הז'אנרים
כל הז'אנרים

דרג ספר זה מתוך 5
2 דירוגים
4 ממוצע
1
0
2
0
3
0
4
2
5
0
5
טובת הילד

טובת הילד


דרג ספר זה מתוך 5
2 דירוגים
4 ממוצע
1
0
2
0
3
0
4
2
5
0
5
37 
37 
גודל (עמ'): 195
מו"ל: עם עובד

תקציר

פיונה מיי היא שופטת בבית המשפט העליון העוסקת בדיני משפחה ולעתים אף בדיני נפשות. ברגע של משבר בחייה הפרטיים היא נקראת לדון בדחיפות במקרה של נער שמצוות דתו אוסרת עליו לקבל עירוי דם שיציל את חייו.
הדרמה הביתית והדרמה המשפטית משתלבות בדרכים מתעתעות ויוצרות סיפור סוחף שבצדו שאלות עקרוניות. באיזו מידה צריך בית המשפט החילוני להתערב בשאלות של דת ומצפון? מהי טובת הילד והאם יש יותר מדרך אחת לפרשה או להגן עליה? המפגש בין השופטת לנער מעורר רגשות לא צפויים, ולפתע עומדת האחריות האישית שלה למבחן מרחיק לכת.
המשך קריאה
  • ISBN: 978-965-13-2529-8
  • גודל (עמ'): 195
  • מו"ל: עם עובד
  • יצא לאור ב-: 08/08/2015
  • שם המחבר: איאן מקיואן
  • תורגם ע"י: מיכל אלפון
  • זמין להשאלה: כן

1

לונדון. יוני. שבוע אחרי תחילת הרבעון הרביעי. מזג אוויר קֵיצי סרבני. פִיוֹנה מֵי, שופטת בבית המשפט הגבוה, בביתה במוצאי יום ראשון, שרועה על כורסת שֶזלוֹנג צרה, בוהה מעבר לרגליה הנתונות בגרביונים אל קצה החדר, אל נוף קטוע של מדפי ספרים בגומחת הקיר ליד האח ובצד, ליד חלון ארוך, ליתוגרפיה זעירה של מתרחצת מאת רֵנוּאר שקנתה לפני שלושים שנה בחמישים לירות שטרלינג. כנראה זיוף. תחת התמונה, במרכזו של שולחן עץ אגוז עגול, אגרטל כחול. היא לא זוכרת איך התגלגל לידיה. גם לא מתי שמה בו פרחים בפעם האחרונה. באח לא הובערה אש כבר שנה. טיפות גשם מושחרות מטפטפות לתוכה בקצב לא סדיר מהארובה על עיתון מצהיב מכודרר. שטיח בוכרי פרוש על קרשי רצפה רחבים ממורקים. בקצה טווח הראייה מתגבה פסנתר כנף קטן הנושא על שחור בוהקו העמוק תצלומי משפחה במסגרות כסף. על הרצפה ליד השזלונג, בהישג ידה, טיוטה של פסק דין. ופיונה שכבה וביקשה בלבה שהרוח תישא את כל אלה.

בידה היתה כוס שנייה של ויסקי עם מים. עדיין הרגישה לא יציבה, עוד לא התאוששה מרגע קשה עם בעלה. לעתים נדירות שתתה, אבל הטליסקֶר במי ברז היטיב עמה והיא חשבה לה שאולי תעבור את החדר אל המזנון לקחת כוס שלישית. הפעם פחות ויסקי ויותר מים כי מחר היא בבית המשפט וגם עכשיו היא שופטת תורנית, זמינה לכל קריאה פתאומית, בעודה שוכבת ומחלימה. הוא הכריז הכרזה מדהימה והטיל עליה עול בלתי נסבל. לראשונה זה שנים ממש צעקה, ועד עכשיו הצטלצל באוזניה איזה הד רפה. "אידיוט! אידיוט דפוק!" מאז טיולי נעוריה העליזים לניוקאסל לא קיללה בקול, אם כי מדי פעם היתה מילה עסיסית מסתננת לראשה למשמע עדות צדקנית או טענה משפטית שאינה ממין העניין.

אחר כך, מתנשמת ומזועזעת, אמרה בקול רם, לפחות פעמיים: "איך אתה מעז!"

זאת לא היתה שאלה ובכל זאת ענה לה, רגוע. "אני זקוק לזה. אני בן חמישים ותשע. זאת ההזדמנות האחרונה שלי. עדיין לא שמעתי ראיות לקיומו של העולם הבא."

אמירה יומרנית ולה לא היתה תשובה. רק בהתה בו, אולי בפה פעור. עכשיו, על השזלונג, בחוכמה שלאחר מעשה, היתה לה תשובה: "חמישים ותשע? ג'ק, אתה כבר בן שישים! זה נלעג, זה נדוש."

לאמתו של דבר רק אמרה, חלושות: "זה פשוט מגוחך."

"פיונה, מתי בפעם האחרונה שכבנו?"

מתי, באמת? הוא כבר שאל זאת בעבר, בנעימות שונות, מהמקוננת עד למתאוננת. אבל לא תמיד קל להיזכר בפרטי העבר הקרוב העמוס. המחלקה לענייני משפחה הָמְתה מסכסוכים מוזרים, כתבי טענות מיוחדות, חצאי אמתות חושפניות, האשמות משונות. וכמו בכל תחומי המשפט, היה צורך לקלוט ולשקלל במהירות דקויות של נסיבות מיוחדות. בשבוע שעבר שמעה נאומי סיכום מטעמם של אם ואב יהודים שמתגרשים, אדוקים בדתם במידה לא שווה וחלוקים באשר לחינוך בנותיהם. טיוטת פסק הדין שאת כתיבתה השלימה היתה לידה על הרצפה. מחר תופיע לפניה בשנית אנגלייה נואשת, אם חיוורת, כחושה ומשכילה מאוד לילדה בת חמש, המשוכנעת שעל אף הבטחותיו של בית המשפט עומד האב, איש עסקים מרוקאי ומוסלמי אדוק, להעביר את בתה מתחום השיפוט אל חיים חדשים בעיר רבאט שבה הוא מתעתד להתיישב. ובצד זה — קטטות שבשגרה על מגורי הילדים, על בתים, גמלאות, הכנסות, ירושות. העיזבונות הגדולים הם שמגיעים לדיון בבית המשפט הגבוה. על פי רוב העושר לא הבטיח אושר לאורך ימים. הורים מיהרו ללמוד את אוצר המילים החדש ואת הליכיו הארכניים של החוק והמומים מצאו עצמם נלחמים מלחמת חורמה נגד מי שלפנים אהבה נפשם. ומאחורי הקלעים ממתינים ילדים וילדות המופיעים במסמכי בית המשפט בשמם הפרטי, פלונים אלמונים קטנים דאוגים מצטופפים יחדיו בשעה שהאֵלים שממעל להם נלחמים עד חורמה, מבית המשפט לענייני משפחה אל בית המשפט הגבוה ועד לבית המשפט לערעורים.

בכל הצער הזה היו נושאים חוזרים ונשנים, דומוּת אנושית היתה שם, אבל הוא המשיך לרתק אותה. היא האמינה שהיא מביאה היגיון למצבים אבודים. בסך הכול האמינה בדיני המשפחה ככתבם וכלשונם. ברגעים של אופטימיות סברה כי הקביעה בחוק שצורכי הילד קודמים לצורכי ההורים היא אבן דרך חשובה בהתקדמותה של התרבות האנושית. ימיה היו גדושים ובערבים היו לה לאחרונה כל מיני סעודות, משהו במידְל טֶמפּל לכבוד עמית היוצא לגמלאות, קונצרט בקינג'ז פלייס (שוברט, סקריאבין), ומוניות, רכבות תחתיות, החזרת בגדים מניקוי יבש, מכתב שיש לנסח בנוגע לבית ספר מיוחד לבנה האוטיסט של המנקה, ולבסוף שינה. ומה עם מין? באותו רגע לא הצליחה להיזכר.

"אני לא מנהלת רישום."

הוא פרש את ידיו — הוא את שלו אמר.

היא צפתה בו כשעבר את החדר ומזג לו מנת ויסקי, אותו טליסקר שהיא שותה ממנו עכשיו. באחרונה הוא נראה גבוה יותר, התנועע ביתר קלות. כשנעמד בגבו אליה חלפה בה ידיעה צוננת על הצפוי לה, הדחייה, ההשפלה כשיעדיף אישה צעירה יותר על פניה, כשתישאר זנוחה, חסרת תועלת וגלמודה. היא תהתה שמא מוטב לה פשוט להסכים לכל מה שהוא רוצה, ופסלה זאת.

הוא שב אליה והכוס בידו. לא כדי להציע לה כוס יין סַנסֶר כמו שהיה עושה בדרך כלל בשעה הזאת.

"מה אתה רוצה, ג'ק?"

"רומן."

"אתה רוצה להתגרש."

"לא. אני רוצה שהכול יישאר כמו שהוא. בלי לרמות."

"אני לא מבינה."

"ודאי שכן. לא אמרת לי פעם שבנישואים ממושכים זוגות הולכים ונעשים דומים לאח ואחות? השלמנו את הדרך, פיונה. נהייתי אחיך. זה נעים וחמים ואני אוהב אותך, אבל לפני שאתפגר אני רוצה רומן גדול אחד מלא תשוקה."

את השתנקות התדהמה שלה פירש כצחוק, אולי כלעג, ואמר בגסות: "אקסטזה, כשכמעט מתעלפים מהריגוש — זוכרת? אני רוצה עוד פעם אחת אחרונה, גם אם את לא רוצה. ואולי גם את רוצה."

היא בהתה בו, מתקשה להאמין.

"זהו זה."

ואז שב אליה קולה והיא הודיעה לו שהוא אידיוט. הנכון והמקובל היו נהירים לה מאוד. בעבר, ככל הידוע לה, היה נאמן תמיד, והדבר רק החריף את אופייה המגונה של ההצעה. ואם בכל זאת בגד בה לפני כן, עשה זאת בכישרון. את שם האישה כבר ידעה: מלאני. לא שונה מאוד משמו של סוג קטלני של סרטן העור. היא ידעה שהרומן שלו עם הסטטיסטיקאית בת העשרים ושמונה עלול להרוס אותה.

"אם תעשה את זה, זה יהיה הסוף בינינו. פשוט מאוד."

"זה איוּם?"

"זאת הבטחה."

בשלב הזה כבר משלה ברוחה. זה לא נראה מסובך. נישואים פתוחים מציעים לפני החתונה, לא שלושים וחמש שנים אחריה. לסכן את כל מה שיש להם כדי שהוא יוכל לחוות שוב ריגוש חולף! כשניסתה לדמיין לה את עצמה במצבו — אצלה תהיה "ההרפתקה האחרונה" גם הראשונה — לא יכלה לחשוב אלא על שיבוש סדרים, פגישות חשאיות, אכזבות, שיחות טלפון ברגעים מביכים. הטרחה שבצורך ללמוד להיות במיטה עם אדם חדש, המצאת מילות ליבוב חדשות, כל הזיוף הזה. ולבסוף, ההיפרמות ההכרחית, המאמץ הנדרש כדי לנהוג בכנות ובגילוי לב. ולאחר מעשה המצב לא יוכל לשוב לקדמותו ממש. לא, היא העדיפה קיום לא מושלם, זה שיש לה עכשיו.

אבל על השזלונג הבינה פתאום את גודל העלבון; שהוא מוכן לשלם תמורת תענוגותיו באומללותה. בלי רחמים. היא כבר ראתה אותו דבק במטרה על חשבון אחרים, על פי רוב למטרה טובה. אבל זה היה דבר חדש. מה השתנה? הוא עמד זקוף ברגליים פשוקות ומזג לו את הוויסקי סינגל מולט, ואצבעות ידו הפנויה מתנועעות על פי קצב מנגינה שבראשו, אולי איזה שיר משותף, אבל לא לו ולה. הוא פוגע בה ולא אכפת לו — זה חדש. תמיד היה טוב אליה, נאמן וטוב, וטוב הלב, כך הוכיחה לה יום־יום המחלקה לענייני משפחה, הוא המרכיב האנושי החיוני. היה לה הכוח להרחיק ילד מהורה לא טוב ולפעמים השתמשה בו. אבל להרחיק את עצמה מבעל לא טוב? כשהיא חלשה ואומללה? היכן השופטת שתגן עליה?

רחמים עצמיים באחרים הביכו אותה תמיד והיא סירבה להיכנע להם. תחת זאת לקחה לה כוס שלישית, אבל מזגה רק מנה סמלית, הוסיפה הרבה מים וחזרה אל מושבה. כן, שיחה כזאת היתה צריכה לסכם לה בכתב. חשוב לזכור, לאמוד בקפידה את העלבון. כשאיימה לשים קץ לנישואים אם לא יחזור בו, הוא רק חזר על דבריו, שוב אמר לה שהוא אוהב אותה, שתמיד יאהב אותה, שחיים רק פעם אחת, שצרכיו המיניים הלא מסופקים מאמללים אותו מאוד ושיש לו עכשיו הזדמנות אחת ויחידה והוא רוצה לנצל אותה בידיעתה, והוא מקווה שגם בהסכמתה. הוא מדבר אתה ברוח של פתיחות. הרי יכול היה לעשות זאת "מאחורי גבה". גבה הרזה, הלא סולח.

"אה," אמרה חרש. "באמת יפה מצדך, ג'ק."

"טוב, בעצם..." התחיל ולא סיים.

היא ניחשה שעכשיו יאמר לה שהרומן כבר התחיל ולא יכלה לשאת זאת. לא היה לה צורך לשמוע. היא כבר ראתה בעצמה. סטטיסטיקאית יפה מחשבת את ההסתברות הפוחתת שגבר יחזור לרעיה מרירה. היא ראתה בוקר שטוף שמש, חדר אמבטיה זר, וג'ק, עדיין שרירי למדי, לובש חולצת כותנה לבנה נקייה מכופתרת למחצה דרך הראש בקוצר הרוח האופייני לו, חולצה זנוחה שהושלכה אל סל הכביסה תלויה על שרוול אחד רגע לפני שתגלוש לרצפה. אסון. זה יקרה, אם תסכים ואם לאו.

"התשובה היא לא." בפסקנות דיברה, כמו מורה קשוחה של דרדקים. והוסיפה: "מה חשבת שאומר?"

היא הרגישה חסרת ישע ורצתה שהשיחה תיגמר. עד מחר היא צריכה לאשר פסק דין לפרסום בקובץ הפסיקה בענייני משפחה. גורלן של שתי ילדות יהודיות כבר הוכרע בהחלטה שנתנה בבית המשפט, אבל עוד צריך ללטש את הנוסח, וגם להקפיד לחלוק כבוד לדת כדי להימנע מערעור. בחוץ הצליף גשם קיצי על החלונות; הרחק, מחוץ לגרֵיי'ז אִין סקוור, לחששו צמיגים על אספלט רטוב. הוא יעזוב אותה והעולם ימשיך במסלולו.

פניו נקפצו כשמשך בכתפיו ופנה לצאת. למראה גבו המתרחק חשה אותה צינת פחד. היתה קוראת אחריו אלמלא האפשרות המבעיתה שיתעלם ממנה. ומה תוכל לומר? חבק אותי, נשק אותי, קח לך את הבחורה. היא האזינה לצעדיו המתרחקים במסדרון, לדלת חדר השינה שלהם הנסגרת בתקיפות, ואז ירדה דממה על הדירה, דממה והגשם שלא חדל זה חודש ימים.

תחילה העוּבדות. שני הצדדים באו מעדה סגורה ומסוגרת, הקהילה היהודית החרדית שבצפון לונדון. בני הזוג ברנסטין נישאו בהסכמתם המלאה בשידוך שסידרו הוריהם. סידרו — לא כפו, כך הבהירו שני הצדדים בהסכמה נדירה. כעבור שלוש עשרה שנים הסכימו הכול, לרבות המגשרת, העובדת הסוציאלית והשופטת, שאלה נישואים שאין להם תקנה. עכשיו היו בני הזוג פרודים. בכוחות משותפים הצליחו בקושי לפרנס את שתי הבנות, רייצ'ל ונוֹרה, הגרות עם האם ומקיימות קשר הדוק עם האב. התערערות הנישואים התחילה בשנים הראשונות. אחרי הלידה הקשה של הבת השנייה לא יכלה האם להרות שוב לאחר שנותחה. האב השתוקק למשפחה גדולה וכך התחילה ההיפרמות הכאובה. אחרי תקופה של דיכאון (ממושכת, לדברי האב; קצרה, לדברי האם) היא התחילה ללמוד באוניברסיטה הפתוחה, סיימה בציונים טובים וכשהתחילה הבת הקטנה ללכת לגן, התקבלה כמורה בבית ספר יסודי. הסידור הזה היה לצנינים בעיני האב ובעיני המשפחה המורחבת. אצל החרדים, החיים על פי מסורת בת מאות שנים, נשים אמורות לגדל את הילדים, ילדים רבים ככל האפשר, ולדאוג לצורכי הבית. תואר אקדמי ויציאה לעבודה חריגים שם ביותר. כך הסביר אדם בכיר ומכובד בקהילה שהוזמן להעיד מטעם האב.

גם הגברים לא זוכים להשכלה רחבה. מנעוריהם מצפים מהם להקדיש את רוב עתותיהם ללימוד תורה. בדרך כלל אין הם לומדים באוניברסיטה. זאת אחת הסיבות לכך שחרדים רבים הם דלי אמצעים. אבל לא בני הזוג ברנסטין, אם כי מצבם ישתנה אחרי שישלמו את שכר הטרחה לעורכי הדין שלהם. סבא אחד שהיה שותף בפטנט על מכונה לגִלעון זיתים הוריש לבני הזוג סכום כסף במשותף. שני הצדדים ידעו שהם עתידים להוציא את כל כספם על הפרקליטות הבכירות המייצגות אותם, שתיהן מוכרות היטב לשופטת. על פני השטח עסק הסכסוך בשאלה באיזה בית ספר ילמדו רייצ'ל ונורה, אך על כף המאזניים היה מוטל כל אופן גידולן של הבנות. על נשמותיהן נלחמו כאן.

בנים ובנות חרדים לומדים בנפרד כדי לשמור על צניעותם. בגדים אופנתיים, טלוויזיה ואינטרנט אסורים, ואסור גם להתרועע עם ילדים שהסחות דעת כאלה מותרות להם. בתים שאין שומרים בהם על כשרות למהדרין הם מחוץ לתחום. מנהגים ידועים מכתיבים כל פרט ופרט בחיי היום־יום. הבעיה עלתה כשביקשה האם להתנתק מהקהילה, אם כי לא מהדת היהודית. למרות התנגדותו של האב היא כבר שולחת את הבנות לבית ספר תיכון יהודי מעורב שבו מותרים הטלוויזיה, מוזיקת הפופ, האינטרנט וההתרועעות עם ילדים לא יהודים. היא מעוניינת שבנותיה ימשיכו ללמוד בבית הספר גם אחרי גיל שש עשרה, ואם ירצו בכך, גם באוניברסיטה. בתצהיר הכתוב שהגישה הסבירה שהיא רוצה שבנותיה ידעו יותר על חייהם של אנשים אחרים, שיהיו סובלניות, שיוכלו להתפתח מבחינה מקצועית כפי שהיא לא יכלה, ושבבגרותן יוכלו לפרנס את עצמן וגם לפגוש חתן בעל כישורים מקצועיים שיוכל לתרום לכלכלת המשפחה. לא כמו בעלה המקדיש את כל עתותיו ללימוד, ושמונה שעות בשבוע מלמד תורה חינם אין כסף.

אף שתביעתה היתה הגיונית, ג'ודית ברנסטין עצמה — פנים חיוורים מחודדים, שער אדמוני מסתלסל גלוי, אסוף בסיכה כחולה ענקית — העיקה בנוכחותה באולם. פתקים שהועברו ללא הרף לפרקליטתה באצבעות מנומשות עצבניות, שפע של אנחות כבושות, גלגולי עיניים וכיווצי שפתיים כל אימת שדיברה הפרקליטה המייצגת את בעלה, חיטוטים וחיפושים מרגיזים בתיק עור בהיר ענקי, שבנקודת שפל מסוימת באחר צהריים ארוך אחד הוציאה ממנו חפיסת סיגריות ומצית — פריטים מתריסים בעיני בעלה, בלי ספק — והניחה אותם זה ליד זה, מוכנים לרגע שבו ייפסק הדיון. את כל זה ראתה פיונה ממרום מושבה והתעלמה.

תצהירו של מר ברנסטין נועד לשכנע את השופטת שאשתו היא אישה אנוכית עם "בעיות שליטה בכעסים" (אישום נפוץ, תכופות הדדי, במחלקה לענייני משפחה) שהפרה את נדרי נישואיה, התנצחה עם הוריו ועם בני קהילתה וניתקה את הבנות גם מאלה וגם מאלה. להפך, אמרה ג'ודית מעל דוכן העדים, הורי בעלה הם המסרבים להיפגש אתה ועם הילדות עד שלא ישובו אל דרך החיים הראויה, יתכחשו לעולם המודרני ובכלל זה המדיה החברתית, ועד שהיא עצמה לא תחזור לשמור כשרות כמקובל עליהם.

מר ג'וליאן ברנסטין, גבוה ודק כאחד מקני הסוף שהסתירו את משה התינוק, נרכן כמתנצל על המסמכים, פאותיו מיטלטלות בעוגמה, בשעה שפרקליטתו טענה כי אשתו אינה מסוגלת להבחין בין צרכיה שלה ובין צורכי הילדות. מה שלטענתה דרוש להן הוא בעצם מה שהיא רוצה לעצמה. היא עוקרת את הילדות מסביבה בטוחה, חמה ומוכרת, מחמירה אך אוהבת, שבחוקיה ובמצוותיה יש מענה לכל אפשרות, שזהותה ברורה, שיטותיה עמדו במבחן הדורות ואנשיה מאושרים ומסופקים בדרך כלל יותר מאנשי העולם החילוני הצרכני שבחוץ — עולם השׂם ללעג את חיי הרוח, ותרבות ההמונים שלו מבזה נערות ונשים. שאיפותיה קלות ערך, שיטותיה מבזות, אפילו הרסניות. את ילדותיה היא אוהבת הרבה פחות משהיא אוהבת את עצמה.

על כך השיבה ג'ודית בקול צרוד שאין מה שמבזה אדם, ילד או ילדה, יותר משלילת השכלה ראויה ועבודה המכבדת את בעליה; שבכל שנות ילדותה ונעוריה אמרו לה שמטרתה היחידה בחיים היא לנהל בית נאה לבעלה ולטפל בילדיו — ושגם זה ביזוי של זכותה לבחור תכלית לחייה. כששקדה בקושי רב על לימודיה באוניברסיטה הפתוחה היתה מנת חלקה לעג, בוז וחרמות. אז הבטיחה לעצמה שהבנות לא יסבלו ממגבלות כאלה.

בין שתי הפרקליטות היריבות היתה הסכמה טקטית (כי ברור היה שזאת דעתה של השופטת) על כך שהסוגיה אינה רק שאלה של זרם חינוכי. על בית המשפט לבחור, למען הילדות, בין דתיות מחמירה ובין קצת פחות מזה, בין תרבויות, זהויות, השקפות, שאיפות, קשרי משפחה, הגדרות יסוד, נאמנויות בסיסיות, עתיד לא ידוע.

בעניינים כאלה עלולה להיות תמיד נטייה מוקדמת וטבעית להעדיף את הסטטוס קווֹ, ובלבד שאין הוא מזיק. טיוטת פסק הדין של פיונה החזיקה עשרים ואחד דפים שהיו פרושים הפוכים על הרצפה בצורת מניפה פתוחה, ממתינים שתיקח אותם דף אחר דף ותסמן אותם בעיפרון רך.

שום קול לא עלה מחדר השינה, נשמעו רק המכוניות הרוחשות בגשם. הרגיז אותה שהיא מתאמצת לשמוע אותו, שהיא קשובה, בנשימה עצורה, לשמוע חריקה של דלת או של קרש רצפה. רוצה, פוחדת.

בחוג עמיתיה השופטים זכתה פיונה מיי לשבחים, ואפילו שלא בפניה, על כתיבתה המדויקת, כתיבה כמעט אירונית, כמעט חמה, ועל המונחים הקולעים שבהם היא מנסחת מחלוקת. נשיא בית המשפט העליון בכבודו ובעצמו נשמע אומר עליה בהערת אגב בהפסקת הצהריים: "ריחוק אלוהי, הבנה שטנית, ועדיין יפהפייה." היא עצמה היתה סבורה שעם כל שנה חולפת היא נוטה קצת יותר לדקדקנות שיש מי שהיו רואים בה נוקדנות, להגדרות שאין להפריכן העשויות להיות בבוא העת לאזכור רוֹוֵח, כמו פסק הדין של הופמן ב"פיגלובסקה נגד פיגלובסקי" או של בינגהם או של ווֹרד או של סקַרמן ההכרחי, שבכולם נעזרה כאן. כאן, בדף הראשון, הלא קרוא, המידלדל רפוי מאצבעותיה. האם עומדים חייה להשתנות? האם קרוב היום שבו חברים מלומדים יתלחשו בהתפעלות בארוחות הצהריים כאן, או בלינקונ'ז אִין או באינֶר טֶמפּל או במידל טמפל: "ואז היא זרקה אותו"? זרקה מהדירה המקסימה בגריי'ז אִין ושם תשב בדד עד שלבסוף שכר הדירה, או השנים, שיגאו כמו התמזה הזועפת, יסלקו גם אותה?

אבל לעצם העניין. חלק ראשון: "רקע". אחרי סקירה שגרתית של הסדרי המחיה של המשפחה, מגורי הילדוֹת והקשר עם האב, תיארה בפסקה נפרדת את הקהילה החרדית ואת שמירת המצוות שהיא שם דרך חיים טוטלית. ההבחנה בין דרך ארץ לתורה חסרת משמעות שם, כמו אצל מוסלמים אדוקים. העיפרון שלה נעצר. האם לכרוך יחד מוסלמים ויהודים עלול להיראות מיותר או מקומם, לפחות בעיני האב? רק אם הוא קנאי עיוור, ולא כך התרשמה. אין תיקון.

לחלק השני קראה "המחלוקת הערכית". בית המשפט התבקש לבחור דרך חינוך לשתי נערות צעירות, להכריע בין ערכים. ובמקרים כגון זה, אין תועלת רבה בהסתמכות על הנהוג בחברה ככלל. כאן ציטטה את השופט הופמן. "אלה שיפוטים ערכיים שלגביהם עשויה להתגלע מחלוקת בין בני אדם סבירים. ומאחר שגם שופטים הם בני אדם, משמע שמידה מסוימת של שוֹנוּת ביישום ערכים היא בלתי נמנעת..."

מעבר לדף, באותה נטייה שפיתחה באחרונה להערות אגב ארכניות וקפדניות, הקדישה פיונה כמה מאות מילים להגדרה של טובת הפרט ואחר כך לעיון באמות המידה שעל פיהן ניתן לבחון אותה. היא נסמכה על השופט היילשאם וגרסה אף היא שאין להבחין בין טובתו של אדם ובין רווחתו ושטובת הילד כוללת את כל מה שנוגע להתפתחותו כאדם. היא אזכרה את טום בינגהם והסבירה שיש לה מחויבות לטווח הבינוני והארוך, וציינה שילדים בימינו עשויים בהחלט לחיות עד למאה העשרים ושתיים. היא ציטטה מפסק דין של השופט לינדלי מ־1893 על כך שאין למדוד רווחה במושגים כספיים בלבד או אך ורק על פי התנאים החומריים. לכן תנקוט גישה רחבה ככל האפשר. טובת הפרט, אושרו או רווחתו צריכים להכיל את התפיסה הפילוסופית של החיים הטובים. היא מנתה כמה גורמים הנוגעים לעניין, מטרות שיש לכוון אליהן בגידולו של ילד. חירות כלכלית ורוחנית, מידות טובות, חמלה ואהבת הזולת, עבודה מסַפקת שהיא פרי מטלות תובעניות, רשת משגשגת של קשרים אישיים, האפשרות לזכות בהערכת הזולת, חיפוש אחר משמעות לקיומנו וחיים שבמרכזם קשר משמעותי אחד או קשרים אחדים המאופיינים כקשרי אהבה.

כן־כן, במבחן ההכרחי הזה היא עצמה נכשלת. בכוסית שלצדה נותר הוויסקי במים כמו שנמזג; צבעו הצהוב כשתן, ריח השעם הפולשני שלו, דחו אותה עכשיו. צריכה היתה לכעוס יותר, לדבר עם חברה ותיקה — היו לה כמה — להתפרץ לחדר השינה, לדרוש לדעת עוד. אבל היא הרגישה מכווצת לגודל נקודה גאומטרית של נחישות חרֵדה. פסק הדין שלה חייב להיות מוכן לדפוס עד מחר, היא חייבת לעבוד. חייה הפרטיים לא חשובים, או על כל פנים לא צריכים להיות חשובים. תשומת לבה נשארה מחולקת בין הדף שבידה ובין דלת חדר השינה הסגורה, הרחוקה ממנה חמישה עשר מטר. היא אילצה עצמה לקרוא פסקה ארוכה, פסקה שניעורו בה ספקות לגביה כשקראה אותה בקול רם באולם בית המשפט. אבל לא יזיק לומר בצורה ברורה ובהירה את המובן מאליו: רווחה היא עניין חברתי. הרשת הסבוכה של קשרי הילד עם בני משפחה וחברים היא המרכיב המכריע. שום ילד אינו אי. האדם הוא בעל חיים חברתי, בנוסחה האריסטוטלית המפורסמת. ועם ארבע מאות מילה בנושא הזה הפליגה לדרכה, ואת מפרשיה מנפחים סימוכין מלומדים (אדם סמית, ג'ון סטיוארט מיל) — רוחב יריעה תרבותי מהסוג הדרוש לכל פסק דין טוב.

ועוד: רווחה היא מושג בר שינוי, ויש לקבוע אותה על פי אמות המידה של האדם הסביר בן זמננו. מה שהספיק לפני שנות דור אולי לא די בו כיום. ושוב, אין זה מעניינו של בית המשפט החילוני להכריע בין אמונות דתיות או בחילוקי דעות תאולוגיים. כל הדתות ראויות לכבוד ובלבד שהן, כדברי השופט פֶּרצָ'ס, "קבילות בעיני החוק והחברה" ואינן, בניסוחו הקודר יותר של השופט סקרמן, "לא מוסריות או נתעבות מהבחינה החברתית."

אל לבית המשפט למהר להתערב בשם ילדים נגד עקרונות הדת של הוריהם. לפעמים אין בררה. אך מתי? בתשובה ציטטה את אחד הקרובים ללבה, השופט החכם מַנבּי מבית המשפט לערעורים. "רבגוניותו האינסופית של המצב האנושי מונעת כל אפשרות של הגדרה שרירותית." הנופך השקספירי המשובח. "ההרגל לא יתפיל את רבגוניותה האינסופית." המילים הסיטו אותה מהנתיב. את נאומו של אָנוֹבּרבּוּס ידעה בעל פה מאז גילמה אותו פעם אחת כשהיתה סטודנטית למשפטים, בהצגה על טהרת הנשים שהוצגה על המדשאה בכיכר לינקונ'ז אין פילדס ביום קיץ שטוף שמש. עול בחינות הלשכה זה אך הוסר מצווארה הדואב. בערך אז התאהב בה ג'ק, וזמן לא רב אחר כך התאהבה היא בו. התעלסותם הראשונה היתה בעליית גג, בחדר שאול שהתלהט תחת הגג בשמש של אחר הצהריים. צוהר שלא היה אפשר לפתוח אותו השקיף מזרחה על קטע של התמזה סמוך לאגן לונדון.

היא חשבה על המאהבת שלו, העתידית או העכשווית, על הסטטיסטיקאית שלו מלאני — היא פגשה אותה פעם — צעירה שתקנית עם מחרוזת ענבר כבדה וחיבה לעקבי סטילֵטוֹ העלולים להרוס רצפת עץ אלון ישנה. "סתם נשים סותמות תאבונות שעה שישביעום, אך היא רק מרעיבה בעוד היא מזינה." אולי ככה זה אצלו, אובססיה ממאירה, התמכרות המרחיקה אותו מהבית, מעקמת ומעוותת אותו, מכלה את כל עברם ועתידם, וגם את ההווה. ואולי גם מלאני — כמו פיונה עצמה, כמתברר — היא אחת מאותן "סתם נשים", אלה הסותמות את התיאבון, והוא יחזור בתוך שבועיים, שׂבע ומתכנן כבר את החופשה המשפחתית.

אם כך ואם כך, בלתי נסבל.

בלתי נסבל ובלתי נדלה. ולא ממין העניין. היא הכריחה את עצמה לשוב אל הדפים, אל סיכום הראיות משני הצדדים — יעיל, יובשני ולא בלתי אוהד. ועכשיו, הסיכום שלה לדוח העובדת הסוציאלית שמינה בית המשפט. צעירה עגלגלה, תכופות קצרת נשימה, ולה כוונות טובות, שער לא מסורק, חולצה משתרבבת לא מכופתרת. לא מאורגנת, פעמיים איחרה לישיבות בגלל איזו בעיה סבוכה עם מפתחות המכונית ומסמכים שננעלו בתוכה וילד שצריך לקחת מבית הספר. אבל במקום הקשקושים הרגילים שנועדו לרצות את שני הצדדים, היה הדוח שמסרה האישה מהשירות למען הילד נבון, אפילו חריף, ופיונה ציטטה מדבריה בקורת רוח. מה הלאה?

היא נשאה את עיניה וראתה את בעלה בצד האחר של החדר מוזג לו עוד משקה, מנה גדולה, שלוש אצבעות ואולי ארבע. ועכשיו יחף כהרגלו בבית בקיץ, אקדמאי בוהמיין שכמותו. לכן לא שמעה אותו נכנס. ודאי שכב על המיטה, מתבונן חצי שעה בעיטור המסולסל סביב התקרה, מהרהר בסרבנותה. המתח שכיווץ את כתפיו, האופן שהשיב למקומו את הפקק — בחבטת שורש האגודל — רימזו כי נכנס לחדר כדי להתווכח. היא הכירה את הסימנים.

הוא נפנה והתחיל להתקרב אליה ובידו המשקה הלא מהול. שתי הילדות היהודיות, רייצ'ל ונורה, יצטרכו להמתין תלויות בין שמים וארץ מאחורי גבה, כצמד מלאכים נוצריים. לאֵלָה החילונית שלהן יש צרות משלה. מנקודת מבטה הנמוכה יכלה לראות היטב את ציפורני רגליו — גזוזות ומיושרות, סהרונים בהירים וצעירים, בלי סימן לפסים הפטרייתיים המכתימים את ציפורני רגליה שלה. הוא שמר על כושר גופני במשחקי טניס עם חברי סגל הפקולטה ובמשקולות שהחזיק בחדר העבודה ושם לו למטרה להרים אותן מאה פעמים בכל יום. היא הסתפקה בסחיבת התיק שלה המלא מסמכים במסדרונות בית המשפט עד לחדרה ובעלייה במדרגות במקום במעלית. היה לו מראה מרושל ונאה, רבוע לסת ומצטדד, ארשת פנים גחכנית ופתוחה לכל הצעה ששבתה את לבן של הסטודנטיות שלו שלא ציפו שהפרופסור להיסטוריה עתיקה ייראה כהולל. מעולם לא חשבה שנגע בנערות הללו. עכשיו הכול נראה אחרת. אולי, אף שכל חייה התעסקה בחולשות אנוש, נשארה תמימה, מוציאה בלי לחשוב את עצמה ואת ג'ק מן הכלל האנושי. ספרו היחיד לקהל הרחב, ביוגרפיה נמרצת של יוליוס קיסר, עשה אותו כמעט מפורסם לרגע, פרסום מכובד, מהוסה. אפשר שאיזו פרחחית קטנה משנה ב' השליכה את עצמה על דרכו כפיתוי שאין לעמוד בפניו. במשרד יש לו, או לפחות היתה פעם, ספה. וגם שלט Ne Pas Déranger [נא לא להפריע], שנלקח ממלון קריוֹן אי־אז בסוף ירח הדבש שלהם. אלה היו מחשבות חדשות, כך מכרסמת תולעת החשד בעבר.

הוא התיישב על הכיסא שלידה. "לא יכולת לענות על השאלה שלי, אז אומר לך אני. עברו שבעה שבועות ויום. את רוצה לומר לי שזה מספק אותך?"

בקול שקט שאלה: "אתה כבר שוכב אתה?"

הוא ידע שעל שאלה קשה מוטב להשיב בשאלה. "את חושבת שאנחנו זקנים מדי? זה העניין?"

היא אמרה: "כי אם כן, אני מבקשת שתארוז עכשיו מזוודה ותלך."

צעד של פגיעה עצמית, בלי מחשבה תחילה, מקריבה רץ כדי להוריד לו פרש, שטות גמורה ואין דרך חזרה. אם יישאר, השפּלה, אם ילך, אבדון.

הוא התרווח בכורסתו, רהיט של עץ ועור ממוסמר המעלה על הדעת מכשיר עינויים מימי הביניים. מעולם לא אהבה גותיקה ויקטוריאנית, ופחות מכול עכשיו. הוא הרכיב קרסול על ברך ובראש מצוּדד הביט בה בסובלנות או ברחמים, והיא הסבה את עיניה. גם לשבעה שבועות ויום היה צלצול ביניימי, כמו גזר דין שגזרו לפנים שלוחי המלך. הפריעה לה המחשבה שאולי יש בסיס לאשמה שהוא תולה בה. שנים רבות היו להם חיי מין סבירים וסדירים, אהבת בשרים בלי סיבוכים: בימי חול בבוקר השכם עם היקיצה, לפני שטרדות יום העבודה המסמאות חודרות מבעד לווילונות חדר השינה הכבדים, בסופי שבוע בשעות אחר הצהריים, לפעמים אחרי משחק טניס זוגות חברי בכיכר מקלנבורג, משכיחים כל כעס על החמצות בן הזוג למשחק. בעצם אלה היו חיי אהבה מהנים ביותר, וגם יעילים, שהרי העבירו אותם בלי מהמורות לשאר חלקי קיומם בלא דין ודברים, וזאת היתה אחת ההנאות שבהם. אפילו לא היה להם אוצר מילים לזה — זו אחת הסיבות לכך שכאב לה לשמוע אותו מדבר על זה עכשיו וגם לכך שכמעט לא הבחינה בהתמעטות האטית של הלהט והתדירות.

אבל תמיד אהבה אותו, ברגש, בנאמנות, בהיענות, רק בשנה שעברה סעדה אותו ברחמנות כששבר את הרגל ואת פרק כף היד במֵריבֶּל בתחרות סקי מגוחכת עם חברים ותיקים לספסל הלימודים. היא עינגה אותו, רכבה עליו, נזכרה עכשיו, והוא רבץ מחייך מאוזן לאוזן בהדרו המגובס. היא לא ידעה איך לדבר על דברים כאלה להגנתה, וחוץ מזה, לא מטעם זה היא מואשמת. לא מסירות חסרה בה אלא תשוקה.

ויש גם עניין הגיל. לא קמילה גמורה, עדיין לא, אבל כבר נרמזת מתחת לפני השטח, כמו שבאור מסוים אפשר לראות לרגע את האדם המבוגר בפניו של בן העשר. אם ג'ק השרוע מולה בכורסתו נראה מגוחך בשיחה כזאת, היא בוודאי נראית לו מגוחכת פי כמה. שער חזהו הלבן שהוא עדיין מתגאה בו, מסתלסל ומבצבץ מעל לכפתור העליון בחולצתו ומצהיר ששוב אין הוא שחור; שער ראשו, מקליש כשער נזיר בדפוס המוכר, שהוא מגדל כפיצוי לא משכנע; שוקיים שריריות פחות, לא ממש ממלאות את מכנסי הג'ינס; עיניים שיש בהן רמז קל להתרוקנות עתידית, והתקערות תואמת באזור הלחיים. ומה על קרסוליה שלה, שבמענה מתחנחן לגופו שלו מתעבּים להם, על אחוריה התופחים כעננת קיץ, על מותניה המתרחבים כשם שחניכיה נסוגות? כל אלה עדיין במילימטרים פרנואידיים. גרוע פי כמה הוא העלבון המיוחד שהשנים שומרות לנשים מסוימות: זוויות פיה מתחילות להשתפל בחיפוש אחר ארשת פנים של נזיפה מתמדת. זה בסדר כשמדובר בשופטת בקפלט המזעיפה פנים מכס המשפט אל איזה פרקליט. אבל במאהבת?

והנה הם, כמו שני בני תשחורת, מכינים עצמם לשיחה נוקבת על יחסיהם בשירותו של אֵרוֹס.

במהלך טקטי נבון, התעלם מהאולטימטום שלה. הוא רק אמר: "אני לא חושב שאנחנו צריכים לוותר, ואת?"

"אתה זה שמסתלק."

"אני חושב שגם לך יש בזה חלק."

"אני לא זאת שעומדת להרוס את הנישואים שלנו."

"כך את אומרת."

הוא אמר זאת בנחת, הטיל את שלוש המילים למעמקי מערת הספקות העצמיים שלה, התאים אותן לנטייתה להאמין שבסכסוך מביך כל כך, היא מן הסתם לא צודקת.

הוא לגם לגימה קטנה מהמשקה שבידו. הוא לא ישתכר כדי לתבוע את מה שדרוש לו. בכובד ראש ובהיגיון ידבר, גם אם היא היתה מעדיפה שיהיה קולני ולא צודק.

בלי לגרוע את עיניו מעיניה אמר: "את יודעת שאני אוהב אותך."

"אבל היית מעדיף מישהי צעירה יותר."

"הייתי מעדיף חיי מין."

זה האות שלה, עכשיו היא צריכה להבטיח הבטחות מקרב לב, להשיב אותו אליה, להתנצל על כך שהיתה עסוקה או עייפה או טרודה. אך היא הסיטה מבט ושתקה. היא לא תתחייב תחת לחץ להפיח רוח בחיי הבשר שברגע זה לא חפצה בהם. מה גם שהיתה לה הרגשה שהרומן כבר התחיל. הוא לא טרח להכחיש, והיא לא התכוונה לשאול שוב. לא רק מתוך גאווה. התשובה עדיין הפחידה אותה.

"טוב," אמר אחרי שתיקתם הארוכה. "ואת לא?"

"לא באיומי אקדח."

"כלומר?"

"או שאני אשתפר או שאתה הולך אל מלאני."

היא הניחה שהבין יפה לְמה היא מתכוונת ורק רצה לשמוע אותה אומרת את שמה של האישה, שלא ביטאה אותו עד כה בקול. השם עורר רעד או התהדקות בפניו, עווית זעירה לא רצונית של עוררות. ואולי היה זה הניסוח הבוטה, "הולך אליה." האם כבר אבד לה? פתאום הרגישה סחרחורת, כאילו לחץ הדם שלה צנח ואחר כך זינק. היא הזדקפה על השזלונג והניחה על השטיח את הדף מפסק הדין שעוד היה בידה.

"זה לא ככה," הוא המשיך לדבר. "תחשבי שזה להפך. נניח שאת היית במקומי ואני הייתי במקומך. מה את היית עושה?"

"אני לא הייתי הולכת ומוצאת לי גבר ואחר כך פותחת אתך במשא ומתן."

"אז מה היית עושה?"

"הייתי מבררת מה מציק לך." קולה נשמע צדקני באוזניה.

הוא פרש מולה את שתי ידיו במחווה אצילית. "בבקשה!" השיטה הסוקרטית, אותה שיטה שהוא נוקט מן הסתם עם הסטודנטים שלו. "אז מה מציק לך?"

עם כל הטמטום והזיוף שבשיחה, זאת היתה השאלה היחידה, והיא הזמינה אותה, אבל היא הרגישה שהוא מעצבן אותה, מתנשא עליה, ולעת עתה לא השיבה ורק הסתכלה אל מעבר לו אל הפסנתר שבקצה החדר, שכמעט לא נוגן בו זה שבועיים, ואל התצלומים במסגרות הכסף המסודרים עליו בסגנון אחוזה כפרית. שני זוגות ההורים מיום הכלולות עד לדמדומי הזקנה, שלוש אחיותיו, שני אחיה, נשותיהם ובעליהן בהווה ובעבר (בחוסר נאמנות לא סילקו איש מהפסנתר), אחד עשר אחיינים ואחייניות ושלושה עשר הילדים שהולידו הם. חיים בנוסח מואץ המאכלסים כפר קטן מקובץ על פסנתר כנף ביתי. היא וג'ק לא תרמו כלום, אף לא נפש אחת, רק מפגשים משפחתיים, מתנות יום הולדת כמעט מדי שבוע, חופשות רב־דוריות בטירה מהסוג הזול יותר. בדירתם אירחו קרובי משפחה רבים. בקצה המסדרון היה חדר ארונות ובו מיטה מתקפלת, כיסא אוכל לתינוק ולול, ושלוש סלסילות נצרים מלאות צעצועים לעוסים ודהויים מוכנות לתוספת הבאה. והטירה של הקיץ הזה, שבעה עשר קילומטר מצפון לאלאפּוּל, ממתינה להחלטתם. לדברי העלון המודפס באיכות ירודה — תעלת מגן, גשר מתרומם ניתן להפעלה וצינוק עם ווים וטבעות ברזל בקיר. עינויי האתמול הם בימינו הרפתקה לילדים עד גיל שתים עשרה. שוב חשבה על המשפט הביניימי, שבעה שבועות ויום, תקופה שהתחילה בשלבים האחרונים של משפט התאומים הסיאמיים.

כל הזוועה והאומללות וגם הדילמה עצמה התגלו בתצלומים שהוצגו רק לעיני השופטת. התינוקות, בנים להורים מג'מייקה ומסקוטלנד, שכבו בתוך סבך צינורות הנשמה והזנה על מיטה בטיפול נמרץ ילדים, מחוברים זה לזה באגן, לשניהם פלג גוף עליון אחד, רגליהם המפורדות ניצבות לעמוד השדרה, כמו כוכב ים רב זרועות. סרט מדידה שהוצמד לשולי האינקובטור הראה כי ההרכב חסר האונים והאנושי עד כאב הזה אורכו שישים סנטימטר. חוטי השדרה ושורשי עמוד השדרה שלהם היו מאוחים, עיניהם עצומות, ארבע זרועות מורמות בכניעה להחלטת בית המשפט. שמותיהם, שמות שליחי הנצרות מתיו ומארק, לא תרמו לצלילות המחשבה בחוגים מסוימים. ראשו של מתיו היה בצקתי, במקום אוזניים היו לו רק גומות שקועות בעור אדמומי. ראשו של מארק, מתחת לכובע הצמר שחובשים לילודים, היה נורמלי. האיבר הפנימי המשותף היחיד שלהם היה שלפוחית השתן שהיתה רובה בחלל הבטן של מארק ורופא מומחה ציין כי היא "מתרוקנת באופן עצמוני ובלי הפרעה דרך שתי שופכות נפרדות." לבו של מתיו היה גדול אך "כמעט לא מתפקד." אבי העורקים של מארק היה מחובר לאבי העורקים של מתיו ולבו של מארק הזרים את הדם לשניהם. מוחו של מתיו היה פגוע קשות ולא יאפשר התפתחות נורמלית. בחלל החזה שלו לא היתה רקמת ריאה תפקודית. לא היו לו, כך אמרה אחת האחיות, "ריאות בשביל לבכות."

מארק ינק באופן נורמלי, ניזון ונשם בשביל שניהם, עשה "את כל העבודה" ולכן היה רזה במידה חריגה. מתיו, שלא היה לו מה לעשות, עלה במשקל. ללא התערבות חיצונית, לא יעמוד לבו של מארק במאמץ ובמוקדם או במאוחר ימותו שניהם. מתיו כנראה לא יחיה יותר מחצי שנה ובמותו ייקח אתו את אחיו. בית חולים לונדוני ביקש בדחיפות היתר להפריד את התאומים זה מזה כדי להציל את מארק, שיש לו פוטנציאל להיות ילד בריא ונורמלי. לשם כך יצטרכו המנתחים לנתק ואחר כך לחלק את אבי העורקים המשותף ובתוך כך להרוג את מתיו. ואחר כך יצטרכו להתחיל לבצע שורה של ניתוחי שיקום מסובכים בגופו של מארק. ההורים האוהבים, קתולים אדוקים המתגוררים בכפר בחוף הצפוני של ג'מייקה, חדורי אמונה ושלווים, סירבו לאשר מעשה רצח. אלוהים נתן חיים ורק אלוהים יכול לקחת אותם.

חלק ממה שזכרה היה ההמולה האדירה הבלתי פוסקת שהסתערה על כושר הריכוז שלה, אלף אזעקות רכב, אלף מכשפות משתוללות, רעש שהמחיש את הקלישאה "כותרות זועקות". לרופאים, לכמרים, למנחי רדיו וטלוויזיה, לבעלי טורים בעיתונות, לעמיתים, לקרובי משפחה, לנהגי מוניות, לאומה כולה היתה דעה. מרכיבי הסיפור שבו את הלבבות: תינוקות מוכי גורל, הורים טובי לב, יראי שמים המיטיבים להתנסח, מאוהבים זה בזה ובילדים, חיים, אהבה, מוות ומרוץ נגד הזמן. מנתחים במסכות מכאן ואמונה בעל־טבעי מכאן. אשר לקשת העמדות, בקוטב אחד היו המאמינים בתועלתנות חילונית, בזים לפלפולים משפטיים ולאושרם משוכנעים שזוהי משוואה מוסרית פשוטה: מוטב ילד אחד שיינצל משניים מתים. בקוטב האחר אלה היודעים לבטח לא רק שאלוהים קיים אלא גם מה הוא רוצה. פיונה, במובאה מדברי השופט וורד, הזכירה לכל הצדדים בשורות הראשונות של פסק הדין: "זה בית משפט ועניינו הוא החוק ולא המוסר, מתפקידנו לגלות ומחובתנו ליישם את עקרונות החוק הנוגעים למצב המובא לפנינו — מצב שאין לו אח ורע."

להתמודדות האיומה הזאת היתה רק תוצאה אחת רצויה, או פחות לא רצויה, אך לא קל היה למצוא את הנתיב החוקי שיוביל אליה. בלחץ זמן, וכשעולם רעשני ממתין לה, מצאה פיונה, בתוך קצת פחות משבוע ושלושה עשר אלף מילים, דרך מתקבלת על הדעת. כך מכל מקום מצא כמסתבר בית המשפט לערעורים שעבד במגבלת זמן מחמירה אף יותר, למחרת מתן פסק הדין שלה. ההנחה שיש חיים שערכם רב יותר וחיים שערכם פחות אין לה מקום. הפרדת התאומים תהרוג את מתיו. אי־הפרדתם תהרוג, על דרך המחדל, את שניהם. המרחב המשפטי והמוסרי היה מצומצם והיה צורך להציג את הסוגיה כבחירה ברע במיעוטו. עם זאת היתה השופטת חייבת לברר מה ישרת את טובתו של מתיו. ברור שלא מוות; אבל גם חיים לא יתאפשרו לו. יש לו מוח שארתי, ריאות אין לו, הלב לא מתפקד, יש לו כנראה כאבים ונגזר עליו למות, ובקרוב.

פיונה טענה, בניסוח חדשני שבית המשפט לערעורים קיבל אותו, שלמתיו, בניגוד לאחיו, אין אינטרס; שום החלטה לא תשרת את טובתו.

אבל גם אם הרע במיעוטו עדיף, בכל זאת הוא אולי לא חוקי. כיצד אפשר להצדיק רצח, את ביתור גופו של מתיו כדי לחתוך את אבי העורקים? פיונה דחתה את התפיסה שפרקליט בית החולים הפציר בה לקבל ולפיה הפרדת התאומים כמוה ככיבוי מכונת ההנשמה של מתיו, מכונה שבמקרה זה היא מארק. הניתוח פולשני יותר מדי, פוגע יותר מדי בשלמות גופו של מתיו משאפשר יהיה לראות בו הפסקת טיפול גרידא. תחת זאת ביססה את טיעונה על "דוקטרינת הכורח", תפיסה שמקורה במשפט המקובל ולפיה מותר, בנסיבות מוגבלות מסוימות ששום פרלמנט לא ירצה להגדירן, להפר את החוק כדי למנוע פגיעה גדולה יותר. היא הפנתה למקרה שבו קבוצת גברים חטפה מטוס ללונדון, הטילה אימה על הנוסעים ואנשיה נמצאו חפים מפשע משום שעשו את מעשיהם בגלל הרדיפות בארצם.

אשר לרכיב הכוונה המכריע, מטרת הניתוח אינה להרוג את מתיו אלא להציל את מארק. מתיו, אף שהוא חסר אונים, הורג את מארק, ויש לאפשר לרופאים להיחלץ להגנתו של מארק ולהסיר ממנו איום במוות. מתיו יגווע אחרי ההפרדה לא משום שנרצח בכוונה תחילה, אלא משום שבכוחות עצמו אין הוא יכול לשרוד.

בית המשפט לערעורים הסכים, ערעורם של ההורים נדחה, וכעבור יומיים, בשבע בבוקר, נכנסו התאומים לחדר הניתוח.

העמיתים שפיונה העריכה ביותר באו ללחוץ את ידה, או כתבו מכתבים מהסוג שמצדיק שמירה בתיקייה מיוחדת. פסק הדין שלה מדויק ואלגנטי, סברו יודעי דבר. ניתוחי השחזור של מארק עלו יפה, הקהל איבד עניין ועבר הלאה. אבל היא לא היתה מרוצה, לא יכלה להניח לתיק הזה, בלילות שכבה ערה שעות ארוכות והפכה בפרטים, ניסחה מחדש פסקה זו או אחרת בהחלטתה, שינתה דגשים. יש שהרהרה בנושאים מוכרים, בהם היותה חשׂוכת ילדים בעצמה. באותם ימים התחילו להגיע במעטפות קטנות בצבעי פסטל מחשבות השטנה של יראי השמים. הם סברו שהיה צריך להניח לשני הילדים למות והחלטתה לא ישרה בעיניהם. קצתם גידפו, קצתם הודיעו שהם משתוקקים להסב לה נזק גופני. אחדים מאלה טענו שהם יודעים איפה היא גרה.

השבועות הסוערים ההם השפיעו עליה, השפעה שרק לא מכבר נמוגה. מה בדיוק הציק לה? גם היא שאלה מה ששאל בעלה, הממתין עכשיו לתשובה. לפני הדיון קיבלה טיעונים בכתב מהארכיבישוף הקתולי בווסטמינסטר. בפסק הדין חלקה לו כבוד וציינה בפסקה נפרדת כי הארכיבישוף מעדיף שמארק ימות עם מתיו כדי שלא להתערב ברצון האל. לא הפתיע אותה שאנשי הכנסייה מבקשים להכחיד סיכוי לחיים בעלי משמעות כדי לדבוק בעיקרון תאולוגי, והיא לא התעמקה בכך. גם למערכת המשפט יש בעיות דומות, כשהיא מתירה לרופאים להחניק, לייבש או להרעיב למוות חולים חשוכי מרפא מסוימים ואילו את ההקלה המיידית שבזריקה קטלנית היא מונעת מהם.

בלילות חשבה שוב ושוב על התצלום ההוא של התאומים ועל עוד עשרות תצלומים שבחנה, ועל המידע הטכני המפורט שמסרו לה רופאים מומחים על כל פגמיהם של התינוקות, על מה שיצטרכו לעשות, לחתוך ולשבור, לאחות ולקפל את בשר התינוק כדי לאפשר למארק חיים רגילים, איך ישחזרו איברים פנימיים, יפנו בזווית של תשעים מעלות את רגליו, את איברי המין ואת מערכת העיכול שלו. באפלת חדר השינה, בשעה שג'ק נחר חרישית לצדה, הרגישה שתהום נפערת לרגליה. בתמונותיהם הזכורות של מתיו ומארק ראתה אפסות עיוורת וחסרת תכלית. ביצה מיקרוסקופית לא התחלקה בזמן בגלל כשל בשלב כלשהו של שרשרת אירועים כימיים, הפרעה זעירה באֲשֶדֶת של תגובות חלבון. אירוע מולקולרי שהתנפח כמו יקום מתפוצץ ופרץ לתוך הממד הרחב יותר של האומללות האנושית. לא אכזריות, לא נקם, לא רוח קודש שדרכיה נבצרות מהבנתנו. רק טעות בהעתקה של גֵן, שיבוש במתכון האנזימים, נתק בקשר כימי. תהליך של כליה טבעית, אדיש וחסר טעם. כל זה העיד כאלף עדים על החיים הבריאים, הגוף המושלם שהוא אקראי לא פחות, חסר מטרה לא פחות. רק במזל בא אדם אל העולם כשכל איבריו התהוו כשורה והם במקומם הנכון, נולד להורים אוהבים ולא אכזרים, או ניצל, ביד המקרה הגאוגרפי או החברתי, ממלחמה או מעוני. שאז קל לו יותר לנהוג באצילות נפש.

זמן־מה השאיר אותה התיק הזה קהויה, אכפתית פחות, מרגישה פחות, ממשיכה למלא את חובותיה, לא מספרת לאיש. אבל הגוף האנושי עורר בה איזו רתיעה; בקושי יכלה להביט בגופה שלה או בגופו של ג'ק בלי סלידה. איך היא אמורה לדבר על זה? הרי לא מתקבל על הדעת לומר לו, בשלב כזה בקריירה שלה, שמכל התיקים דווקא התיק הזה, בעצבותו, בפרטיו הגופניים ובעניין הציבורי הקולני שעורר, השפיע עליה השפעה אינטימית כל כך. זמן־מה התקרר חלק ממנה, עם גווייתו של מתיו המסכן. היא זו שסילקה מהעולם ילד, שמה קץ לחייו בשלושים וארבעה עמודים רהוטים. אין זה משנה שעם ראשו הנפוח ולבו הלא מתכווץ נגזר עליו למות. היא היתה אי־רציונלית לא פחות מהארכיבישוף וחשה שההתמעטות בתוכה פנימה היא עונשה הראוי. ההרגשה הזאת אמנם חלפה אך הותירה בזיכרון רקמה צלקתית, גם אחרי שבעה שבועות ויום.

נוח היה לה אילו יכלה להתקיים בלא גוף, לרחף חופשייה מאילוצי החומר.

נקישת כוסו של ג'ק על שולחן זכוכית השיבה אותה אל החדר ואל שאלתו. מבטו היה נעוץ בה כל העת. גם אילו ידעה לנסח וידוי, לא התחשק לה להתוודות. גם לא להפגין חולשה. היתה לה עבודה, להגיה את סיכום פסק הדין, ושני המלאכים ממתינים. הלך רוחה לא היה ממין העניין. הבעיה היתה הכרעתו של בעלה, הלחץ שהוא מפעיל עכשיו. פתאום שוב נמלאה כעס.

"בפעם האחרונה, ג'ק. אתה כבר נפגש אִתה? אראה את שתיקתך כתשובה חיובית."

אבל גם הוא התרגז, קם מהכורסה, התרחק ממנה אל הפסנתר, שם נעצר וידו האחת על המכסה הפתוח, כאוזר סבלנות לפני שיהפוך את פניו. ברגע ההוא השתיקה בין שניהם התרחבה. הגשם פסק, עצי האלון שבגן דממו.

"חשבתי שאמרתי דברים ברורים. אני משתדל לדבר אתך גלויות. נפגשתי אתה לארוחת צהריים. שום דבר לא קרה. רציתי לדבר קודם אתך, רציתי —"

"טוב, דיברת, וקיבלת תשובה. אז מה עכשיו?"

"עכשיו תגידי לי מה קרה לך."

"מתי היתה ארוחה הצהריים? איפה?"

"בשבוע שעבר, בעבודה. זה לא היה כלום."

"כלום מהסוג שמוביל לרומן."

הוא נשאר בצדו האחר של החדר. "זה המצב," אמר. קולו היה חדגוני: אדם סביר שסבלנותו הועמדה למבחן עד שכמעט פקעה. מדהים שנדמה לו שההצגות האלה יביאו לו תועלת. בסבב שלה בבתי המשפט במחוזות הופיעו לפניה פושעים מועדים מזדקנים ואנאלפביתים, אחדים מהם כמעט בלי שיניים בפיהם, ונתנו הצגה טובה יותר כשהפליגו כביכול בהרהורים על ספסל הנאשמים.

"זה המצב," אמר שוב. "ואני מצטער."

"אתה מבין מה אתה עומד להרוס?"

"יכולתי לשאול אותך את אותו הדבר. משהו קורה ואת לא מוכנה לדבר אתי."

שילך, אמר קול בראשה, קולה שלה. ומיד לפת אותה אותו פחד ישן. היא לא יכלה, לא רצתה, לחיות את שארית חייה לבדה. שתי חברות קרובות בנות גילה, שהגירושים גזלו מהן זה כבר את בעליהן, עדיין שונאות להיכנס בגפן לחדר הומה אדם. ומעבר לרובד החברתי החיצוני היתה האהבה שידעה כי היא רוחשת לו. ברגע זה לא הרגישה אותה.

"הבעיה שלך," אמר הוא מהצד האחר של החדר, "היא שאת אף פעם לא חושבת שאת צריכה להסביר את עצמך. התרחקת ממני. בוודאי עלה בדעתך ששמתי לב ושזה מפריע לי. זה אולי היה יכול להיות נסבל איכשהו אילו חשבתי שזה לא יימשך, או אילו ידעתי את הסיבה לכך. כך ש..."

עכשיו התחיל להתקרב אליה, אבל היא לא שמעה את סוף טענתו ולא נתנה לרוגז הגואה בה לנסח תשובה, כי באותו רגע צלצל הטלפון. והיא, מוכנית, הרימה את השפופרת. היא שופטת תורנית. וזה אכן היה המזכיר שלה, נייג'ל פּוֹלינג. כתמיד היה הקול מהוסס, על סף גמגום. אבל הוא היה תמיד יעיל ומעולם לא נהג קרבה יתרה.

"צר לי שאני מטריד אותך בשעה כזאת, כבודה."

"זה בסדר. מה העניין?"

"טלפן אלינו פרקליט המייצג בית החולים על שם אדית קאוול בווֹנדסווֹרת'. הם צריכים לתת בדחיפות עירוי לחולה סרטן, נער בן שבע עשרה. הוא והוריו מסרבים לטיפול. בית החולים מבקש —"

"מדוע הם מסרבים?"

"עדי יהוה, כבודה."

"הבנתי."

"בית החולים מבקש צו שיפוטי שיאשר לו לפעול נגד רצונם."

היא הסתכלה בשעון. קצת אחרי עשר וחצי.

"כמה זמן יש לנו?"

"הם אמרו שאחרי יום רביעי המצב כבר יהיה מסוכן. מסוכן מאוד."

היא הסתכלה סביבה. ג'ק כבר יצא מהחדר. היא אמרה: "אז תקבע דיון בהתראה קצרה ליום שלישי בשתיים. ותודיע למשיבים. תנחה את בית החולים ליידע את ההורים. הם רשאים להגיב. צריך למנות לנער אפוטרופוס שייצג אותו בהליך. תנחה את בית החולים להגיש ראיות עד מחר בארבע אחר הצהריים. שהאונקולוג המטפל יגיש תצהיר."

לרגע אבדה לה יכולת המחשבה. אחר כך כחכחה בגרונה והמשיכה. "אני ארצה לדעת למה יש הכרח במוצרי דם. וההורים צריכים לעשות כמיטב יכולתם להגיש את טיעוניהם עד יום שלישי בצהריים."

"אטפל בזה מיד."

היא ניגשה אל החלון ובהתה בכיכר שצלליות עצים השחירו שם בדמדומים המתמשכים של חודש יוני. פנסי הרחוב הצהובים עדיין לא הפיצו אור מעבר לעיגולי המדרכה שמתחתיהם. התנועה של מוצאי יום ראשון היתה עכשיו דלילה וכמעט לא הגיע לאוזניה שום קול מגריי'ז אין רוֹד או מרחוב הַי הוֹלבּוֹרן. רק נקישת טיפות הגשם המקלישות על העלים ופכפוך חרישי ממרזב סמוך. היא הסתכלה בחתולה של השכנים העושה בקפידה את דרכה ברחוב, עוקפת שלולית ונבלעת באפלה תחת אחד השיחים. לא היה לה אכפת שג'ק פרש. שיחתם התחילה להתפתח לקראת גילוי לב מייסר. אין להכחיש את ההקלה שחשה כשנפלטה אל קרקע ניטרלית, אל המרחב חסר העצים של בעיות הזולת. שוב הדת. יש לה הניחומים שלה. הואיל והנער כמעט בן שמונה עשרה, הגיל שבו יעמוד ברשות עצמו, רצונו יהיה שיקול מרכזי.

אולי לא יאה היה למצוא בהפרעה הפתאומית פתח מילוט. בצדה האחר של העיר נער מתייצב מול המוות בשל אמונתו או אמונתם של הוריו. אין זה תפקידה או שליחותה להציל אותו, אלא להחליט מה סביר וחוקי. רוצה היתה לראות את הנער הזה במו עיניה, להיחלץ לשעה או לשעתיים מהסבך שבבית וגם מאולם בית המשפט, לנסוע, להתעמק בדקויות, לגבש החלטה על פי הסתכלותה הישירה. אולי אמונת ההורים היא גם אמונתו של בנם ואולי זה גזר דין מוות שהוא לא מעז לערער עליו. בימינו, מאוד לא מקובל לבדוק בעצמך. בשנות השמונים עדיין יכולה היתה השופטת לקבוע שהנער הוא בחסות בית המשפט ולהיפגש אתו בלשכתה או בבית החולים או בבית. בימים ההם נשמר עיקרון ערכי נאה שהצליח לשרוד עד לעידן המודרני, מעוקם וחלוד כשריון אבירים. השופטים היו נציגי השליט ומאות שנים היו הם המופקדים על שלומם של ילדי האומה. כיום, עובדי רווחה מהשירות למען הילד עושים את המלאכה ומדווחים. השיטה הישנה, שהיתה אטית ולא יעילה, שימרה את המגע האנושי. היום יש פחות עיכובים, יותר משבצות שצריך לסמן, יותר קביעות שצריך פשוט לקבל אותן. חיי ילדים שמוּרים בזיכרון המחשב, בדייקנות, אבל בפחות חמלה.

ביקור בבית החולים הוא גחמה סנטימנטלית. היא ביטלה את הרעיון, נפנתה מהחלון וחזרה אל הספה שלה. באנחה של קוצר רוח התיישבה ולקחה מהרצפה את טיוטת פסק הדין בעניין הילדות היהודיות מסטמפורד היל וטובתן השנויה במחלוקת. שוב החזיקה בדפים האחרונים, הסיכום שלה. אך כרגע לא היתה מסוגלת להסתכל במה שכתבה. לא בפעם הראשונה גרמו לה האבסורד וחוסר הטעם שבמעורבותה בתיק זה או אחר שיתוק זמני. הורים בוחרים בית ספר לילדות — מעשה תמים, חשוב, שגרתי ופרטי, שתערובת קטלנית של סכסוך מר ועודף כסף הפכה אותו למשימה פקידותית מפלצתית, לארגזי תיקים מלאים מסמכים משפטיים רבים וכבדים כל כך עד שצריך היה להובילם לאולם בעגלות, לשעות של התנצחויות מלומדות, דיונים פרוצדורליים, החלטות מושהות, קרקס שלם המתרומם, באטיות משוועת, מערכאה לערכאה כמו כדור פורח מתלכסן שלא נקשר היטב. אם ההורים לא מצליחים להגיע לעמק השווה, נאלץ החוק להחליט. פיונה תשב בדין בכובד ראש ובהקפדה על קוצו של יו"ד כמו היתה מדענית גרעין. תשב בדין על מה שהתחיל באהבה ונגמר בתיעוב. את כל העניין הזה צריך היה להעביר לעובדת סוציאלית, שהיתה מגבשת החלטה הגיונית בתוך חצי שעה.

פיונה פסקה לטובתה של ג'ודית, הג'ינג'ית העצבנית, שבכל הפסקה בדיון, כך דיווח המזכיר, אצה על רצפות השיש, עוברת תחת קשתות האבן המלוטשות של בית המשפט ויוצאת אל הסטרֵנד כדי לעשן עוד סיגריה. הילדות ימשיכו ללמוד בבית הספר המעורב שבחרה להן אמן. שם יוכלו להישאר עד שימלאו להן שמונה עשרה ואחר כך לרכוש השכלה על־תיכונית אם ירצו. בהחלטתה חלקה כבוד לקהילה החרדית, לרצף המסורות המקודשות ושמירת המצוות שלה, והוסיפה שבית המשפט אינו נוקט עמדה בנוגע לאמונתה ורק מציין שאין ספק שמדובר באמונה כנה. עם זאת, העדים מהקהילה שזימן האב סייעו לערעור עמדתו. אישיות מכובדת אחת אמרה, אולי בגאווה מוגזמת, שמנשים חרדיות מצפים שיקדישו עצמן לקיום "בית בטוח" ושאין צורך בהשכלה אחרי גיל שש עשרה. אחר אמר שנדיר מאוד שאפילו בנים יעסקו במקצועות חופשיים. שלישי הדגיש קצת יותר מדי את דעתו כי יש לשמור על הפרדה גמורה בין בנים לבנות בבית הספר כדי לשמור על צניעותם. כל זה, כך כתבה פיונה, חורג בהחלט מהורות מקובלת ומההשקפה המקובלת שיש לעודד את שאיפותיהם של הילדים. כזאת חייבת להיות גם השקפתו של ההורה הסביר. היא קיבלה את דעתה של העובדת הסוציאלית שאם יוחזרו הבנות לחברה הסגורה שהאב חי בה, ינותק הקשר שלהן עם האם. ההפך סביר פחות.

מעל לכול, על בית המשפט מוטלת החובה לאפשר לילדות להגיע לבגרות ולהחליט בעצמן איזה מין חיים הן רוצות לחיות. אפשר שיבחרו בדת בגרסה של אביהן או של אמן ואולי ימצאו להן דרך חיים מספקת אחרת. אחרי שימלאו להן שמונה עשרה שוב לא יהיו נתונות להחלטות של הוריהן או של בית המשפט. לסיום הוסיפה פיונה נזיפה קלה: היא ציינה שמר ברנסטין הסתייע בפרקליטה ובעורכת דין ואף יצא נשכר מניסיונה של העובדת הסוציאלית שמינה בית המשפט, אותה אישה לא מאורגנת אך פיקחית מהשירות למען הילד. והוא גם מחויב למלא אחר הוראותיה של שופטת ממין נקבה. עליו לשאול את עצמו מדוע הוא מבקש למנוע מבנותיו את ההזדמנות לרכוש להן מקצוע.

גמרנו. את התיקונים יוסיפו לנוסח הסופי שלה בהקלדה מחר בבוקר. היא קמה והתמתחה, אחר כך לקחה את כוסות הוויסקי והלכה לרחוץ אותן במטבח. המים החמימים על כפות ידיה היו מרגיעים והיא השתהתה מול הכיור לרגע ריק ממחשבות. אך בה בעת גם כרתה אוזן לשמוע את ג'ק. רעשי הצנרת הישנה יודיעו לה אם הוא מתכונן לשינה. היא חזרה לסלון לכבות את האור ושוב נמשכה להביט בעד החלון.

למטה בכיכר, לא הרחק מהשלולית שעקפה החתולה, גרר בעלה מזוודה. על כתפו היה תלוי ברצועה תיק המסמכים המשמש אותו בעבודה. הוא הגיע למכונית שלו, למכונית שלהם, פתח את הדלת, ערם את מטענו על המושב האחורי, נכנס והתניע. כשנדלקו הפנסים והגלגלים הקדמיים נפנו עד הסוף כדי לאפשר לו להיחלץ ממקום החניה הצר, הסתננו לאוזניה חלושות צלילי הרדיו של המכונית. מוזיקת פופ. והרי הוא שונא מוזיקת פופ.

ודאי ארז את המזוודה בשעת ערב מוקדמת יותר, הרבה לפני שיחתם. ואולי באמצע השיחה, כשפרש לחדר השינה. במקום סערת נפש או כעס או עצב הרגישה רק עייפות. היא החליטה להיות מעשית. אם תיכנס למיטה עכשיו אולי לא תצטרך כדור שינה. היא חזרה למטבח ואמרה לעצמה שהיא לא מחפשת פתק על שולחן עץ האורן, במקום שתמיד השאירו פתקים זה לזה. לא היה שם כלום. היא נעלה את דלת הכניסה וכיבתה את האור במסדרון. חדר השינה נראה כשהיה. היא הזיזה ופתחה את דלת ארון הבגדים שלו ובמבט של רעיה הסיקה שלקח שלושה ז'קטים, החדש שבהם ז'קט פשתן לבנבן מג'יבְס אנד הוֹקְס. בחדר האמבטיה התאפקה ולא פתחה את הארונית שלו כדי לאמוד את תוכנו של תיק הרחצה. היא כבר ידעה מספיק. במיטה המחשבה הצלולה היחידה שלה היתה שכנראה הקפיד מאוד לעבור במסדרון בלי שתשמע, ואת הדלת סגר באטיות בוגדנית.

אפילו זה לא הצליח לעצור את התרדמה שנפלה עליה. אבל השינה לא גאלה אותה, כי לא חלפה שעה וכבר היתה מוקפת מאשימים. ואולי היו מבקשי עזרה. קלסתרי הפנים התחברו ונתפרדו. התינוק התאום מתיו, בראשו המנופח חסר האוזניים ובלבו הלא מתפקד, רק בהה בה, כמו בלילות אחרים. האחיות רייצ'ל ונורה קראו אליה בנימה של צער, מנו מגרעות שלה או שלהן. ג'ק התקרב, הצמיד את מצחו החרוש קמטים חדשים אל כתפה, הסביר בקול בכייני שמחובתה להרחיב את אפשרויות הבחירה שלו בעתיד.

כשצלצל השעון המעורר שלה בשש וחצי הזדקפה בבת אחת ולרגע בהתה בלי להבין בצד הריק של המיטה. אחר כך נכנסה לחדר האמבטיה והתחילה להתכונן ליום חדש בבית המשפט.