכשהו את הקרב על הקפל, שהוא התחפר כדי לאזור את כוחותיו לפני ניסיונו הבא להשיג את כתר רַבְקָה. לא רציתי להאמין שזה אפשרי, אבל ידעתי שאסור לי להמעיט בערכו. הסיפורים האחרים היו מטרידים באותה מידה: שהקפל התחיל לעלות על גדותיו והבריח פליטים מזרחה ומערבה; שכת קמה סביב קדוֹשה שיכולה לזמן את השמש. לא רציתי לחשוב על כך. למאל ולי היו עכשיו חיים חדשים. השארנו את רַבְקָה מאחור.

האצתי את צעדיי, ועד מהרה הגעתי לכיכר שבה מאל ואני נפגשנו בכל ערב. הבחנתי בו נשען על שפת מזרקה ומשוחח עם חבר זֶמֵני שפגש בעבודתו במחסן. לא יכולתי לזכור את שמו... גֶ'פּ, אולי? גֶ'ף?

המזרקה, הניזונה מארבע מגופות, לא נועדה לקישוט אלא לשימוש, אגן גדול שהנערות והמשרתות הגיעו לכבס בו. אבל אף לא אחת מהכובסות הקדישה תשומת לב לכביסה. כולן לטשו עיניים במאל. היה קשה שלא ללטוש בו עיניים. שערו צמח מהתספורת הצבאית הקצוצה והחל להסתלסל על עורפו. רסס המזרקה הספיג את חולצתו בלחות, וזו נצמדה לעורו שנשזף בגון הארד מימים ארוכים בים. הוא הטיל את ראשו לאחור וצחק על משהו שאמר חברו, ולא נראה שהוא מודע לחיוכים החלקלקים שהופנו אליו.

הוא כנראה כל־כך רגיל לזה שהוא כבר לא שם לב, חשבתי ברוגז.

כשהבחין בי, פניו הוארו בחיוך והוא נופף בידו. הכובסות הסתובבו להסתכל ולאחר מכן החליפו ביניהן מבטי חוסר־אמון. ידעתי מה הן רואות: נערה צנומה עם שיער חום עמום, סיבִי ולחיים צהבהבות, אצבעות מוכתמות בכתום מאריזת יוּרְדָה. מעולם לא הייתי מחזה מלהיב מדי, והשבועות שבהם לא השתמשתי בכוחי גבו את מחירם. לא אכלתי ולא ישנתי כראוי, והסיוטים לא הועילו. פני כל הנשים הביעו אותו דבר: מה בחור כמו מאל עושה עם מישהי כמוני?

זקפתי את עמוד השדרה שלי וניסיתי להתעלם מהן כשמאל כרך זרוע סביבי והצמיד אותי אליו. "איפה היית?" שאל. "התחלתי לדאוג."

"להקת דובים זועמים עיכבה אותי," מלמלתי לתוך כתפו.

"שוב הלכת לאיבוד?"

"אין לי מושג מאיפה אתה מקבל את הרעיונות האלה."

"את זוכרת את ג'ס, נכון?" הוא אמר והניד בראשו אל חברו.

"מה שלומך?" שאל ג'ס ברַבְקָנית רצוצה והושיט לי יד. הבעת פניו נראתה חמורה שלא לצורך.

"בסדר גמור, תודה," השבתי בזֶמֵנית. הוא לא החזיר לי חיוך, אלא טפח בעדינות על כף ידי. ג'ס בהחלט היה מהמוזרים.

פטפטנו עוד זמן־מה, אבל ידעתי שמאל יכול להבחין שאני נהיית מודאגת. לא אהבתי להיות בחוץ בשטח פתוח לזמן ממושך מדי. נפרדנו לשלום, ולפני שג'ס עזב, הוא נעץ בי עוד מבט קודר ורכן ללחוש משהו באוזני מאל.

"מה הוא אמר?" שאלתי כשהבטנו בו חוצה את הכיכר.

"הממ? אה, כלום. ידעת שיש לך אבקת פרחים בגבות?" הוא הושיט יד והבריש אותה בעדינות.

"אולי רציתי שהיא תישאר שם."

"טעות שלי."

כשהדפנו את עצמנו מהמזרקה, אחת הכובסות רכנה לפנים וכמעט נשפכה מתוך שמלתה.

"אם תתעייף פעם מעור ועצמות," קראה אל מאל, "יש לי משהו שיפתה אותך."

התקשחתי. מאל העיף מבט מעבר לכתפו. הוא העביר עליה מבט אִטי מכף רגל ועד ראש. "לא," הוא אמר בפשטות. "אין לך."

פני הנערה הסמיקו באדום מכוער בזמן שהאחרות גיחכו וצחקו והתיזו עליה מים. ניסיתי לזקוף גבה ביהירות, אבל היה קשה לרסן את החיוך הטיפשי שמשך בזוויות פי.

"תודה," מלמלתי כשחצינו את הכיכר בדרך אל האכסניה שלנו.

"על מה?"

גלגלתי עיניים. "על שהגנת על כבודי, סתום אחד."

הוא משך אותי תחת צלו של סוכך. נתקפתי חרדה לרגע כי חשבתי שהוא הבחין בצרות, אבל אז זרועותיו נכרכו סביבי ושפתיו נצמדו אל שפתיי.

כשהתנתקנו זה מזה לבסוף, לחיי היו חמות ורגליי כושלות.

"שיהיה ברור," הוא אמר, "אין לי עניין מיוחד בהגנה על כבודך."

"מובן," הצלחתי לומר, בתקווה שאני לא נשמעת קצרת־נשימה בצורה מגוחכת מדי.

"חוץ מזה," הוא אמר, "אני צריך לגנוב כל דקה שאוכל לפני שנחזור לבּוֹר."

"הבור" היה הכינוי שהעניק מאל לאכסניה שלנו. היא הייתה צפופה ומטונפת ולא סיפקה לנו כל פרטיות, אבל היא הייתה זולה. הוא גיחך, שחצן כתמיד, ומשך אותי בחזרה אל זרם האנשים ברחוב. חרף התשישות שלי, צעדיי בהחלט היו קלים יותר. עדיין לא הייתי רגילה לרעיון שאנחנו ביחד. עוד פרפור עבר בי. באזורי הספר לא יהיו דיירים סקרנים או הפרעות לא רצויות. הדופק שלי ניתר ניתור קטן — לא ידעתי לבטח אם ממתח או מהתרגשות.

"אז מה אמר ג'ס?" שאלתי שוב, כשמוחי היה מעט פחות מבולבל.

"הוא אמר שאני צריך לשמור עלייך היטב."

"זה הכול?"

מאל כחכח בגרונו. "חוץ מזה... הוא אמר שהוא יתפלל לאל העבודה שירפא את הליקוי שלך."

מה שלי?"

"ייתכן שאמרתי לו שאת סובלת מזפקת."

מעדתי. "אבקש את סליחתך?"

"טוב, הייתי צריך להסביר למה את תמיד נאחזת בצעיף הזה."

הורדתי את היד. שוב עשיתי את זה בלי לשים לב.

"אז אמרת לו שאני סובלת מזפקת?" לחשתי באי־אמון.

"הייתי חייב לומר משהו. וזה מציג אותך כדמות טרגית למדי. נערה יפה, גידול ענקי, את יודעת."

חבטתי בכוח בזרועו.

"איי! היי, בארצות מסוימות, זפקת היא אופנתית מאוד."

"הם אוהבים גם סריסים? כי אני יכולה לארגן את זה."

"כל־כך צמאת דם!"

"הזפקת שלי עושה אותי עצבנית."

מאל צחק, אבל הבחנתי שידו הייתה מונחת על האקדח שלו. הבור היה ממוקם באחד האזורים הפחות נעימים של קופטון, ונשאנו עלינו מטבעות רבים, השכר שחסכנו לתחילת חיינו החדשים. רק עוד כמה ימים, ויהיה לנו מספיק כדי לעזוב את קופטון מאחורינו — את הרעש, האוויר המלא אבקת פרחים, הפחד המתמיד. נהיה בטוחים במקום שבו לאיש לא אכפת מה קורה לרַבְקָה, שבו הגרישה נדירים ואיש לא שמע מעולם על זַמָּנית השמש.

ולאיש אין שום צורך בה. המחשבה החמיצה את מצב רוחי, אבל היא עלתה על דעתי יותר ויותר בזמן האחרון. מה התועלת בי בארץ הזרה הזאת? מאל ידע לצוד, לשמש גשש, להשתמש בכלי נשק. הדבר היחיד שהייתי טובה בו אי־פעם היה להיות גרישה. התגעגעתי לזימון אור, ובכל יום שבו לא השתמשתי בכוחי, נהייתי חלשה וחולנית יותר. עצם ההליכה לצד מאל השאירה אותי קצרת נשימה, ונאבקתי לשאת את משקלו של התרמיל שלי. הייתי כל־כך שברירית ומסורבלת עד שבקושי הצלחתי להחזיק במִשׂרתי כאורזת יוּרְדָה באחד מבתי־השדה. היא הניבה בקושי כמה פרוטות, אבל התעקשתי לעבוד, לנסות לעזור. הרגשתי כמו שהרגשתי כשהיינו ילדים: מאל המוכשר ואַלינָה חסרת התועלת.

הדפתי מעליי את המחשבה. אולי אני כבר לא זַמָּנית השמש, אבל אני גם לא הילדה העצובה הקטנה ההיא. עוד אמצא דרך להביא תועלת.

מראה האכסניה שלנו לא בדיוק רומם את רוחי. גובהה היה שתי קומות והיא הייתה זקוקה נואשות לצביעה. השלט בחלון פרסם אמבטיות חמות ומיטות נקיות מקרציות בחמש שפות שונות. אחרי שדגמתי את האמבט ואת המיטה, ידעתי שהשלט משקר בכל השפות. ועדיין, כשמאל לצדי זה לא נראה נורא כל־כך.

עלינו במדרגות מרפסת החזית הרופפת ונכנסנו לבית המרזח שתפס את רוב הקומה התחתונה של הבית. הוא היה צונן ושקט אחרי ההמולה המאובקת של הרחוב. בשעה הזאת ישבו לרוב מעט פועלים לצד השולחנות השחוקים ושתו את שְׂכר יומם, אבל היום היה המקום ריק מלבד בעל הבית החמוץ למראה שניצב מאחורי הבר.

הוא היה מהגר מקֶרץ', והיה לי ברור למדי שהוא לא אוהב רַבְקָנים. או אולי הוא פשוט חשב שאנחנו גנבים. צצנו לפני שבועיים, מרופטים ומלוכלכים, בלי מטען ובלי שום דרך לשלם על המגורים שלנו מלבד סיכת ראש עשויה זהב שהוא כנראה חשב שגנבנו. אבל זה לא מנע ממנו לקחת אותה בתמורה למיטה צרה בחדר שחלקנו עם שישה דיירים אחרים.

כשניגשנו אל הבר הוא זרק את מפתח החדר על הדלפק והדף אותו אלינו בלי שנבקש. המפתח היה קשור לחתיכה מעוקלת של עצם תרנגולת. עוד מגע מקסים.

בקרצ'ית הצולעת שהוא קלט על סיפון הווֶרְהָאדֶר, מאל ביקש קנקן מים חמים לרחצה.

"תשלום נוסף," רטן בעל הבית. הוא היה איש כבד־בשר עם שיער דליל ושיניים מוכתמות בכתום כתוצאה מלעיסת יוּרְדָה. הוא הזיע, הבחנתי. אם כי היום לא היה חם במיוחד, אגלי זיעה בצבצו על שפתו העליונה.

הסתכלתי שוב לכיוונו כשפנינו אל המדרגות מצדו האחר של בית המרזח הנטוש. הוא עדיין צפה בנו כשזרועותיו שלובות על חזהו ועיני החרוזים שלו מצומצמות. היה משהו בהבעת פניו שדרך את מנוחתי.

היססתי למרגלות המדרגות. "הוא ממש לא אוהב אותנו," אמרתי.

מאל כבר החל לעלות במדרגות. "לא, אבל הוא בהחלט אוהב את הכסף שלנו. ונצא מכאן בתוך כמה ימים."

ניערתי מעליי את המתיחות. הייתי עצבנית כל אחר הצהריים.

"בסדר," רטנתי כשהלכתי אחרי מאל. "אבל רק כדי שאהיה מוכנה, איך אומרים 'אתה כזה חמור' בקרצ'ית?"

"יֶר וֶן אָזֶל."

"באמת?"

מאל צחק. "הדבר הראשון שמלחים מלמדים אותך זה לקלל."

קומתה השנייה של האכסניה הייתה במצב גרוע משמעותית מהחדרים הציבוריים למטה. השטיח היה דהוי ומהוה, ובמסדרון האפלולי עמד סירחון כרוב וטבק. הדלתות לחדרים הפרטיים היו כולן סגורות, ולא נשמע קול מאחוריהן כשעברנו. השקט היה מצמרר. אולי כולם יצאו למשך היום.

האור היחיד הגיע מחלון מטונף יחיד בקצה המסדרון. בזמן שמאל התעסק במפתח, אני השקפתי מבעד לזכוכית המוכתמת אל העגלות והמרכבות העוברות בטרטור למטה. מעבר לרחוב עמד גבר מתחת למרפסת וצפה מעלה אל האכסניה. הוא משך בצווארונו ובשרווליו, כאילו בגדיו חדשים ולא מתאימים לו בדיוק. עיניו פגשו בעיניי מבעד לחלון ואז חמקו הצדה במהירות.

הרגשתי נקיפת פחד פתאומית.

"מאל," לחשתי והושטתי אליו יד.

אבל היה מאוחר מדי. הדלת נפתחה בבת־אחת.

"לא!" צעקתי. הנפתי את ידיי באוויר ואור בקע על פני המסדרון באשד מסנוור. אז לפתו אותי ידיים גסות ומשכו את ידיי בכוח אל מאחורי גבי. נגררתי אל תוך החדר כשאני בועטת ונאבקת.

"תירגעי עכשיו," אמר קול צונן מאי־שם בפינה. "ממש לא הייתי רוצה שתאלצי אותי לשפוך לחבר שלך את המעיים כל־כך מהר."

הזמן כמו האט. ראיתי את החדר העלוב, נמוך התקרה, את אגן הרחצה הסדוק המונח על השולחן החבוט, רסיסי אבק מתערבלים בקרן שמש דקה, שוליו הנוצצים של להב הצמוד אל גרונו של מאל. על פניו של האיש שהחזיק בו היה גיחוך בוז מוכר. איווָן. היו אחרים, גברים ונשים. כולם לבשו את המעילים והמכנסיים הצמודים של סוחרים ופועלים זֶמֵנים, אבל זיהיתי את פני חלקם מהתקופה שלי בארמיה השנייה. הם היו גרישה.

מאחוריהם, אפוף בצללים, יושב בנוחיות בכיסא רעוע כאילו היה כס מלכות, היה האוֹפֶל.

לרגע, הכול בחדר דמם וקפא. שמעתי את נשימותיו של מאל, דשדוש רגליים. שמעתי איש קורא קריאת שלום למטה ברחוב. לא הצלחתי להפסיק לבהות בידיו של האופל — אצבעותיו הלבנות הארוכות נחות כבדרך אגב על זרועות הכיסא. עלתה בי המחשבה הטיפשית שמעולם לא ראיתי אותו בבגדים רגילים.

ואז המציאות התנפצה עליי. ככה זה נגמר? בלי קרב? אפילו בלי ירייה אחת או הרמת קול? יפחה של תסכול וזעם טהורים בקעה מחזי.

"קחו את האקדח שלה, וחפשו עליה כלי נשק אחרים," אמר האופל חרש. הרגשתי במשקלו המרגיע של כלי הנשק שלי מורם מעל ירכי, בפגיון נשלף מנדנו שעל מפרק ידי. "אומַר להם לשחרר אותך," הוא אמר כשסיימו, "בידיעה שאם אפילו תרימי ידיים, איוון יחסל את הגשש. תראי לי שאת מבינה."

הנדתי בראשי ניד נוקשה אחד.

הוא הרים אצבע, והאנשים שהחזיקו אותי הרפו ממני. כשלתי קדימה ועמדתי קפואה במרכז החדר בידיים קמוצות לאגרופים.

יכולתי לשסע את האופל לשניים בכוחי. יכולתי לסדוק את כל הבניין שְׁכוּח־הקדושים הזה ישר באמצע. אבל לא לפני שאיוון ישסף את גרונו של מאל.

"איך מצאתם אותנו?" שאלתי בקול צורמני.

"את משאירה שובל עקבות יקר מאוד," הוא אמר והשליך בעצלתיים משהו על השולחן. הוא נחת בצליל של פְלִינק ליד אגן הרחצה. זיהיתי אחת מסיכּות הזהב שג'ניה קלעה בשערותיי לפני שבועות רבים כל־כך. השתמשנו בהן כדי לשלם על חציית ים האמת, על העגלה לקופטון, על מיטתנו העלובה והלא־בדיוק־נקייה־מקרציות.

האופל קם, ורטט מוזר התפצפץ ברחבי החדר. היה זה כאילו כל גרישה שאף שאיפה עמוקה, עצר את נשימתו והמתין. הרגשתי בפחד הנודף מהם, וזה שילח בי פרץ בהלה. עושי דברו של האופל תמיד התייחסו אליו ביראה ובכבוד, אבל זה היה חדש. אפילו איוון נראה חולה במקצת.

האופל פסע אל האור, וראיתי שפניו עטורים צלקות קלושות. קוֹרְפּוֹרַלניק ריפא אותן, אבל הן עדיין נראו לעין. אז הווֹלְקְרָה השאירו את חותמם. יופי, חשבתי בסיפוק קטנוני. זו הייתה נחמה קלושה, אבל לפחות הוא כבר לא מושלם כמו שהיה קודם.

הוא נעמד ובחן אותי. "איך מוצאים חן בעינייך החיים במסתור, אַלינָה? את לא נראית טוב."

"גם אתה לא," אמרתי. אלה לא היו רק הצלקות. עייפותו עטפה אותו כמו גלימה אלגנטית, אבל היא עדיין הייתה שם. כתמים קלושים נראו תחת עיניו, והשקעים תחת עצמות לחייו היו מעט יותר עמוקים.

"מחיר לא יקר מדי," הוא אמר ושפתיו התעקלו בחצי־חיוך.

צמרמורת התפתלה במעלה עמוד השדרה שלי. מחיר על מה?

הוא הושיט יד, וכל כוחי נדרש לי כדי לא להירתע לאחור. אבל הוא רק אחז אחד מקצותיו של הצעיף שלי. הוא משך בעדינות, והצמר הגס השתחרר, החליק מעל צווארי וצנח לרצפה.

"שוב מעמידה פנים שאת פחות ממה שאת באמת, אני רואה. הזיוף לא הולם אותך."

צביטה של אי־נוחות עברה בי. האם לא חלפה בראשי בדיוק אותה מחשבה לפני כמה דקות? "תודה על הדאגה," מלמלתי.

הוא רפרף באצבעותיו על הקולר. "הוא שלי באותה מידה שהוא שלך, אַלינָה."

העפתי את ידו הצִדה, ורחש מודאג עלה מהגרישה. "אז לא היית צריך לענוד אותו על הצוואר שלי," אמרתי בחדות. "מה אתה רוצה?"

כמובן, כבר ידעתי. הוא רצה הכול — את רַבְקָה, את העולם, את כוחו של הקפל. לא משנה מה יענה. רק רציתי שימשיך לדבר. ידעתי שהרגע הזה עלול להגיע, והתכוננתי אליו. לא התכוונתי לתת לו לקחת אותי שוב. העפתי מבט אל מאל, בתקווה שהבין מה אני מתכננת.

"אני רוצה להודות לך," אמר האופל.

לזה לא ציפיתי. "להודות לי?"

"על המתנה שנתת לי."

עיניי נעו בחטף אל הצלקות שעל לחיו החיוורת.

"לא," הוא אמר בחיוך קטן, "לא אלה. אבל הן תזכורת טובה."

"תזכורת לְמה?" שאלתי בסקרנות בניגוד לרצוני.

מבטו היה חלמיש אפור. "לכך שאפשר להפוך כל גבר לשוטה. לא, אַלינָה, המתנה שנתת לי גדולה בהרבה."

הוא הפנה אליי עורף. העפתי עוד מבט אל מאל.

"שלא כמוך," אמר האופל, "אני מבין הכרת טובה, ורוצה להביע אותה."

הוא הרים את ידיו. אפלה התגלגלה ברחבי החדר.

"עכשיו!" צעקתי.

מאל תקע מרפק בצלעותיו של איוון. בדיוק באותו רגע הנפתי ידיים והאור השתלהב וסִנוור את האנשים סביבנו. מיקדתי את כוחי והשחזתי אותו לחרמש של אור טהור. הייתה לי מטרה אחת ויחידה. לא הייתה לי כל כוונה שהאופל יישאר על רגליו. הסתכלתי אל תוך החשכה הגועשת והתאמצתי למצוא את מטרתי. אבל משהו לא היה בסדר.

ראיתי את האופל משתמש בכוחותיו אינספור פעמים בעבר. זה היה שונה. הצללים התערבלו והתרוצצו סביב מעגל האור שלי, מסתחררים מהר יותר, ענן מתפתל שהשמיע תקתוקים וזמזומים כמו ערפל של חרקים רעבים. דחפתי אותם בכוחי, אבל הם התעוותו והתפתלו ולא הפסיקו להתקרב.

מאל היה לצדי. איכשהו הוא לקח את סכינו של איוון.

"אל תתרחק," אמרתי. מוטב להסתכן ולפעור חור ברצפה מאשר לעמוד סתם ולא לעשות דבר. התרכזתי והרגשתי בכוחו של החיתוך רוטט בי. הרמתי יד... ומשהו הגיח מתוך החשכה.

זה תכסיס, חשבתי כשהיצור התקדם אלינו. זו חייבת להיות אשליה כלשהי.

זה היה יצור עשוי צללים, פניו ריקים וחסרי תווים. גופו כמו רטט והיטשטש ואז התעצב מחדש: זרועות, רגליים, ידיים ארוכות שבקצותיהן רמז קלוש לטפרים, גב רחב שבחלקו העליון כנפיים שהתערבלו ושינו צורה כשנפרשו כמו כתם שחור. הוא היה כמעט כמו ווֹלְקְרָה, אבל צורתו הייתה אנושית יותר. והוא לא פחד מהאור. הוא לא פחד ממני.

זה תכסיס, התעקש מוחי המבוהל. זה בלתי אפשרי. זה הפר כל מה שידעתי על כוח הגרישה. אנחנו לא יכולים ליצור חומר. אנחנו לא יכולים ליצור חיים. אבל היצור התקדם אלינו, והגרישה של האופל התכווצו אל הקירות באימה ממשית מאוד. זה מה שכל־כך הפחיד אותם.

בלעתי את האימה שלי ומיקדתי שוב את כוחי. הנפתי זרוע והִנחַתּי אותה בקשת נוצצת, חסרת רחמים. האור פילח את היצור. לרגע חשבתי שהוא פשוט ימשיך להתקדם. לבסוף הוא התנודד, זורח כענן שברק פגע בו, והתפוצץ אל האַין. הספקתי לחוש פרץ הקלה קצרצר לפני שהאופל הרים יד ומפלצת חדשה תפסה את מקומה של הקודמת, ובעקבותיה עוד אחת, ועוד אחת.

"זו המתנה שנתת לי," אמר האופל. "המתנה שזכיתי בה בקפל."

פניו שקקו כוח ומין חדווה נוראה. אבל ראיתי שם גם מאמץ. הדבר שעשה גבה ממנו מחיר.

מאל ואני נסוגונו אל הדלת כשהיצורים התקדמו. פתאום זינק אחד מהם קדימה במהירות מדהימה. מאל הניף את סכינו בתנועת שיסוף. היצור נעצר, התנודד מעט, ואז אחז בו והשליך אותו הצִדה כמו בובה של ילד. זו לא הייתה אשליה.

"מאל!" צעקתי.

הצלפתי בַּחִיתוך והיצור נשרף ונעלם, אבל המפלצת הבאה הסתערה עליי תוך שניות. היא תפסה אותי, ותיעוב רטט בגופי. אחיזתו של היצור הייתה כמו אלף חרקים זוחלים על פני זרועותיי.

היצור הרים אותי באוויר, וראיתי כמה טעיתי. כן היה לו פה, חור פעור ומתערבל שנפער וחשף שורה אחר שורה של שיניים. הרגשתי בכולן כשהיצור נשך עמוק בכתפי.

הכאב לא דמה לשום דבר שהכרתי אי־פעם. הוא הדהד בתוכי, מכפיל עצמו שוב ושוב, מבקע אותי ומגרד את העצם. ממרחק גדול שמעתי את מאל קורא בשמי. שמעתי את עצמי צורחת.

היצור שחרר אותי. צנחתי לרצפה בערמה רופסת. שכבתי על הגב והכאב עדיין הדהד בי בגלים ללא קץ. ראיתי את התקרה עם כתמי המים, את יצור הצל המיתמר גבוה מעליי, את פניו החיוורים של מאל הכורע לצדי. ראיתי את שפתיו יוצרות את צורת שמי, אבל לא שמעתי אותו. כבר התחלתי לאבד את ההכרה.

הדבר האחרון ששמעתי היה קולו של האופל — צלול כל־כך, כאילו שכב ממש לצדי, שפתיו לחוצות אל אוזני, לוחשות כך שרק אני אוכל לשמוע: תודה.