הז'אנרים
כל הז'אנרים

דרג ספר זה מתוך 5
10 דירוגים
2.8
ממוצע
1
3
2
2
3
2
4
0
5
3
12
49 

דרג ספר זה מתוך 5
10 דירוגים
2.8
ממוצע
1
3
2
2
3
2
4
0
5
3
12
49 
49 
תג: ארה"ב
גודל (עמ'): 637
מו"ל: עם עובד

תקציר

לפיפ טיילר אין הרבה בחייה. יש לה חוב עצום בגין הלוואות שלקחה למימון לימודיה; יש לה עבודה משמימה וחסרת עתיד; יש לה אימא תלותית שמסרבת לגלות לה מי אביה. מפגש אקראי לכאורה שולח אותה למסע המחבר בין יערות הגשם של בוליביה לגרמניה המזרחית, ובין שלטון השטזי לעריצות הרשתות החברתיות.

"טוהר" הוא רומן נועז וחובק עולם מאת ג'ונתן פראנזן, אחד מגדולי הסופרים האמריקנים של ימינו. פראנזן הוא מחבר רבי המכר המוערכים "התיקונים" ו"חירות".

"זה ספר כה מצחיק, כה חכם ומעל הכל כה מבריק, עד שבשום רגע אינך יכול לטעות בו. בכל דף מדפי הספר נראה כי פראנזן הוא הסופר החשוב ביותר הפועל באמריקה כיום".
שיקגו טריביון

"אין כנראה סופר חי שעולה על ג'ונתן פראנזן... 'טוהר' הוא ספר בנוי למופת, עמוק תובנות, עדות לכוחה המתמיד של המסורת הריאליסטית להתמודד עם מורכבות החיים המודרניים".
גרנטלנד

  • ISBN: 978-965-13-2616-5
  • גודל (עמ'): 637
  • מו"ל: עם עובד
  • יצא לאור ב-: 14/02/2017
  • שם המחבר: ג'ונתן פראנזן
  • זמין להשאלה: כן

פְּיוּריטי באוֹקְלֵנְד

יום שני

"אוי, חתולונת, טוב לשמוע אותך", אמרה אימא של הבחורה בטלפון. "הגוף שוב בוגד בי. לפעמים נדמה לי שאלה החיים שלי, רק תהליך אחד ארוך של בגידת הגוף".

"אלה החיים של כולם, לא?" אמרה הבחורה פּיפּ. היא עשתה לה מנהג לצלצל לאימא מהעבודה ב"פתרונות מתחדשים" באמצע הפסקת הצהריים. כך זכתה להפוגה מהתחושה שהיא לא מתאימה לעבודה הזו, שאף אחד לא יכול להתאים לעבודה הזו או שהיא אדם שלא מתאים לשום עבודה; ואז, אחרי עשרים דקות, יכלה לומר בכנות גמורה שהיא צריכה לחזור לעבודה.

"העפעף השמאלי צונח לי", הסבירה אימא שלה. "כאילו תלו עליו משקולת שמושכת אותו למטה, כמו משקולת דיג פצפונת או משהו".

"ממש עכשיו?"

"זה בא והולך. אני שואלת את עצמי אם זה פָציאָליס".

"אין לי מושג מה זה פציאליס, אבל אני בטוחה שאין לך את זה".

"אם את אפילו לא יודעת מה זה, חתולונת, מאיפה הביטחון?"

"לא יודעת — מאותה סיבה שלא הייתה לך מחלת גרייבס? יתר פעילות של בלוטת התריס? מלנומה?"

פיפ לא באמת חשבה שיפה ללעוג לאימא. אבל כל מערכת היחסים שלהן הייתה נגועה ב"סיכון מוסרי" — ביטוי מועיל שלמדה בקורסי הכלכלה בקולג׳. במשק הרגשי של אימא שלה היא הייתה כמו בנק גדול מכדי ליפול, כמו עובדת חיונית מכדי שיהיה אפשר לפטרה בגלל התנהגות רעה. בחוג החברים שלה באוקלנד היא לא הייתה היחידה שיש לה הורים בעייתיים, אבל האחרים הצליחו איכשהו לדבר עם ההורים יום־יום בלי שתבצבץ איזו מוזרוּת מופרזת כי גם להורה הכי בעייתי היו עוד משאבים פרט לאותו צאצא יחיד. אבל בעיני אימא שלה הכול הסתכם בפיפ.

"טוב, נראה לי שאני כבר לא אגיע לעבודה היום", אמרה אימא שלה. "רק בזכות ה'השתדלות' שלי אני שורדת שם, ואני לא מסוגלת להתחבר להשתדלות כשמשקולת דייגים בלתי נראית תלויה לי על העין".

"אימא, את לא יכולה לקחת עוד יום מחלה. עוד לא יולי אפילו. מה יקרה אם באמת תחטפי שפעת או משהו?"

"ובינתיים כולם ינסו להבין מה הזקנה הזאת שחצי פרצוף מגיע לה עד לכתף עומדת ואורזת להם את הקניות. אין לך מושג כמה אני מקנאה במשרדון שלך. האי־נראוּת הזאת".

"בואי לא נעשה רומנטיזציה לקיוּבּיקל", אמרה פיפ.

"זה מה שנורא בגוף. הוא דבר כל כך נראה, כל כך נראה".

אימא של פיפ, למרות הדיכאון הכרוני, לא הייתה משוגעת. היא הצליחה להחזיק במשרת אורזת מצרכים במרכול הקהילתי "נְיוּ לִיף" בפֶלטוֹן כבר יותר מעשר שנים, ופיפ, מרגע שוויתרה על דרך המחשבה שלה ונכנעה לזו של אימא שלה יכלה לעקוב אחר דבריה בלי כל קושי. על המחיצות האפורות בתא המשרדי שלה היה קישוט אחד ויחיד — מדבקת פגוש, "לפחות את הסביבה אנחנו מביסים". התאים של חברותיה לעבודה היו מכוסים תצלומים וגזרי עיתון, אבל פיפ הבינה יפה את כוח המשיכה של האי־נראוּת. חוץ מזה, היא ציפתה שיפטרו אותה בקרוב, אז בשביל מה להשתקע.

"כבר חשבת איך את רוצה לא לחגוג את יום הלא הולדת שלך?" שאלה את אימא שלה.

"האמת היא שהייתי רוצה להישאר במיטה כל היום ולכסות את הראש בשמיכה. אני לא צריכה יום לא־הולדת כדי להזכיר לי שאני מזדקנת. העפעף שלי מזכיר לי את זה יפה מאוד".

"אולי אני אכין עוגה ואקפוץ אלייך ונאכל אותה יחד. את נשמעת קצת יותר בדיכאון מהרגיל".

"אני לא בדיכאון כשאני פוגשת אותך".

"חה, חבל שלא מייצרים אותי בגלולות. תעמדי בעוגה עם סטיביה?"

"לא יודעת. סטיביה עושה משהו מוזר לכימיה של הפה שלי. מניסיוני, אי אפשר לרמות את בלוטות הטעם".

"גם לסוכר יש טעם לוואי", אמרה פיפ, אף שידעה שאין טעם להתווכח.

"לסוכר יש טעם לוואי חמוץ, ולבלוטות הטעם אין בעיה אתו כי הן בנויות לדווח על חמיצות ולהמשיך הלאה. בלוטת טעם לא אמורה לדווח חמש שעות תמימות על טעם מוזר. טעם מוזר! כי זה מה שקרה לי בפעם היחידה ששתיתי משקה סטיביה".

"לדעתי החמיצות כן נשארת".

"משהו מאוד לא בסדר כשבלוטת הטעם ממשיכה לדווח על משהו מוזר חמש שעות אחרי ששתית משקה ממותק. את יודעת, דרך אגב, שאם מעשנים קריסטל מת׳ אפילו פעם אחת, הכימיה במוח משתנה לכל החיים? זה הטעם שיש לסטיביה בעיניי".

"אני לא יושבת פה ומפמפמת מקטרת מת׳, אם זה מה שאת מנסה לומר".

"אני אומרת שאני לא צריכה עוגה".

"בסדר, כבר אמצא עוגה אחרת. מצטערת שהצעתי עוגה שהיא רעל לגוף שלך".

"לא אמרתי שזה רעל. סטיביה פשוט עושה משהו מוזר ל..."

"לכימיה בפה שלך, הבנתי".

"חתולונת, אני אוכל כל עוגה שתביאי. סוכר לבן לא יהרוג אותי. לא התכוונתי לפגוע בך, חמודה שלי, ברצינות".

שום שיחת טלפון לא נחשבה שלמה לפני שהן אמללו זו את זו. הבעיה, לדעת פיפ — שורש המגבלה שהיא נאלצה לחיות אתה; הסיבה המשוערת לאי־יכולתה להיות יעילה בשום דבר שהוא — הבעיה הייתה שהיא אהבה את אימא שלה. היא ריחמה עליה; סבלה בסבלותיה; צליל קולה חימם אותה; גופה עורר בה מין משיכה אל־מינית מטרידה; אפילו כימיית הפה שלה העסיקה אותה; היא איחלה לה שתהיה מאושרת יותר; שנאה להעציב אותה; אימא שלה הייתה יקרה ללבה. זה היה גוש הגרניט העצום שעמד במרכז חייה, מקור כל הכעס והארס שהפנתה לא רק כלפי אימא שלה אלא, לאחרונה מתוך יצר תבוסה עצמית הולך וגובר, ולא לטובתה, כלפי מושאים הולמים פחות. כשהתרגזה, פיפ לא ממש כעסה על אימא אלא על גוש הגרניט.

רק כשהייתה בת שמונה או תשע עלה בדעתה לשאול למה מציינים אצלן, בבקתה ביערות הסקוויה שליד פֶלטוֹן, רק את יום ההולדת שלה. אימא ענתה שלה עצמה אין יום הולדת; יום ההולדת של פיפ הוא היחיד שמעניין אותה, אמרה. אבל פיפ הציקה לה עד שהתרצתה לאכול עוגה לכבוד היום הארוך ביותר בשנה ולקרוא לה עוגת לא־הולדת. כך עלתה שאלת גילה של האם, נתון שהיא סירבה לחשוף ואמרה רק בחיוך המתלווה לחידת זֵן, "אני מבוגרת מספיק להיות אימא שלך".

"כן, אבל בת כמה את באמת?"

"תסתכלי על הידיים שלי", אמרה אז אימא שלה. "אם תתאמני, תוכלי לקבוע בת כמה אישה לפי כפות הידיים שלה".

וכך — לראשונה כמדומה — הביטה פיפ בכפות ידיה של אימא שלה. העור שבגב הידיים לא היה ורוד ואטום כמו עורה שלה; הוא נראה כאילו העצמות והוורידים מפלסים להם דרך אל פני השטח; כאילו העור הוא מים נסוגים החושפים צורות בקרקעית נמל. אף ששׂערה היה סמיך וארוך מאוד, זרקו בו סיבים אפורים יבשושיים, והעור שבבסיס צווארה היה כמו אפרסק שהבשיל יום אחד יותר מדי. בלילה ההוא שכבה פיפ ערה במיטתה ודאגה שאימא שלה הולכת למות. זו הייתה הפעם הראשונה שהרגישה בגוש הגרניט.

מאז פיתחה שאיפה יוקדת שיהיה לאימא שלה בן זוג — ובעצם כל אדם שהוא — שיאהב אותה. לאורך השנים נמנו עם המועמדים האפשריים שכנתם לינדה, שהייתה גם היא אם חד־הורית ותלמידת סנסקריט; אֶרני הקַצב מ"ניו ליף", שהיה גם הוא טבעוני; רופאת הילדים וָנֵסָה טוֹנְג, שהייתה מאוהבת באימא של פיפ עד מעל לראש ועל כן ניסתה לעניין אותה בצפרות; וסוני, השיפוצניק העבדקן שלא החמיץ שום הזדמנות לפצוח בהרצאה על אורחותיהם הקדמוניות של האינדיאנים בני הפּוּאֶבְּלוֹ. כל אותם טיפוסים חביבים מעמק סן לורנזו ראו באימא של פיפ שמץ מהדבר שפיפ עצמה ראתה והתגאתה בו בגיל ההתבגרות — גדוּלה מזהרת. אדם אינו חייב לכתוב כדי להיות משורר, אינו חייב ליצור כדי להיות אמן. ההשתדלות הרוחנית של אימא שלה הייתה מעין אמנות בפני עצמה — אמנות האי־נראוּת. בבקתה שלהן מעולם לא היה מקלט טלוויזיה, והמחשב הגיע רק כשמלאו לפיפ שתים עשרה; מקור החדשות העיקרי של אימא שלה היה הסנטה קרוז סנטינל, עיתון שקראה לשם אותה הנאה יומית קלה שבזעזוע מן העולם. כשלעצמו לא היה זה מצב חריג בעמק. הצרה הייתה שאמונה מבוישת בגדולתה שלה קרנה מאימא של פיפ, או לפחות היא התנהלה כאילו הייתה דגולה פעם, אי־אז באיזה עבר טרום־פיפ שהיא סירבה בכל תוקף לדון בו. יותר משנעלבה, היא התחלחלה למחשבה ששכנתן לינדה מסוגלת להשוות בין דמיאן, בנה חובב הצפרדעים המתנשם בפה פעור, ובין פיפ שלה, המושלמת והיחידה במינה. היא שיערה שהקַצב יישבר ללא תקנה אם תאמר לו שהוא מריח כמו בשר אפילו אחרי מקלחת; היא אמללה את עצמה בהתחמקות מהזמנותיה של ונסה טונג במקום פשוט להודות שהיא פוחדת מציפורים; ובכל פעם שהטנדר הגבוה של סוני פנה לשביל הגישה שלהן, היא הכריחה את פיפ לפתוח לו את הדלת בזמן שנמלטה מאחור ליער הסקוויה. המותרות שאפשרו את הבררנות הבלתי אפשרית שלה היו פיפ. פעם אחר פעם היא הבהירה: פיפ היא האדם היחיד שעובר את הרף, האדם היחיד שהיא אוהבת.

כל זה כמובן נעשה מקור לבושה צורבת כשהגיעה פיפ לגיל ההתבגרות. אלא שאז כבר הייתה עסוקה בלשנוא ובלהעניש את אימא מכדי שתוכל לאמוד את הנזק שתגרום החייזריוּת הזו לעתידה. לא היה מי שיאמר לה שאם היא רוצה להביא טוב לעולם, אולי לא כדאי לצאת מהקולג׳ עם חוב של מאה ושלושים אלף דולר בהלוואות סטודנטים. איש לא הזהיר אותה שהסכום שיש לשים לב אליו כשהיא מתראיינת אצל איגור, ראש המחלקה לקשרי קהילה ב"פתרונות מתחדשים", אינו ה"שלושים או ארבעים אלף דולר" שלתחזיתו היא עשויה להרוויח בעמלות כבר בשנה הראשונה, אלא משכורת הבסיס, עשרים ואחד אלף דולר בשנה, ושאולי איגור, איש המכירות הממולח, מיומן גם בשיווק משרות עלובות לבחורות תמימות בנות עשרים ואחת.

"אז לגבי סוף השבוע", אמרה פיפ בקול נוקשה. "אני צריכה להזהיר אותך שאני רוצה לדבר על משהו שאת לא אוהבת לדבר עליו".

אימא שלה הגיבה בצחקוק קל שנועד להקסים, לסַמל פגיעוּת. "יש רק דבר אחד שאני לא אוהבת לדבר אתך עליו".

"ועל זה בדיוק אני רוצה לדבר. ראי הוזהרת".

אימא שלה שתקה. שם, בפלטון, הערפל כבר בטח התפוגג, הערפל שאימא הצרה יום־יום על לכתו כי אז נחשף עולם מואר שהיא העדיפה להתנכר לו. יותר מכול היטיבה לתרגל את ההשתדלות שלה בצנעת הבוקר האפור. עכשיו בוודאי יש שם אור שמש, שמסתנן בירוק ובזהוב מבעד למחטי הסקוויה הזערוריות, וחום הקיץ מתגנב מבעד לחלונות הרשת של מרפסת השינה ומעל למיטה שפיפ תבעה לעצמה כשהייתה נערה קנאית לפרטיותה והגלתה כך את אימא שלה לדרגש בסלון עד ליום שנסעה לקולג׳ ואימא החזירה לעצמה את המיטה. היא בטח שם ברגע זה, מתרגלת את ההשתדלות שלה. ולפיכך היא לא תדבר עוד מיזמתה אלא רק תענה; תהיה כל כולה נשימה.

"זה לא משהו אישי", אמרה פיפ. "אני לא הולכת לשום מקום. אבל אני צריכה כסף, ולך אין כלום, וגם לי אין, ועולה בדעתי רק מקום אחד שאפשר להשיג בו כסף. יש רק אדם אחד שחייב לי משהו, ולו בתאוריה. אז אנחנו הולכות לדבר על זה".

"חתולונת", אמרה אימא שלה בעצב, "את יודעת שאני לא אעשה את זה. צר לי שאת זקוקה לכסף, אבל לא מדובר כאן במה שאני אוהבת ומה שלא. מדובר במה שאני יכולה או לא יכולה. ואני לא יכולה. אז נצטרך לחשוב על משהו אחר בשבילך".

פיפ הזעיפה פנים. מפעם לפעם עלה בה צורך להיאבק בכתונת המשוגעים הנסיבתית שנקלעה לתוכה שנתיים קודם לכן, לבדוק אם נוסף קצת מרחב תמרון בשרוולים. ובכל פעם גילתה שהכותונת הדוקה כשהייתה. עדיין חוב של מאה ושלושים אלף, עדיין היא הנחמה היחידה של אימא. די מרשים איך נכנסה כל כולה למלכודת מיד ברגע שתמו ארבע שנות החופש בקולג' שלה; זה היה מדרדר אותה לדיכאון, אילו יכלה להרשות לעצמה דיכאון.

"טוב, אני מנתקת", אמרה לטלפון. "לכי תתארגני לעבודה. את בטח סתם לא ישֵנה מספיק, ובגלל זה העין מציקה לך. זה קורה לי לפעמים כשאני לא ישנה".

"באמת?" אמרה אימא שלה בלהט. "גם לך זה קורה?"

פיפ ידעה שהדבר יאריך את השיחה וכנראה ירחיב את הדיון לסוגיית המחלות התורשתיות, וללא ספק ידרוש שפע של שקרים לבנים מצדה. היא החליטה שמוטב שאימא תחשוב על נדודי שינה מאשר על פציאליס, ולו רק — כפי שפיפ ציינה באוזניה לשווא זה שנים — ולו רק כי נגד נדודי שינה יש תרופות של ממש שאפשר לקחת. אבל התוצאה הייתה שכאשר איגור שרבב את ראשו לתא של פיפ ב־13:22, היא עדיין הייתה בטלפון.

"אימא, סליחה, חייבת לנתק עכשיו, להתראות", אמרה וניתקה.

איגור נעץ בה מבט. הוא היה רוסי בלונדיני עטור זקן לטיף, מושך באופן לא הוגן, והסיבה היחידה לכך שלא פיטר אותה הייתה מן הסתם שהוא נהנה לחשוב איך יזיין אותה. ועדיין היא הייתה בטוחה שאם זה יקרה אי־פעם, תמצא את עצמה מושפלת בן־רגע כי לא זו בלבד שהוא בחור יפה, גם משלמים לו יפה, בזמן שכל מה שיש לה זה צרות. וגם את זה הוא בטח יודע.

"אני מתנצלת", היא אמרה לו. "אני מתנצלת שחרגתי בשבע דקות. לאימא שלי יש בעיה רפואית". היא הרהרה בעניין שוב. "בעצם קבל תיקון, אני לא מתנצלת. מה הסיכוי שאני אשיג תגובה חיובית בכל פרק זמן של שבע דקות נתונות?"

"אני נראה לך נוזף?" שאל איגור ועפעף בריסיו.

"אז למה הצצת פנימה? למה אתה נועץ בי מבט?"

"חשבתי שאולי תרצי לשחק עשרים שאלות".

"לא נראה לי".

"את תנסי לנחש מה אני רוצה ממך, ואני אסתפק בכן או לא תמים. שיהיה רשום בפרוטוקול: רק תשובות של כן או לא".

"אתה מחפש תביעה על הטרדה מינית?"

איגור צחק, גדוש עונג. "התשובה היא לא! נשארו לך תשע עשרה שאלות".

"אני לא צוחקת לגבי התביעה. יש לי חברה שלמדה משפטים, והיא אומרת שמספיק שאתה יוצר אווירה".

"זאת לא שאלה".

"איך אני יכולה להסביר לך עד כמה כל זה לא מצחיק בעיניי?"

"שאלות של כן ולא בלבד, בבקשה".

"אוי, אלוהים. לך מפה".

"את מעדיפה לדבר על הביצועים שלך בחודש מאי?"

"לך כבר! הנה אני מתקשרת".

כשאיגור הלך היא העלתה על המחשב את לוח השיחות שלה, הציצה בו במיאוס ושבה והקטינה את החלון. כבר עשרים ושניים חודשים היא עובדת ב"פתרונות מתחדשים", ורק בארבעה מהם הצליחה להעפיל מתחתית הטבלה למקום השני מהסוף בלוח הלבן שמנה את "נקודות קשרי הקהילה" שלה ושל עמיתיה. אולי לא במקרה, בערך בארבע מכל עשרים ושתיים פעמים שהביטה במראה היא ראתה שם מישהי יפה, ולא מישהי שאילו הייתה אחת אחרת אולי הייתה נחשבת יפה, אבל כיוון שזו היא, היא לא. היא בהחלט ירשה כמה מבעיות דימוי הגוף של אימא שלה, אבל לה לפחות הייתה הוכחה מוצקה בדמות הניסיון שלה עם בנים. רבים נמשכו אליה, רק מעטים לא הסיקו לבסוף שנפלה איזו טעות. איגור ניסה לפתור את החידה כבר שנתיים. כל הזמן הוא בחן אותה כפי שהיא בחנה את עצמה במראה: "אתמול היא נראתה טוב, ועדיין..."

מאי־שם בימי הקולג׳ לקחה פיפ את הרעיון — ראשה היה כמו בלון טעון בחשמל סטטי, שמושך רעיונות אקראיים הצפים באוויר — שפסגת התרבות היא לשבת בבית קפה ביום ראשון בבוקר ולקרוא גיליון מודפס אמתי של הניו יורק טיימס. זה נעשה לטקס השבועי שלה, ואכן יהיה מקורו של הרעיון אשר יהיה, בימי ראשון בבוקר היא הרגישה הכי מתורבתת. לא משנה עד איזו שעה מאוחרת שתתה בחוץ, היא קנתה את הטיימס ב־8:00, לקחה אותו לקפה פּיטס, הזמינה סְקוֹן וקפוצ׳ינו כפול, השתלטה על השולחן האהוב עליה בפינה ושקעה בשכחה עצמית ברוכה לכמה שעות.

בחורף הקודם, בקפה פִּיטְס, התחילה לשים לב לבחור רזה נחמד למראה, שהיה לו אותו טקס של יום ראשון. בתוך כמה שבועות במקום לקרוא את העיתון, הייתה עסוקה במחשבה איך היא נראית לבחור בעודה קוראת, והאם להרים עיניים ולתפוס אותו מסתכל, עד שלבסוף היה ברור שאם לא תמצא לה בית קפה חדש, היא תיאלץ לדבר אתו. בפעם הבאה שצדה את עינו, היא ניסתה ניד ראש מזמין שהיה לתחושתה חורקני ומלאכותי כל כך, עד שהיא נדהמה מפעולתו המידית. הבחור קם וניגש אליה והציע בנועזות שכיוון ששניהם שם באותו זמן כל שבוע, אולי הם יתחילו לחלוק עיתון ויצילו ככה עץ.

"מה אם שנינו נרצה את אותו מוסף?" שאלה פיפ בעוינות קלה.

"את היית פה לפניי", אמר הבחור, "אז את תבחרי ראשונה". אחר כך התלונן שהוריו בקולג׳ סטיישן, טקסס, מבזבזים כל סוף שבוע כסף על שני עותקים של הטיימס, כדי שלא יצטרכו לריב על המוספים.

פיפ, כמו כלב שמזהה רק את שמו וחמש מילים פשוטות בלשון בני האדם, שמעה רק שהבחור בא ממשפחה נורמלית שיש בה שני הורים וכסף מיותר. "אבל זה די הזמן היחיד שיש לי לעצמי כל השבוע", אמרה.

"סליחה", אמר הבחור ונסוג לאחור. "פשוט חשבתי שרצית לומר משהו".

פיפ לא ידעה איך לא להיות עוינת לבחורים בני גילה שמעוניינים בה. חלק מהעניין היה שהאדם היחיד בעולם שהיא סמכה עליו היה אימא שלה. מניסיונה בתיכון ובקולג׳ כבר למדה שככל שהבחור נחמד יותר, כך יכאב יותר לשניהם כשהוא יגלה שהיא מתוסבכת הרבה יותר מששיער למראה הנחמדוּת שלה. מה שהיא עוד לא למדה היה איך לא לִרצות שמישהו יהיה נחמד אליה. לבחורים הלא נחמדים היה כישרון מיוחד לחוש בדבר ולנצל אותו. וככה לא היה אפשר לבטוח בנחמדים ולא בלא נחמדים, יתֵרה מזו, היא לא ממש ידעה להבדיל בין אלה לאלה לפני שהגיעה למיטה אתם.

"אולי נוכל לשתות קפה באיזה זמן אחר", אמרה לבחור. "באיזה לא־יום־ראשון בבוקר".

"בטח", הוא אמר בהיסוס.

"כי עכשיו שממש דיברנו, לא נצטרך להמשיך להחליף מבטים. נוכל פשוט לשבת כל אחד ולקרוא את העיתון שלו, כמו ההורים שלך".

"קוראים לי ג׳ייסון, דרך אגב".

"אני פיפ. ועכשיו שאנחנו יודעים איך קוראים לנו, בכלל לא נצטרך להמשיך להחליף מבטים. אני אוכל לחשוב, אה, זה רק ג׳ייסון, ואתה תוכל לחשוב, אה, זאת רק פיפ".

הוא צחק. התברר שיש לו תואר במתמטיקה מאוניברסיטת סטנפורד ושהוא מגשים את חלום חייו של כל בעל תואר במתמטיקה — עובד בעמותה לקידום האוריינות המתמטית באמריקה ומנסה בו בזמן לכתוב ספר לימוד שיחולל, הוא מקווה, מהפך בהוראת הסטטיסטיקה. אחרי שתי פגישות היא חיבבה אותו מספיק כדי לחשוב שמוטב שתשכב אתו לפני שמי משניהם ייפגע. אם תחכה יותר מדי, יגלה ג׳ייסון שהיא סבך של חובות ומחויבויות ויברח כל עוד נפשו בו. או שהיא תיאלץ לספר לו שרגשותיה העמוקים כבר נתונים לגבר מבוגר שלא זו בלבד שאינו מאמין בכסף — כלומר במטבע אמריקני; כלומר בעצם הבעלות עליו — אלא שהוא גם נשוי.

היא לא רצתה להיות חשאית לגמרי, ולכן סיפרה לג׳ייסון על ה"עבודה" שהיא עוסקת בה בהתנדבות בזמנה החופשי למען הפירוז הגרעיני, נושא שנראה שהוא בקיא בו הרבה יותר ממנה, אפילו שזו ה"עבודה" שלה, לא שלו, עד כדי כך שהיא נעשתה קצת עוינת. למרבה המזל הוא היה דברן גדול, חסיד של פיליפ ק׳ דיק, של "שובר שורות", של לוטרות הים ושל פומות ההרים, של יישומי המתמטיקה בחיי היום־יום

ויותר מכול של השיטה הגאומטרית שלו להוראת הסטטיסטיקה, שיטה שהוא הסביר טוב כל כך עד שהיא כמעט הבינה. בפעם השלישית שנפגשה אתו, במסעדת נודלס שבה נאלצה להעמיד פני לא רעבה כי המשכורת האחרונה מ"פתרונות מתחדשים" עוד לא נכנסה, מצאה את עצמה בפרשת דרכים: להסתכן בידידוּת או לסגת לַבִּטחה שבמין מזדמן.

מחוץ למסעדה בערפל הקל, בשדרת טלגרף השרויה בשלוות ראשון בערב, היא הבהירה לג׳ייסון מה היא רוצה, והוא הגיב בשקיקה. כשנצמדה אליו הרגישה איך הבטן שלה מקרקרת; היא קיוותה שהוא לא שומע.

"שנלך אליך?" לחשה באוזנו.

ג׳ייסון אמר שלא, לצערו אחותו נמצאת אצלו.

לשמע המילה "אחות" נחמץ לבה של פיפ באֵיבה. כיוון שלא היו לה אחים משל עצמה, היא לא יכלה שלא להתרעם לנוכח הדרישות מאחיהם של אחרים ופוטנציאל התמיכה שלהם; הנורמליוּת של המשפחתיות הגרעינית שלהם, עושר הקִרבה שקיבלו בירושה.

"אפשר ללכת אליי", אמרה קצת בכעס. והיא הייתה כה שקועה בטינה על אחותו של ג׳ייסון שדחקה את רגליה מחדרו (ועל כן גם מלבו, אף שלא רצתה במיוחד מקום שם), כה מרוגזת על נסיבות חייה בעודה פוסעת יד ביד עם ג׳ייסון במורד שדרות טלגרף, עד שרק כשהגיעו לדלת ביתה נזכרה שאי אפשר ללכת לשם.

"אוי", אמרה. "אוי. אתה יכול לחכות בחוץ רגע? אני צריכה לסדר משהו".

"אה, בטח", אמר ג׳ייסון.

היא נשקה לו בהכרת תודה, והם התמזמזו עשר דקות על מפתן דלתה. פיפ טמנה את עצמה בָּעונג שבמגעו של בחור נקי ומוכשר, עד שקרקור בולט לאוזן עלה מקיבתה והוציא אותה מזה.

"רק שנייה, בסדר?" אמרה.

"מה, את רעבה?"

"לא! או שאולי בעצם פתאום כן, קצת. אבל במסעדה לא הייתי".

היא החליקה את המפתח למנעול ונכנסה. דרייפוס, השותף הסכיזופרני שלה, ישב בסלון וצפה במשחק כדורסל עם השותף המוגבל שלה רמון במקלט טלוויזיה שנאסף מהזבל וחובר לממיר דיגיטלי שסטיבן, השותף השלישי, זה שהיא הייתה די מאוהבת בו, השיג בעסקת חליפין ברחוב. גופו של דרייפוס, נפוח מהתרופות שעד כה הקפיד ליטול, מילא כורסה נמוכה שנאספה מהזבל.

"פיפ, פיפ", קרא רמון, "פיפ, מה את עושה עכשיו, אמרת שתעזרי לי באוצר מילים, רוצה לעזור עכשיו?"

פיפ הניחה אצבע על שפתיה, ורמון אטם את פיו בשתי ידיו.

"בדיוק", אמר דרייפוס בשקט. "היא לא רוצה שיֵדעו שהיא פה. וכל כך למה? אולי כי המרגלים הגרמנים נמצאים במטבח? אני אומר 'מרגלים' במובן הרחב של המילה כמובן, אף שאולי גם במידה של צדק, לאור העובדה שכשלושים וחמישה אנשים חברים בקבוצת מחקר הפירוז הגרעיני של אוקלנד, שפיפ וסטיבן בהחלט אינם החברים החיוניים ביותר בה, ואף על פי כן, הבית שהגרמנים בחרו להרעיף עליו את הפתיחות וההמולה הגרמניות האופייניות להם זה שבוע תמים הוא דווקא הבית שלנו. עובדה מעניינת ששווה לבחון".

"דרייפוס", רשפה פיפ. היא התקרבה אליו כדי שלא תצטרך להרים את הקול.

דרייפוס פכר בשלווה את אצבעותיו השמנות על כרסו והמשיך לדבר לרמון, שמעולם לא עייף להקשיב לו. "האם ייתכן שפיפ רוצה להימנע משיחה עם המרגלים הגרמנים? אולי הערב במיוחד? הערב, כשהיא הביאה הביתה אדון צעיר והרעיפה עליו מחסדיה על הגזוזטרה רבע שעה תמימה?"

"אתה המרגל", לחשה פיפ בזעם. "אני שונאת שאתה מרגל אחריי".

"היא שונאת שאני מבחין בדברים ששום אדם אינטליגנטי אינו יכול שלא להבחין בהם", הסביר דרייפוס לרמון. "כשאדם מבחין בדבר שגלוי לעיני כול, זה לא ריגול, רמון. ואולי בכלל זה כל מה שהגרמנים עושים. עם זאת, המניע הוא־הוא המגדיר את המרגל, וכאן, פיפ —" הוא פנה אליה "— כאן הייתי מייעץ לך לשאול את עצמך, מה הגרמנים הסקרנים והרציניים האלה עושים אצלנו בבית".

"לא הפסקת לקחת תרופות, נכון?" לחשה פיפ.

"הרעיפה מחסדיה, רמון. הנה לך ביטוי נאה לאוצר המילים".

"מה זה אומר?"

"זה אומר לנשק. להתגפף. להצמיד שפתיים".

"פיפ, תעזרי לי באוצר מילים?"

"לדעתי יש לה תכניות אחרות הערב, ידידי".

"חמודי, לא, לא עכשיו", לחשה פיפ לרמון, ואז פנתה לדרייפוס. "הגרמנים נמצאים פה כי אנחנו הזמנו אותם כי יש לנו מקום. אבל אתה צודק, אני צריכה שלא תגלה להם שאני פה".

"מה דעתך, רמון?" שאל דרייפוס. "שנעזור לה? היא לא עוזרת לך ללמוד מילים".

"נו, אלוהים. תעזור לה אתה. אתה זה שיש לו אוצר מילים ענקי".

דרייפוס נפנה שוב אל פיפ והישיר אליה מבט יציב, עיניו כל כולן בינה, שום רגש. כאילו התרופות שנטל דיכאו את המחלה במידה מספקת שלא יניף חרב עתיקה ויֵצא למסע טבח ברחובות, אך לא די לגרש אותה מעיניו. סטיבן הבטיח לפיפ שדרייפוס מביט בכולם באותו מבט, אבל היא עדיין חשבה שאם אי־פעם יפסיק ליטול תרופות, היא זו שהוא ירדוף אחריה בחרב שלופה או משהו כזה כי בה הוא יזהה את כל צרות העולם, את הקשר שנקשר נגדו; יתר על כן, היא האמינה שהוא מזהה משהו אמתי לגבי הזיוף שבה.

"הגרמנים האלה והריגול שלהם אינם לטעמי", אמר לה דרייפוס. "המחשבה הראשונה שעולה במוחם כשהם נכנסים לתוך בית היא איך להשתלט עליו".

"הם פעילי שלום, דרייפוס. הם ויתרו על הניסיון לכבוש את העולם לפני איזה שבעים שנה".

"אני רוצה שאת וסטיבן תוציאו אותם מפה".

"בסדר! נוציא אותם! לא עכשיו. מחר".

"אנחנו לא אוהבים את הגרמנים, נכון, רמון?"

"אנחנו הכי אוהבים שרק חמשתנו פה, כמו משפחה", אמר רמון.

"כן, טוב... לא משפחה. לא בדיוק. לא. לכל אחד מאתנו יש משפחה משלו, נכון, פיפ?"

דרייפוס שוב התבונן היישר בעיניה, מבט רב־משמעות, יודע, משולל כל חום אנושי — או שמא פשוט נעדר כל שביב של תשוקה? אולי כל גבר היה מביט בה בצינה כזאת אילו הוצא המין מהמשוואה לגמרי? היא ניגשה לרמון והניחה ידיים על כתפיו השמנות, המשתפלות. "רמון, חמודי, אני עסוקה הערב", אמרה. "אבל אהיה בבית כל הערב מחר. או־קיי?"

"או־קיי", אמר באמון מוחלט.

היא מיהרה לשוב לדלת והכניסה את ג׳ייסון, שנשף על אצבעותיו הקעורות. כשעברו על פני הסלון רמון שב והליט את פיו בכפות ידיו, הוכחה בפנטומימה למחויבותו לשתיקה, בשעה שדרייפוס צפה בכדורסל בלי ניע. היו דברים רבים כל כך שג׳ייסון יכול לראות בבית, מעטים כל כך שפיפ רצתה שיראה, ולדרייפוס ולרמון היו ריחות אישיים משלהם — ריח השמרים של דרייפוס, ריח השתן של רמון, ריחות שהיא מורגלת בהם, אבל אורחים לא. היא עלתה במדרגות במהירות על קצות האצבעות בתקווה שג׳ייסון יקלוט שעליו להזדרז חרש. מאחורי דלת סגורה בקומה השנייה בקעו הניגונים המוכרים של סטיבן ואשתו המטיחים האשמות זה בזה.

בחדרה הקטן בקומה השלישית היא הובילה את ג׳ייסון למזרן שלה בלי להדליק שום אור כי לא רצתה שיראה עד כמה היא ענייה. היא הייתה ענייה מרודה, אבל המצעים שלה היו נקיים; היא הייתה עתירת ניקיון. כשעברה לחדר הזה לפני שנה, היא קרצפה כל סנטימטר ברצפה ובאדן החלון בתרסיס חיטוי, וכשבאו העכברים לבקר, היא למדה מסטיבן שאם תתחב צמר פלדה לכל נקודת כניסה אפשרית הם לא יוכלו להיכנס, ואחר כך שבה וניקתה את הרצפה. אבל עכשיו — אחרי שמשכה את חולצת הטריקו של ג׳ייסון מעל לכתפיו הגרומות ונתנה לו להפשיט אותה ועסקה בשלל פעילויות מקדימות מהנות, ורק אז נזכרה שהקונדומים היחידים שלה נמצאים בתיק הרחצה שהשאירה בחדר האמבטיה שבקומה הראשונה לפני שיצאה כי הגרמנים השתלטו על חדר האמבטיה הרגיל שלה — עכשיו נעשה הניקיון שלה למגבלה נוספת. היא העניקה לג׳ייסון נשיקה קטנה על זקפתו הנימולה למשעי, לחשה "סליחה, רק שנייה, אני כבר חוזרת", ותפסה חלוק שלא הספיקה לסדר ולקשור כהלכה עד שכבר כמעט הגיעה לתחתית גרם המדרגות האחרון והבינה ששכחה להסביר לאן היא הולכת.

"לעזאזל", אמרה ועצרה על המדרגות. אמנם לא היה דבר בג׳ייסון שיעיד על חיי הוללות פרועים, והיה לה מרשם תקף לגלולת הבוקר שאחרֵי, והיא הרגישה ברגע זה כאילו מכל הדברים בחייה רק במין היא טובה איכשהו; אבל היא חייבת לנסות לשמור על ניקיון הגוף. רחמים עצמיים חלחלו לתוכה, שכנוע שאין שום אדם אחר שעבורו מין הוא דבר בעל לוגיסטיקה מגושמת כל כך, דג טעים מלא עצמות קטנטנות. מאחוריה, מעבר לדלת החדר של הזוג, נשאה אשתו של סטיבן את קולה בסוגיית היוהרה המוסרית.

"אני מוכן להסתכן ביוהרה מוסרית", קטע אותה סטיבן, "אם החלופה היא להצטרף לתכנית אלוהית שמתעמרת בארבעה מיליארד איש".

"זאת תמצית היוהרה המוסרית!" צווחה האישה.

קולו של סטיבן עורר בפיפ כמיהה עמוקה מזו שחשה אל ג׳ייסון, ועד מהרה הסיקה שהיא עצמה אינה לוקה ביוהרה מוסרית — המקרה שלה דמה יותר לתת־הערכה עצמית מוסרית כי הגבר שהיא באמת רצתה לא היה זה שהתכוונה לזיין עכשיו. היא ירדה על קצות האצבעות לקומת הקרקע ועברה על פני ערֵמת חומרי הבנייה שלוקטו ונערמו בפרוזדור. במטבח ישבה אָנַגְרֵט, האישה הגרמנייה, ודיברה גרמנית. פיפ זינקה לחדר האמבטיה, תחבה שלישיית קונדומים לכיס החלוק, הציצה מהדלת והסיגה את ראשה לאחור במהירות: אנגרט עכשיו עמדה בדלת המטבח.

אנגרט הייתה יפהפייה כהת עיניים ונעימת קול, וכך סתרה את הדעה הקדומה של פיפ שהשפה הגרמנית מכוערת ושלדובריה יש עיניים כחולות. היא והחבר שלה מרטין נפשו במשכנות עוני שונים באמריקה, לכאורה כדי לעורר מודעוּת לתנועה הבין־לאומית לזכויות הפולשים לבתים שהיו חברים בה וכדי לקשור קשרים עם תנועת מתנגדי החימוש הגרעיני בארצות הברית, אבל בעיקר, כך נראה, כדי לצלם זה את זה מול ציורי קיר אופטימיים בגטאות העוני. בערב חמישי הקודם, בסעודה משותפת שפיפ השתתפה בה בעל כורחה כי היה תורה לבשל, פתחה אשתו של סטיבן בריב עם אנגרט בנושא הנשק הגרעיני של ישראל. אשתו של סטיבן הייתה מאותן נשים שנוטרות טינה לאחרות על יופיין (העובדה שהיא לא נטרה כל טינה לפיפ, אלא ניסתה להיות אימהית כלפיה, אישרה את הערכתה הלא מזהרת של פיפ בדבר יופייה שלה), והקסם נטול המאמץ של אנגרט, שלא הועם אלא רק התעצם בזכות תספורתה הפראית וגבותיה המנוקבות במספר מקומות, הכעיס את אשתו של סטיבן כל כך שהיא התחילה לומר שקרים בוטים על ישראל. כיוון שרצה המקרה והנשק הגרעיני הישראלי היה הנושא היחיד בתחום הפירוז שפיפ התמצאה בו, לאחר דוח שהכינה לאחרונה בנושא לקבוצת המחקר, וכיוון שגם היא קינאה נואשות באשתו של סטיבן, היא פתחה בתקציר רהוט באורך חמש דקות בנושא הראיות ליכולותיה הגרעיניות של ישראל.

למרבה הגיחוך הדבר ריתק את אנגרט. היא הצהירה שהיא "זוּפֶּר מתרשמת" מפיפ, הובילה אותה לסלון, ושם ישבו השתיים על הספה וניהלו שיחת בנות ארוכה. היה קשה איכשהו לעמוד בפני תשומת הלב של אנגרט, וכשזו התחילה לדבר על פורע החוק האינטרנטי הנודע אַנדרֵאָס ווֹלף, שהתברר שהיא מכירה אותו אישית, ולומר שפיפ היא בדיוק מסוג הבחורות שפרויקט "אור השמש" של וולף זקוק להן ולהתעקש שפיפ צריכה לעזוב את העבודה הנוראית והנצלנית שלה ולהגיש מועמדות למסלול ההתמחות בתשלום שפרויקט אור השמש מציע עכשיו ולומר שמן הסתם כדי להתקבל די שתמלא "שאלון" רשמי שאנגרט עצמה תוכל לטפל בו לפני שתעזוב, פיפ הרגישה כה מוחמאת — כה רצויה — עד שהבטיחה למלא את השאלון. זה היה אחרי ארבע שעות רצופות של שתיית יין זול.

למחרת בבוקר בראש צלול התחרטה על ההבטחה. אנדראס וולף והפרויקט שלו התנהלו עכשיו מדרום אמריקה בגלל שלל צווי מעצר שעמדו נגדו באירופה ובארצות הברית באשמת פריצה למחשבים וריגול, ומובן שלא היה שום סיכוי שפיפ תעזוב את אימא שלה ותעבור לדרום אמריקה. יתר על כן, אף שוולף היה גיבור בעיני כמה מחבריה, והיא מצאה עניין מסוים ברעיון שלו שסודיות היא דיכוי ושקיפות היא חירות, היא לא הייתה אדם מחויב פוליטית; רוב הזמן היא פשוט הצטרפה לסטיבן והשתעשעה בפִרצֵי מחויבות בדיוק כפי שהשתעשעה בפרצי כושר גופני. זאת ועוד, היה משהו מן הכת בפרויקט אור השמש ובלהט שאנגרט דיברה עליו בו. חוץ מזה, היא עצמה כלל וכלל לא הייתה חכמה ובקיאה כפי שהשתמע מנאום חמש הדקות על ישראל, והיא הייתה בטוחה שהדבר יתחוור מיד כשתמלא את השאלון. וכך היא התחמקה מהגרמנים עד הבוקר הזה, כשיצאה לחלוק את הטיימס של יום ראשון עם ג׳ייסון ומצאה פתק מאנגרט שנכתב בנימה כה פגועה, עד שהיא השאירה פתק משל עצמה ליד דלתה של אנגרט והבטיחה לדבר אתה בערב.

עכשיו, בעוד קיבתה ממשיכה לדווח על ריקנות, היא חיכתה לשינוי כלשהו בשטף הגרמנית המדוברת שיעיד שאנגרט פינתה את הכניסה למטבח. פעמיים, כמו כלב השומע שיחת בני אדם מן הצד, הייתה פיפ בטוחה למדי ששמעה את שמה שלה בשטף הדיבור. אילו חשבה בהיגיון, הייתה נכנסת למטבח בראש מורם, מכריזה שיש אצלה מישהו, והיא לא יכולה למלא את השאלון, וחוזרת לחדרה. אבל היא הייתה מורעבת, והמין הלך ונעשה מטלה מופשטת.

לבסוף שמעה צעדים, חריקה של כיסא מטבח. היא זינקה מחדר האמבטיה, אבל שולי החלוק שלה נלכדו במשהו. מסמר בולט בקרש עץ שהוצל מהזבל. כשחמקה בניתור מהקרש הנופל, עלה קולה של אנגרט מהמסדרון מאחוריה.

"פיפ? פיפ, אני מחפשת אותך כבר שלושה ימים!"

פיפ פנתה לאחור וראתה את אנגרט מתקדמת.

"היי, כן, סליחה", אמרה והזדרזה לערום את העץ בחזרה. "אני לא יכולה כרגע. יש אצלי... אולי מחר?"

"לא", אמרה אנגרט בחיוך. "בואי עכשיו. בואי, בואי, כמו שהבטחת".

"אה". ראשה של פיפ לא הצליח לקבוע סדר עדיפויות. במטבח נמצאים הגרמנים, אבל שם יש גם קורנפלקס וחלב. אולי לא יהיה נורא כל כך אם היא תאכל משהו לפני שתחזור לג׳ייסון? אולי אם תאכל לפני כן קצת קורנפלקס, היא תהיה יעילה יותר, נמרצת ומגיבה יותר? "אני רק קופצת לרגע לחדר", אמרה. "רק לרגע, או־קיי? אני כבר חוזרת, מבטיחה".

"לא, בואי, בואי. בואי עכשיו. זה לוקח רק כמה דקות, עשר דקות. את תראי, זה כיף, זה רק טופס שצריך למלא. בואי. אנחנו מחכים לך כל הערב. תבואי לעשות את זה עכשיו, יא?"

אנגרט היפהפייה מזמנת אותה. פיפ הבינה לְמה התכוון דרייפוס לגבי הגרמנים; ועדיין הייתה הקלה במילוי פקודות של מישהו. חוץ מזה, היא כבר נמצאה פה למטה זמן רב כל כך עד שלא יהיה נעים לחזור לחדר ולבקש מג׳ייסון לגלות עוד סבלנות, והחיים שלה כבר היו מלאים כל כך באי־נעימויות עד שהיא אימצה את קו הפעולה לדחות את המפגש אתן ככל האפשר, אף שמן הסתם אי־הנעימות רק תחריף כשתפגוש אותה לבסוף.

"פיפ היקרה", אמרה אנגרט וליטפה את שׂערה של פיפ כשזו ישבה לשולחן המטבח ואכלה קערת קורנפלקס גדולה ולא ממש הייתה במצב שייגעו לה בשׂער. "תודה שאת עושה את זה בשבילי".

"בואי רק נגמור עם זה מהר, טוב?"

"כן, את תראי. זה רק טופס שצריך למלא. את מזכירה לי נורא את עצמי כשהייתי בגילך והייתי זקוקה למטרה בחיים".

פיפ לא התייחסה לנימת הדיבור. "או־קיי", אמרה. "סליחה שאני שואלת, אבל האם פרויקט אור השמש הוא כת?"

"כת?" מרטין, כל כולו זיפים וכָפייה פלסטינית, צחק מקצה השולחן. "כת אישיוּת, אולי".

"איסְט דוֹך קְוואטְש, דוּ", אמרה אנגרט בלהט מסוים. "אַלזוֹ וירְקְליך".

"סליחה, מה?" אמרה פיפ.

"אמרתי שזה באמת קשקוש מה שהוא אומר. הפרויקט הוא ההפך מכת. הוא מושתת על כנות, אמת, שקיפות, חירות. המשטרים שיש בהם פולחן אישיות הם אלה ששונאים אותו".

"אבל יש לפרויקט מנהיג כֵריסְמֵטי מאוד", אמר מרטין.

"כריזמטי?" אמרה פיפ.

"כריזמטי. עשיתי שיישמע כמו אָריסמֵטיקה. אנדראס וולף הוא כריזמטי מאוד". מרטין שוב צחק. "זה כמעט יכול להופיע בספר ללימוד אוצר מילים. איך להשתמש במילה כריזמטי במשפט. 'אנדראס וולף כריזמטי מאוד'. ואז המשפט מובן מיד, ישר יודעים מה פירוש המילה. הוא ההגדרה ממש".

נראה שמרטין עוקץ את אנגרט ושאנגרט לא נהנית מכך; ופיפ הבינה, או חשבה שהיא מבינה, שאנגרט שכבה עם אנדראס וולף בזמן כלשהו בעבר. היא הייתה מבוגרת מפיפ בעשר שנים לפחות, אולי חמש עשרה. מתוך תיקיית פלסטיק שקופה למחצה, ציוד משרדי בעל חזות אירופית, היא שלפה כמה דפים שהיו קצת ארוכים וצרים מדפים אמריקניים רגילים.

"אז את מין מגייסת?" שאלה פיפ. "את מסתובבת עם השאלון?"

"כן, יש לי סמכות", אמרה אנגרט. "או לא סמכות, אנחנו דוחים סמכות. אני אחד האנשים שעושים את זה בשביל הקבוצה".

"בגלל זה את כאן בארצות הברית? זה מסע גיוס?"

"אנגרט מומחית לריבוי משימות", אמר מרטין בחיוך מעריץ ועוקץ בו בזמן איכשהו.

אנגרט אמרה לו שישאיר אותה לבד עם פיפ, והוא הלך אל הסלון, עדיין בלתי מודע להפליא לכאורה לכך שדרייפוס לא אוהב שהוא שם. פיפ ניצלה את ההזדמנות ומילאה לעצמה קערת דגנים שנייה; לפחות בסוגיית המזון היא מטפלת.

"היחסים בין מרטין וביני טובים, חוץ מהקנאה שלו", הסבירה אנגרט.

"קנאה במה?" שאלה פיפ אגב אכילה. "באנדראס וולף?"

אנגרט הנידה בראשה לשלילה. "הייתי קרובה מאוד לאנדראס במשך תקופה ארוכה, אבל זה היה כמה שנים לפני שהכרתי את מרטין".

"אז היית ממש צעירה".

"מרטין מקנא בידידוֹת שלי. אין דבר שמאיים על גבר גרמני, אפילו גבר טוב, יותר מאשר חברוּת קרובה בין נשים מאחורי הגב שלו. זה ממש מעיק עליו, כאילו משהו לא בסדר בעולם כפי שהוא אמור להיות. כאילו נגלה את כל הסודות שלו וניקח ממנו את הכוח שלו או לא נזדקק לו יותר. גם אצלכם יש בעיה כזאת?"

"לצערי אני זאת שנוטה להיות הקנאית".

"טוב, אז זאת הסיבה שמרטין מקנא באינטרנט כי זאת דרך התקשורת העיקרית שלי עם החברות. יש לי כל כך הרבה חברות שאפילו לא פגשתי — חברות אמתיות. דואר אלקטרוני, רשתות חברתיות, קבוצות דיון. אני יודעת שמרטין מסתכל בפורנוגרפיה לפעמים, אין בינינו סודות, ואם הוא לא מסתכל בזה הוא כנראה הגבר היחיד בגרמניה שלא מסתכל — אני חושבת שהפורנוגרפיה באינטרנט נוצרה בשביל הגברים הגרמנים כי הם אוהבים להיות לבד ולשלוט בדברים ולפנטז על כוח. אבל הוא אומר שהוא צופה בזה רק כי יש לי כל כך הרבה חברות באינטרנט".

"ואולי זאת בדיוק פורנוגרפיה לנשים", אמרה פיפ.

"לא. את חושבת ככה רק כי את צעירה ואולי את לא זקוקה כל כך לחברוּת".

"אז קרה לך פעם שחשבת פשוט ללכת עם בחורות במקום?"

"המצב בין גברים לנשים בגרמניה די נורא עכשיו", ענתה אנגרט, תשובה שלילית איכשהו.

"כנראה ניסיתי רק לומר שהאינטרנט טוב בסיפוק צרכים מרחוק. של גברים או נשים".

"אבל הצורך של נשים בחברוּת מקבל מענה אמתי באינטרנט, זאת לא פנטזיה. וכיוון שאנדראס מבין את הכוח של האינטרנט, כמה חשוב הוא יכול להיות בעיני נשים, מרטין מקנא גם בו — בגלל זה, לא כי הייתי קרובה לאנדראס בעבר".

"כן. אבל אם אנדראס הוא המנהיג הכריזמטי, אז הוא גם בעל הכוח, ובעיניי זה נשמע כאילו הוא בדיוק כמו כל הגברים האחרים, לפי דעתך".

אנגרט הנידה בראשה לשלילה. "הדבר הנפלא באנדראס זה שהוא יודע שהאינטרנט הוא מכשיר האמת הגדול ביותר אי־פעם. ומה זה אומר לנו? שכל דבר בחברה בעצם נסב על נשים, לא גברים. הגברים כולם מסתכלים בתמונות של נשים, והנשים כולן מתַקשרות עם נשים אחרות".

"אני חושבת שאת שוכחת ממין הומוסקסואלי ומסרטונים של חיות חמודות", אמרה פיפ. "אבל אולי נוכל למלא את השאלון עכשיו. יש בחור שדי מחכה לי בחדר, וזאת הסיבה שאני די לובשת חלוק שאין מתחתיו כלום, אם שאלת את עצמך".

"עכשיו־עכשיו? אצלך בחדר?" נבהלה אנגרט.

"חשבתי שזה יהיה רק שאלון מהיר".

"הוא לא יכול לחזור בערב אחר?"

"אני באמת מנסה להימנע מכך, אם רק אפשר".

"אז לכי להגיד לו שאת זקוקה רק לכמה דקות, עשר דקות, עם חברה שלך. ואז לא תצטרכי להיות הקנאית לשם שינוי".

ואנגרט קרצה אליה, מה שנראה לפיפ גבורה של ממש כי היא עצמה לא הייתה טובה בקריצות, שהן ההפך מסרקזם.

"אני חושבת שכדאי שתנצלי אותי כל עוד אני לרשותך", אמרה.

אנגרט הבטיחה לה שאין תשובות נכונות או שגויות לשאלון, ופיפ הייתה בטוחה שאין שום סיכוי שזה נכון כי בשביל מה לטרוח לערוך שאלון אם כל התשובות נכונות? אבל יופייה של אנגרט היה מרגיע. כשפיפ ישבה מולה לשולחן, הייתה לה התחושה שהיא מתראיינת למשרה שהיא להיות אנגרט.

"איזה מכוחות־העל האלה הוא הטוב ביותר?" קראה אנגרט מן הכתב. "היכולת לעוף, היכולת להיות רואה ואינו נראה, היכולת לקרוא מחשבות או היכולת לעצור את הזמן לכל האנשים מלבדך".

"לקרוא מחשבות", אמרה פיפ.

"תשובה טובה, אפילו שאין תשובות נכונות".

חיוכה של אנגרט היה חמים כאמבט. פיפ עדיין התאבלה על אבדן הקולג׳, שבו הייתה טובה בבחינות.

"הסבירי את בחירתך, בבקשה", קראה אנגרט.

"כי אני לא סומכת על אנשים", אמרה פיפ. "אפילו לאימא שלי, שאני כן סומכת עליה, יש דברים שהיא לא מספרת לי, דברים חשובים מאוד, ויהיה נחמד אם תהיה לי דרך לגלות אותם בלי שהיא תצטרך לספר לי. ככה אדע את מה שאני צריכה לדעת, והיא עדיין תרגיש טוב. ולגבי כל האחרים, כולם ממש, אני אף פעם לא בטוחה מה הם חושבים עליי, ונראה שאני לא מצליחה לנחש. אז יהיה נחמד אם אני אוכל פשוט לקפוץ לתוך הראש שלהם רק לשתי שניות ולוודא שהכול בסדר — רק לוודא שהם לא חושבים איזה משהו נורא עליי שאין לי מושג עליו — ואז אני אוכל לסמוך עליהם. לא אנצל את זה לרעה. פשוט קשה כל כך לא לסמוך על אף אחד אף פעם. אני צריכה להתאמץ כל כך להבין מה רוצים ממני. זה מעייף כל כך".

"אוי, פיפ, אפילו לא צריך לעשות את השאר. מה שאת אומרת זה פנטסטי".

"באמת?" פיפ חייכה בעצב. "את רואה, והנה אפילו כאן אני שואלת את עצמי למה את אומרת את זה. אולי את פשוט מנסה להשפיע עליי להמשיך בשאלון. בכלל, אני גם שואלת את עצמי למה אכפת לך כל כך שאני אענה עליו".

"את יכולה לבטוח בי. זה רק מפני שאני מתרשמת ממך".

"את מבינה, אבל זה אפילו לא הגיוני כי בעצם אני לא ממש מרשימה. אני לא כל כך בקיאה בנשק גרעיני, פשוט במקרה ידעתי על ישראל. אני לא סומכת עלייך בכלל. אני לא סומכת עלייך. אני לא סומכת על אנשים". פניה של פיפ הלכו והתלהטו. "אני באמת צריכה לעלות לחדר עכשיו. אני מרגישה נורא שהשארתי את הידיד שלי שם".

זה היה צריך לרמוז לאנגרט לשחרר אותה או לפחות להתנצל שהיא מעכבת אותה, אבל נראה שיש לאנגרט (אולי ככה זה גרמנים?) כישרון רב להתעלם מרמזים. "אנחנו צריכות ללכת לפי הטופס", אמרה. "זה רק טופס, אבל צריך ללכת לפיו". היא טפחה על כף ידה של פיפ ואז ליטפה אותה. "נתקדם מהר".

פיפ תהתה למה אנגרט נוגעת בה כל הזמן.

"החברים שלך הולכים ונעלמים. הם לא עונים למסרונים או לפייסבוק או לטלפון. את מדברת עם המעסיקים שלהם, והם אומרים שהם לא הגיעו לעבודה. את מדברת עם ההורים שלהם, והם אומרים שהם מודאגים מאוד. את מדברת עם המשטרה, והם אומרים לך שהם ערכו חקירה ושהחברים שלך בסדר גמור, אבל גרים בערים אחרות עכשיו. אחרי זמן־מה כל חבר שהיה לך נעלם. מה את עושה עכשיו? האם את מחכה עד שגם את תיעלמי, כדי שתוכלי לגלות מה עלה בגורל החברים? האם את מנסה לחקור? האם את בורחת?"

"רק החברים שלי נעלמים?" אמרה פיפ. "הרחובות עדיין מלאים באנשים בני גילי שהם לא חברים שלי?"

"כן".

"האמת, אני חושבת שהייתי הולכת לטיפול אם היה קורה לי דבר כזה".

"אבל הפסיכיאטרית מדברת בעצמה עם המשטרה ומגלה שכל מה שאמרת נכון".

"טוב, אז לפחות תהיה לי חברה אחת — הפסיכיאטרית".

"אבל אז הפסיכיאטרית בעצמה נעלמת".

"זה תסריט פרנואידי לגמרי. זה כמו משהו שיצא מהראש של דרייפוס".

"את מחכה, חוקרת או בורחת?"

"או מתאבדת. מה לגבי התאבדות?"

"אין תשובות לא נכונות".

"כנראה הייתי עוברת לגור עם אימא שלי. לא הייתי נותנת לה להתרחק. ואם למרות זאת היא הייתה נעלמת איכשהו, הייתי כנראה מתאבדת כי בשלב הזה היה ברור שכל קשר אתי מסוכן לבריאותם של אנשים".

אנגרט שוב חייכה. "מצוין".

"מה?"

"את מצליחה יפה, פיפ, יפה מאוד". היא שלחה את ידיה, את כפות ידיה החמות, מעבר לשולחן והניחה אותן על לחייה של פיפ.

"התאבדות היא התשובה הנכונה?"

אנגרט משכה את ידיה. "אין תשובות לא נכונות".

"איכשהו קשה ככה ליהנות מההצלחה".

"איזה מהדברים האלה עשית בלי רשות: פרצת לחשבון הדואר האלקטרוני של מישהו, קראת דברים בטלפון החכם של מישהו, חיפשת במחשב של מישהו, קראת יומן של מישהו, חיטטת במסמכים האישיים של מישהו, הקשבת לשיחה פרטית כשהטלפון של מישהו חייג אלייך בטעות, השגת מידע לגבי מישהו באמתלת שווא, הצמדת אוזן לקיר או לדלת כדי לצותת לשיחה וכולי".

פיפ הרצינה. "מותר לי לדלג על שאלה?"

"את יכולה לסמוך עליי". אנגרט שוב נגעה בידה. "כדאי לענות".

פיפ היססה ואז התוודתה: "עברתי על כל חתיכת נייר שיש לאימא שלי. אם היה לה יומן, הייתי קוראת אותו, אבל אין לה. אם היה לה חשבון דואר אלקטרוני, הייתי פורצת אליו. התחברתי לאינטרנט וסרקתי כל בסיס נתונים שהצלחתי לחשוב עליו. אני לא גאה בזה, אבל היא לא אומרת לי מי אבא שלי, היא לא אומרת לי איפה נולדתי, היא אפילו לא אומרת לי מה השם האמתי שלה. היא אומרת שהיא עושה את זה כדי להגן עליי, אבל אני חושבת שהסכנה נמצאת רק בראש שלה".

"אלה דברים שאת צריכה לדעת", אמרה אנגרט בכובד ראש.

"כן".

"יש לך זכות לדעת אותם".

"כן".

"את מבינה שאלה הדברים שפרויקט אור השמש יכול לעזור לך לגלות?"

לבה של פיפ החל להלום, גם מפני שהמחשבה הזאת דווקא לא עלתה בראשה עד כה, והאפשרות הייתה מבהילה, אבל בעיקר מפני שהיא חשה שפיתוי אמתי נכנס לפעולה עכשיו, פיתוי שכל הנגיעות של אנגרט היו בקושי רק הקדמה לקראתו. היא משכה את ידה וחיבקה את עצמה בעצבנות.

"חשבתי שהפרויקט מתעסק בסודות של תאגידים ושל ביטחון לאומי".

"כן, כמובן. אבל לפרויקט יש משאבים רבים".

"אז אני יכולה סתם, כאילו, לכתוב אליהם ולבקש את המידע?"

אנגרט הנידה בראשה לשלילה. "זאת לא סוכנות בילוש פרטית".

"אבל אם אלך להתמחות הזאת".

"כן, כמובן".

"טוב, זה מעניין".

"נושא למחשבה, יא?"

"יא־אה", אמרה פיפ.

"את מטיילת בארץ זרה", קראה אנגרט, "וערב אחד באים שוטרים אלייך למלון ועוצרים אותך באשמת ריגול, אפילו שלא עסקת בריגול. הם לוקחים אותך לתחנה. הם אומרים שמותר לך לערוך שיחת טלפון אחת, והם יאזינו לשני צדי הקו. הם מזהירים אותך שכל מי שתתקשרי אליו ייחשד גם הוא בריגול. למי את מתקשרת?"

"לסטיבן", אמרה פיפ.

אכזבה רגעית הבליחה בפניה של אנגרט. "סטיבן הזה? סטיבן שפה?"

"כן, מה הבעיה עם זה?"

"סלחי לי, אבל חשבתי שתאמרי אימא שלך. הזכרת אותה בכל תשובה שענית עד עכשיו. היא האדם היחיד שאת בוטחת בו".

"אבל זה רק לבטוח במובן העמוק", אמרה פיפ. "היא תצא מדעתה מדאגה, ואין לה מושג איך העולם פועל, ככה שהיא לא תדע למי להתקשר כדי לעזור לי. סטיבן יֵדע בדיוק למי להתקשר".

"לי הוא נראה קצת חלש".

"מה?"

"הוא נראה חלש. הוא נשוי לאישה הכועסת, השתלטנית הזאת".

"כן, אני יודעת, הנישואים שלו לא מוצלחים — תאמיני לי, אני יודעת".

"יש לך רגשות אליו!" אמרה אנגרט במורת רוח.

"כן, יש לי, אז מה?"

"לא אמרת לי. אנחנו יושבות על הספה ומספרות הכול זו לזו, ואַת לא סיפרת לי את זה".

"את לא סיפרת לי ששכבת פעם עם אנדראס וולף!"

"אנדראס הוא דמות ציבורית. אני צריכה להיזהר. וזה לפני הרבה שנים כבר".

"את מדברת עליו כאילו היית עושה את זה שוב בלי היסוס".

"פיפ, בבקשה", אמרה אנגרט ואחזה בידיה. "בואי לא נריב. לא ידעתי שיש לך רגשות אל סטיבן. אני מתנצלת".

אבל הפצע שחוללה המילה "חלש" הכאיב עכשיו לפיפ יותר, לא פחות, והיא נחרדה לגלות כמה מידע אישי היא כבר חשפה בפני אישה הבטוחה ביופייה במידה כזו שהיא מסוגלת למלא את הפרצוף במתכת ולקצוץ את השׂער (כך זה נראה) במזמרת גן. פיפ, נטולת כל יסוד לביטחון שכזה, משכה את ידיה בחדות ונעמדה ושמטה את קערת הקורנפלקס שלה לכיור ברעש. "אני עולה לחדר עכשיו —"

"לא, יש לנו עוד שש שאלות —"

"כי ברור שאני לא נוסעת לדרום אמריקה, ואני לא סומכת עלייך בכלל, אפילו לא טיפה, אז למה שאת והחבר המאונן שלך לא תיסעו ללוס אנג׳לס ותתנחלו שם בבית של מישהו אחר ותציגי את השאלון שלך למישהי שמעוניינת במישהו חזק יותר מסטיבן. אני לא רוצה אתכם יותר בבית שלנו, וכמוני כל האחרים. אם הייתה לך טיפת כבוד אליי, כבר היית מבינה שאני אפילו לא רוצה להיות פה עכשיו".

"פיפ, בבקשה, חכי, אני ממש־ממש מתנצלת". אנגרט באמת נראתה נסערת. "לא צריך לעשות עוד שאלות —"

"חשבתי שזה טופס שצריך למלא. צריך, צריך. אוי, אלוהים, אני טיפשה".

"לא, את ממש חכמה. אני חושבת שאת פנטסטית. אני חושבת שאולי רק החיים שלך מסתובבים יותר מדי סביב גברים, רק טיפה, ממש עכשיו".

פיפ בהתה בתדהמה בעלבון החדש הזה.

"אולי את רוצה חברה שהיא קצת יותר מבוגרת, אבל פעם הייתה דומה לך כל כך".

"את אף פעם לא היית דומה לי", אמרה פיפ.

"דווקא כן הייתי. שבי, בבקשה, יא? דברי אתי".

קולה של אנגרט היה כה משיי ומצווה, והעלבון שבו זרה אור כה משפיל על נוכחותו של ג׳ייסון בחדרה של פיפ, עד שפיפ כמעט צייתה לה והתיישבה. אבל כאשר אחז בה חוסר אמון בבני האדם, נעשה בלתי נסבל מבחינה גופנית לשהות במחיצתם. היא ברחה במורד המסדרון ושמעה כיסא מתחכך ברצפה מאחוריה, קול קורא בשמה.

בישורת המדרגות שבקומה השנייה היא עצרה ורתחה. סטיבן חלש? היא חושבת על גברים יותר מדי? איזה יופי. עכשיו אני ממש מרגישה טוב עם עצמי.

מעבר לדלת של סטיבן פסק הריב בין בני הזוג. פיפ התקרבה חרש לדלת, הרחק משאון הכדורסל שבסלון, וכרתה אוזן. לא עבר זמן רב ונשמעה חריקת קפיצי מיטה, ואז אנחת יבבה שאין לטעות בה, והיא הבינה שאנגרט צודקת, שסטיבן באמת חלש, חלש באמת; ועדיין אין כל פסול בבעל ואישה ששוכבים זה עם זה. הקולות שלהם, התמונה שלהם בעיני רוחה והידיעה שהיא מוּדרת משם מילאו אותה בייאוש שיכלה להפיג רק בדרך אחת.

היא עלתה בשארית המדרגות שתיים־שתיים, כאילו אם תקצץ חמש שניות מזמן העלייה תפצה על היעדרות של חצי שעה. מחוץ לדלתה היא עטתה הבעה של התנצלות מבוישת. זה היה פרצוף ששימש אותה אלפי פעמים מול אימא שלה והניב תמיד תוצאות. היא פתחה את הדלת והציצה פנימה בהבעה הזאת.

האורות דלקו וג׳ייסון היה שוב לבוש. הוא ישב על קצה המיטה והקליד על הטלפון בריכוז.

"פססט", אמרה פיפ. "אתה כועס עליי נורא?"

הוא הניד בראשו לשלילה. "לא, פשוט אמרתי לאחותי שאני אחזור הביתה עד אחת עשרה".

המילה "אחותי" פוגגה הרבה מההתנצלות מפניה של פיפ, אבל ג׳ייסון ממילא לא הביט בה. היא נכנסה והתיישבה לצדו ונגעה בו. "עוד לא אחת עשרה, נכון?"

"עכשיו אחת עשרה ועשרים".

היא הניחה את ראשה על כתפו וכרכה את ידיה סביב זרועו. היא הרגישה את השרירים שלו עובדים כשהקליד. "סליחה", אמרה. "אני לא יכולה להסביר מה קרה. כלומר אני יכולה, אבל אני לא רוצה".

"את לא צריכה להסביר. די ידעתי, בכל מקרה".

"ידעת מה?"

"כלום. לא חשוב".

"לא, מה? מה ידעת?"

הוא הפסיק להקליד והשפיל מבט לארץ. "זה לא שאני כזה נורמלי בעצמי. אבל יחסית —"

"אני רוצה לעשות אתך אהבה נורמלית. אנחנו עוד יכולים לעשות את זה? אפילו רק לחצי שעה? תגיד לאחותך שתחזור קצת באיחור".

"תקשיבי, פיפ". הוא הרצין. "אגב, זה באמת השם שלך?"

"ככה אני קוראת לעצמי".

"איכשהו אני לא מרגיש שאני מדבר אתך כשאני משתמש בו. לא יודע... 'פיפ'. 'פיפ'. זה לא נשמע... לא יודע..."

כל שיירי ההתנצלות נמוגו מפניה, והיא שחררה את כפות ידיה מזרועו. היא ידעה שעליה להיאבק בַּהתפרצות, אבל היא לא הצליחה להיאבק בה. לכל היותר יכלה לשמור על איפוק בקולה.

"או־קיי", אמרה. "אז אתה לא אוהב את השם שלי. מה עוד אתה לא אוהב בי?"

"אוי, נו. את זאת שהשארת אותי פה שעה שלמה. יותר משעה".

"כן. בזמן שאחותך חיכתה לך".

המופע השני של המילה "אחותך" היה כמו גפרור המושלך לתוך תנור מלא גז בישול רדום, הכעס המוכן להתלקח שנשאה אתה בכל יום ויום; מין אוושה לחששה בתוך ראשה.

"ברצינות", אמרה בלב הולם, "אולי פשוט תספר לי כל מה שאתה לא אוהב בי כי ברור שכבר לעולם לא נזדיין כי אני לא נורמלית מספיק, אף על פי שאני צריכה קצת עזרה כדי להבין מה כל כך לא נורמלי בי".

"בחייך", אמר ג׳ייסון. "יכולתי פשוט ללכת".

נימת הצדקנות בקולו הציתה מאגר גדול ודליל יותר של הגז, חומר אידאולוגי נפיץ שפיעפע לתוכה מאימא שלה ואחר כך ממרצות מסוימות בקולג׳ ומסרטים מגעילים מסוימים ועכשיו גם מאנגרט, חוש לאי־צדק במה שאחת המרצות כינתה ה"אַנְאיזוטרופיה" של מערכת היחסים המגדרית, שבה הבנים יכולים להסוות את תשוקותיהם המחפּיצות בלשון הרגשות בשעה שבת שמשחקת את משחק המין של הבנים עושה זאת על אחריותה שלה, והיא טיפשה אם היא מחפּיצה וקרבן אם לא.

"כשהזין שלך היה אצלי בפה לא נראה שהיה לך אכפת כל כך", אמרה.

"לא שמתי אותו שם", הוא אמר. "והוא לא היה שם הרבה זמן".

"לא כי הייתי צריכה לרדת ולהביא קונדום כדי שתוכל לתקוע אותו בתוכי".

"ואו. אז הכול באשמתי עכשיו?"

מבעד לעננה של אש או של דם מלוהט נתקלו עיניה של פיפ במכשיר הנייד של ג׳ייסון.

"הֵי!" הוא קרא.

היא זינקה ממקומה ורצה לקצה החדר כשהמכשיר בידה.

"הֵי, את לא יכולה לעשות את זה", הוא צעק ורדף אחריה.

"יכולה ועוד איך!"

"לא, את לא יכולה, זה לא הוגן. היי — היי — את לא יכולה לעשות את זה!"

היא נדחקה מתחת לשולחן הכתיבה לילדים, פריט הריהוט היחיד שלה, כשפניה אל הקיר ורגלה נתמכת על אחת מרגליו. ג׳ייסון אחז בחגורת החלוק שלה וניסה להוציא אותה במשיכה, אבל לא הצליח להזיז אותה ונראה שאינו מוכן לאלימות גדולה מזו. "את דפוקה?" אמר. "מה את עושה?"

פיפ נגעה במסך באצבעות רועדות.

בוא ניפגש בַּמוֹמָה ב־4.

ג׳ייסון פסע הלוך ושוב מאחוריה. "פאק, פאק, פאק", אמר. "מה את עושה?"

היא גללה את המסך ומצאה את השיחה הזאת.

שיא עולם במשגל נסוג! 62 דקות והספירה נמשכת!

היא שווה לפחות?

פרצוף לא רע, גוף פצצה.

תגדיר פצצה. החזה?

+8

שווה לחכות, אני אומר.

מוזמן לקבל את המס שלה אם אתה אוהב משוגעות.

68 דקות!

גופה קרס הצדה, היא הניחה את המכשיר על הרצפה ודחפה אותו לכיוון ג׳ייסון. הזעם שלה איכל את עצמו כלעומת שניצת והשאיר מאחוריו אפר של יגון.

"יש לי חברים שמדברים ככה", אמר ג׳ייסון. "זה סתם".

"בבקשה, תלך", היא אמרה בקול קטן.

"בואי נתחיל מהתחלה. אולי נעשה, כאילו, ריסטרט? אני ממש מצטער".

הוא הניח יד על כתפה, והיא נרתעה. הוא הסיר את היד.

"או־קיי, תשמעי, אז בואי נדבר מחר, או־קיי?" הוא אמר. "ברור לגמרי שזה היה הערב הלא מתאים לשנינו".

"פשוט תלך עכשיו, בבקשה".

חברת "פתרונות מתחדשים" לא ייצרה, לא בנתה ואפילו לא התקינה שום דבר. במקום זאת, לפי כיוון הרוחות הרגולטוריות (לא "האקלים", אלא "הרוחות" כי התקנות השתנו מעונה לעונה ולפעמים, כך נראה, משעה לשעה), היא "ארזה", היא "תיווכה", היא "קלטה", היא "סקרה", היא "הנגישה ללקוח". בתאוריה כל זה היה בעל ערך רב. אמריקה פלטה יותר מדי פחמן לאטמוספרה, מקורות אנרגייה מתחדשים יכלו לעזור בכך, הממשל הפדרלי וממשלי המדינות המציאו תמריצי מיסוי חדשות לבקרים, חברות התשתית הפגינו אדישות עד התלהבות מתונה מהאפשרות לשפר את תדמיתן הירוקה, שיעור לא זניח ומשביע רצון של בתי אב ובתי עסק בקליפורנייה היו מוכנים לשלם תוספת תמורת חשמל נקי יותר, והתוספת הזאת, כפול אלפים רבים פלוס הכסף הזורם מבירת האומה ומבירת המדינה, בניכוי הכסף שהולך לחברות שבאמת מייצרות או מתקינות דברים, הספיק כדי לשלם משכורות לחמישה עשר עובדי "פתרונות מתחדשים" ולפייס את קרנות הון הסיכון שמממנות אותה. גם המונחים העדכניים ששימשו בחברה היו טובים: "קולקטיב", "קהילה", "קואופרטיב". ופיפ רצתה להצליח בעבודה, ולו מהיעדר שאיפות נעלות מאלה. מאימא שלה היא למדה כמה חשוב לנהל חיים בעלי מטרה מוסרית, ומהקולג׳ למדה להרגיש דאגה ואשמה לנוכח דפוסי הצריכה האמריקניים שאינם בני קיימה. הבעיה שלה ב"פתרונות מתחדשים" הייתה שהיא מעולם לא הצליחה ממש להבין מה היא מוכרת, גם כשמצאה אנשים שהסכימו לקנות את זה ממנה, ובכל פעם שהתחילה סוף־סוף להבין התבקשה למכור משהו אחר.

בהתחלה, במצב שבדיעבד היה הכי פחות מבלבל מכל המצבים שחוותה שם, היא מכרה הסכמי רכישת חשמל לעסקים קטנים ובינוניים, עד שתקנה חדשה של מדינת קליפורנייה שמה קץ לנֵתַח הקטן השערורייתי שחברת "פתרונות מתחדשים" הפרישה לה מההסכמים. אחר כך היא החתימה בתי אב במחוזות פוטנציאליים לאנרגייה מתחדשת; כל בית אב זיכה את "פתרונות מתחדשים" בבונוס מטעם צד שלישי מפוקפק אחד או יותר שיצרו שוק סחורות עתידיות מכניס לכאורה. אחר כך היא ערכה "סקר" בקרב תושבי יישובים מתקדמים כדי לאמוד את מידת נכונותם להעלאת המסים או לשינוי התקצוב העירוני כדי לעבור לאנרגיות מתחדשות; כשציינה פיפ באוזני איגור שלשום אזרח רגיל אין בסיס מציאותי לענות על שאלות ה"סקר", אמר איגור שאסור לה להודות בכך באוזני המשיבים בשום מקרה ותנאי כי לתשובות חיוביות יש ערך כספי לא רק עבור החברות שמייצרות דברים, אלא גם עבור הגורמים המפוקפקים בעלי שוק הסחורות העתידיות. פיפ הייתה על סף התפטרות, ואז צנח הערך הכספי של התשובות, והיא הועברה להיתרי אנרגייה סולרית מתחדשת. זה החזיק מעמד שישה שבועות נעימים יחסית, עד שהתגלה פגם במודל העסקי. מאז אפריל היא ניסתה להחתים מועצות מקומיות בדרום מפרץ סן פרנסיסקו למיקרו־קולקטיבים של אנרגיית פסולת.

גם עמיתותיה במחלקת קשרי צרכנים שיווקו את אותו החרא כמובן. הסיבה לכך שהן הצליחו יותר ממנה הייתה שהן קיבלו כל "מוצר" חדש בלי לנסות להבין אותו. הן התגייסו בכל לבן לטקסט השיווקי התורן, גם כשהיה מגוחך או חסר כל היגיון, ואז אם לקוח פוטנציאלי התקשה להבין את ה"מוצר", הן לא אישרו בפה מלא שהדבר קשה להבנה, לא עשו מאמץ כן להסביר את ההיגיון המסובך שמאחוריו, אלא פשוט המשיכו לדקלם את טקסט המכירות מן הכתב. וזו בבירור הייתה הדרך להצלחה, וכל זה היה התפכחות כפולה לפיפ: לא זו בלבד שהרגישה שמענישים אותה הענשה פעילה על השימוש במוחה, היא אף קיבלה מדי חודש בחודשו עדויות חדשות שהצרכנים באזור מפרץ סן פרנסיסקו מגיבים בממוצע טוב יותר לדקלום מכירות סתום למחצה מאשר לאשת מכירות בעלת כוונות טובות שמנסה לעזור להם להבין את המוצר. רק כשהורשתה לעבוד על קשרי לקוחות בדיוור ישיר וברשתות החברתיות נראָה שכישרונותיה מבוזבזים פחות; כיוון שגדלה ללא טלוויזיה, כישוריה הלשוניים היו טובים.

היום היה יום שני, ועל כן היא הטרידה בטלפון את בני שישים וחמש ומעלה הרבים שאינם משתמשים במדיה חברתית ולא הגיבו למתקפת הדיוור הישיר שערכה החברה כדי לשווק פרויקט חדש במחוז סנטה קלרה ושמו רַנצ׳וֹ אַנצ׳וֹ. מיקרו־קולקטיבים פועלים רק אם משיגים שותפות כמעט מלאה של הקהילה, ואי אפשר לשלוח מארגן קהילה לפני שהושגה היענות של חמישים אחוז; עד אז גם לא תוכל פיפ להרוויח "נקודות קשרי קהילה", ואחת היא כמה עבודה השקיעה.

היא חבשה את האוזניות, הכריחה את עצמה להביט שוב ברשימת הטלפונים וקיללה את פיפ של שעה קודם לכן, לפני ארוחת הצהריים, כי פיפ ההיא עברה על הרשימה ופלתה מתוכה את השמות "גוטנשורדר, אלויסיוס" ו"לברוז, דניס" לטיפול אחרי האוכל. פיפ שנאה את השמות המסובכים כי אם טועים בהיגוים מיד נוצרת עוינות אצל הלקוח, אבל היא שינסה מותניים ולחצה על "חייג". מישהו בבית לברוז ענה ב"הלו" זעוף.

"הַיייי", אמרה בניגון חושני שלמדה לשלב בו נימת התנצלות של אי־נעימות חברתית משותפת. "כאן פיפ טַיילֶר מ'פתרונות מתחדשים', ואני מתקשרת בהמשך למכתב ששלחנו אליך לפני כמה שבועות. אני מדברת עם מר לַבַּרְוָז?"

"לֶבְּרוּז׳", תיקן האיש בזעף.

"אני מתנצלת, מר לֶבְּרוּז׳".

"מה העניין?"

"העניין הוא להקטין את חשבון החשמל שלך, לעזור לכדור הארץ ולקבל נתח נאה מהטבות מס האנרגייה ברמת המדינה וברמה הפדרלית", אמרה פיפ, אף שלאמתו של דבר, החיסכון בחשבון החשמל היה היפותטי, בזבוז האנרגייה היה שנוי במחלוקת מבחינה סביבתית, ואילו הייתה ל"פתרונות מתחדשים" כל כוונה לתת לצרכנים נתח גדול מהטבות המס, היא לא הייתה מתקשרת.

"לא מעוניין", אמר מר לברוז׳.

"אתה יודע", אמרה פיפ, "רבים מהשכנים שלך הביעו עניין רב בהקמת קולקטיב. אולי תשאל קצת סביבך ותראה מה הם חושבים".

"אני לא מדבר עם השכנים שלי".

"לא, ודאי שלא, אני לא אומרת שאתה מוכרח אם אתה לא רוצה. אבל הסיבה שהם מעוניינים היא שלקהילה שלך יש סיכוי לעבוד יחד למען אנרגייה נקייה וזולה יותר ולזכות בהטבות מס ניכרות".

אחד העקרונות של איגור קבע שכל שיחה שאפשר לחזור בה על המילים "נקי", "זול" ו"הטבות מס" חמש פעמים לפחות תוביל לתגובה חיובית.

"מה את מוכרת בדיוק?" שאל מר לברוז׳, קצת פחות בזעף.

"זאת לא שיחת מכירות", שיקרה פיפ. "אנחנו מנסים לארגן תמיכה קהילתית במה שנקרא אנרגיית פסולת. זו דרך נקייה וזולה, שהטבות מס בצדה, לפתור בבת אחת שתיים מהבעיות הגדולות ביותר של הקהילה שלך. אני מתייחסת לעלויות האנרגייה הגבוהות ולטיפול בפסולת מוצקה. אנחנו יכולים לעזור לך לשרוף את הפסולת שלך בטמפרטורות גבוהות ונקיות ולהזין את החשמל היישר לתוך הרשת בחיסכון פוטנציאלי גדול בעלויות ובתועלת של ממש לכדור הארץ. אפשר לספר לך עוד קצת על הדרך שזה עובד?"

"מה המניע שלך?" אמר מר לברוז׳.

"סליחה?"

"מישהו משלם לך כדי שתתקשרי אליי בזמן שאני מנסה לישון צהריים. מה הם מרוויחים מזה?"

"טוב, בעיקרון אנחנו גורם מסייע. קרוב לוודאי שלך ולשכנים שלך חסר הזמן או הניסיון לארגן מיקרו־קולקטיב של אנרגיית פסולת בכוחות עצמכם, ולכן אתם מפסידים הזדמנות להשיג אנרגייה נקייה וזולה והטבות מס מסוימות. לנו ולשותפים שלנו יש הניסיון והידע הדרושים לארגן אתכם כך שתזכו באנרגייה עצמאית רבה יותר".

"כן, אבל מי משלם לכם?"

"ובכן, כפי שאתה אולי יודע, מדינת קליפורנייה והממשל הפדרלי מציעים מימון עצום לצורכי יזמוֹת של אנרגייה מתחדשת. אנחנו לוקחים חלק מזה לכיסוי העלויות ומעבירים את שאר החיסכון לקהילה שלכם".

"במילים אחרות, לוקחים ממני מס כדי לשלם על היזמוֹת האלה, ואולי אקבל חלק מזה בחזרה".

"זה טיעון מעניין", אמרה פיפ, "אבל האמת היא שהמצב קצת יותר מורכב. במקרים רבים אתה לא משלם שום מס ישיר למימון היזמוֹת. אבל אתה כן, בפוטנצייה, נהנה מהטבות המס, ואתה גם מקבל אנרגייה נקייה וזולה יותר".

"משרֵפת האשפה שלי".

"כן, הטכנולוגיה החדשה שקיימת לכך באמת מדהימה. נקייה להפליא, חסכונית להפליא". האם יש דרך לציין שוב "הקלות מס"? פיפ מעולם לא חדלה לחרוד בשיחות האלה ממה שאיגור קרא לו נקודת הלחץ, אבל עכשיו נראה שהגיעה לנקודה הזו עם מר לברוז׳. היא נשמה עמוק ואמרה: "נשמע שאולי תתעניין לקבל עוד מידע בנושא?"

מר לברוז׳ מלמל משהו שנשמע כמו "לשרוף את האשפה שלי בעצמי" וניתק לה את השיחה בַּפּנים.

"כן, קפוץ לי", אמרה לקו המת. אחר כך הרגישה רע. לא זו בלבד שהשאלות ששאל מר לברוז׳ היו סבירות, גם יש לו שם מצעֵר ואין לו חברים בשכונה. הוא בטח איש בודד כמו אימא שלה, ופיפ הרגישה חמלה חשוכת מרפא כלפי כל מי שהזכיר לה את אימא.

מכיוון שאימא שלה לא נהגה ומכיוון שלא נזקקה לתעודה מזהה ביישוב קטן כמו פֶלטוֹן, ומכיוון שמעולם לא הרחיקה מפלטון יותר מאשר לסנטה קרוז, המסמך המזהה היחיד שבבעלותה היה תעודת הביטוח הלאומי שלה, שנשאה את השם פּנלופּי טיילר (ללא שם אמצעי). כדי להשיג את התעודה הזאת, תוך כדי שימוש בשם שייחסה לעצמה בבגרותה, היה עליה להציג אחת מן השתיים: תעודת לידה מזויפת או העתק מקורי של תעודת הלידה האמתית שלה בתוספת תיעוד חוקי של שינוי השם. הסריקות הדקדקניות שערכה פיפ בחפציה של אימא שלה פעם אחר פעם לא העלו שום מסמך מסוג זה, וגם לא מפתח לכספת, ועל כן הסיקה שאו שאימא שלה השמידה את המסמכים או שקברה אותם באדמה מיד כשקיבלה מספר ביטוח לאומי חדש. אי־שם באיזשהו בית משפט מחוזי אולי שמור תיעוד רשמי של שינוי השם, אבל בארצות הברית יש הרבה מחוזות, מעטים מהם מפרסמים את המסמכים שלהם באינטרנט, ולפיפ לא היה מושג אפילו באיזה אזור זמן להתחיל לחפש. היא הקלידה כל צירוף אפשרי של מילות חיפוש בכל מנוע חיפוש מסחרי ולמדה רק עד כמה מנועי החיפוש מוגבלים.

כשפיפ הייתה צעירה מאוד היא הסתפקה בסיפורים מעורפלים, אבל כשמלאו לה אחת עשרה כבר נעשו שאלותיה עיקשות כל כך, עד שאימא שלה הסכימה לספר לה את הסיפור ה"מלא". אי־אז בעבר, אמרה, היו לה שם אחר וחיים אחרים מחוץ לגבולות קליפורנייה, והיא נישאה לגבר אשר — כפי שנודע לה רק אחרי שנולדה פיפ — התאפיין בנטייה לאלימות. הוא התעלל בה גופנית, אבל ידע היטב איך להסב לה כאב בלי להשאיר סימנים חמורים בגופה, והוא התעלל בה עוד יותר נפשית. עד מהרה נעשתה בת ערובה מוחלטת להתעללות שלו, והיא הייתה עשויה להישאר אשתו עד שירצח אותה לולא הגיב על בכייה של פיפ התינוקת בזעם כזה, שהיא חששה גם לשלומה. היא ניסתה לברוח ממנו עם פיפ, אבל הוא איתר אותן והתעלל בה נפשית והחזיר אותן הביתה. היו לו חברים רבי־השפעה בקהילה שלהם, היא לא יכלה להוכיח שהוא מתעלל בה, והיא ידעה שגם אם תתגרש ממנו, הוא עדיין יקבל משמורת חלקית על פיפ. ואת זה היא לא יכלה להרשות. היא נישאה לגבר מסוכן ויכלה לחיות עם הטעות שעשתה, אבל היא לא יכלה לסכן את פיפ. וכך ערב אחד, בזמן שבעלה היה בנסיעת עסקים, היא ארזה מזוודה ועלתה על אוטובוס ולקחה את פיפ למעון לנשים מוכות במדינה אחרת. האישה במעון עזרה לה לרכוש זהות חדשה ולהשיג לפיפ תעודת לידה מזויפת חדשה. אז עלתה על אוטובוס נוסף ומצאה מחסה בהרי סנטה קרוז, ששם אישה יכולה להיות כל מי שהיא טוענת שהיא.

"עשיתי את זה כדי להגן עלייך", אמרה לפיפ. "ועכשיו שסיפרתי לך את הסיפור, את צריכה להגן על עצמך ולא לספר לאף אחד לעולם. אני מכירה את אבא שלך. אני יודעת כמה הוא בטח זעם כשהתמרדתי ולקחתי אותך ממנו. ואני יודעת שאם אי־פעם הוא יגלה איפה את, הוא יבוא וייקח אותך ממני".

פיפ בת האחת עשרה הייתה תמימה למדי. במצח של אימא שלה הייתה צלקת דקה וארוכה שהתבלטה כשהסמיקה, ובין שיניה הקדמיות היה רווח, וצבען לא תאם את זה של השיניים האחרות. פיפ הייתה בטוחה כל כך שאבא שלה ריסק את הפרצוף של אימא שלה וריחמה עליה כל כך, שאפילו לא שאלה אם הוא באמת עשה את זה. זמן־מה היא פחדה ממנו כל כך שלא יכלה לישון לבד בלילה. במיטה של אימא שלה, בחיבוקים מחניקים, הבטיחה לה אימא שהיא בטוחה לחלוטין כל עוד לא תספר לאיש את סודה, והתמימות של פיפ הייתה כה מוחלטת, הפחד שלה כה אמתי, עד שהיא שמרה על הסוד עד לעיצומן של שנות נעוריה המתמרדות. אז סיפרה לשתי חברות בשבועת סוד, ובקולג׳ סיפרה לחברות נוספות.

אחת מהן, אֵלָה שמה, נערה ממָרין שגוּדלה בחינוך ביתי, הגיבה במבט משונה. "מוזר", אמרה אלה, "נדמה לי שכבר שמעתי את אותו סיפור בדיוק. יש סופרת במרין שכתבה אוטוביוגרפיה שלמה שזה בערך הסיפור שלה".

הסופרת הייתה קנדידה לורנס (גם שם בדוי, לדברי אלה), וכשהשיגה פיפ עותק של הספר ראתה שהוא פורסם שנים רבות לפני שסיפרה לה אימא את הסיפור ה"שלם". הסיפור של לורנס לא היה זהה, אך הדמיון היה גדול דיו לשגר את פיפ הביתה לפלטון בחמת זעם של חשד והאשמה. וזה הדבר המוזר באמת: כשהתנפלה על אימא שלה הרגישה שהיא מתעמרת בה בדיוק כמו אותו אבא נעדר, ואימא שלה התכווצה כמו הדמות המוכה שתיארה מימי נישואיה, בת הערובה הרגשית, וכך, בעצם תקיפתו של הסיפור המלא, אישרה פיפ במובן מסוים את היתכנותו העקרונית. אימא של פיפ התייפחה בבכי דוחה והתחננה בפניה שתרחם עליה, רצה ביבבות לארון הספרים ושלפה עותק של הספר של לורנס ממדף של ספרי עזרה עצמית כאלה ואחרים, שפיפ מעולם לא הבחינה בו. היא דחפה את הספר לידיה של פיפ כמו מין מנחה טקסית ואמרה שהספר היה לה נחמה עצומה כל השנים, היא קראה אותו שלוש פעמים וקראה גם ספרים אחרים של לורנס, הם גורמים לה להרגיש קצת פחות בודדה בחיים שבחרה, לדעת שלפחות עוד אישה אחת עברה תלאות דומות ויצאה מהן שלמה וחזקה. "הסיפור שסיפרתי לך הוא אמת", בכתה. "אני לא יודעת לספר לך סיפור אמתי יותר מזה ועדיין להגן עלייך".

"מה את אומרת", אמרה פיפ בשלווה ובקיפאון צולפניים, "שיש סיפור אמתי יותר אבל הוא לא 'יגן' עליי?"

"לא! את מעוותת את מה שאני אומרת, אמרתי את האמת ואַת מוכרחה להאמין לי. אין לי שום דבר מלבדך בעולם!" בכל יום כשחזרה מהעבודה שחררה אימא שלה את שׂערה מן הצמות לכדי גוש אפור צמרירי, ועכשיו רעד הגוש כשהיא עמדה ומיררה בבכי והתנשמה כמו ילדה גדולה מאוד באמצע התמוטטות.

"למען הפרוטוקול", אמרה פיפ בצינה קטלנית עוד יותר, "כשסיפרת לי את הסיפור שלך, זה היה לפני או אחרי שקראת את הספר של לורנס?"

"אוי! אוי! אוי! אני מנסה להגן עלייך!"

"למען הפרוטוקול, אימא, האם את משקרת גם לגבי זה?"

"אוי! אוי!"

ידיה של אימא שלה נופפו בעווית סביב ראשה, כמו בהיערכות לתפוס את הרסיסים שלו כשיתפוצץ. פיפ הרגישה דחף מובהק לסטור לה, ואז להסב לה כאב בדרכים סמויות, מתוחכמות. "טוב, אז זה לא עובד", אמרה. "אני לא מוגנת. נכשלת בניסיון להגן עליי". והיא לקחה את תרמיל הגב שלה ויצאה מהדלת, הלכה במורד הסמטה הצרה והתלולה שלהן לכיוון רחוב לוֹמפּיקוֹ, תחת עצי הסקוויה בשלוותם הנייחת. מאחוריה שמעה את אימא קוראת "חתולונת" בקול מעורר רחמים. השכנים אולי חשבו שחיית מחמד הלכה לאיבוד.

לא היה לה כל עניין "להתוודע" אל אבא שלה, אימא שלה הייתה מטלה די והותר, אבל נראה לה שהוא צריך לתת לה כסף. מאה ושלושים אלף הדולר שצברה בחובות על הלוואות סטודנט היו הרבה פחות ממה שהוא חסך כשלא גידל אותה ולא שלח אותה לקולג׳. מובן שאולי הוא לא יבין למה בכלל הוא אמור לשלם עכשיו על ילדה שמעולם לא נהנה מה"שימוש" בה ושגם לא מציעה לו כל "שימוש" עתידי. אבל בשל ההיסטריה וההיפוכונדרייה של אימא שלה פיפ יכלה לצייר אותו כאיש הגון בבסיסו שאימא שלה הוציאה ממנו את הרע ביותר ושנשוי עכשיו ברוגע למישהי אחרת ושאולי יחוש הקלה והכרת תודה לגלות שבתו האובדת עודה בחיים; הכרת תודה שתספיק כדי לשלוף פנקס המחאות. בשעת הצורך היא מוכנה אפילו להציע ויתורים צנועים, הודעת דואר אלקטרוני או שיחת טלפון מפעם לפעם, כרטיס ברכה לחג המולד כל שנה, חברוּת בפייסבוק. בגיל עשרים ושלוש כבר מזמן אין לו אפשרות לדרוש משמורת עליה; יש לה מעט מאוד מה להפסיד והרבה להרוויח. היא זקוקה רק לשמו ולתאריך הלידה. אבל אימא שלה גוננה על המידע הזה כאילו הוא איבר חיוני שפיפ מנסה לקרוע מגופה.

בשש בערב, כשהקיץ הקץ סוף־סוף על אחר צהריים ארוך ומייאש של שיחות רנצ׳ו אנצ׳ו, שמרה פיפ את מסמך רשימות השיחות, חגרה את תרמיל הגב ואת קסדת האופניים וניסתה להתגנב החוצה מול משרדו של איגור בלי שיפנה אליה.

"פיפ, אפשר להחליף אתך מילה?" הגיע אליה קולו של איגור.

היא חזרה בגרירת רגליים כדי שיוכל לראות אותה משולחן העבודה שלו. מבטו גלש וירד משדיה, שבשלב זה כבר היה אפשר להטביע בהם ספרות שמונה ענקיות וזהו, ונח על רגליה. היא יכלה להישבע שהן כמו תשבץ סודוקו לא פתור בעיני איגור. על פניו נחה בדיוק ההבעה הטרודה הזאת של פתרון בעיות.

"מה", אמרה.

הוא הרים מבט אל פניה. "מה המצב עם רנצ׳ו אנצ׳ו?"

"קיבלתי כמה תגובות חיוביות. כרגע אנחנו בשלושים ושבעה אחוזים בערך".

הוא נד בראשו מצד אל צד בסגנון הרוסי, הלא מתחייב. "אני רוצה לשאול אותך משהו. את נהנית לעבוד כאן?"

"אתה שואל אם אני מעדיפה שיפטרו אותי?"

"אנחנו חושבים על ארגון מחדש", אמר. "אולי תהיה לך הזדמנות לנצל כישורים אחרים".

"אלוהים אדירים. 'כישורים אחרים'? אתה באמת יוצר אווירה".

"יעברו שנתיים, אני חושב, באחד באוגוסט. את בחורה חכמה. כמה זמן אנחנו נותנים לניסוי בקשרי קהילה?"

"זאת לא החלטה שלי, נכון?"

הוא נד שוב בראשו. "יש לך שאיפות? יש לך תכניות?"

"אתה יודע, אם לא היית עושה לי את העשרים שאלות, היה הרבה יותר קל להתייחס לשאלה ברצינות".

הוא צקצק בלשונו. "כל כך כועסת".

"או עייפה. אולי סתם עייפה? אפשר ללכת?"

"אני לא יודע למה, אבל אני מחבב אותך", אמר. "הייתי רוצה לראות אותך מצליחה".

היא לא נשארה להקשיב להמשך הדברים. במבואת הבניין שלוש עמיתותיה למחלקת קשרי קהילה החליפו לנעלי ריצה, כמו בכל יום שני, לקראת הג׳וגינג של חיבור נשי. הן היו בשנות השלושים והארבעים לחייהן, נשואות ושתיים מהן אימהות, ולא נדרשו כוחות־על כדי לנחש מה הן חושבות על פיפ: היא המתלוננת, העובדת החלשה, הצעירה שחושבת שהכול מגיע לה, שעורה החלק ממגנט את מבטו של איגור, שמנצלת בלי בושה את סבלנותו של איגור, האישה ששום תמונת תינוק לא תלויה אצלה בתא. פיפ הסכימה עם רובה של חוות הדעת הזאת — מן הסתם אף אחת מהן לא יכלה לנהוג באיגור בגסות כמוה בלי שתפוטר — ועדיין היא הייתה פגועה שהן מעולם לא הזמינו אותה לצאת לריצה אתן.

"איך הלך לך היום, פיפ?" שאלה אחת מהן.

"לא יודעת". היא ניסתה למצוא משהו שאינו תלונה. "אולי יש למישהי מתכון טוב לעוגה טבעונית מקמח מלא בלי יותר מדי סוכר?"

הנשים בהו בה.

"כן, אני יודעת", אמרה.

"זה כמו לשאול איך לעשות מסיבה טובה בלי אלכוהול, קינוחים או ריקודים", אמרה אחת אחרת.

"חמאה זה טבעוני?" שאלה השלישית.

"לא, זה מן החי", אמרה הראשונה.

"אבל חמאה מזוקקת. זה לא רק השומן בלי מוצקי החלב?"

"שומן מן החי, מן החי".

"או־קיי, תודה", אמרה פיפ. "ריצה נעימה".

בעודה עולה במדרגות לכיוון מעמד האופניים, הייתה בטוחה למדי שהיא שומעת אותן צוחקות עליה. בקשה למתכון לא אמורה להיות מטבע עובר לסוחר בממלכה הנשית? אבל אם להודות על האמת, גם אספקת החברוֹת בנות גילה הלכה ודעכה. היא עדיין זכתה להערכה בקבוצות גדולות על המרירות היחסית של הסרקזם שלה, אבל בכל האמור לחברויות של אחת על אחת היא התקשתה לגייס עניין בציוצים ובסטטוסים ובאין־ספור התמונות של הבחורות המאושרות, שאף אחת מהן לא הצליחה לתפוס למה היא גרה בבית נטוש, והיא לא הייתה מרירה מספיק בשביל הבחורות האומללות, אלה עם ההרס העצמי, בעלות הקעקועים התוקפניים וההורים הגרועים. היא הרגישה שהיא בדרך להפוך לאדם נטול חברים כמו אימא שלה, ואנגרט צדקה: הדבר דחף אותה לעניין מוגזם בבעלי כרומוזום Y. אין ספק שארבעת חודשי ההתנזרות שעברה מאז התקרית עם ג׳ייסון היו מחרידים.

בחוץ מזג האוויר היה לא נעים להפליא. היא הרגישה רצוצה ודשדשה במורד דרך מנדלה בהילוך ראשון, לא מהר יותר מהתנועה הפקוקה בכביש המהיר שמעליה. מעבר למפרץ השמש עדיין עמדה גבוה בשמֵי סן פרנסיסקו, ושמץ של ערפל אוקיינוס גבוה ריכך את אורה, לא עמעם אותו. כמו אימא שלה, פיפ התחילה להעדיף טפטוף וערפל כבד, שהיו נטולים כל תוכחה. היא דיוושה במעלה החלקים המפוקפקים של רחוב שלושים וארבע, החליפה להילוך גבוה יותר ונמנעה מקשר עין עם מוכרי הסמים.

הבית שהיא גרה בו השתייך פעם לדרייפוס, ששילם את המקדמה עליו מכספי הירושה ששימשו אותו גם כדי לפתוח חנות ספרים משומשים בפינת שדרות פְּיֶדְמוֹנְט אחרי התאבדות אמו. הבית שיקף את מצבו הנפשי. תקופה ארוכה היה מסודר למדי, ואז נמלא ערבוביה של דברים חריגים כמו תיבות ג׳וּקבּוֹקס ישנות, ולבסוף נגדש מן המסד עד הטפחות במאמרים לצורך ה"מחקר" שלו ובאספקת מזון לקראת ה"מצור" הממשמש. חנות הספרים שלו, שאנשים נהנו לבקר בה כדי לשוחח עם מישהו אינטליגנטי מהם (כי לא היה אדם חכם מדרייפוס; היה לו זיכרון צילומי, והוא ידע לפתור בראש בעיות שחמט והיגיון מתקדמות), נעשתה למקום של ריחות רקב ופרנויה. הוא נהם כלפי הלקוחות כשרשם את רכישותיהם בקופה, ואז התחיל לצעוק על כל מי שנכנס בדלת, ואז התחיל לזרוק עליהם ספרים, וזה הוביל לביקורי משטרה, ואלה הובילו לתקיפה, וזו הובילה לאשפוזו הכפוי. כששוחרר, על קוקטייל תרופות חדש, כבר הספיק לאבד את החנות — המלאי חוסל כדי לשלם את החוב בשכר הדירה ואת הנזקים האמתיים או המומצאים — וביתו עוקל.

למרות זאת חזר דרייפוס לגור בבית. הוא העביר את ימיו בכתיבת מכתבים באורך עשרה עמודים לבנק שלו ולנציגי הבנק ולסוכנויות ממשלתיות שונות. בפרק זמן של שישה חודשים הוא איים בארבע תביעות נפרדות והצליח לכפות על הבנק קיפאון; עזרה העובדה שהבית במצב ירוד. אבל מעבר לקצבת הנכות לא היה לדרייפוס כסף, וכך הוא קישר את עצמו לתנועת אוֹקְיוּפַּי, התיידד עם סטיבן והסכים לחלוק את הבית עם פולשים אחרים בתמורה למזון ולהוצאות תחזוקה וחשבונות. בשיאה של תנועת אוקיופיי היה הבית ביבר של דיירים מזדמנים ועושי צרות. אך לבסוף כפתה אשתו של סטיבן מידה של סדר. הם שמרו חדר אחר לדיירים לטווח קצר ונתנו שני חדרים אחרים לרמון ולאחיו אדוארדו, שבאו עם סטיבן ואשתו ממקום מגוריהם הקודם, בית ההארחה של תנועת "הפועל הקתולי".

פיפ פגשה את סטיבן בקבוצת המחקר לפירוז כמה חודשים לפני שאדוארדו נדרס למוות על ידי משאית כביסה. החודשים האלה היו תקופה מאושרת מבחינתה כי היה לה הרושם המובהק שסטיבן ואשתו מסוכסכים. פיפ נמשכה מיד ללהיטות של סטיבן, לְגוף לוחם האמנויות המשולבות שלו ולבלורית הילד הקטן, והיא חשה שגם אחרות בקבוצת המחקר מרגישות כמוה. אבל היא זו שאזרה די אומץ להזמין אותו לכוס קפה אחרי המפגש (על חשבונה כי הוא לא האמין בכסף). בשל הלהיטות שבה נענה להזמנה, לא נראה בלתי מתקבל על הדעת שהם יוצאים למין כמו פגישה ראשונה.

על כוסות קפה עוקבות היא סיפרה לו על החרדה הסטודנטיאלית שלה מנשק גרעיני, על שאיפתה לחולל טוב בעולם ועל החשש שקבוצת המחקר חסרת ערך כמו "פתרונות מתחדשים". סטיבן סיפר לה איך נישא לחברתו מהקולג׳, ואיך הם העבירו את שנות העשרים לחייהם בבתי "הפועל הקתולי" בנדר עוני, לגמרי בסגנון דורותי דיי, מאחדים עמדות פוליטיות רדיקליות ודת, ואיך דרכיהם התחילו להתפצל, האישה נהייתה דתית יותר ופוליטית פחות וסטיבן ההפך, האישה פתחה חשבון בנק ויצאה לעבוד במעון למוגבלים בשעה שסטיבן הקדיש את זמנו לארגוני תנועת אוקיופיי ולחיים ללא כסף. אף שאיבד את האמונה ועזב את הכנסייה, השנים בתנועת "הפועל הקתולי" העניקו לו ישירוּת רגשית כמעט נשית, יכולת מרגשת לחתוך היישר ללב הדברים, שפיפ מעולם לא נתקלה בה קודם לכן אצל גבר, קל וחומר גבר למוד חיים כמו זה. בפרץ אמון היא שפכה עוד דברים אישיים מלִבה, כולל העובדה שהיא משלמת שכר דירה גבוה מיכולתה לדירה משותפת עם חברות מהקולג׳, וסטיבן הקשיב לה בלהיטות כזאת, שכאשר הציע לה את החדר של אדוארדו בשכר דירה אפס, זמן קצר אחרי שאדוארדו נהרג, היא הסיקה שיש לה סיכוי אתו.

כשהלכה לראות את הבית ולהתראיין, גילתה שסטיבן ואשתו אולי מסוכסכים, אבל לא במידה שמונעת מהם לישון במיטה אחת. חוץ מזה, סטיבן לא טרח להופיע באותו ערב; אולי ידע שמצב סידורי השינה יגרום לפיפ הלם? היא הרגישה שהוא הטעה אותה לגבי מצב הנישואים שלו. ועדיין: למה הטעה אותה? האם זה, בפני עצמו, אינו בסיס לתקווה? האישה, מארי, הייתה בלונדינית סמוקת פנים בסוף שנות השלושים לחייה. היא ניהלה את הריאיון בשעה שדרייפוס ישב כמו ספינקס בפינה ורמון קונן על אחיו. ונראה שהיא לא רואה בפיפ אִיוּם: או שהייתה יהירה דייהּ לפסול את האפשרות או שחוש הצדקה הקתולי שבה היה כה טהור עד שמצוקתה הכלכלית נגעה ללבה באמת ובתמים. היא נהגה בפיפ בחיבה אימהית שהייתה ונותרה תוכחה כלפי הקנאה מְהַפֶּכֶת הבטן שחשה פיפ כלפיה.

פרט לקנאה הזאת ולנוכחות המפחידה של דרייפוס, שגם היא התמתנה עקב ההנאה שבצפייה במוח שלו בפעולה, היא הייתה מאושרת בבית. האישוש העקבי ביותר לערכה כאדם היה הסעד שנתנה לרמון. זמן קצר אחרי שנכנסה לבית גילתה שסטיבן ומארי אימצו אותו רשמית שנה לפני מותו של אדוארדו, כדי שאדוארדו יוכל לפתח חיים משלו. אף שרמון היה צעיר רק בשנה-שנתיים מסטיבן וממארי, הוא היה עכשיו הבן שלהם, עובדה שהייתה נראית לפיפ מטורפת לחלוטין אילולא פיתחה היא עצמה אהבה אליו במהירות שכזו. כשעזרה לו באוצר המילים, כשלמדה לשחק במשחקי המחשב הבסיסיים שהוא יכול להם, בקונסולת משחקים שקנתה בתור מתנת חג המולד לבית, בכסף שלא באמת היה לה, וכשהכינה לו פופקורן עם הרבה חמאה, וכשצפתה אתו בסרטים המצוירים האהובים עליו — היא הבינה את המשיכה שבַּצדקה הקתולית. אולי אפילו הייתה מנסה ללכת לכנסייה לולא פיתח סטיבן תיעוב כלפי הכנסייה בגלל השחיתות שבה ובגלל הפשעים שביצעה נגד נשים ונגד כדור הארץ. מבעד לדלת החדר של הזוג שמעה את מארי מטיחה בפניו של סטיבן את אהבתו שלו לרמון, צועקת עליו שהוא נתן לראשו להרעיל את לבו נגד כתבי הקודש, שברור שהלב שלו עדיין מלא בדבר האל, שהדוגמה שהציב ישוע טמונה ממש שם, באהבה ובחמלה שהוא נותן לבנם המאומץ.

לכנסייה אמנם לא הגיעה פיפ, אבל היא הלכה ואיבדה את חברותיה מהקולג׳ בזו אחר זו, אחרי ששלחה להן עודף מסרונים שהיא לא יכולה לבלות אתן כי הבטיחה לשחק עם רמון או לקחת אותו לחנות צדקה לקנות נעליים. הדבר מנע תכנונים חברתיים, אבל הבעיה האמתית, כך חשדה, היא שהחברות שלה התחילו לתייג אותה כתימהונית הפולשת לבתים. עכשיו נשארו לה שלוש חברות בלבד, והיא יצאה לשתות אתן בשבתות בערב ושמרה על קשר מסרוני תוך כדי סינון מידע זהיר; כי היא באמת הייתה מין תימהונית פולשת לבתים. שלא כמו סטיבן ומארי שבאו ממשפחות קתוליות טובות ממעמד הביניים, היא כמעט שלא ירדה במעמדה החברתי כשעברה מהבקתה הקטנה של אימא שלה לרחוב שלושים ושלוש, והחוב שצברה בהלוואות סטודנטים היה הלכה למעשה נדר לחיות חיי עוני. כשעסקה בעבודות הבית ועזרה לרמון הרגישה יעילה יותר מכול בחייה. ובכל זאת, אם לענות לשאלתו של איגור, כן הייתה לה שאיפה, אם לא תכנית ליישומה. השאיפה שלה הייתה שלא לגמור כמו אימא שלה. וכך העובדה שהייתה פולשת מוצלחת לבתים לא הניבה לה סיפוק רב; לעתים קרובות יותר היא מילאה אותה חרדה.

כשפנתה לרחוב שלושים ושלוש, ראתה את סטיבן יושב על מדרגות הבית, לבוש בבגדי הילדון שלו, נעלי הקֵדְס מיד שנייה וחולצת הסירְסָקֶר מיד שנייה, ששרירי הקיבורת שלו מתחו את שרווליה הקצרים. האור הסתנן בפסים זהובים מבעד לערפל הערב הדק מתחת לגשרי הכביש המהיר הסמוכים. ראשו של סטיבן היה מורכן.

"שלום־שלום", אמרה פיפ בעליצות וירדה מהאופניים.

סטיבן הרים ראש ונתן בה עיניים אדומות. פניו היו רטובים.

"מה קרה?" שאלה.

"זה נגמר", הוא אמר.

"מה נגמר? מה קרה?" היא שמטה את האופניים לארץ. "דרייפוס איבד את הבית? מה קרה?"

הוא חייך חיוך קודר. "לא, דרייפוס לא איבד את הבית. את צוחקת? אני איבדתי את הנישואים שלי. מארי איננה. היא עזבה".

פניו התעוותו, ופחד קר גָאָה ופרץ ממרכז גופה של פיפ; אבל כשעבר מתחת לקו המותניים הוא הפך לחום נורא. כמה הגוף מיטיב לדעת מה הוא רוצה. באיזו מהירות הוא מזהה את החדשות השימושיות לו. היא הסירה את הקסדה והתיישבה על המדרגות.

"סטיבן, אני ממש מצטערת", אמרה. עד אותו הרגע החיבוקים היחידים ביניהם היו לברכת שלום ולברכת פרדה, אבל פתאום התחילו איבריה לרעוד כל כך, שהיא נאלצה להניח את ידיה על כתפיו, כאילו כדי למנוע מזרועותיה לנשור. "זה פתאומי כל כך".

הוא משך קלות באף. "לא חשבת שזה יקרה?"

"לא, לא, לא".

"נכון", אמר במרירות, "כי איך היא תוכל להתחתן שוב? זה היה הקלף שהחזקתי תמיד בשרוול".

פיפ לחצה את כתפיו ושפשפה את שרירי זרועותיו, ולא היה בכך כל פסול; הרי הוא זקוק לידיד מנחם. אבל שריריו היו מוצקים מטסטוסטרון וחמימים. והמכשלה הגדולה איננה, עזבה, איננה.

"אבל באמת רבתם הרבה", ציינה. "כמעט כל ערב, כבר חודשים".

"קצת פחות לאחרונה", אמר. "האמת שחשבתי שהדברים משתפרים. אבל זה רק בגלל..."

הוא שב והליט את פניו בידיו.

"יש מישהו אחר?" שאלה פיפ. "מישהו שהיא..."

הוא התנדנד במעין הנהון של כל הגוף.

"אוי, אלוהים. זה נורא. זה נורא, סטיבן". היא לחצה את פניה לתוך כתפו. "תגיד לי מה אני יכולה לעשות בשבילך", לחשה לחולצת הסירסקר.

"יש דבר אחד", אמר.

"תגיד לי", אמרה וחיככה את אפה בבד.

"את יכולה לדבר עם רמון".

זה שלף אותה מחוסר הממשות של המתרחש; נסך בה מודעוּת לכך שהפרצוף שלה תקוע בחולצה של מישהו אחר. היא משכה את ידיה ואמרה, "שיט".

"בדיוק".

"מה יקרה לו?"

"היא חשבה על הכול", אמר סטיבן. "היא תכננה את כל שארית החיים שלה כמו איזו תכנית־על תאגידית. היא תקבל משמורת, ואני אוכל לבקר אותו, כאילו זאת הייתה המטרה כשאימצנו אותו — זכויות ביקור. היא..." הוא נשם עמוקות. "היא מנהלת קשר עם מנהל המעון".

"אוי, אלוהים. מושלם".

"ומתברר שהוא חבר של הארכיבישוף, והארכיבישוף יכול להשיג לה ביטול של הנישואים. מושלם, נכון? הם ישכנו את רמון במעון וינסו לתת לו הכשרה מקצועית, ואז היא תוכל להמליט שלושה תינוקות בזריזות בזמנה החופשי. זאת התכנית, נכון? ואיזה שופט לא ייתן משמורת מלאה לאימא שעובדת במשרה מלאה ומכניסה בְּמקום שמיועד לאנשים כמו רמון? זאת התכנית. ולא תאמיני כמה היא צדקנית לגבי כל פרט ופרט בה".

"אני די מאמינה", העזה פיפ לומר.

"ואני אוהב את הצדקנות", אמר סטיבן, קולו רועד. "היא צדקנית באמת. עקרונות המוסר באמת בוערים בנפשה. אני פשוט לא רציתי להוליד שלושה תינוקות".

טוב, תודה לאל על כך, חשבה פיפ.

"אז רמון עדיין פה?" שאלה.

"היא תחזור בבוקר עם וינסנט כדי לקחת אותו. מתברר שהם תכננו הכול כבר לפני כמה שבועות — הם פשוט חיכו שתתפנה מיטה". סטיבן הניד בראשו לשלילה. "חשבתי שרמון יציל אותנו. שיהיה לנו בן ששנינו אוהבים, וככה לא יהיה חשוב אם אנחנו לא מסכימים לגבי שום דבר אחר".

"טוב", אמרה פיפ במידה של עוינות, לנוכח העובדה הברורה שמארי עדיין שולטת בו, "אתם לא הזוג הראשון שילד לא הציל את הזוגיות שלו. אני עצמי כנראה הייתי ילדה כזאת".

סטיבן פנה אליה ואמר, "את חבֵרה טובה".

היא לחצה את ידו ושילבה את אצבעותיה באצבעותיו וניסתה לכוונן את עצמת הלחץ. "אני החבֵרה הטובה שלך", הסכימה. אבל עכשיו שבאה ידו במגע ישיר עם ידה הבהיר לה גופה, בלב הולם ובנשימה שטחית, שהוא מצפה לחוש את כפות ידיו על כל כולו בעוד כמה ימים, אולי שעות; כמו כלב גדול המותח את רצועת הבינה שלה. היא הניחה לעצמה לחבוט בעזרת ידו פעם אחת על הירך שלה, בּמָקום שרצתה יותר מכול שיניח אותה עכשיו, ואז הרפתה מהיד. "מה אמרת לרמון?"

"אני לא יכול להתמודד אתו. אני יושב פה בחוץ מהרגע שהיא עזבה".

"הוא פשוט יושב בפנים ולא אמרת לו כלום?"

"היא עזבה רק לפני חצי שעה. הוא לא יגיב טוב אם הוא יראה אותי בוכה. חשבתי שתוכלי, את יודעת, להכין אותו, ואז אוכל לדבר אתו כמו בן אדם".

עכשיו נזכרה פיפ בַּמילה הרת הגורל שאמרה אנגרט, "חלש"; אבל הדבר לא גרע במאום מתשוקתה לסטיבן. הוא רק עורר בה רצון לשכוח מרמון ולהישאר פה בחוץ ולהמשיך לגעת כי מי שחלש אולי לא יוכל להתנגד.

"תדבר גם אתי אחר כך?" אמרה. "אתי לבד? אני ממש צריכה לדבר אתך".

"ברור. זה לא משנה שום דבר, הבית יישאר שלנו. דרייפוס הוא בולדוג. אל תדאגי מזה".

לגוף של פיפ אמנם היה ברור כשמש שהכול דווקא כן השתנה, אך המוח שלה היה מסוגל לסלוח לסטיבן על חוסר היכולת להבין זאת זמן קצר כל כך אחרי שאשתו זה חמש עשרה שנים זרקה אותו. לבה עדיין הלם, והיא קמה והכניסה את האופניים פנימה. דרייפוס ישב לבדו בסלון, גימד כיסא משרדי של שש רגליים שנאסף מהזבל ועִכבר במחשב הביתי.

"איפה רמון?" שאלה פיפ.

"בחדר".

"אני בטח לא צריכה אפילו לשאול אותך אם אתה יודע מה קורה".

"אני לא מתעסק בעניינים משפחתיים", אמר דרייפוס באדישות. כמו עכביש שש־רגלי הוא סובב את משקל גופו לכיוון פיפ. "אבל כן בדקתי כמה דברים. המעון על שם אגנס הקדושה, בעל שלושים ושש מיטות, נפתח ב־1984 ונהנה מתמיכה מלאה ממדינת קליפורנייה ומביקורות מהללות. המנהל וינסנט אוֹלִיבְיֵרִי הוא אלמן בן ארבעים ושבע, אב לשלושה בנים בסוף שנות העשרה ובתחילת שנות העשרים לחייהם; הוא בעל תואר שני בעבודה סוציאלית מאוניברסיטת סן פרנסיסקו סטייט. הארכיבישוף אוונס ביקר במעון פעמיים לפחות. תרצי אולי לראות תמונה של אוונס ואוליביירי על מדרגות הכניסה לשם?"

"דרייפוס, אתה מרגיש איזושהי תגובה לכל זה? משהו?"

הוא הישיר מבט אל פיפ. "אני מרגיש שרמון יזכה לטיפול הולם ויותר מכך. אתגעגע לנועם נוכחותו אבל לא למשחקי הווידאו שלו ולא למנעד השיחה המוגבל מאוד. אולי יידרש זמן־מה, אבל סביר להניח שמארי תצליח לבטל את הנישואים — זיהיתי כמה וכמה תקדימים בתחום השיפוט של הארכיבישוף. אני מודה שיש לי דאגות מסוימות לגבי כלכלת הבית כשתחסר לנו המשכורת שלה. הבנתי מסטיבן שאנחנו זקוקים לגג חדש. עד כמה שנראה שאת נהנית לסייע לו בתחזוקת הבית, אני מתקשה לדמיין את שניכם בתפקיד מתקיני גגות".

על פי אמות המידה של דרייפוס, זה היה נאום נוטף רגש. פיפ עלתה לחדרו של רמון ומצאה אותו שוכב על סדיניו הסתורים, פניו אל הקיר המכוסה בכרזות של קבוצות ספורט מאזור מפרץ סן פרנסיסקו. השילוב בין ריחו העז לאתלטים המחייכים היה נוקב כל כך שעיניה התמלאו דמעות.

"רמון, חמודי?"

"הַי, פיפ", אמר בלי לזוז בכלל.

היא התיישבה על מיטתו ונגעה בזרועו השמנה. "סטיבן אמר שרצית לראות אותי. אתה רוצה להסתובב ולראות אותי?"

"אני רוצה שנהיה משפחה", אמר בלי לזוז.

"אנחנו עדיין משפחה", אמרה. "אף אחד מאתנו לא הולך לשום מקום".

"אני כן. מארי אמרה. אני הולך למעון שהיא עובדת שם. זאת משפחה אחרת, אבל אני אוהב את המשפחה שלנו. את לא אוהבת את המשפחה שלנו, פיפ?"

"אני אוהבת אותה, מאוד".

"מארי יכולה ללכת, אבל אני רוצה להישאר אתך ועם סטיבן ודרייפוס, כמו קודם".

"אבל עדיין נראה אותך, ועכשיו תוכל גם להכיר חברים חדשים".

"אני לא רוצה חברים חדשים. אני רוצה את החברים הישנים, כמו קודם".

"אבל את מארי אתה אוהב. והיא תהיה שם כל יום, אף פעם לא תהיה לבד. זה יהיה קצת כמו קודם וקצת חדש — זה יהיה נחמד".

היא נשמעה לעצמה בדיוק כמו שנשמעה כששיקרה לאנשים בטלפון, בעבודה.

"מארי לא עושה דברים אתי כמו שאת וסטיבן ודרייפוס", אמר רמון. "היא עסוקה מדי. אני לא מבין למה אני צריך ללכת אתה ולא להישאר פה".

"טוב, היא מטפלת בך בדרך אחרת. היא מרוויחה כסף, וכולנו מרוויחים מזה. היא אוהבת אותך בדיוק כמו סטיבן, ובכל מקרה, היא אימא שלך עכשיו. כל אחד צריך להישאר עם אימא".

"אבל אני אוהב להיות פה, כמו משפחה. מה יקרה לנו, פיפ?"

בעיני רוחה כבר ראתה מה יקרה להם: יהיה לה הרבה יותר זמן לבד עם סטיבן. הדבר הטוב ביותר בחיים כאן, אפילו יותר מהגילוי שיש בה כישורי צדקה, היה האפשרות לשהות במחיצתו כל יום. פיפ גדלה עם אימא מנותקת כל כך מהעולם שאפילו לא יכלה לתלות תמונה על הקיר כי זה יצריך לקנות פטיש כדי לדפוק את המסמר, והיא הגיעה לרחוב שלושים ושלוש כּמֵהה ללמוד כישורים מעשיים. וסטיבן לימד אותה את הכישורים האלה. הוא לימד אותה לתקן סדקים, לסייד, להפעיל מסור חשמלי, להחליף זגוגית בחלון, להחליף חוטי חשמל במנורה שנמצאה בזבל, לפרק את האופניים שלה, והוא נהג בה בסבלנות כזאת, בנדיבות כזאת שהיא (או לפחות גופה) הרגישה כאילו הוא מכשיר אותה להיעשות בת זוג ראויה לו יותר ממארי, שכישוריה בבית לא חרגו מגבולות המטבח. הוא לקח אותה למסעות חיטוט בזבל, הראה לה איך לקפוץ ישר ללב העניינים, להשליך דברים מצד לצד, לדוג את הדברים הטובים, ולפעמים היא אפילו עשתה את זה לבדה עכשיו, כשראתה מְכוֹלת אשפה מבטיחה, ושניהם התמוגגו יחד כשהביאה הביתה משהו שמיש. זו הייתה חוויה משותפת לשניהם. היא תוכל לדמות לו יותר ממארי, וכך עם הזמן להתחבב עליו יותר ממנה. ההבטחה הזאת הקלה מעט את דאבת התשוקה.

כשסיימה לבכות בכי מטהר עם רמון, והוא סירב לרדת אתה כי התעקש שאיננו רעב, הגיעו שניים מידידיו הצעירים של סטיבן מתנועת אוקיופיי ובידיהם בקבוקי ליטר של בירה זולה. היא מצאה את שלושתם יושבים לשולחן המטבח ומדברים, לא על מארי, אלא על לולאות היזון חוזר של שכר ומחיר. היא חיממה את התנור כדי לאפות את הפיצות הקפואות שהיו תרומתו של דרייפוס לבישול המשותף, ועלה בדעתה שהיא כנראה תיתקע עם חובת הבישול, עכשיו שמארי איננה. היא הגתה בחסרונות העבודה המשותפת בשעה שסטיבן וחבריו, גארת׳ ואריק, דמיינו אוטופיה תעסוקתית. התאוריה שלהם הייתה שהגידול בתפוקה בעקבות הטכנולוגיה, ובעקבותיו אבדן עבודות הייצור, יוביל בעל כורחו לחלוקת עושר הולמת יותר, ובה תשלומים נדיבים לרוב האוכלוסייה בתמורה לחוסר מעש, ברגע שההון הגדול יבין שאינו יכול להרשות לעצמו לדרדר לעוני את הצרכנים שקונים את מה שהרובוטים שלו מייצרים. צרכנים מובטלים יזכו בערך כלכלי שווה לערך שאיבדו בתור פועלים ממש ויוכלו לאגד כוחות עם האנשים שעדיין עובדים בתעשיית השירות וכך ליצור קואליציה חדשה של עבודה ושל המובטלים הנצחיים שגודלה המכריע יגרור בהכרח שינוי חברתי.

"אבל יש לי שאלה", אמרה פיפ וקרעה את ראשה של חסה רוֹמֵיין, שנחשבה בעיני דרייפוס סלט בפני עצמו. "אם אדם אחד מקבל ארבעים אלף דולר בשנה כדי להיות צרכן ואדם אחר מקבל ארבעים אלף דולר בשנה כדי להחליף סירי לילה במוסד סיעודי, האם זה שמחליף סירי לילה לא ירגיש טינה כלפי זה שלא עושה כלום?"

"פועל השירות יצטרך לקבל שכר גבוה יותר", אמר גארת׳.

"הרבה יותר", אמרה פיפ.

"בעולם הוגן", אמר אריק, "עובדי מוסדות הסיעוד יהיו אלה שנוהגים במרצדס".

"כן, אבל אפילו אז", אמרה פיפ, "הייתי מעדיפה פשוט לרכוב על אופניים אם זה אומר שלא צריך להחליף סירי לילה".

"כן, אבל אם אתה רוצה מרצדס וצריך להחליף סירי לילה בשביל להשיג אותה?"

"לא, פיפ צודקת", אמר סטיבן והעביר בה ריגוש קל. "מה שצריך זה לקבוע שעבודה היא חובה, אבל אז להוריד בהדרגה את גיל הפרישה, כך שתהיה אפס אבטלה תמיד מתחת לגיל שלושים ושתיים או שלושים וחמש או משהו כזה, ואבטלה מלאה לכל מי שמעל לגיל הזה".

"די דפוק להיות צעיר בעולם הזה", אמרה פיפ. "לא שזה לא דפוק גם ככה בעולם שלנו".

"הייתי מסכים לזה", אמר גארת׳, "אם הייתי יודע שהחל מגיל שלושים וחמש שאר החיים שלי לרשותי".

"ואז, אם תוכל להוריד את גיל הפרישה לשלושים ושתיים", אמר סטיבן, "תוכל לאסור בחוק על הולדת ילדים לפני גיל הפרישה. זה יעזור בבעיית האוכלוסין".

"כן", אמר גארת׳, "אבל כשהאוכלוסייה קטֵנה, גיל הפרישה חייב לעלות כי אתה עדיין זקוק לעובדי שירות".

פיפ לקחה את הטלפון שלה ויצאה למרפסת האחורית. היא כבר שמעה הרבה דיוני אוטופיה שכאלה, והייתה נחמה מסוימת בעובדה שסטיבן וחבריו אף פעם לא הצליחו ליישר עד הסוף את כל הבעיות בתכנית שלהם; בעובדה שהעולם התעקש להישאר חסר תקנה, בדיוק כמו החיים שלה. האור הלך ונמוג במערב, והיא השיבה בצייתנות לכמה מסרונים מחברותיה הנותרות ואז השאירה בצייתנות הודעה לאימא והביעה תקווה כי מצב העפעף השתפר. הגוף שלה עצמה עדיין היה בהשפעת הרושם שמשהו גדול עומד לקרות לו. לבה הלם דוּם־דוּם־דוּם כשצפתה בשמים שמעל לכביש המהיר משנים צבע מכתום לאינדיגו.

כשחזרה פנימה, דרייפוס היה בעיצומה של הגשת הפיצה, והשיחה התגלגלה לנושא אנדראס וולף, מביא אור השמש המהולל. היא מזגה לעצמה כוס בירה גדולה.

"זאת הייתה הדלפה או שהם פרצו?" שאל אריק.

"אף פעם לא אומרים", אמר גארת׳. "אולי מישהו פשוט הדליף להם את הססמאות או את המפתחות. זה חלק משיטת הפעולה של וולף — להגן על המקור".

"הוא משכיח מאנשים שהיה אי־פעם ג׳וליאן בעולם".

"לפחות ג׳וליאן מתכנת רציני. כל ההאקרים של וולף הם שכירי חרב. הוא לא מסוגל לפרוץ לבד אפילו לאקס־בוקס".

"אבל ויקי היו מלוכלכים — אנשים מתו בגלל ויקי. וולף עדיין טהור במידה סבירה. זה אפילו המותג שלו עכשיו: טוהר".

המילה "טוהר" העבירה רעד בפיפ.

"זה בהחלט עוזר לנו", אמר סטיבן. "במסמכים ששחררו מזכירים כמה וכמה נכסים במזרח מפרץ סן פרנסיסקו. זה בדיוק החומר שניסינו לתעד מבחוץ. אנחנו צריכים ליצור קשר עם כל בעלי הבתים באזור ההדלפה ולגייס אותם לצדנו, לארגן הפגנה משותפת או משהו כזה".

פיפ פנתה לדרייפוס בבקשה להסבר. הוא אכל בחיפזון נטול הנאה שכזה, שהאוכל פשוט נעלם מהצלחת בלי שנראה שנגע בו. "ביום ראשון בערב", אמר, "שִחרר פרויקט אור השמש שלושים אלף תכתובות פנימיות ממפקדתו אשר אי־שם באזור הטרופי. רוב התכתובות הן של בנק 'הרודף הראשון' שהוא למרבה העניין, כידוע לך, הבנק שלי. אמנם המקרה שלי לא נזכר בשום מקום בתכתובות האלה, אבל נראה שאין זה פתולוגי לשער שהמרגלים הגרמנים ניסו לעשות לנו טובה, אחרי שרחרחו והסיקו מה הבנק שלי. בכל מקרה, התכתובות האלה מפלילות ביותר. הרודף הראשון עדיין עסוק בתבנית של הונאה, הולכת שולל, התעמרות, עיכובים מכוונים וניסיון לגנוב רכוש מבעלי בתים הנתונים במצוקה זמנית. בקיצור, המידע שופך אור בלתי מחמיא עד הרסני על ההסדר של הממשל הפדרלי עם הבנקים".

"הגרמנים לא ריגלו, דרייפוס", אמר סטיבן. "אמרתי לאנגרט על הבנק שלך".

"מה?" אמרה פיפ בחדות. "מתי?"

"מתי מה?"

"מתי סיפרת לאנגרט? אתם עדיין בקשר?"

"ברור".

היא תרה אחר עדויות לאשמה בפניו הסמוקים מבירה של סטיבן. החיפוש העלה חרס, אך קנאתה התעלמה מכך והמשיכה לדמיין שברגע שמארי תצא מהתמונה, אנגרט תזרוק את החבר, תעבור לאוקלנד, תיקח את סטיבן ותעיף את פיפ מהבית.

"זאת הדלפה מדהימה", אמר לה סטיבן. "הכול נמצא שם — איך לסכם עם בעל הנכס על מִחזוּר המשכנתה ואז להפסיק לענות לטלפונים ואז 'לאבד' את המסמכים ולפתוח בהליכי עיקול. הם אפילו נוקבים מספרים. כל מי שלא עמד בשני תשלומים עוקבים, חלקית או במלואם, ושיש לו שבעים וחמישה אלף הון עצמי מקבל את הטיפול הזה. ולא מעט נמצא ממש פה במזרח המפרץ. זאת מתנה עצומה בשבילנו. אני די בטוח שאנגרט גרמה לזה".

פיפ הייתה נרעשת מכדי לאכול. היא שתתה את הבירה שבכוס ומזגה לה עוד. בארבעת החודשים האחרונים קיבלה לפחות עשרים הודעות דואר אלקטרוני מאנגרט, ואת כולן סימנה כ"נקרא" בלי לקרוא. היא לא הייתה אשיית פייסבוק, גם מפני שתמונות שמחות של אחרים מחצו אותה וגם מפני שבמשרד לא ראו בעין יפה שימוש ברשתות חברתיות בזמן העבודה, אבל כדי להמשיך להשתמש ברשת בכלל היא נאלצה לסרב להצעת החברות של אנגרט כדי שלא תופצץ בהודעות גם שם. הייתה לה תסבוכת של זיכרונות מאנגרט ומג׳ייסון גם יחד, והדבר עורר בה תחושת לכלוך משונה, כאילו לא הייתה לבושה בחלוק אלא עירומה לחלוטין כשמילאה את השאלון ואז גלגלה את הלכלוך על ג׳ייסון; כאילו קיימה איזו אינטראקצייה אישית פסולה מאוד עם אנגרט, מהסוג שיש עליו סיוטים. ועכשיו נקשר הזיכרון במילה "טוהר", המילה המבישה ביותר מבחינתה מכל המילים שבמילון כי זה היה שמה הפרטי — "פְּיוּריטי". היא התביישה אפוא ברישיון הנהיגה שלה, בכיתוב "פיוריטי טיילר" לצד תמונת הפספורט העגמומית, שהפך כל מילוי טופס מועמדוּת לעינוי בזעיר אנפין. השם עורר את ההפך הגמור ממה שאימא שלה התכוונה כשהעניקה לה אותו. כמו כדי להימלט מעולו, היא עשתה את עצמה לנערה מלוכלכת בתיכון, ועכשיו היא עדיין נערה מלוכלכת, שחושקת בבעלה של אחרת... היא המשיכה לשתות בירה עד שהרגישה עמימות מספקת לעזוב את השולחן ולהביא פיצה לרמון.

"אני לא רעב", אמר, פניו אל הקיר.

"חמודי, אתה חייב לאכול משהו".

"לא רעב. איפה סטיבן?"

"באו אליו חברים. הוא עוד מעט יבוא".

"אני רוצה להישאר פה אתך ועם סטיבן ודרייפוס".

פיפ נשכה את שפתה וחזרה למטבח.

"אתם צריכים ללכת עכשיו", אמרה לגארת׳ ולאריק. "סטיבן צריך לדבר עם רמון".

"עוד מעט אעלה", אמר.

הפחד הניכר בפניו הכעיס אותה. "הוא הבן שלך", אמרה. "הוא לא מוכן לאכול עד שתדבר אתו".

"בסדר", אמר בעצבנות של ילד קטן שבדרך כלל הפנה אל מארי.

פיפ הביטה בו כשהלך ותהתה אם הם יפסחו על שלב האושר ויתחילו ישר בשלב הנבזי של הקשר. כיוון שפירקה את המסיבה, ישבה ושתתה את שארית הבירה. היא הרגישה ניצני התפרצות וידעה שמוטב ללכת למיטה, אבל לבה הלם חזק מדי. לבסוף התחברו התשוקה והכעס והקנאה וחוסר האמון שבה לכדי טרוניה יחידה מבוסמת: סטיבן שכח שהוא הבטיח לשוחח אתה בארבע עיניים הערב. עם אנגרט הוא שומר על קשר, אבל את פיפ הוא נוטש. היא שמעה את דלת החדר שלו נסגרת בקומה למעלה, ובזמן שחיכתה לשמוע אותה שבה ונפתחת חזרה על טרונייתה בדממה, שבה וניסחה אותה פעם אחר פעם בניסיון לחזק אותה כדי שתעמוד בכובד תחושת הנטישה; אבל הטרוניה לא יכלה לכובד. למרות זאת היא עלתה במדרגות ודפקה על הדלת של סטיבן.

הוא ישב על המיטה הזוגית וקרא ספר ששמו כתוב באדום, משהו פוליטי.

"אתה יושב וקורא ספר?" שאלה.

"עדיף על לחשוב על דברים שאין לי שליטה עליהם".

היא סגרה את הדלת והתיישבה באחת מפינות המיטה. "לפי איך שדיברת עם גארת׳ ואריק, לא היה אפשר לנחש שקרה משהו חריג היום".

"מה הם יכולים לעשות בנידון? העבודה שלי עדיין קיימת. החברים שלי עדיין קיימים".

"גם אני. גם אני עדיין קיימת".

סטיבן הסיט את מבטו באי־נוחות. "כן".

"הבטחת לדבר אתי. שכחת?"

"כן. מצטער".

היא ניסתה להעמיק את נשימותיה ולהאט אותן.

"מה?" אמר.

"אתה יודע מה".

"לא, אני לא יודע מה".

"הבטחת לדבר אתי".

"אני מצטער. שכחתי".

הטרוניה שלה הייתה עלובה וחסרת תועלת בדיוק כפי שחששה. לא היה שום טעם לנופף בה פעם שלישית.

"מה יהיה אתנו?" שאלה.

"מה, עם שנינו?" הוא סגר את הספר. "כלום. נמצא כמה שותפים חדשים, עדיף ממין נקבה, כדי שלא תצטרכי להיות היחידה".

"אז שום דבר לא משתנה. הכול כמו שהיה".

"למה שמשהו ישתנה?"

היא השתהתה והקשיבה ללבה. "אתה יודע, לפני שנה, בכל הפעמים האלה ששתינו קפה יחד, קיבלתי רושם שאתה מחבב אותי".

"אני באמת מחבב אותך. מאוד".

"אבל לפי איך שתיארת את הדברים נשמעת בקושי נשוי".

הוא חייך. "כן, טוב, נראה שצדקתי בעניין הזה".

"לא, אבל אז", היא אמרה. "אז זה נשמע ככה. למה עשית לי את זה?"

"לא עשיתי לך שום דבר. שתינו קפה".

היא תלתה בו מבט מתחנן, בחנה את עיניו, שאלה אותן אם הוא באמת שוטה כל כך או רק מעמיד פנים מאיזושהי סיבה אכזרית. הרג אותה שהיא לא מצליחה להבין מה הוא חושב. נשימותיה נעשו מאומצות, ואחר כך באו דמעות. לא דמעות של עצב — דמעות כועסות, מאשימות.

"מה קרה?" שאל.

היא המשיכה להביט לתוך עיניו, ולבסוף נראה שהוא קלט.

"אה, לא", אמר. "לא, לא, לא. לא, לא, לא".

"למה לא".

"פיפ, בחייך. לא".

"איך לא קלטת", התייפחה, "עד כמה אני רוצה אותך?"

"לא, לא, לא".

"חשבתי שאנחנו רק מחכים. ועכשיו זה קרה. זה סוף־סוף קרה".

"אלוהים, פיפ, לא".

"אני לא מוצאת חן בעיניך?"

"בטח שכן. אבל לא ככה. באמת, אני מצטער, לא ככה. אני יכול להיות אבא שלך".

"אוי נו! חמש עשרה שנים! זה כלום!"

סטיבן הביט בחלון ואחר כך בדלת, כאילו בחן אפשרויות מילוט.

"אתה אומר לי שאף פעם לא הרגשת שום דבר?" אמרה. "הכול היה אצלי בראש?"

"כנראה פירשת לא נכון".

"מה?"

"אף פעם לא רציתי להוליד ילדים", אמר. "זה כל העניין ביני ובין מארי, לא רציתי תינוקות. פעם אחר פעם אמרתי לה, 'בשביל מה לנו תינוקות? הנה רמון אתנו, פיפ אתנו. אנחנו עדיין יכולים להיות הורים טובים'. וזה מה שאת בעיניי. כמו בת".

היא נעצה בו מבט. "זה התפקיד שלי? להיות כמו רמון מבחינתך? אולי תשמח עוד יותר אם אני גם אסריח? כבר יש לי אימא! אני לא זקוקה לעוד הורים!"

"טוב, האמת שקצת היה רושם שאת כן", אמר סטיבן. "היה רושם שאבא זה בדיוק מה שאת צריכה. ואני עדיין יכול לספק את זה. את עדיין יכולה להישאר פה".

"יצאת מדעתך? להישאר כאן? ככה?"

היא נעמדה והביטה סביבה בזעם. מוטב לכעוס ולא לכאוב; אולי אפילו מוטב לכעוס ולא לקבל ממנו אהבה וחיבוקים כי אולי כעס הוא מה שהרגישה כלפיו כל הזמן, כעס שהתחזה למשיכה.

במין אנרכייה של מוכניוּת מצאה את עצמה פושטת את הסוודר ואחר כך את החזייה, ואז צונחת על ברכיה על המיטה ודוחפת את עצמה אל סטיבן, מתעללת בו בעירום שלה. "אני נראית כמו הבת שלך? ככה אני נראית לך?"

הוא התכווץ, ידיו על פניו. "תפסיקי".

"תסתכל עליי".

"לא אסתכל עלייך. את זאת שיצאה מדעתה".

"לך תזדיין! לך תזדיין, תזדיין, תזדיין. עד כדי כך אתה חלש, חתיכת אידיוט, שאתה אפילו לא יכול להסתכל עליי?" מאין באו המילים האלה? מאיזה מקום חבוי? נחשול של חרטה כבר הסתחרר סביב ברכיה, והיא כבר ידעה שהחרטה הזאת תהיה גרועה מכל החרטות שקדמו לה גם יחד, ולמרות זאת לא הייתה בררה אלא להשלים את מה שהתחילה, לעשות מה שגופה רצה, שהוא להתמוטט על סטיבן. היא שפשפה את חזהּ העירום בחולצת הסירסקר שלו, משכה את ידיו מעל פניו ופיזרה את שׂערה סביבם; והיא ראתה שהפעם באמת עברה את הגבול. הוא נראה מבועת.

"רק תהיה בטוח, כן?" אמרה. "תהיה בטוח שזה כל מה שאני מבחינתך".

"אני לא מאמין שאת עושה לי את זה. ארבע שעות אחרי שהיא עזבה את הבית".

"אה, אז ארבעה ימים ישנו משהו? או ארבעה חודשים? ארבע שנים?" היא השפילה את פניה לקראתו. "תיגע בי!"

היא ניסתה להוליך את ידיו, אבל הוא היה חזק מאוד ודחף אותה מעליו בקלות. הוא קם מהמיטה בצעד כושל ונסוג לכיוון הדלת.

"את יודעת", אמר מתנשם, "אני לא באמת מאמין בטיפול פסיכולוגי, אבל אני חושב שזה לא יזיק לך".

"כן, ממש יש לי כסף לזה".

"ברצינות, פיפ. זה דפוק לגמרי. את בכלל חושבת על מה שאני מרגיש?"

"בפעם האחרונה שבדקתי, ישבת וקראת את —" היא הרימה את הספר שלו. "גְראמְשי".

"אם את עושה תעלולים כאלה עם אנשים אחרים, אנשים שלא דואגים לך, אז את לא מביאה לעצמך שום תועלת. אני לא אוהב את מה שמשתמע מזה על בקרת הדחפים שלך".

"אני יודעת. אני חריגה. זה הפזמון החוזר של חיי".

"לא, את נהדרת. את נפלאה, ברצינות. אבל למרות זאת — בחייך".

"אתה מאוהב בה?" שאלה פיפ.

הוא נפנה לאחור מהדלת. "מה?"

"באנגרט. זה העניין פה? אתה מאוהב בה?"

"אוי, פיפ". מבט הרחמים והדאגה שבעיניו היה כה טהור עד שכמעט גבר על החשדנות שלה; היא כמעט האמינה שאין לה סיבה לקנא. "היא בדיסלדורף", אמר. "אני בקושי מכיר אותה".

"בטח. אבל אתה בקשר אתה".

"תנסי להקשיב לעצמך. תנסי לקלוט מה את עושה".

"לא שמעתי לא".

"למען השם".

"בבקשה, תגיד לי שאני טועה. פשוט תגיד שאני טועה".

"אני רוצה את מארי. את לא מבינה את זה?"

פיפ עצמה עיניים בכוח וניסתה להבין את הדבר ובה בשעה להתכחש לו. "אבל מארי עם מישהו אחר עכשיו", אמרה. "ואתה בקשר עם אנגרט. אתה אפילו עוד לא יודע שאתה מאוהב בה, אבל אני חושבת שכן. ואם לא עכשיו, אז בקרוב. היא בגיל המתאים לך, נכון?"

"אני צריך לנשום קצת אוויר. ואת צריכה לצאת מהחדר שלי".

"פשוט תדגים לי", אמרה. "בוא ותוכיח לי שאני טועה. רק תחזיק את היד שלי שנייה אחת. בבקשה. אחרת לא אאמין לך".

"אז תצטרכי לא להאמין לי".

היא התכדררה. "ידעתי", לחשה. כאב הקנאה היה עונג צרוף לעומת המחשבה שהיא פשוט נוהגת בטירוף. אבל המחשבה הלכה והתחזקה.

"טוב, אני יוצא", אמר סטיבן.

והוא השאיר אותה שוכבת על המיטה.